בעל מכונית שטוען שאשה פגעה בו במכוניתה והאשה טוענת שמא
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
על פסק זה התקבלו הערות, להערות על פסק זה לחץ כאן
פד"ר ירושלים כרך א' עמ' רט- רטז תיק מס׳ 245־נב
בפני כב׳ הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב
שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
פס״ד בענין תביעת נזיקין
מאשה על נזק שעשתה על ידי מכוניתה
הטענות
התובע טוען שהנתבעת פגעה במכוניתו ועשתה לה נזק שהתיקון שלו עולה סך
מסוים, ועוד נזקים שקרו לו בגלל חדירת מי גשמים לתוך המכונית כתוצאה מהחור שנפער
בה. לדבריו, שהה בתוך ביתו ושמע מבחוץ קול חבטה במכוניתו שחנתה ליד הבית, ומיד
ניגש לחלון הבית והספיק לראות את הפגוש של מכונית הנתבעת צמודה לצד מכוניתו, תמונה
שהוכיחה לו שהחבטה במכוניתו נעשתה ע"י המכונית של הנתבעת, והוא רץ לרחוב וראה
שמכונית הנתבעת התחילה לנסוע במעלה הרחוב, אך הספיק לעכבה משעצרה ליד תמרור עצירה
כשהוא מוחה ותובע על הנזק שעשתה במכוניתו, ואז גם הבחין בצבע צהוב על גבי הפגוש של
מכונית הנתבעת שנקלף מצד מכוניתו הפגועה, וזה היה עבורו הוכחה נוספת שאכן היא זו
שפגעה במכוניתו. לדבריו, באותו רגע הכחישה הנתבעת את דבר הפגיעה, וסירבה למסור לו
את פרטיה, שאותם קבל מאוחר יותר במשטרה עפ"י מספר הרישוי של המכונית. התובע
יצר קשר עם בעלה של הנתבעת, והוא היה מוכן להתפשר עם התובע ולשלם עבור התיקון סך
400 ש"ח, ואח"כ קבע להפגש עמו במוסך, אבל לא הגיע לפגישה, וגם לא לשתי
פגישות נוספות שקבע.
הנתבעת משיבה שאמנם נסעה במכוניתה באותה שעה סמוך למקום חניית מכונית
התובע, אך היא אינה סבורה שהיא זו שפגעה במכוניתו, מאחר ומסלול נסיעתה לא היה
בסמוך לצד הפגוע של המכונית, ויתכן שהרעש ששמע מביתו באותו זמן, לא היה קול חבטה,
אלא רעש של משאית נוסעת שנסעה מאחור, וכך גם טען נהג המשאית לתובע בשעה שעצר את
הנתבעת. יחד עם זאת אומרת הנתבעת שאינה בטוחה כדי להכחיש בודאות את טענת התובע, רק
שאינה סבורה שהוא צודק. את דבר הצבע הצהוב שהיה בפגוש של מכוניתה באותה שעה, לא
ידעה להסביר.
התובע משיב שאמנם מסלול נסיעתה של הנתבעת לא עבר בסמוך למקום הפגוע של
מכוניתו, אך הפגיעה קרתה בשל נסיעה לאחור אל מקום חניית מכוניתו, וכנראה קרה הדבר
משום שהנתבעת לא היתה מנוסה דיה להזניק את מכוניתה בעליה, וחזרה לאחור, ואז פגעה במכוניתו.
הנתבעת אומרת שהמכונית היתה שלה עוד מלפני נישואיה, והיא היתה מבוטחת
עליה גם בביטוח מקיף. לתובע אין ביטוח מפני נזקים כאלה.
בעלה של הנתבעת אומר בביה"ד שהיה מוכן להתפשר עם התובע משום שראה
שמדובר באדם ישר, ויתכן שאמנם היה כדבריו שאשתו פגעה במכונית, אלא שלא בא לפגישה
עם התובע כדי להתפשר על תשלום הנזק כפי שקבע אתו, משום שאשתו הניאה אותו מלהגיע
לפשרה. הבעל מציע לתבוע את דמי הנזק מחברת הביטוח שבו היתה המכונית של האשה
מבוטחת, והוא ישלם מכיסו את דמי ההשתתפות העצמית בסך כ- 400 ש"ח.
פסק דין
ביה"ד מאשר את הצעת הבעל לתבוע
את דמי הנזק מחברת הביטוח.
השאלות לדיון
א. התובע מחבירו תביעת נזיקין בטענת ברי המבוססת על שמיעת קול חבטה,
ועפ"י הוכחות נסיבתיות שראה לאחר מיכן, אך בשעת החבטה עצמה לא ראה בעיניו,
האם חשובה טענה זו לטענת ברי.
ב. הבחנה עפ"י שמיעת קול, האם דינה כראיה בעינים.
ג. הודה הנתבע שהיה במקום הנזק באותה שעה שטוען התובע, וגם הודה על
אמיתות קיומה של ראיה נסיבתית, ואעפ"כ טוען "איני סבור" שטענת
התובע נכונה, יש להסתפק האם נחשבת טענה זו לטענת שמא שאע"פ שהתובע טוען ברי,
הלכה שהמוציא מחבירו עליו הראיה, או שלמעשה יש לקבל את דבריו כהודאה לטענת התובע,
ומה שאומר "איני סבור", הוא משום שמתבייש להודות במעשהו, או שי"ל
להיפך, כיון שהתובע עצמו לא ראה בעיניו את מעשה הפגיעה, א"כ טענת הנתבע
להסתפק במעשה היא ערעור על טענת התובע, וכברי וברי הוא.
ד. הודה הנתבע בחיוב, האם הודאתו מחייבת את חברת הביטוח, או שחשובה
היא כהודאת בע"ד במקום שחב לאחרים.
ה. טען הנתבע שמא, אך בסתר ליבו מאמין לדברי התובע, האם חייב לשלם
בדיני אדם.
ו. מה דינה של חברת ביטוח כלפי חוב נזקים של המבוטח, האם נקראת החברה
בע"ד ומוחזק כלפי ממון התביעה שא"א להוציא ממנו בלא ראיה, או שהבע"ד
הוא המבוטח עצמו, והחברה אין לה דין עצמאי של בע"ד ומוחזק, רק מחזיקה את הכסף
עבור מי שהמבוטח נתחייב לו עפ"י דין, ואם נפסק עפ"י דין שהמבוטח חייב באותם
נזקים, חייבת החברה לשלם.
ז. האם ניתן לחייב אשת איש בשבועת היסת בטענת ברי ושמא.
ח. אשה שהזיקה, שאין בעלה חייב לשלם, מה דין פוליסת ביטוח מקיף של
מכונית האשה שהיתה שייכת לאשה עוד טרם נישואיה, האם לאחר נישואיה דינה של הפוליסה
כממון הבעל לענין חיוב עבור נזקים שעשתה האשה, או שדינה כממון האשה.
תשובה
א. הדין כשהתובע טוען ברי והנתבע טוען שמא
טען התובע ברי והנתבע טען שמא, אם טען איני יודע אם נתחייבתי, נחלקו בדבר אמוראים בב"ק קיח א: רב הונא ורב יהודה אומרים חייב לשלם, שברי ושמא ברי עדיף, ורב נחמן ור' יוחנן
אומרים פטור, שיש להעמיד הממון בחזקת בעליו, ופסקו הרמב"ם טו"נ פ"א ה"ט וטוש"ע חו"מ עה ט כרב נחמן ור' יוחנן. וכתבו תוס' כתובות יב ב
וב"ק מו א שמחלוקת האמוראים היא בברי טוב ושמא גרוע, כגון שהתובע טוען ברי
מנה לי בידך בדבר שחבירו יודע אם האמת כדבריו או לא, ויודע התובע שהנתבע יכחישנו
אם אומר שקר, ולכן הרי זה ברי טוב, וטענת הספק של הנתבע היא גרועה משום שעליו לדעת
אם קבל ממון מהתובע אם לא, ואף באופן זה סבורים ר"נ ור' יוחנן שהמוציא מחבירו
עליו הראיה.
וכתב רש"י ב"ק שם וכתובות יג א וכ"פ
רמב"ם וטוש"ע שם שחייב הנתבע שבועת היסת, אם משום שאין טענת שמא של
הנתבע עדיפה מאילו היה מכחיש בברי שגם אז היה נשבע היסת מדין כופר הכל, וכמש"כ
רש"י ב"ק שם, או משום שאם היה פטור משבועת היסת היה כל אחד טוען שמא כדי
להיפטר, וכמש"כ תוס' ב"מ צז ב.
חיוב לצאת ידי שמיים בברי ושמא
ופסק בשו"ע שם שאם בא לצאת יד"ש, ישלם.
ומקורו בגמ' ב"ק שם האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, חייב בבא
לצי"ש. ופי' הסמ"ע ס"ק כב שלכך חייב לצי"ש, לפי שהתובע טוען
ברי, ולנתבע אין ברי שאינו חייב.
והנה בנידון דידן שטוען התובע טענת ברי שהנתבעת
היא זו שהזיקה לו, והנתבעת אומרת שמא, כיון שאין לתובע עדים אינו יכול להוציא מידה,
שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואם באה לצי"ש, חייבת לשלם. אם ניתן להשביעה
היסת, עי' להלן אות ז.
האם זו טענת ברי כשלאדם יש ראיות נסיבתיות
מוצקות?
אלא שיש לדון בעיקר טענותיהם של התובע והנתבעת
במקרה הנידון, האם דינן כברי ושמא, או שטענתו כלל אינה בגדר טענת ברי, ואפי' שבועת
היסת אינה מחייבת, ולחילופין י"ל שטענתה אינה טענת שמא, אלא גרועה מכך,
וחשובה כהודאה בטענת התובע, וחייבת היא אף בדיני אדם, או שי"ל להיפך, כיון
שמערערת על הנחת התובע שהרעש ששמע היה מחמת הפגיעה במכוניתו, ואומרת שמא רעש
המשאית היה, ה"ז כברי וברי (ולזה הערני האב"ד הגר"א קופשיץ שליט"א).
וראשונה יש לדון בטענתו, שהרי אינו טוען שראה במו
עיניו שהנתבעת מזיקה לו, אלא שכך נתברר לו עפ"י הנסיבות, בזה שתיכף ומיד לאחר
ששמע קול חבטה במכוניתו ראה את מכונית הנתבעת דבוקה לצד מכוניתו, וכן במה שראה אח"כ
את צבע מכוניתו דבוק על הפגוש של מכונית הנתבעת.
ונראה שהדבר מפורש בראשונים ואחרונים שאף באופן
זה חשובה היא טענת ברי, עי' מרדכי שבועות סי' תשעב עפ"י רש"י בכתובות כב
ב שטענת ברי היא אפי' כשאינו יודע בבירור, אלא שאומר אין לבי נוקפי, כמו אשה
שהעידו לה עדים שמת בעלה ונשאת לאחד מעדיה בטענה שאין לבי נוקפי, שאילו היה קיים
בודאי היה בא, שהרי זו כאומרת ברי לי, מבואר מדבריו שהוכחה נסיבתית עושה את הטענה
לטענת ברי, וכן מפורש ברא"ש ב"מ פ"ב סי' יט בשנים שהיו מהלכים בדרך
ונאבד מטבע לאחד מהם, אם הוא טוען ברי לי שאתה לקחתו משום שלא היה אדם אחר בלבדך,
חייב הנתבע היסת כדין טענת ברי, ועי' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קסח, לפי"ז
גם בנידון דידן טענת התובע היא ברי, שהרי לדעתו ברור לו עפ"י הנסיבות שהנתבעת
הזיקתו, ואין לבו נוקפו שמא ניזוקה ע"י אחר, ואפי' לדעת השער המשפט בסי' עה ס"ק
יג שאין הוכחה נסיבתית מחשיבה את הטענה לברי אלא אם כן כשהיתה מתבררת לבי"ד
עפ"י עדים היו בי"ד מוציאים ממון על פיה, אבל אם א"א היה להוציא
ממון על פיה אף טענתו אינה בגדר ברי, הרי בנידון דידן אילו היו מעידים עדים שראו
את מכונית הנתבעת דבוקה במכונית התובע בצידה הפגוע תיכף ומיד לאחר שמיעת החבטה
במכונית, והיו רואים שצבע מכונית התובע דבוק בפגוש של מכונית הנתבעת, היו בי"ד
מוציאים ממון עפ"י עדות כזו, א"כ אף טענתו חשובה טענת ברי.
ב. ראייה על תאונה משמיעת קול החבטה נחשבת
כ"טביעות עין" של קול
ויתרה מכך, כיון
שטוען התובע ששמע קול חבטה במכוניתו ותיכף ומיד ראה את מכונית הנתבעת דבוקה לצד
מכוניתו, אע"פ שטוענת הנתבעת שמא היה זה קול רעש המשאית שעברה במקום ולא קול
חבטה במכוניתו, כיון שעפ"י חוש השמיעה של התובע ברור לו שהיה זה קול חבטה
במכוניתו, ה"ז טביעות עינא דקלא שפסק הנתה"מ סי' פא ס"ק ז שמוציאים
על פיה ממון, שאם העידו עדים על פי טביעות קול אע"פ שלא ראו בעיניהם ה"ז
כעדות ידיעה בלא ראיה שנפסק בשו"ע סי' ל שמוציאים על פיה ממון, וק"ו
מאיסור, ומה באיסור אשת איש סומכים על טביעות קול, כמבואר בחולין צז א, ק"ו
בממון, שהרי ממון חמור מאיסור, כמו שמבואר בב"מ כ, לפי"ז אף טענת התובע
עפ"י טביעות קול טענת ברי היא, ואע"פ שבטביעות קול זו אין אדם רגיל בה,
מ"מ כבר כתבו בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק' ושו"ת נודע בשערים
קמא סי' יד אות ג, ור"ש קלוגר בהתבונה תרכ"ב עמ' צח, שסומכים על טביעות
קול אע"פ שאינו רגיל עמו. ואע"פ שהנתבעת טוענת שמא היה זה קול המשאית
ולא קול החבטה, הרי פסקו השבות יעקב שם ושער משפט סי' לה שאם העידו עפ"י טביעות
קול מקבלים עדותם אפי' הוכחשו ע"י בעל הקול עצמו, כ"ש במקרה הנידון שלא
היתה זו הכחשה גמורה אלא בשמא.
חיוב ממון על ידי טביעת קול
אלא שדברי הנתה"מ אינם מוסכמים על הקצוה"ח
שם ושער המשפט סי' לה ס"ק ד, ולדעתם אין מחייבים ממון עפ"י טביעות קול,
עי' משובב נתיבות שם שאין זה דומה כלל לידיעה בלא ראיה, שידיעה היינו שנודע לו אחר
מעשה מצד ההשערה, ובזה אמרו שאע"פ שאין דנים על פיה בדיני נפשות, מ"מ
בדיני ממונות דנים על פיה, אבל טביעות קול אילו היתה מועילה ה"ז ראיה ממש ולא
אומדנא שלאחר מעשה, שכיון שמשיג עדותו ע"י אחד מהחושים ולא נזקק להשערה
ולאומדנא, ה"ז בכלל עדות ראיה, ואעפ"כ אינה מועילה בד"נ, ובע"כ
משום שהיא הכרה חלשה שא"א לסמוך עליה, א"כ גם בד"מ א"א לפסוק
על פיה.
טביעת קול בצירוף הוכחה נוספת
אמנם כבר כתב החת"ס בשו"ת חלק חו"מ
סי' ב שהביא הפת"ש חו"מ סי' לה ס"ק ח שאע"פ שאין סומכים על טביעות
קול, מ"מ בצירוף הוכחה נוספת סומכים עליה, א"כ במקרה דידן שהיתה הוכחה
נוספת ע"י הצבע שנמצא דבוק בפגוש של מכונית הנתבעת, בודאי חשובה טענתו ברי, משום
שהיא מבוססת על טביעות קול והוכחת הצבע.
לאחר שנתבאר שטענת התובע היא טענת ברי, יש לדון בטענת
הנתבעת האם (חושבה) [חשובה] היא כטענת שמא, שאע"פ שהיא טענת שמא גרוע שהרי
עליה לדעת אם הזיקה, שאם אכן פגעה במכוניתה במכונית התובע הרגישה זאת היטב, וכבר
כתב נתה"מ סי' עה ס"ק ז שבטענת שמא גרוע רגלים לדבר שמשקר, מ"מ גם
בברי טוב ושמא גרוע הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה ובטענה לבד א"א להוציא
ממון, או שטענתה גרועה היא אפי' מטענת שמא גרוע, ואינה בגדר טענה כלל, אלא כהודאה,
שהרי היא מודה להוכחה הנסיבתית של התובע שנמצא צבע על גבי הפגוש של מכוניתה, וגם
אינה מכחישה את עובדת הימצאותה בסמוך למכונית התובע בשעה שלטענתו נשמעה החבטה,
והרי אילו היו לנו עדים על הוכחות נסיבתיות אלה היינו מוציאים ממון על פיהם, אף
הודאתה בהן כהודאת בע"ד היא.
ועכ"פ נראה שזה בודאי אין לראות את טענתה
כערעור על טענת הבעל וכברי וברי, שהרי כבר נתבאר שטענתו מתבססת על שמיעת קול החבטה
יחד עם הוכחות נסיבתיות נוספות שהיא כראיה ממש, וא"כ מה שטוענת שמא לא היתה
זו חבטה אלא קול רעש המשאית אין בדבריה יותר מ"שמא".
ד. הודאת אדם שהוא אשם בתאונה אינה מחייבת את
חברת הביטוח שלו
ונראה שאפי' אם נדון את דברי הנתבעת כהודאת בע"ד,
אין בכח הודאה זו לחייב את חברת הביטוח, שה"ז הודאת בע"ד במקום שחב
לאחרים שמפורש בקדושין סה ב וכתובות יט א שאינה מועילה, וכ"פ הרמב"ם מלוה ולוה פ"ב ה"ו וטוש"ע חו"מ סי' מז א, שמא קנוניא הוא עושה
עם התובע כדי לחייב את השלישי, וכתב הרא"ש כתובות שם וטוש"ע שם שאפי' אם
בזמן שהודה לא היה ידוע שחב לאחרים, אם מתברר אח"כ שחב לאחרים אין ההודאה
מועילה, לפי"ז בנידון דידן כיון שע"י הודאתה מחייבים את חברת הביטוח,
אין הודאתה מועילה. והערני לזה ידידי היקר מנהל ביה"ד הרב מנחם בלומנטל שליט"א.
ה. האם נתבע שמאמין לדברי התובע משום שהוא אדם ישר, חייב לשלם?
טען הנתבע שמא, אך בסתר לבו מאמין לטענת התובע,
חקר בחכמת שלמה חו"מ סי' רצח ובהגהות לשו"ע סי' עה ט האם חייב לשלם לו
מן הדין, וכשאינו מודה שמאמינו מטילים עליו חרם סתם שאינו מאמינו, או שאפי' אם
מאמינו אינו חייב לשלם לו מן הדין, וממילא א"א להטיל עליו חרם סתם, ועי' נחל
יצחק סי' עה ט שהביא כמה ראיות שאם היה התובע אדם נאמן והאמינו הנתבע שחייב מן
הדין, אלא שלהלכה הכריע שאינו חייב.
ולפי"ז בנידון דידן שהודה הבעל שהסכים
להתפשר עם התובע משום שנוכח לדעת שהוא אדם ישר ונאמן, יש צד לומר שבאופן זה חייב
מן הדין לשלם לו, אלא שעדיין י"ל שאין האמנת הבעל יכולה לחייב את האשה,
ובודאי לא את חברת הביטוח, שהרי הפוליסה היתה על המכונית שלה, והיא הרי לא אמרה
שמאמינה לדברי התובע, ויתבאר עוד להלן אות ח אם יש לבעל זכות נכסי מלוג בפוליסת
הביטוח.
ו. דין כסף המונח ביד "שליש" (נאמן)
ושני אנשים תובעים אותו
כסף המונח ביד שליש שתבעוהו שנים, האחד בטענת ברי
והשני בטענת שמא, כתבו הרמב"ן ב"ב לד ב וריטב"א ב"מ ב סוף ע"ב
שכיון שאין לאחד מבעלי הדין חזקת ממון יותר מלחבירו, באופן זה אומרים ברי עדיף
לדברי הכל, ונותן השליש את כל הכסף למי שטען ברי, ונראה הביאור בזה עפ"י מה
שכתב בחי' ר' שמעון שקופ לב"ב סי' ח, ובקיצור יותר בשערי ישר ש"ו פי"ד,
שאם אינו בא להוציא ממוחזק וטוען ברי שהדבר שלו ואין אחר מכחישו, זוכה הוא בדבר
משום שיש לו טענה ולאחר אין טענה, ומקורו מתוס' סופ"ק דכתובות, והיינו שבדיני
ממונות יש כח לבטל הטענה כשאין אחר מכחישו מחמת עצם הטענה, ואע"פ שאין בכח
הטענה לבדה להוציא ממוחזק, מ"מ כשאין מוחזק זוכה הוא מכח הטענה.
אלא שלכאורה יש להקשות על הרמב"ן והריטב"א
שאמנם אין הדבר מוחזק בידי מי שטוען שמא, אבל הרי מוחזק הוא בידי השליש, ואיך יכול
להוציאו מידו בלא ראיה, ובע"כ צ"ל שכיון שהשליש מחזיקו עבור מי שהוא שלו
עפ"י דין, אין לו דין מוחזק ולא דין של בעל דין, ומטעם זה הקשה הפנ"י ב"מ
כז א למה צריך פסוק להחזיר אבידה בסימנים, והלא למוצא אין חזקת ממון על האבידה,
שהרי הוא מחזיקה עבור מי שהיא שייכת לו עפ"י דין, וכיון שהמבקש טוען ברי
שהאבידה שלו, שהוא מכירה בטביעות עין, והמוצא טוען שמא, שאינו יודע של מי היא, לכו"ע
ברי ושמא ברי עדיף, ועי' פנ"י שם מה שתירץ לענין אבידה.
חברת ביטוח נחשבת ל"שליש" על הכסף של
פוליסת הביטוח
ונראה לפי"ז שה"ה כסף של פוליסת ביטוח
השמור לבעל הפוליסה כשיקרה לו נזק או כשיעשה נזק לאחרים, דין חברת הביטוח הוא כדין
השליש ומוצא האבידה, שאם טען אחד על הכסף המונח בידם בטענת ברי ואין אחר שמכחישו,
זוכה בעל הטענה מכח טענתו, והשליש ומוצא האבידה אינם נקראים מוחזקים שהמוציא מהם
צריך להביא ראיה, משום שכל החזקתם בכסף היא רק לצורך מי שהכסף שייך לו, ואע"פ
שיש לחלק בין דינה של חברת הביטוח מדין השליש ומוצא האבידה, שהרי השליש ומוצא
האבידה בכל מקרה אין הכסף שלהם, ולכן אין להם דין מוחזק, אבל חברת הביטוח אם אין
תביעת נזקים מצד המבוטח הרי נשאר הכסף בבעלות החברה, וא"כ לכאורה צד זה שהכסף
ישאר שלהם נותן להם מעמד של מוחזק ובע"ד, ועל המוציא מהם להביא ראיה, מ"מ
נראה שכשיש תביעת נזקים מצד המבוטח שוב אין חברת הביטוח בגדר מוחזקים אלא בגדר
שליש, וכל שעל פי דין זוכה התובע בתביעתו חייבת חברת הביטוח לשלם לו.
ז. חיוב אשה נשואה בשבועת
היסת על טענתה
כתב הטור חו"מ סי' צו:
"כתב רבינו האי שאין משביעין אשת איש אלא כותבים לתובע שנתחייבה לו שבועה, ואם תתאלמן או תתגרש, תשבע".
והרא"ש בתשובה כתב:
"אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון כלי כסף ויצא קול שנגנבו, ושאלה אשת ראובן את חפציה והשיבה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי, תשבע האשה שאינם ברשותה ויכתבו עליה פס"ד שחייבת ליתן בדמי אותם הכלים לכשתתאלמן או תתגרש".
ותמה הב"י איך הביא הטור פסקו של רב האי יחד
עם פסקו של הרא"ש כאילו אין ביניהם מחלוקת, והרי לרב האי אינה נשבעת ואילו
לרא"ש נשבעת, וכתב הב"י שלהלכה נקטינן כהרא"ש שמשביעים אשת איש,
שכן מסתבר, וכ"פ בשו"ע שם.
ובגדולי תרומה שער לו חלק א אות ו תירץ לחלק בין
דינו של רב האי לדינו של הרא״ש ושהאמת עם שניהם, רב האי מדבר כשכופרת בעיקר החוב,
שכיון שאפי׳ אם היתה מודה לא היתה חייבת לשלם, משום שהכל של בעלה, לכן אינה נשבעת,
אבל הרא״ש מדבר כשאינה כופרת החוב אלא טוענת שאין לה ממה לשלם, ע״ז פסק הרא״ש
שמשביעים אותה, שהרי אם היתה מודה היתה חייבת.
לפי״ז בנידון דידן שידוע לנו שיש לה פוליסת ביטוח
לכסות חיובי נזקים שעשתה, ואילו היתה מודה היתה חייבת לפרוע מהפוליסה, לכן עכשיו
שאינה מודה אלא טוענת שמא לא הזקתי, עליה להשבע היסת לדברי הכל, ואף לדעת רב האי
גאון.
ח. האם פוליסת ביטוח יש לה דין של נכסי מילוג?
מכונית האשה שהיתה שייכת לה מלפני נישואיה,
ומשנשאת יש על המכונית דין נכסי מלוג שהבעל אוכל את פירותיה, יש לדון מה דין
פוליסת הביטוח שלה, האם גם זו בכלל נכסי מלוג שיש לבעל זכות פירות, ואף קודם שגבתה
את הפוליסה מוחזקת היא בשטר הפוליסה והשטר עצמו כנכסי מלוג הוא, או שהביטוח אינו
נעשה נכסי מלוג אלא לאחר שגבתה אותו האשה, ואע״פ שיש בידה שטר פוליסה, אינה נעשית
מוחזקת מחמתו על הכסף עצמו, ואם בסופו של דבר זכתה בביטוח כדי לכסות נזקים שעשתה
לאחרים, הרי מעולם לא הגיע הכסף לידה, ואין לבעל בו כלום.
ונראה שאכן אין לפוליסת הביטוח דין נכסי מלוג, וכמו שכתב בהג״א ב״ק
פ״ל שאם היה לאשה מלוה ביד אחרים, אפי׳ היה זה מלוה בשער, אין הבעל יורש אותו משום
שאין הבעל יורש בראוי, ואע״פ שאחר שתגבה אותו יהיה זה נכסי מלוג, מ״מ כל זמן שלא
גבתה אותו אין הוא נכסי מלוג, ואף השטר שבידה אינו נכסי מלוג, ולפי״ז ה״ה בפוליסת
הביטוח, אין לבעל זכות נכסי מלוג אלא אם יגיע ממנה לידי האשה, ובודאי אין לו כל
זכות בכסף השמור בידי הביטוח כדי לפרוע חוב נזקים לאחרים.
