שימוש ונזק בחפצים של הקבלן

תביעה מתאריך 22/10/2023 למניינם

פסק דין בין:

התובע: 

הנתבעת:

רקע:

התובע והנתבעת כבר התדיינו בפני ביה"ד ונכתב פסק דין, אמנם התובע הזכיר כבדרך אגב כמה נקודות שאינן תקינות והן למורת רוחו אך מלבד התאוננות גרידא הוא לא תבע תשלום עליהן, כיון שכך בית דין לא נזקק להן כי שמא כוונתו הייתה למחול. כעת, החליט התובע לתבוע גם עליהן.

הבהרה: אין פסק זה המשך הדיון הקודם, אלא דיון חדש, שני. אין בית הדין חוזר על מה שכבר נידון והוכרע לגביו. בפסק זה בית הדין מתייחס רק לנקודות שלא נידונו, וכלולות בתביעה החדשה. לגבי הבמבוקים, אע"פ שעניינם נידון כבר בתביעה הראשונה, כיון שיש כאן תוספת שלא נידונה אז, לכן ביה"ד נזקק לתביעה רק לגבי אותה תוספת בפסק זה. 

תקציר טענות התובע:

לטענת התובע, התובע, הנתבעת, הנתבעת, נטלה ללא רשות ציוד השייך לו שהיה מונח בחצרה: 

א - חצי פח צבע. שווי פח של 18 ליטר קצת יותר מ-1000 ₪, חצי פח קצת יותר מ- 500 ₪.

ב - לוחות עץ – לטענתו היא נטלה 7. הוא תובע עליהם 480 ₪.

ג – גדר במבוקים – היו 6 יחידות, 3 יחידות של במבוקים קטנים ו3 של גדולים. בתביעה זו הוא שם אותם ב - 2250 ₪ אמנם יש לציין שבתביעה הקודמת התובע שם אותם ב- 1950 ₪ , 600 על הקטנים, 1350 על הגדולים, יתכן שחומרי הבנייה התייקרו, אך יש לדעת שאנו תובעים על פי המחיר של שעת הנטילה שעליה התובע מלין ולא כשעת התביעה בביה"ד. 

כאמור ביה"ד לקמן, לא ידון בכל התביעה על הבמבוקים. 

תקציר תגובת הנתבעת:

1. לגבי פח הצבע, היא מודה שהשתמשה, אך לטענתה הוא כלול בסכום שהיא שילמה. וכיון שהתובע בושש לבוא זמן רב, היא נאלצה להשתמש בצבע.

2. לגבי לוחות העץ, היא מודה שהיא נטלה 3.  

3. לגבי הבמבוקים, לטענתה היא השתמשה רק בקטנים המפרידים בינה לבין השכנים מהצד, אך הגדולים שאמורים לגדור מנפילה למטה (כיון שהשטח נמוך צריך גדולים) הושלכו לגזם לאחר ששהו על המדרגות זמן רב, והתקלקלו מהגשמים. קלקול זה לטענתה באשמתו של התובע שהיה אמור לבנות את הגדר ולא בא זמן רב. ביה"ד ביקש שתמציא אסמכתאות לדבריה שהבמבוקים התקלקלו, והיא אכן שלחה מתאריך 2/12/2019 למניינם התראה כלפי התובע, על כך שהבמבוקים שמונחים על המדרגות עלולים להתקלקל אם לא יבואו להציב אותם כגדר. לטענתה בספטמבר 2023 (למניינם) כמעט 4 שנים אחרי, היא השליכה את הבמבוקים לגזם. מכל מקום, לטענתה הסכום ששילמה כלל גם את הבמבוקים הגדולים. 

הערה: 2 מחברי ביה"ד ירדו לשטח לראות בשנית את המקום עליו דנים.  

בירור מקדים:

האם תובע שהתאונן על נקודות מסוימות ולא תבע עליהן בפירוש רשאי לחזור ולתבוע את אותן הנקודות, כלומר האם אומרים שפעמים ואדם לא תובע כל תביעותיו בבת אחת אלא תובע מקצת ומשייר. 

הנה המשנה במסכת שבועות פרק ו (דף לח ב, וכן מובאת בגמרא ב"ק לה ב) מלמדת:

"טענו חטין והודה לו בשעורים פטור, ורבן גמליאל מחייב" והלכה כדעה הראשונה שפוטרת.

ומבררים הראשונים מה טעם הפטור, והרא"ש על ב"ק לה ב סיכם ג' שיטות בזה:

שיטה א' - פירש רש"י פטור אף מדמי שעורין דהא אומר לאו שעורין יהיב ליה ואחולי אחליה גביה. וכן פירשו התוספות כיון דטענו חטים ולא טענו שעורים מוחל לו השעורים. 

כלומר לשיטתם כאשר אדם תובע הוא תובע הכל בבת אחת, ואם תבע חטים ולא שעורים משמע שהוא מחל על השעורים.  

שיטה ב' - ותמיהני על סברא זו דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן ומשום הכי לא מחל על שאר התביעות...הלכך נ"ל לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו. אם איתא דהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן. אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין...

כלומר הרא"ש חולק וסובר שעשוי אדם שלא לתבוע כל תביעותיו בבת אחת, ולעתים הוא בוחר לתבוע חלק בפעם אחת וחלק בפעם אחרת, וזה שלא תבע הכל בבת אחת לא בהכרח מעיד על מחילה. ולכן אם ראובן תבע את שמעון חטים שהלווה לו ביום ראשון בצהריים ושמעון הודה בשעורים שלווה ממנו ביום שני בצהריים חייב בשעורים על פי הודאתו. אמנם אם הודה שלווה שעורים ביום ראשון בצהריים כיון שהודאתו על אותה שעה של תביעת החטים רק אז אומרים שראובן כביכול הודה בדבריו ששמעון לא חייב לו שעורים.   

שיטה ג' - והר"מ הלוי ז"ל פירש הא דפטור מדמי שעורין לאו משום דהודה ולא משום דמחיל אלא משום דהודאתו שהודה בשעורין לאו הודאה היא דנתחייב עלה. דכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי היכא דאמר להו לסהדי אתם עדי ואפילו בפני שנים כדאיתא בפרק זה בורר (דף כט ב). א"נ בפני ב"ד ואפילו לא אמר להו אתם עדי. והוא שתבעוהו והודה כדאיתא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים (דמי) אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו. הלכך אי הדר טעין ואמר תן לי לכל הפחות שעורין שהודית לית וקאמר משטה אני בך פטור. אבל אם לא טען משטה אני בך חייב. 

לדעת רמ"ה וראב"ד כאשר ראובן תובע חטים והנתבע מודה בשעורים שלא נתבע עליהם, ייתכן וכוונתו לשחוק עליו ולשטות בו, כשם שתבעו בחינם כך הודה לו בחינם, אך זה יהיה נכון רק אם יטען במפורש ששיטה בו, אמנם אם ימשיך להודות שחייב לו שעורים אכן יתחייב לשלם לו על פי הודאתו, משמע שגם לשיטתם (כמו הרא"ש) עצם העובדה שלא תבעו על שעורים בתחילה אינו מעיד שמחל לו כיון שלא תמיד אדם תובע את כל תביעותיו בבת אחת, ולעתים עשוי הוא לשייר תביעה נוספת לפעם אחרת.  

דעה נוספת היא דעת הסמ"ג, לביאורו במשנה מדובר שלאחר הודאת שמעון ראובן התעלם מהשעורים והמשיך לתבוע רק חטים, אך אם לאחר ששמעון מודה בשעורים ראובן טוען צודק, אלא שרציתי לתובעך יותר מאוחר על השעורים, שמעון חייב שעורים. 

ר' ירוחם (מישרים נתיב ג' ח"ב טו ע"ג) והטור (חו"מ סימן פח סע' טו) פסקו כדברי הרא"ש.

לדעת ר' ירוחם אפילו כשהתביעה וההודאה מתייחסים לאותה שעה אם ממשיך הנתבע להודות בשעורים גם לרא"ש חייב (הובא בבית יוסף חו"מ סימן פח) אמנם הדרכי משה סק"ג חולק וסובר שלרא"ש אם התביעה וההודאה מתייחסים לאותה השעה פטור כעין מחילה. 

גם מרן השו"ע (חו"מ סימן פח סע' יב) פסק כדעת הרא"ש, שאדם משייר תביעתו ולא בהכרח תובע כל תביעותיו בבת אחת, ודווקא כאשר התביעה וההודאה מתייחסות לאותו הזמן אז נחשב כאילו הודאה שהנתבע לא חייב לו שעורים (יש מי שאומר בתרא), וז"ל:

תבעו שני דברים, כגון חטים ושעורים, והודה לו באחד מהם, חייב ליתן לו מה שהודה לו, ונשבע על השאר. 

אבל תבעו חטים והודה לו בשעורים, פטור אף מדמי שעורים.

ויש מי שאומר שהטעם משום דחשיב כאילו הודה לו התובע שאינו חייב לו שעורים, ולפיכך אפילו יש עדים על השעורים, פטור, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. הגה: ואפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים, פטור לשלם לו, דהוי כאילו מחל לו התובע וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ה ס' י"א, כן נראה לי, ודלא כיש מי שחולק. 

ויש מי שאומר דדוקא כשא"ל: חטים הלויתיך ביום פלוני ובשעה פלונית, והלה אומר: שעורים היו, דאם איתא שהלוהו שניהם, היה טוען על שניהם, כיון דבבת אחת הלוהו, אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים. (אבל בלאו הכי, ודאי חייב, דאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבע אלא אחת) (טור). ואם תפס התובע דמי השעורים, אין מוציאין מידו. הגה: וי"א דוקא אם תפס קודם שתבעו בדין, אבל אם תפס לאחר שעמדו בדין, מפקינן מיניה (טור); וכן נראה לי עיקר.

וכן פסק רבינו הרמ"א כרא"ש, שאדם עשוי לשייר תביעה, ולא בהכרח הוא תובע כל תביעותיו בבת אחת, וכמו שכתב בהגהתו השנייה, ומ"ש בהגה' הראשונה "ואפילו יודע הנתבע..." כוונתו במקרה שהתביעה וההודאה מתייחסות לאותה השעה. וכן מוכח מדרכי משה פח סק"ג שעל דברי הטור שם (בשם אביו הרא"ש) שדברי המשנה ש"טענו חטים והודה לו בשעורים, פטור" אמורים בתביעה והודאה על אותה שעה, כתב את הגהתו, משמע שבני זמנים שונים מודה שחייב המודה בשעורים לפי שעשוי אדם לשייר תביעותיו. 

הש"ך בסימן פח על סע' יב סקי""ד, וסקט"ז חולק על השו"ע שפסק כרא"ש ופסק כרמ"ה 

(סקי"ד "ולקמן [סקט"ז] העליתי כדברי הרמ"ה בראיות ברורות": סקט"ז "ואני אומר אדרבה נראין דברי הראב"ד והרמ"ה, וכן דעת הרמב"ם ושאר הרבה פוסקים, וכמו שאוכיח לקמן...עוד הוכחתי לקמן [סקכ"ב] מדמשני כשתפס, דטעמא הוא משום השטאה וכהרמ"ה וסיעתו, ע"ש).

אמנם לענייננו אין הבדל למעשה, כיון שגם לשיטת רמ"ה לעתים אדם משייר תביעות לפעם אחרת, כל עוד הנתבע לא טוען שיטיתי ועומד בהודאתו.

בעל האורים (סקי"ט) ותומים (סק"ו) חולק על הש"ך ומכריע כדעת השו"ע, ואם כן גם לדעתו אדם עלול לשייר תביעה.

נתיבות המשפט (חידושים סק"ה) סובר שאין מחלוקת בין ג' השיטות הנ"ל אלא שכל אחת מדברת על מצב שונה. א- אם שמעון שהודה בשעורים, אח"כ חוזר בו וטוען 'שיטיתי' פטור, ואם הוא לא חוזר בו, ב - אז אם ההודאה והתביעה מתייחסות לזמן שונה, פטור שמעון מדין מחילה, ואפילו יבואו אח"כ עדים לחייב את הנתבע – הוא יישאר פטור שהרי התובע מחל לו. ג - ואם הן מתייחסות לזמן זהה פטור מטעם הודאה, אמנם אם יבואו עדים ויעידו שחייב יהיה חייב.

לגבי מקרה ב הוא מבאר שמדובר שראובן תבע את שמעון על חטים שהלווהו ביום ראשון ושמעון הודה לו בשעורים שהלווהו ביום שני, וחזר ראובן ותבע חטים שהלווה בראשון – אומרים שהודה שאינו חייב שעורים על יום שני. מדויק מדבריו שאם התובע יטען לאחר ההודאה בשעורים שאכן גם שעורים שמעון חייב לו, זה יחייב את שמעון (ונראה שאפילו אם יטען שרצונו לתבוע כעת רק חטים -  אין בזה לא הודאה ולא מחילה, ורשאי לתובעו לאחר מכן על כך), כלומר גם לדעת בעל נתיבות המשפט אדם עשוי לשייר תביעותיו. 

זאת תורת העולה:  למסקנה, מכל הפוסקים המפורסמים שהבאנו לעיל עולה שאדם שתבע חלק מתביעותיו, רשאי לבוא ולתבוע בשנית גם על שאר תביעותיו, ולא אומרים שעצם העובדה שלא תבע עליהן בבת אחת בפעם הראשונה משמעות הדבר שמחל. 

לכן ביה"ד התרצה לערוך דיון שני. 

דיון:

א'- לגבי פח הצבע, הנתבעת הודתה שהשתמשה בתכולתו. לפי טענת התובע היה בו כחצי פח, שערכו עולה קצת יותר מ- 500 ₪. הנתבעת לא הכחישה כמות זו, מה גם שאפילו אם הייתה מכחישה עליה הייתה נופלת חובת ההוכחה שהשתמשה בפחות, כיון שהשתמשה בצבע של התובע ללא רשות.

ביה"ד דוחה את טענתה של הנתבעת, שכיון ששילמה הרי הפח שייך לה, שהרי פעמים שקבלן מביא ציוד מרובה והעודף חוזר אליו. נכון הדבר שהתובע השתמש בחצרה לאחסון, אך האחסון היה באישורה ולמענה, ואין בו כדי להתיר להשתמש בציוד שאינו שלה ללא רשות. 

גם אם הנתבעת סברה שהתובע מניח זמן רב מדי ציוד בחצרה, היה עליה להתרות בו שהיא מוציאה את הציוד מחוץ לחצרה ואזי רשאית הייתה להיפטר מהציוד על ידי הוצאתו החוצה מרשותה, אך להשתמש בו ודאי שאין היתר ללא קבלת רשות מפורשת.

אמנם לפי הודאתו של התובע נותר לצבוע עוד שני קרשים, וכמות צבע זו אכן כלולה בסכום ששילמה הנתבעת. ביה"ד בירר עם מומחה כמה כמות צבע נדרשת ל 2 קרשים בגדלים של 5 מטרים על 15 ס"מ. השערתו נעה סביבות 3/4 ליטר. ביה"ד תמחר כמות זו בקירוב 50 ₪. ומכיון שתביעת התובע סכום עגול של 500 ₪ כוללת בתוכה הפחתה של לכל הפחות 50 ₪ מערך חצי פח צבע - ביה"ד מתיישר עם הסכום שהתובע תבע, ומחייב את הנתבעת לשלם 500 ₪ עבור שימוש בצבע של התובע.

ב- לגבי הלוחות, התובע טוען שהנתבעת נטלה שבעה לוחות (480 ₪, כלומר כל לוח שווה 68.5 בקירוב) אך הנתבעת הודתה רק בשלושה (205 ₪ בקירוב) והיא מוכנה אף לשלם עליהם. 

לכאורה יש לפנינו דין של מודה במקצת. כלומר כאשר אדם תובע את חברו על חוב וחברו מודה על מקצת התביעה וכופר בשאר התביעה הוא חייב להישבע על מה שכפר שבועה מהתורה: 

דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה, והאי דכפר ליה במקצת - סבר: אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה (בבא קמא קז א, ב"מ ג ב ועוד).

כמובן שלא שייך כאן פטור משבועה מחמת דברי ראב"ן (שאלות ותשובות (בתחילת הספר) סימן פ) וז"ל:

וגנב כי מודה במקצת הוה ליה רשע ולא מישתבע, כיון שכאן מדובר בנטילת ציוד בתום לב. 

אם כן הנתבעת לא תוכל להיפטר מבלי להישבע שבועת התורה, של מודה במקצת. אמנם מפאת חומרתה הרבה של שבועה נהגו בתי הדין שלא להשביע ולפדות את השבועה בממון (שו"ע חו"מ יב ב, ש"ך שם סק"ז). לפי הנהוג ולפי העניין ביה"ד ממיר את השבועה במקרה שלפנינו בחצי מההפרש, כלומר:

480-205=275. חצי מ275 הוא 137.5. כלומר הנתבעת בנוסף ל- 205 ₪ שהודתה בהם, תוסיף 137, לכן, סה"כ שהנתבעת תחויב לשלם 342 ש"ח.    

ג – לגבי גדר הבמבוקים. כאמור התשלום לגביהם נידון בפסק הקודם. אמנם יש כאן נקודה נוספת שצריך לתת עליה את הדעת. 

לטענתה של הנתבעת, הנתבעת, גדר הבמבוקים הנמוכים יועדה להפריד בינם לבין השכנים, ואכן למעשה לכך היא משמשת. 

לעומתה גדר הבמבוקים הגדולים הייתה מיועדת לגדור שלא ייפלו מהחצר למטה. הבמבוקים הגדולים גבוהים כיון שהשטח עצמו נמוך. אך למעשה, כיון שהבמבוקים שכבו זמן רב בחצרה (כ4 שנים) כאבן שאין לה הופכין, על אף בקשתה מהתובע לבוא ולהעמידה, הם התקלקלו בשינויי מזג האוויר ומהגשמים, והיא נאלצה לפנותם לגזם. 

ביה"ד בירר מה אורך השטח שהייתה אמורה לעמוד בו הגדר - אורך השטח כ10 מטרים. 

עפ"ז יש לתמוה, הרי הגדר הגבוהה שאמורה הייתה לעמוד על שטח זה מורכבת מ3 יחידות של 5 מטרים כל יחידה, ואם כן היו מספיקות 2 יחידות לשם גידור זה (ביחד 10 מטרים) והיחידה ה-3 יתירה ואיננה כלולה בתשלום, והייתה צריכה לחזור להתובע בתור עודפים ?!

לכן ביה"ד ביקש מהנתבעת הנתבעת אינידקציות לכך שהבמבוקים התקלקלו. היא שלחה הודעת ווטצאפ מתאריך 2/12/2019 שהיא מבקשת מהתובע בזה"ל: "הבמבוקים עדיין ליד המדרגות ולא על הגדר (אין כבר גדר כמעט שנה) בסוף גם הם יהרסו". לטענתה רק לאחר כ4 שנים היא השליכה אותם לגזם. 

וכיון שאין ראיות לכך שהיא קבלה 3 יחידות במבוקים גדולים אלא ע"פ הודאתה, נמצא שיש לה "מיגו" (= מתוך. בבא בתרא ע א, כתובות יט א), כלומר היא נאמנת לטעון שהיא השליכה אותם רק לאחר שהם התקלקלו ולא היה בהם שום ערך, מתוך שאם הייתה רוצה יכולה הייתה לטעון שלא היו 3 חבילות אלא 2 בלבד. 

יתירה מכך, ביה"ד התייעץ גם עם מומחה לבנייה והוא אישש את טענת הנתבעת באופן חד משמעי, שכאשר במבוקים עומדים זמן כה רב בגשמים ושינויי מזג האוויר בוודאי שהם יהרסו. 

המורם מהאמור לעיל, שא"א לחייב את הנתבעת גם לא על יחידה אחת משלושת יחידות הבמבוקים הגדולים. למעשה ביה"ד דוחה את תביעת התובע לתשלום נוסף עבור הבמבוקים.

למסקנה, ביה"ד פוסק:

1. הנתבעת תשלם להתובע על שימוש בפח צבע 500 ₪.

2. הנתבעת תשלם להתובע על שימוש בלוחות 342 ₪. 

3. הנתבעת פטורה מלשלם על הבמבוקים תשלום נוסף.

סה"כ הנתבעת תשלם להתובע 842 ₪ (500+342). 

ביה"ד מדגיש שהשימוש בציוד נעשה בטעות מתוך הבנה שהיא רכשה אותו.  

הוצאות משפט: אין.

בשולי פסק הדין: כאשר אין ראיות ומסמוך ברור, והדיון הוא מילה של תובע כנגד מילה של נתבע, ביה"ד נאלץ לתת משקל גדול למוחזק שבאים להוציא ממנו ממון. אנו שבים ומעוררים, בכל התקשרות לעסקה, לכתוב חוזה מפורט ומסודר, לא רק כאשר מדובר באנשים זרים אלא גם, ואולי אף יותר, בין חברים טובים ואפילו בין אחים.   

הרב עומר יוסף – אב"ד

הרב אייל פלד – דיין

הרב רועי יפתח - דיין