התניית ערעור בהתחייבות המערער לתשלום הוצאות ככל שיידחה ערעורו גם כשמעיקר דין תורה אינו חייב

תיק 1271989/6

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

המערער: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר יעקב קלמן וטו"ר משה ליבוביץ)

נגד

המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אביטל רבינוביץ)

הנדון: התניית ערעור בהתחייבות המערער לתשלום הוצאות ככל שיידחה ערעורו ולפי שיקול דעת בית הדין גם כשמעיקר דין תורה אינו חייב בהן 

החלטה

בהחלטתי מכ"ד בתשרי התשפ"ד (9.10.23) קבעתי לאחר העיון בתשובת המשיבה לערעורים כי יש להתנות את שמיעת כל אחד מהערעורים שבנדון בהפקדת ערובה משמעותית להוצאותיה של המשיבה, ערובה שאותה העמדתי לאחר שיקול דעת על סך 10,000 ש"ח בגין כל ערעור וקבעתי כי תופקד עד לי"ח במרחשוון התשפ"ד (2.11.23).

בהחלטה נוספת שאותה נתתי בא' במרחשוון התשפ"ד (16.10.23) דחיתי את בקשת המערער להפחתת הערובה והבהרתי כדלהלן:

הערובה נקבעה לאחר עיון במכלול החומר שבתיק ולאחר שיקול דעת. הנחת המערער כי אין ספק כי הוצאותיה של המשיבה לא יעלו לסכום שנקבע כערובה אינה אלא בגדר השערה שלגבי דידי לא ברור אם יש לה ביסוס, ואעיר גם כי הוצאות עשויות לכלול הוצאות נלוות ואף נזקים עקיפים ולא רק עת שכר טרחת באי הכוח. (וכבר נתבאר בלא מעט החלטות כי אפשר לחייב בהקשר זה גם בנזקי 'גרמא' שכן הגשת ערעור אינה זכות שמעיקר הדין ומשהותרה במסגרת החוק ותקנות הדיון ונקבע במסגרת זו גם כי אפשר להתנותה הערובה הרי שאפשר להתנותה גם בהתחייבות לשלם אף נזקים כאלה לפי שיקול דעתו של בית הדין.) לא למותר לציין כי בית הדין עשוי לעיתים להשית גם הוצאות לטובת אוצר המדינה ואין כל מניעה כי גם אפשרות זו תובא בחשבון בעת קביעת ערובה וכי ככל שיושתו כאלה ייגבו ממנה אף הן.

לפניי עתה הודעת המערער כי הפקיד את הערובה הנדרשת, כך לכאורה בא הכול על מקומו בשלום ואפשר להורות על קביעת מועד לדיון בערעורים, אך "לכאורה" בלבד שכן להודעה זו נלווה סעיף נוסף חריג ותמוה בזו הלשון "למותר לציין כי אין לראות בהפקדה לגופה הסכמה לחרוג מדין תורה בעניין חיוב הוצאות". 

בית הדין דן על פי דין תורה, עיקרון זה אינו מוטל בספק ואינו מצריך הבהרה כלשהי, אך נוכח האמור נוצר רושם כי מדובר בהתחכמות המיועדת לחסום אפשרות לחיוב שהיה נדרש מצד היושר והצדק ואפשרי גם אפשרי אף על פי דין תורה. ונבהיר:

בדין תורה יש חיוב על נזק ישיר ועל נזקים עקיפים המוגדרים 'גרמי', לעומת זאת אין חיוב על נזקים עקיפים המוגדרים 'גרמא' בלבד. יתר על כן ישנם סוגי נזקים שחיוב עליהם בדין תורה אפשרי רק כשהם תוצאת פגיעה ישירה של אדם בגופו של חברו, כאלה הם חיובי 'צער', 'ריפוי', 'שבת' ו'בושת', שחייבה תורה עליהם בנזקי אדם באדם אך לא בנזקי ממון. מגבלה נוספת על חיובי נזיקין שבדין תורה קשורה לשאלה על אלה נזקים דנים בזמן הזה שבו אין 'סמוכין' ועל אלה נזקים אין דנים בו. בנוסף לכל אלה הנוגעים ל'דין המהותי' קיימת גם שאלת 'דיני הראיות' כשעל פי דין תורה הוצאת ממון מצריכה ראיה ברורה, עדים כשרים, ולא די לה בנאמנות מדין 'מגו', עדות של עד אחד או עד פסול – גם כשניכרים דבריו כדברי אמת וכו'. הוצאת ממון על בסיס חזקות ואומדנות אפשרית לעיתים – אך לא תמיד, וכן הלאה. 

עם זאת גרימת נזקים מכל סוג – לרבות נזקי 'גרמא', נזקים שאינן נידונים בזמן הזה או נזקי 'צער' וכו' – אסורה על פי דין תורה, ובית הדין אינו יכול ואינו צריך לתת לה יד כמובן. אסורה גם, כמובן, גרימת נזקים או נזקים אפשריים בהתבסס על ההנחה כי לבסוף יתקשה הניזק להוכיחם והמזיק ייפטר משום כך מתשלום, וגם את זאת חובתו של בית הדין למנוע.

הליכים משפטיים עשויים לגרום נזקים כאלה, אך אף על פי כן מתקיימים הם – וכך ציוותה תורה – משום שזכותו של אדם לתבוע את תביעותיו ולברר את משפטו גוברת על החשש כי ייגרמו נזקים כאלה, וכיוון שמדובר בזכות שמן הדין אין גם הצדקה לחייב אדם, כתנאי למימושה, בהתחייבות לשלם נזקים שייגרמו, אם ייגרמו, כשמדובר בנזקים שמעיקר הדין אין הוא חייב לשלם בגינם.

אולם שונה הוא ערעור. זכות הערעור אינה זכות העומדת לאדם מעיקר דין תורה, התקנות שאפשרוה – הן אמרו והן אמרו גם כי בית הדין יקבע על מי יחולו ההוצאות וכי את הזכות האמורה אפשר להתנות בערובות להוצאות לפי שיקול דעתו של בית הדין. אין אדם יכול לבקש את הזכות שנתנו לו התקנות אך למאן לתנאיה של זכות זו או לחובות שבצידה בחינת "את הטוב נקבל מאת האלהים [בהשאלה, במובן של דיינים ולא במובן המקורי שבפסוק] ואת הרע לא נקבל" – גישה שכלפיה אמר איוב "כְּדַבֵּר אחת 'הַנְּבָלוֹת' תדברי" (איוב ב, י). 

שיקול הדעת בהקשר זה כולל את האפשרות וההצדקה לדרוש מן המערער להתחייב כי אם אכן ייגרמו נזקים למשיב – יפצהו עליהם גם אם הללו נזקים שאי אפשר לחייב בגינם ללא התחייבות כזו, וכל האמור לעיל בכלל. 

התחייבות כזו ראויה ומוצדקת היא שכן היא הדרך שבה תשתלב זכות הערעור שמבקשים אנו ושביקשו מתקני התקנות להעניקה במקרים מסוימים אף שאין היא זכות שמעיקר הדין עם הזכות הבסיסית של הצד שכנגד שלא להינזק ועם החובה המוטלת על המערער שלא להזיק – גם, כאמור, נזקים שאין עליהם חיוב מעיקר הדין – והחובה המוטלת על בית הדין שלא לאפשר לו להזיק. ואומנם גם להזיק על מנת לשלם אסור, על דרך כלל, אולם כשהכוונה והמטרה אינה להזיק אלא למצות זכויות, בענייננו את זכות הערעור, ובוודאי לאחר שנתקנה תקנה המתירה זאת – יכולה הגשת הערעור להיות פעולה לגיטימית במשקפי דין תורה, למרות אפשרות הנזק הטמונה בחובה, משמתחייב המערער כי אם אכן יגרום נזק מכל סוג שהוא וייקבע לבסוף כי לא צדק בערעורו וממילא כי אכן אחראי הוא לגרימת נזק זה ולא בצדק גרם לו – ישלם.

משניתנת התחייבות כזו, חיוב ההוצאות לפי שיקול דעתו של בית הדין, גם כשכולל הוא את המובן הרחב של 'הוצאות', פיצוי על נזקים מכל הסוגים האמורים ואף על פי התרשמותו ואומדנו של בית הדין ללא עדות ברורה – נכלל כולו בדין תורה, גם אם לא מ'דיני נזיקין' אלא מדיני ההתחייבויות ואינו בבחינת 'חריגה מדין תורה'.

מן הדין והצדק לדרוש התחייבות כזו אף ללא קשר לשאלת הערובה, ויש מקום רב אף לראות בעצם הגשת הערעור מתוך ידיעת האמור לעיל כהסכמה לחיוב כזה אם יהיה, אלא שבהסכמה שמכללא זאת יש עיקולי ופישורי הן משום שלעיתים יכול אדם לטעון כי לא ידע את האמור ולא להסכים לו התכוון בהגישו את הערעור הן משום שלעיתים אף אם התחייב כאמור בפירוש עשוי הוא להעלות טענות של 'אסמכתא' וכדומה. משנדרשת ומופקדת ערובה – מסולקות טענות אלה גם הן, ואף מטעם זה – מעבר לצורך בהבטחת אפשרות הגבייה – נכון הוא להורות על הפקדת הערובה.

כל אלה דברים שנתבארו כבר בלא מעט החלטות של בית דיננו במקרים שונים, החלטות שכמה מהן אף התפרסמו וחזקה על באי כוחו של המערער כי מוכרות הן להם, לפחות בחלקן. עיקרי הדברים נכללים בהחלטתי שמא' במרחשוון (16.10) שצוטטה לעיל, אך נוכח אמירתו התמוהה – ואולי יש לומר 'המתחכמת' – של המערער הובהרו הם שוב בהרחבה כאן.

ומעתה, נוכח האמור ונוכח דברי המערער שנראה כי יש בהם ניסיון למנוע את האפשרות לחייבו ו'לנטרל' את האמור על ידי הבהרה מצידו כי למרות הפקדת הערובה אין הוא נכון להתחייב לתשלומי הוצאות כאמור. הלכה למעשה מבקש הוא כי נאפשר לו להשמיע את ערעוריו תוך שייתכן כי ההליכים יגרמו למשיבה נזקים כאלה ואחרים ותוך שלפחות בנוגע לחלקם הוא חוסה תחת מטרייתו של עיקר דין תורה ושל הסירוב להתחייב לתשלום החורג ממנו מפני האפשרות לחייבו בתשלום בגינם.

את זאת לא נאפשר. כפי שהובהר לעיל מן הדין ומן היושר שבצד מתן האפשרות לערער תעמוד ההתחייבות וההבטחה לפיצוי המשיבה אם יתברר כי ניזוקה מן הערעור שלא בצדק – אף אם יהיו אלה נזקים שמעיקר הדין אין לחייב בגינם – וזאת על בסיס התחייבות המערער והפקדת הערובה.

אם אין המערער נכון לכך – לא יישמעו ערעוריו.

המערער יגיש לבית הדין הודעה מתאימה עד למועד שעד אליו נדרשה הפקדת הערובה מלכתחילה, היינו עד לי"ח במרחשוון (2.11), לאמור: או יודיע לבית הדין כי נכון הוא להתחייב לתשלומי הוצאות לפי שיקול דעת בית הדין, ככל שיידחו ערעוריו – כולם או חלקם, ובהתאם לכל האמור לעיל, או כי אינו נכון להתחייב לכך ומבקש הוא משום כך למחוק את ערעוריו. 

החלטתי זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. 

ניתן ביום ט"ו במרחשוון התשפ"ד (30.10.2023).

הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה