החזר תשלום עבודה בטענת בנייה לקוייה
הרב עומר יוסף
הרב פלד אייל
הנתבע טוען שהתובע הוא זה שאמר לו לא להמשיך בעבודה.
ביה"ד הביא מומחה שישום את ערך העבודה.
יד כסליו ה'תשפג
27/11/2023
פסק דין בעניין בניית מבנה
התובע:
הנתבע איש שיפוץ ובנייה:
רקע ועובדות מוסכמות:
המקרה – התובע פנה אל הנתבע בבקשה לבניית מבנה בחצר שלו. הם סכמו ביניהם שהתשלום על העבודה יעמוד על 5000 שח, לא כולל החומרים הנדרשים, ובהנחה שלפי הצורך התובע יעזור לנתבע בעבודות השונות. לא נכתב חוזה ולא נקבע זמן לסיום העבודה. הנתבע אף ציין בפני התובע שיש לו עבודה אחרת, ולכן עבודה זו של בניית המבנה תעשה מהצד ובזמן שיתאפשר לו. התובע נתן לנתבע מראש 4000 ש"ח על החשבון. בתאריך 15/09/23 למניינם הם סיכמו על העבודה. לאחר מכן הנתבע החל בביצוע העבודה – בניית תשתית של יסודות להרחבה עם השטחת השטח שנדרשה לכך, תוספת של אינסטלציה, העמדת קירות הפאנלים של המחסן וחיזוקם, ופתיחת פתח עבור הדלת.
העבודה התארכה עד לתאריך 28/10 שבו נקרא הנתבע להתגייס בצו שמונה בעקבות המלחמה. בעקבות הצו כתב הנתבע לתובע כי יהיה לו קשה לסיים את העבודה בזמן הקרוב, כפי שדרש התובע.
עיקרי טענות התובע:
מראש התכוונתי להרחיב את המחסן הקטן שהיה לי באופן שיוכל לשמש אותי בהמשך גם ליחידת דיור. סגרתי עם הנתבע את הסכום על העבודה שלו. הנתבע משך את העבודה באופן חריג. הוא הגיע מעט, פעמים בשבוע לזמנים קצרים, שגם בהם הרבה לדבר ועבד מעט. בכל הפעמים שהגיע עבדתי אתו ועזרתי לו אבל העבודה התקדמה מאוד לאט. באיזשהו שלב אמרתי לו שהגשמים מתקרבים ושיתחיל לעבוד מהר יותר. החל מה28/10 התובע נעלם. לא ענה לשום הודעות. עד שב06/11 הוא הודיע לי שהוא לא רוצה להמשיך לעבוד ושאני אגמור את העבודה עם ה1000 ש"ח הנותרים.
אמרתי לו שאם הוא לא רוצה להמשיך הוא יכול להגיע ולקחת את כלי העבודה שלו חזרה. ואז יום אחד שהגעתי הביתה ראיתי אותו יוצא מתוך הבית ללא רשות. הוא היה צריך לבקש רשות כשהוא נכנס לבית שלי. בעקבות כך החלטתי לתבוע אותו.
לקחתי נער שעזר לי עם שימת הפאנלים של הגג. זה עלה לי 500 שח וזה עדיין לא מושלם בכלל.
בנוסף על כך שהוא לא סיים את העבודה על הגג, ישנם גם כמה ליקויים במה שהוא בנה:
התשתית של הפאנלים גבוהה מידי. זה מקשה על הכניסה למחסן וגם יוצר פער בין הרצפה לרצפה של המחסן הקודם.
אין איטום בין הפאנלים לתשתית.
ישנו רווח גדול מידי בין קצה היציקה לפאנלים.
הנתבע לא הכין זוית מספיקה עבור התקרה – ולכן העבודה על התקרה היא מרובה.
הגודל של המבנה הזה מחייב עשיית חלון והנתבע לא עשה זאת.
חלל הדלת גדול מידי.
מחמת כל הטענות הנ"ל התובע דורש שהנתבע יחזיר לו את כל הסכום שהוא שילם לו כדי שהוא יבנה את הכל מהתחלה כמו שצריך וישלים את הגג עם הזוית הנדרשת ובאופן אטום.
עיקרי טענות הנתבע:
מראש אמרתי לתובע שאין לי הרבה זמן והעבודה תיקח לי זמן רב. לא קבענו כמה זמן בדיוק אבל היה ברור שאני אעבוד רק כאשר אני מתפנה לכך. סכמנו על יציקת בטון, קירות וגג. לא סכמנו על דלת וחלון. העבודה ארכה זמן רב גם בגלל חוסרים של חלק מהחומרים. נסעתי להביא חומר שהיה חסר וגם עבודת אינסטלציה נוספת. כשהבנתי שאני עומד לקבל צו שמונה ניסיתי להריץ את בניית הקירות. נשאר לבנות דבר שתופס את הקירות ואת הגג. לא אמרתי שאני מפסיק את העבודה אלא רק שלא אדע מתי אוכל להתפנות לכך. בתאריך 31/10 התובע נפגע ואמר שהוא רוצה שאפסיק לעבוד. נכנסתי לקחת את הכלים על סמך הודעה שהוא שלח לי שאני יכול להגיע ולקחת אותם.
כנגד הטענות על הליקויים לכאורה שישנם בבניה הקיימת טען הנתבע:
לגבי השיפוע של ההכנה לגג טען הנתבע שנעשה שיפוע, אומנם מינימאלי ולא מספיק אבל זה נבע מכך שבעל הבית התעקש על כך שזה מה שהוא רוצה.
לגבי שאר הליקויים לכאורה הנתבע הגיב וטען שאין ליקויים כאלו והכל נעשה כנדרש עבור מחסן (לא דובר על דירה).
הטענות במילואם נמצאות בפרוטוקול הדיון.
חוות הדעת של המומחה שבית הדין הזמין:
בית הדין הזמין מומחה לבניה מטעמו (ש.ת.) להעריך את העבודה שנעשתה עד כה ואת זו שנשאר לעשות, וכן לבחון את טענות התובע בנוגע לליקויי הבניה.
המומחה הגיש את חוות דעתו על כך שמתוך מכלול העבודה הנדרשת לשם הכשרת המבנה לשימוש כמחסן, כולל השלמה של חוסרים, מה שנבנה עד כה הינו 50% מבחינת זמן עבודה ו60% מבחינת ההשקעה הנדרשת לעבודה.
לגבי הטענות של התובע על ליקויים בבניה פירט המומחה כדלהלן:
אכן נדרש חלון במבנה כעין הנידון.
צריך איטום נוסף בין הפאנלים לתשתית.
חגורת הבטון נראית טובה ומתאימה למבנה הנידון. בכניסה יש להוריד חתיכה מחגורת הבטון.
שיפוע לגג חסר ויש לתקן את הדבר באופן שיתאים לתקן.
גודל הדלת מתאים למבנה.
המומחה כלל בחוות הדעת שנתן לגבי אחוזי הבניה שיש עוד לעשות גם את כל התיקונים הנדרשים לליקויים אלו.
הנקודות שיש לדון עליהן:
מי נחשב כחוזר מהסכם העבודה – בעל הבית התובע, או הקבלן – הנתבע?
האם ניתן לראות את משך זמן העבודה כפשיעה של הנתבע ומה ההשלכות על כך לדין?
האם יש להשאיר ביד הנתבע את הכסף שניתן לו כיון שהוא היה אנוס בכך שנמנע ממנו להמשיך את העבודה?
האם אונס הנתבע נחשב כמכת מדינה והאם יש בכך כדי להשאיר ביד הנתבע את כל סכום הכסף שהוא קיבל?
האם על התובע היה חיוב לאפשר לנתבע להשלים עבודתו ומה ההשלכה של הדבר לדין? האם יש להתחשב בכך שבית הדין הציע שהנתבע ישלים את המלאכה, כאשר הנתבע הסכים לדבר והתובע סירב?
האם התובע מחל לנתבע על החזרת כל סכום שהוא מהסכום שניתן לו מראש – 4000 שח?
כיצד יש לדון את הפגמים עליהם טען התובע? יש לדון על כל הדברים שאושר על ידי המומחה של בית הדין כפגומים.
כיצד יש לדון בעניין העבודות הנוספות שעשה הנתבע תוך כדי העבודה – עבודת אינסטלציה ונסיעה לקנייה של עוד מלט לתשתית המבנה?
הדיון ההלכתי
מי נחשב כחוזר בו ומפסיק את העבודה
במקרה שלפנינו מדובר על הסכם עבודה בין בעל הבית לקבלן ולא לשכיר שעות. בבחינת הדין במצב בו הופסקה העבודה לפני סיומה עלינו לבחון מי הפסיק את העבודה ובאילו נסיבות.
בשו"ע (סימן שלג' סעיף ד) נאמר:
קבלן החוזר בו שמין לו מה שעתיד לעשות ( היינו ידו על התחתונה)... כיצד- קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים (שמנה דינרים).. קצר חציה והניח חציה, שמין לו מה שעתיד לעשות, אם היה שווה שש דינרים נותן לו שקל (שני דינרים) או יגמור את מלאכתו. ואם היה הנשאר יפה שני דינרים אינו נותן לו אלא סלע שהרי לא עשה אלא חצי מלאכה.
מבואר שבמצב שהקבלן חזר בו באמצע העבודה יש לאמוד את העבודה שנשאר לעשות ולפי זה ייקבע השכר שיינתן לקבלן על העבודה שעשה. בש"ך על אתר (ס"ק כא) מבואר שגם אם הקבלן כבר קיבל שכרו הוא יצטרך להחזיר לבעל הבית מהכסף באופן הנדרש לשם השלמת המלאכה.
לעומת זאת אם בעל הבית חוזר בו עליו לשלם לקבלן לפי כל השווי המוערך לעבודה שעשה הקבלן עד אותו השלב, ובלי קשר למה שנשאר עוד לעשות.
בנידון שלפנינו: בדיון בבית הדין טען התובע בתחילה שהנתבע הודיע לו שהוא לא מעוניין להמשיך במלאכה כיון שהוא לא בנוי לפרויקטים גדולים כאלו ואין לו את הזמן לעניין. הנתבע טען שהוא לא אמר שהוא רוצה להפסיק את העבודה אלא שאינו יכול להתחייב מתי יוכל להגיע להמשיך ולסיים אותה, ושפרויקטים כאלו פחות משתלמים לו. לטענתו הוא אמר לתובע שמבחינתו הוא יכול לקחת פועל אחר להשלמת העבודה אם הוא לא מעוניין לחכות לזמן שהוא יתפנה לכך. כראיה לדברים הציג הנתבע הודעה מוקלטת שבה נאמרו הדברים ונשלחו לתובע. מהמשך הדיון התרשם בית הדין שהתובע לא הכחיש את תוכן ההודעה.
עוד יש להוסיף שהנתבע נענה לאחר הדיון להצעת בית הדין להשלמת העבודה יחד עם עזרה של התובע והתובע סירב לעניין.
מתוך כך נראה שאין לראות את הקבלן כמי שחזר מהעבודה וסירב לסיים אותה.
האם משך הזמן שהעבודה נמשכה ייחשב כאי עמידה של הקבלן בתנאי העובדה וכהפרת הסכם העבודה?
התובע טען בפני בית הדין שהעבודה נמשכה זמן רב, הרבה יותר מהנדרש. גם הנתבע אמר שעבודה מעין זו הייתה יכולה להסתיים בשלושה שבועות. אומנם מוסכם בין הצדדים שלא נקבע זמן מוגדר לסיום העבודה. רק בשלב מתקדם של העבודה דחק התובע בנתבע להזדרז ולסיים את עבודתו ולא הייתה על כך התניה ברורה מראש. יתר על כן התובע לא הכחיש שהנתבע אמר לו מראש שיש לו עבודה קבועה אחרת ושהוא יוכל להתפנות לטובת הבניה רק בזמנים פנויים שיש לו.
אכן נראה שהעבודה נמשכה זמן רב מהמצופה ומהאופן שנראה שניתן היה לסיים אותה גם בתנאים בהם עבד הנתבע, ויש לדון האם הדבר ייחשב כחריגה מההסכם וסיום העבודה ייחשב כחזרה של הקבלן.
בשו"ת מהרי"ל (פסקים בימן קטו) כתב בעניין עבודה שלא נקבע לה זמן והיא נמשכה זמן רב, שהדבר יהיה תלוי בראות עיני הדיינים. בית הדין התרשם שאין לראות בזמן שבו ארכה העבודה חריגה מהותית מהסכם העבודה שהיה בין הצדדים כפי שפורט לעיל.
הפסקת העבודה במצב של אונס
נראה שבנידון שלפנינו יש מקום לדון שגם אם נראה את הנתבע כמי שחזר בו באמצע העבודה, לא נקזז משכרו, ויתר על כן – נשאיר בידיו את כל הסכום שכבר שולם לו – בנידון שלנו – 4000 שח.
שכן כתב הרמ"א (סימן שלג סעיף ה) לגבי פועל שחזר באמצע העבודה בעבודה הנחשבת לדבר האבד בגלל שנאנס:
'...ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו, י"א דאינו צריך להחזיר'.
מבואר שבמצב שחזר בו הפועל, אפילו שמדובר בדבר האבד שעלול להיות לבעל הבית הפסד בעקבות החזרה מהעבודה, אם כבר שולם לפועל תשלום עבור כל העבודה שסוכמה ביניהם, והחזרה של הפועל באמצע העבודה נעשתה בגלל אונס – הרי שכל הסכום ששולם לפועל יישאר בידו, כולל אותו חלק שכנגד שאר העבודה שעוד לא נעשתה.
שיטה זו הובאה בשם מהר"ם מרוטנבורג. אכן הש"ך (ס"ק כה) מאריך לחלוק על שיטה זו וכמותו פסק בביאור הגר"א, אומנם הט"ז במקום כותב שאין להוציא ממון כנגד פסיקה זו.
בספר קצות החושן (ס"ק ט) הסיק שכל דברי המהר"ם יהיו דווקא באם עשה הפועל לכל הפחות מחצית מהעבודה. מדבריו משמע שהוא לא חולק לדינא על שיטה זו.
על כן, על אף שהובא בשם הגרש"א אלפנדרי (ראה בספר פתחי חושן הלכות שכירות פרק יא הערה נ) שכתב שדעת הר"מ היא דעת יחיד ואף קים לי אינו יכול לומר בזה, כיון שמצינו בכמה ראשונים שצטטו את דברי מהר"ם, וכן העלה הט"ז לחוש להם, יכול המוחזק לומר קים לי כדבריו. וכן העלה בכנסת הגדולה (בהגהות על הטור סימן שלג בסוף אות טז) ובפוסקים נוספים.
אומנם נראה שמכמה צדדים אין ליישם בנידון שלנו את דינו של מהר"ם:
אף שהעלינו שאין לראות במשך הזמן שארכה העבודה כהפרה של הסכם העבודה וחזרת הקבלן, בכל אופן מתוך ההתרשמות בית הדין ניתן היה למהר יותר ולסיים את העבודה על אף שזו עבודה משנית של הקבלן. בפרט מתוך הידיעה שהגשמים מתקרבים, וכפי שהתרה בפניו התובע כמה פעמים ומתוך ידיעתו של הנתבע על צו שמונה (למילואים) הקרב ובא, נראה שהיה מצופה מהנתבע להזדרז ולמצוא זמן להשלמת העבודה ולכן קשה לראות בהפסקת העבודה ע"י צו שמונה כדבר שנעשה מאונס גמור של הנתבע.
דעת אחד הדיינים לחלוק על נקודה זו ולראות את הפסקת העבודה כאונס – כיוון שלא ראינו את העיכוב בדבר שחורג מהסכם העבודה ומבטל אותה, אם כן אין לראות בו דבר שמבטל את האונס שנגרם כתוצאה מקבלת צו שמונה.
נראה ללמוד שכל דברי המהר"ם נאמרו דווקא בפועל ולא בקבלן. הדברים מבוארים מכך שהלימוד מתבסס את הסתירה לכאורה שהעלו בין סוגיית פועל שחזר בו (ב"מ דף עז עמוד ב) לסוגיא בקידושין (יז עמוד א) העוסקת בעבד עברי שחלה שלוש שנים ועבד שלוש שנים. יסוד ההשוואה לעבד עברי מתאים לפועל שעובד לפי שעות ולא לקבלן שמקבל שכרו על פי התוצר שהוא נותן למעסיק. לפי הבנה זו נראה להסביר שבעל קצות החושן במה שנראה כמסכים לשיטת מהר"ם, הולך לשיטתו לעיל בס"ק ח שבה הוא מבאר שלפועל יש דין כעבד עברי – הגדרה שנחלקו לגביה הפוסקים - כפי שכתב הש"ך שציינו לעיל :'ונראה דבפועל אפילו השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה לו בכסף ושטר וחזקה כקנין העבדים, אין לו אלא לפי חשבון'. וכן ביאר הרב יצחק דזימיטרובסקי זצ"ל בשיטת קצות החושן – הובאו דבריו בהגהות מילואי החושן על דברי הקצות כאן בהערה 21.
וראה בספר פתחי חושן שהעלה להסביר את דינו של המהר"ם על פי דין גרעון כסף הנאמר בעבד עברי דבר שיכול להילמד דווקא לפועל שדומה לעבד עברי כנ"ל.
אמנם יש שהסבירו את דברי המהר"ם באופן אחר ויש לדון האם לדבריהם משמע שדינו נכון גם לגבי קבלן, אך בצירוף ההנחה הראשונה שהעלינו כאן נראה שאין לפסוק לנתבע בנידון שלנו יתר על המלאכה שעשה בפועל.
דעת אחד הדיינים לחלוק על נקודה זו ולומר שדינו של הרמ"א בשם מהר"ם מרוטנבורג נכון גם לגבי קבלן.
הפסקת עבודה בעקבות אונס שנחשב למכת מדינה
יתכן ויש לדון מצד נוסף מדוע להשאיר ביד הנתבע את מלא הסכום ששולם לו. שכן האונס שגרם לו שלא להמשיך ולסיים את המלאכה יכול להיחשב כמכת מדינה. שכן הגיוס של צו שמונה בעת מלחמה היה נסוב על אנשים רבים, וממילא נראה לראות את הדבר כאונס כללי שנחת על המדינה כתוצאה מהמלחמה ולא כאונס פרטי של הנתבע. בנידון זה עוסק הרמ"א בסימן שכא ומביא, גם כאן בשם מהר"ם, שבמצב של הפסקת מלאכת פועל בעקבות מכת מדינה, בעל הבית יישא בהפסד שנוצר גם לגבי מכאן ולהבא – כלומר שגם על זמן העבודה שבו נמנע מהפועל לעבוד יצטרך לשלם המעסיק שלו.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות חכירות וקבלנות סימן שכא סעיף א בהגהת הרמ"א:
'....וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא. וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית (מרדכי פרק האומנין). ויש חולקין וסבירא להו דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי, כמו דאמרינן לעיל סימן ש"י לענין השוכר חמור ומת, ואם לא חזר איהו דאפסיד אנפשיה ומחל (מהר"ם פאדוואה הנזכר לעיל). והסברא הראשונה נראה לי עיקר.'
אכן גם כאן מצאנו שנחלקו מגדולי הפוסקים על דבריו – בדברי הסמ"ע במקום ועוד. ויש שחילקו שדברי הרמ"א יהיו רק במצבים מסויימים – כך בנתיבות על סימן שלד (ס"ק א) כותב שכל דברי המרדכי הינם דווקא על מלמד מתוך גדר מיוחד של השכר שלו. וכן בתשובת חת"ס (חלק חו,מ סימן קסא, הובא בפת"ש כאן על סימן שכא ס"ק א) כתב לחלק שישנו דין מיוחד במלמד הוא בדומים לו מצד שההשקעה בתחילת המלאכה היא עיקר המלאכה.
אמנם נראה שגם הלכה זו תהיה דווקא בפועל ולא בקבלן. שכן יסוד הסברא לחייב את בעל הבית לשלם על יותר מהעבודה שעשה לו הפועל הינה מתוך ראיית מכלול זמן השכירות כדבר אחד כולל, ואזי אם את הפסקת העבודה בפועל אי אפשר לתלות בפועל, אזי שנחייב את בעל הבית לשלם על מכלול זמן העבודה שנקבע ביניהם – כפי שיהיה הדין במקרה של מכת מדינה. אומנם אצל קבלן התשלום נסוב על אספקת תוצר בפועל, ועל כך לא שייך לומר שאם אי הספקת המוצר חלה בגלל אונס של מכת מדינה נחייב את בעה"ב לשלם על דבר שהוא לא קיבל.
ונראה שלזה כוונת החת"ס בתשובה הנ"ל כשהוא כותב 'אבל ש"ס מיירי מחוכר שנה א' ובאותו שנה אפי' בתחלתו יבש המעיין וזה הוא כמו לשעבר דידוע דכל משך זמן שנה א' שייכי אהדדי טורח העבודה ושכר הפירות וע"כ יש לחלק בין מכת מדינה למכת פרטית וא"א לחזור אחר תחלת השנה...'
נראה שהדבר מבואר מתוך פסקי הרמ"א, כאשר הוא מקדים להלכה על המלמד את הקביעה 'אבל בקבלנות אינו מנכה לו כלום אלא חולקים במה שנמצא כפי תנאם.' ועל דבר זה הוסיף הרמ"א שבכל מקום שמנקים מהשכר בגלל מכת מדינה שהרי שאין הבדל בין דבר שכבר נעשה (שעבר) או במה שעוד היה צריך להיעשות (להבא) – כמבואר בדין המלמד שהוא מביא כאן.
אם כן מבואר שכל דין המלמד הינו רק בשכיר ולא בקבלן. ואף שיש מהראשונים שלא קיבלו את החילוק בדין ניכוי שכר בעקבות מכת מדינה בין שכיר לקבלן, בכל אופן יש לומר שההשלכה המחודשת שהביא הרמ"א מדברי המרדכי בשם מהר"ם לגבי הדין של המלמד (תשלום שכר על דבר שצריך היה להיעשות בעתיד) יהיה רק במצב של פועל – וכפי שהבאנו לעיל מדברי החתם סופר.
לפי הבנה זו נראה להציע שהמהר"ם מרוטנבורג הולך כאן לשיטתו שראינו לעיל לגבי הפסקת מלאכת הפועל באונס לאחר שניתן לו כבר שכר על כל זמן העבודה. בשני המקומות משמע שדינו של המהר"ם מבוסס על השוואת דין הפועל לעבד עברי מצד ראיית מכלול זמן העבודה כדבר אחד – מה שהביא את מהר"ם להגבלת זמן העבודה שיכול פועל להתחייב מראש – שיהיה פחות משלוש שנים, וכפי שהביא הרמ"א על סימן שלג בסוף סעיף ג.
סיבה נוספת לחלק בין הנידון שלנו לנידון של המלמד לפי פסיקת הרמ"א מבוארת מתוך הראייה של הדבר הנאנס. בעוד שבמקרה של הרמ"א האונס חל מצד האיסור ללמד את הנערים והפועל מצד עצמו עומד ומוכן להמשיך במלאכתו, הרי שבנידון שלנו הפועל עצמו נאנס בכך שלא יוכל להמשיך במלאכתו – וא"כ לא שייך לומר שהוא יוכל לטעון כנגד בעל הבית שהוא מוכן למלאכתו ורק האונס הכללי של מכת המדינה מונע ממנו לעשות את זה בפועל. ואם כן לא שייך דין הרמ"א בנידון שלנו. ובפרט שבנידון שלנו הקבלן מקבל שכר מלא בשירות המילואים, ובעצם יוצא שתחת השלמת עבודה אצל התובע יש לו עבודה אחרת, ולא שייך לחייב בכה"ג תשלום על חלק העבודה שהוא לא עשה – באופן שהוא בפועל נחשב כמי שעבר לעבודה אחרת, גם אם הדבר נעשה בעל כרחו. יתכן שנקודה זו תהיה נכונה גם גבי דין הרמ"א בסימן שלג שהבאנו לעיל על פועל ששולם לו מראש ונאנס – שבנידון שלנו לא נשאיר בידו את הכסף על החלק שהוא לא עשה, כיוון שבפועל הוא עושה דבר אחר שעליו הוא מקבל שכר.
הקבלן מעוניין להמשיך במלאכתו. האם על בעל הבית מוטלת החובה להמשיך להעסיק את הקבלן לאחר עבור האונס?
מדברי כמה מהפוסקים האחרונים מבואר שלמדו שאכן יש לקבלן לתבוע מבעה"ב להמשיך ולסיים את עבודת הקבלנות לאחר עבור האונס. ראה בשו"ת מהרי"ל בחלק הפסקים סימן רטו. וכן הביא רע"א על השו"ע אצלינו בסימן שלג בשם ספר תפארת משה. אם כן בנידון שלנו, שכפי שהעלינו לעיל הקבלן לא אמר שהוא לא יכול להמשיך במלאכתו והסכים לסיים את המלאכה ברגע שהדבר יתאפשר, ובפרט שהנתבע קיבל את הצעת בית הדין שהוא ישלים את המלאכה והתובע סירב לדבר, יש לומר שהתובע היה נדרש לאשפר לו לסיים את העבודה.
אמנם רע"א (שם) מביא שסייגו את הדין:
'...אם לא שרואים שצריך לזה לאותו הזמן כגון לצורך הרגל וכדומה' – ונראה שבנידון שלנו ודאי כך הדבר – שבעה"ב לחוץ מהגשמים הקרבים וחייב לקחת פועל אחר להשלמת המלאכה ולא לחכות לנתבע עד אשר הוא יוכל להתפנות לטובת השלמת המלאכה, וכפי ששלח לו הנתבע שלא תהיה לו אפשרות להשלים בזמן הקרוב את הבניה בעקבות הצו שהוא קיבל.
אומנם לאחר הדיון בבית הדין, הציע בית הדין לצדדים הצעה להשלמת הבניה על ידי הנתבע בזמן קרוב. הנתבע נענה להצעה והסכים להשלים את הבניה אם התובע יעזור לו בבניה, כפי שסוכם מראש והתובע לא היה מעוניין בכך.
אומנם יש לציין שהדבר נעשה לאחר שהתובע כבר לקח פועל להתחלת בניית הגג ושילם לו 500 שח.
כמו כן יש לדון יש לדון שהתובע לא היה מחויב להיענות לנכונות הנתבע לסיים את המלאכה בגלל כל העיכוב שהיה עד כה בבניה, ובפרט מכך שגם בהצעת התובע הייתה הסתייגות לכך שהדבר תלוי בכך שהוא יקבל חופשה מהמילואים לשם העבודה. ועוד מצד הליקויים שהיו בבניה עד כה לטענת התובע ולגבי חלקם אישר המומחה של בית הדין שאכן יש בטענות ממש. וכמו כן מצד הסכסוך שנוצר בעקבות הכניסה של הנתבע לביתו של התובע בלי הסכמתו, הרי שיש לתובע לטעון שהוא לא מעוניין שהנתבע ימשיך ויסיים את המלאכה בחצירו.
על כן, אף שראה מתשובת הרדב"ז שהבאנו לעיל בהערה, שבמצב שהפועל קיבל את הכסף מראש ידו על העליונה בהחלטה את להשלים את המלאכה לאחר שהאונס עבר, אין בדבריו כדי לסתור את הצדדים שהעלינו כאן לגבי המצב שלנו שלגביו לא היה חיוב על התובע להיענות לנכונות התובע להשלים את המלאכה.
דעת אחד הדיינים שבנידון שלנו התובע היה מחויב להיענות לנתבע ולאפשר לו להשלים את מלאכתו. אומנם בכל אופן יש לנקות את 500 השקלים שכבר נתן התובע לפועל אחר שלקח לפני הדיון בבית הדין.
מחילת התובע על הכסף שניתן לנתבע
במהלך הדיון אמר התובע 'אני נתתי לו את הכסף. נתתי לו 4000 שח. אמרתי לו שאני אתן לו את האלף שקל הנוסף, אבל אז היה העניין של התלונה (על הכניסה לבית ללא רשות).' נראה שהתובע מחל כל הסכום של 4000 שח, וא"כ נאמר שהוא לא יוכל לחזור ולתבוע מחדש אפילו חלק מהסכום.
אכן נראה שאין בלשון שאמר התובע כדי להחשיבה כלשון מחילה גמורה שבגינה יפסיד התובע את זכות התביעה להשיב לו לכל הפחות את חלק הממון היתר, שלא קיבל עבודה תמורתו (ולהותיר ביד הנתבע רק את חלק הממון שכנגד העבודה שעשה) שכן הוא רק אמר שהוא התכוין למחול לו על הסכום כולו, ולא שבפועל הוא אמר לו שהוא מוחל עליו. לכן נראה שיש לדון את הדבר רק כמעין הבטחה או הצהרת כוונות ולא כמחילה גמורה שמפסידה את המוחל לגמרי, גם ממה שראוי להחזיר לו.
דעת אחד הדיינים שאכן התובע התכוון למחול או עכ"פ לוותר על הכסף, אלא שחזר בו לאחר שהנתבע נכנס לביתו כפי שאמר הוא בעצמו. ובפרט לפי המבואר בדברי הפוסקים המבארים את פסיקת המהר"ם דלעיל בנוגע להפסקת עבודה מאונס, שהפועל לא מחזיר את הכסף שניתן לו משום שעצם נתינת הכסף מראש מהווה 'מחילה' על מצב של אונס. אם כן כל שכן כאן שהתובע אמר מפורשות שהוא מוחל, הרי אישר בעצמו את פסיקת המהר"ם, ובכה"ג יש לומר שגם החולקים על המהר"ם יודו לדינו שהפועל לא צריך להחזיר את הכסף שניתן לו מראש.
הליקויים לכאורה שנעשו במחסן
שיפוע הגג: מתוך הערכה ומדידה של מומחה בית הדין אין שיפוע כנצרך לשימת הגג. הדבר דורש עוד עבודה של התאמת השיפוע. המומחה שכלל את העבודה הנדרשת לשם כך בתוך הערכה הכוללת שנתן לגבי אחוזי העבודה שנעשו ומה שעדיין צריך להיעשות.
הנתבע טען שעשה שיפוע קל שאכן לא מספיק לפי התקן, אמנם נעשה כך על פי בקשת ודרישת התובע שהתעקש על כך. המומחה השיב לבית הדין שעל הנתבע יהיה להוכיח שאכן יש שיפוע מינימאלי בכלי מדידה מדויקים. בית הדין לא ראה לנכון לעשות מדידה זו בגלל עלותה ומכיוון שגם הנתבע הודה שבכל אופן השיפוע שהוא עשה לא מספיק לפי התקן והנדרש.
התובע טוען מצידו שאין שיפוע ולא התייחס לבקשה כזו שבאה מצידו בעניין השיפוע ונראה שהכחיש את העניין.
נראה שבמצב הזה על הנתבע מוטל לתקן ולבצע את השיפוע כראוי, כיון שברור ומוסכם שהוא לא בנוי נכון לפי התקן והתובע מכחיש שלקות זו באה בעקבות בקשתו, ובזה מסתבר לקבל את דבריו אף שיש בהם כדי להוציא חלק מהממון שכבר ניתן לנתבע על העבודה.
לגבי שאר הליקויים והדברים שיש עוד להשלים – מומחה בית הדין בחן את הבניה באופן יסודי והגיש לבית הדין את חוות דעתו על אחוזי העבודה שנותרו לעשות כולל השלמת הליקויים בבניה שכבר נעשתה.
לגבי פתיחת חלון – מומחה בית הדין קבע שמחסן מסוג וגודל מעין זה חייב בפתיחת חלון. לכן נראה לראות את הדבר כחלק מההסכם של בעלי הדין על בניית מחסן – עשיית דלת וחלון כפי הנדרש למחסן כזה. המומחה שכלל את עלות העבודה של החלון בחוות הדעת שהגיש לבית הדין.
עבודות נוספות שנעשו על ידי הנתבע
הנתבע דרש בבית הדין שהתובע ישלם לו על שתי עבודות שהוא עשה בנוסף לבניית המחסן עצמו – 1. הובלת שקי מלט נוספים שנדרשו, לטענתו, לשם השלמת הבנייה. 2. עבודת אינסטלציה שנעשתה באזור המחסן עצמו.
התובע טען כנגד זה ששני הדברים הללו לא נצרכים למחסן.
נראה שיש לדון שהעבודות אכן נדרשות, שכן התובע במו פיו ציין כמה פעמים שהוא היה עם הנתבע בכל משך זמן העבודה. לא מסתבר שהוא ראה וידע על עשיית מלאכות אלו ולא אמר דבר לגבי הנחיצות שלהם או טען שלא ישלם עליהם.
אכן נראה שאין לחייב את התובע על תשלום נוסף לעבודות אלו. ההסכם ביניהם היה על בניית מחסן לא כולל החומרים. כלומר על עשיית כל העבודות הנדרשות לשם העמדת המחסן ותקינותו. הם לא חתמו על חוזה ולכן אין שום פירוט ביניהם מה יהיה כלול בדיוק בהסכם ובקציצת השכר עליו ומה לא יהיה כלול בכך. על כן נראה שכל דבר שנעשה כחלק מבניית המחסן ולא נדרש עליו מראש תשלום נוסף על ידי הקבלן ייחשב ככלול בהסכם העבודה.
מתוך הדיון בבית הדין עולה באופן ברור שהנתבע לא דרש תשלום נוסף על עבודות אלו ואף לא התכווין לתבוע תשלום עליהם עד שהדברים הגיעו לכדי תביעה בבית הדין.
על כן נראה שגם אם נקבל שהפעולות נדרשו לשם הבנייה, אין לחייב עליהם תשלום נוסף.
מחסן או יחידת דיור
לאחר הדיון בבית הדין הוסיף התובע את הטענות לגבי ליקויי הבניה. שם הוא טען שמדובר על מבנה שמיועד לשמש כיחידת דיור ולא רק כמחסן, ועל כן כל הבניה צריכה להיות ברמה שמותאמת ליחידת דיור.
בית הדין לא מקבל את הטענה הזו משני סיבות:
במהלך הדיון היה מבואר גם בדברי התובע שעיקר הסיכום היה על בניית מחסן, אלא שהוא (התובע) סבר שבעתיד המבנה יוכל לשמש כיחידת דיור. הוא לא טען שמראש סוכם על בניית יחידית דיור – סיכום שיש בו כדי לשנות את כל צורת הבניה. ואכן הנתבע הכחיש את הטענות שהוסיף התובע לאחר הדיור בדבר סיכום על בניית יחידת דיור.
גם אם היינו מסופקים על הסיכום ביניהם נראה שיש להוכיח מהסכום של הבניה שלא מדובר על בניה של יחידת דיור. גם על בניית מחסם הסכום שסוכם נמוך באופן משמעותי מהצעות שקיבל התובע, כפי שהתובע בעצמו פירט בפני בית הדין, וכלל לא הגיוני שסכום כזה יינתן על בניה של יחידת דיור בגודל המדובר.
סיכום:
מתוך הדברים נראה שהתשלום המגיע לקבלן הוא רק על העבודות שעשה במחסן עד לתביעה. על פי מומחה בית הדין מבחינת ההשקעה בעבודות נעשו 60% מהעבודות הנדרשות, בשכלול החוסרים בעבודה שכבר נעשתה – כמפורט לעיל.
אכן בדיון בבית הדין טען הנתבע שהכשרת הקרקע לשם בניית התשתית ארכה זמן גדול מהרגיל, וכן מתוך שכלול עבודת האינסטלציה שנעשה במקום שעליה לא נתן המומחה את חוות דעתו – הרי שנראה לשכלל את העבודה שנעשתה ביחס למה שעדיין נדרש להשלים ב 65% ממכלול העבודה והזמן הנדרשים.
אם כן מתוך סכום כולל של 5000 שח שהוסכם ביניהם שישולם לנתבע על מכלול העבודה יש לחייב בפועל רק על סכום של 3250 שח.
שולם לנתבע מראש סכום של 4000 שח . אם כן על הנתבע להחזיר סכום של 750 שח לתובע.
דעת אחד הדיינים לראות את התובע כמוציא ממון מהנתבע באופן שידו על התחתונה, ובפרט מתוך שהסכום שנקבע על העבודה הינו נמוך ביחס לכל הצעה אחרת שניתנה לתובע. לכן הנתבע אינו צריך להחזיר לתובע מהכסף שניתן לו. אומנם את הסכום שהתובע כבר נתן לפועל אחר – בסך 500 שח, נראה להוריד מהסכום שקיבל הנתבע.
סיכום פסק הדין:
לפי דעת הרוב יש לפסוק שעל הנתבע להשיב לתובע סכום של 750 שח ובכך מסתיים כל הנידון בתיק זה.
הוצאות משפט – על כל צד לשלם 100 שח למזכירות בית הדין, כפי שמקובל בבית הדין 'כרמי משפט' ענב וכפי שסוכם עם הצדדים מראש.
