דרישה לקבלת מסמכים על מצב החברה לאחר מועד הקרע

תיק ‏1112116/5

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שרין סולן ועו"ד גדליה סולן)

נגד

הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מאירה אזרד)

הנדון: דרישה לקבלת מסמכים על מצב החברה לאחר הזמן הקובע

החלטה

בפנינו עומדת השאלה האם לחייב את האיש להגיש מסמכים ודוחות אודות החברות בהן הוא שותף לצורך הערכת שווי עסקיו. 

בהחלטה מיום כ' באלול תשפ"ב (16.09.2022) נקבע:

א. המועד הקובע לסיום תקופת איזון הזכויות הוא 29.1.2017.

ב. לצורך שווי הנכסים העסקיים, ניתן להתייחס ל- 31.12.16 כתאריך הבסיסי לחישובים.

האיש טוען שאין לחייבו להגיש מסמכים הנוגעים לחברות לאחר המועד הקובע. 

להלן עיקר טיעוני האיש:

1. חוות הדעת להערכת השווי של העסקים מתייחסת לתחזית העסקית במועד הקרע ואין הצדקה להקנות זכות לאישה בגלל התארכות ההליך למתן נתונים לתקופה מאוחרת. 

2. כשם שלא הייתה נשמעת טענת האיש להפחית את דמי האיזון שצריכה האישה לקבל, הואיל ולאחר הזמן הקובע העסק כשל, בכוונה או שלא בכוונה, כך אין לקבל דרישת האישה לקבלת מסמכים של העסק לאחר הזמן הקובע מתוך כוונה לגלות האם העסק התפתח לאחר הזמן הקובע ובשל כך לדרוש להוסיף על דמי האיזון שהיא צריכה לקבל. עניינו של הזמן הקובע 'להקפיא' את המצב כפי שהוא באותו זמן, כדי לקבוע מהו הסכום לאיזון, ולא צריכה להיות השפעה על דמי האיזון בין אם לאחר הזמן הקובע העסק קרס או לחילופין התפתח בצורה יוצאת דופן. ומטעם זה גם אין הצדקה לתביעת האישה שהבעל יגיש מסמכים לתקופה שלאחר המועד הקובע.

3. מביאה ביסוס לטענתה מבע"מ 6169/17 שם נקבע שמחמת הפרטיות אין לקבל גילוי מסמכים נרחב.

4. גילוי המסמכים המבוקש נוגע גם ברכושם של צדדי ג' שלא נתנו הסכמתם להתדיין בפני בית הדין, וגילו אותם מסמכים עשוי להפר את פרטיותם.

עיקר טיעוני האישה:

1. האיש אינו נוהג בתום לב ומנסה לסכל ולעכב את השלמת חוות הדעת לאיזון הזכויות.

2. האיש אינו יכול לקבוע למומחה כיצד להעריך את שווי העסק.

3. ההפניה לבע"מ 6169/17 אינה רלוונטית.

דיון והכרעה

בפנינו שתי שאלות לדיון: 

1. האם יש הצדקה להורות על גילוי מסמכים של הנוגעים לצדדים שלישיים. 

2. האם יש הצדקה לבחינת ההתנהלות העסקית לאחר מועד הקובע. 

הזכות לפרטיות

השאלה הראשונה הנידונת בפנינו היא שאלת החיסיון על מידע אישי, החוסה תחת אחת הזכויות הבסיסיות שהיא הזכות לפרטיות. 

העיקרון של שמירת סוד וחיסיון מעוגן במקורות היהדות השונים וכך כתב שלמה המלך בספר משלי (פרק כה פסוק ט'):"רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ, וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל:", וביאר המלבי"ם: "גם אם אתה מוכרח לריב, לא תריב רק ריבך, הנוגע לך, ובל תגל סוד אחר." ובהקשר בו אנו עוסקים ניתן לומר, שכאשר באים אנו לדון בין בעלי הדין בעניינים המצריכים עיון במסמכים, אין בעל הדין רשאי לגלות אלא את הנדרש לצורך הדיון ולא סודות של אחרים שאינם נצרכים לצורך הדיון.

עיקרון שמירת הסוד ואי חשיפת נתונים אודות הזולת, אף אם הם אמת, יסודם בתורה, וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז' הלכה ב'):

אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת.

דייק מדבריו רבי יעקב בירב (בית יעקב שם): "שהרכיל אינו אלא שמגלה סוד ואינו מספר בגנות חברו." דהיינו, גם העברת מידע שאינה בגנות חברו - מהווה רכילות. 

וכך כתב בשו"ת הלכות קטנות (חלק א' סימן רעו) ביחס לאיסור לעיין במכתבי חברו: 

תשובה: בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי 'לא תלך רכיל' לאחרים או לעצמו.

דהיינו, איסור 'לא תלך רכיל' מתייחס אף לאדם עצמו המבקש לחשוף סודות חברו, אף אם אינו מגלה סודות אלו לאחרים.

החובה להעיד

אך אחרי כל זה, התורה דורשת לעשות משפט צדק, ולצורך משפט צדק רשאי האיש ואף חייב למסור עדות. דהיינו, יש לגלות אף את אשר מבקש הזולת להסתיר, לצורך קיום המשפט ובירור האמת. אכן גילוי המידע צריך להיות מוגבל לנדרש לבירור המשפט והאמת, כדי שלא יצא המשפט מעוקל. 

וכך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות עדות סימן כח סעיף א'):

כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד..."

והרמ"א בדרכי משה הקצר (חושן משפט סימן כח) כתב שאף אם העד קיבל עליו שלא לגלות הסוד יש להתיר כדי שיוכל להעיד וז"ל:

כתב מהר"י ווייל סימן מ"ב דאם שום עד אמר שאינו רשאי להגיד עדות מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בעלי דינים יתירו לאותו עד לגלות הדבר. 

דבריו הובאו בנושאי כלים בסמ"ע ובש"ך.

בט"ז שם כתב: "תמוה הוא, דהא אפילו התרה אין צריך... שיש עליו אם לא יגיד."

ודן בדבריו בפתחי תשובה שם, ובתוך דבריו נכתב:

בתשובת משכנות יעקב (חו"מ סי' י"ב) הוסיף בביאור יסוד החיוב להעיד אף שלא תבעו להעיד מכיוון שיש בזה משום 'לא תעמוד על דם רעך', כל שיודע לו זכות והוא מפסיד על ידי מניעתו להעיד, וכן כתב להדיא הרמב"ם בספר המצוות מצוה (ל"ת רצ"ז) בשם ספרי כו'. וגם יש בזה משום השבת אבידה..." 

וע"ש פתחי תשובה (ס"ק ד') שדן בדבריו.

החובה לחשיפת מסמכים 

וכך מפורש בשולחן ערוך לגבי חובת הצדדים לגלות מסמכים, שאדם חייב לחשוף מסמכים הקשורים לצד ג' וגם בעל הדין שכנגדו חייב לגלות אם הראיות נמצאות תחת ידו במקרה שהוא מודה שהמסמכים בידו (חושן משפט הלכות דיינים סימן טז סעיף ג'):

טען אחד מבעלי דינים יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא, חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודיע לו זכות, בעדים או בראיה, שיודיע לדיין. אפילו אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו, חייב להגיד.

בסיפא של ההלכה מבואר שגם בעל הדין שכנגדו חייב לגלות הראיות. הטור (שם) הביא את טעם הדבר בשם אביו הרא"ש:

דמאי שנא הוא מאחר? - אדרבא, כל שכן הוא, כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע ממנו שלא כדין - היאך יאכילוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו? אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שיש בידו זכות לשכנגדו.

וכעין זה בביאור הגר"א בקצרה (שם ס"ק ז') שבית הדין מטיל את חובת הגילוי גם על בעל הדין: "להפרישו מגזילה". 

עוד התבאר בשולחן ערוך שם (סימן טז סעיף ד'):

האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בב"ד, וב"ד יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו, אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם. אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו שיראנו, יחרים. ואם טען זה בוודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו.

מקורה של הלכה זו מדברי הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ה' הלכה ז'). 

נציין שסמ"ע (שם ס"ק יד) כתב שהתביעה לחשיפת השטר מדובר: "כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו". דהיינו, חובת הגילוי מוטלת גם על צד ג'. ועיין ש"ך שכתב על דבריו וצ"ע. 

אם כן, המציאות בה טוען אדם כלפי חברו: "שטר שבידך - זכות יש לי בו" דומה לנדון דידן. מדובר על שטר שעיקרו מתאר זכויות של החבר, אך הטוען אומר שיש בו גם היבטים שמועילים לו. במצב כזה, יש זכות לטוען לדרוש את חשיפת השטר, למרות שיש בחשיפת השטר גילוי מידע אודות בעל השטר. נראה שביאור טעמה של ההלכה הוא, שאף שאין לתובע כל חלק בגוף השטר ואין לו כל תביעה עליו, חובת גילוי הראיה הוא מדין עדות, מכוח החיוב המוטל על כל אדם להעיד לחברו. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בבעל הדין עצמו, שהוא וודאי מחויב לגלות כל מסמך שיש לחבירו זכות בו, כדי שלא יהיה נוטל ממון זולתו באיסור.

נציין עוד לתשובת הרא"ש שהגביל את הזכות לעיין בשטרות של אחר, למצב בו יש לתובע את חשיפת המסמכים טענות מסתברות שיש במסמכים ראיות לטובתו. וכך כתב בשו"ת הרא"ש (כלל סח סימן כה):

ומה ששאלת האומר לחבירו שטר שיש בידך זכות יש לי בו שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא, אם צריך שיאמר התובע הזכות שיש לו בשטר מפורש אם לאו. הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצנו, ואין כופין לשום אדם להראות שטרו בשביל טענת אחד שאומר שיש לו זכות בו, אם לא שאמר בבית דין דברים שיש בהם אמתלא בעיני הדיינים, אז מראה השטר לדיינים, ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטוען בענין זה, אבל בענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו, ואפשר שגם הוראת הגאונים כך היתה, דלא מסתבר כלל דבדברים בעלמא יכוף האדם את חבירו להראות את שטרותיו, דאין אדם רוצה להשביע את עצמו שידעו העולם את עשרו וממונו. 

דהיינו, הרא"ש מכיר בזכותו של האדם שלא לחשוף שטרותיו, אך אם טיעוניו של המבקש נשמעים לבית הדין, אזי יש לחשוף את השטרות אף של צד ג' לבדיקת בית הדין, שיבחנו האם יש בהם ראיה אם לאו. תשובת הרא"ש הובאה בטור (חושן משפט סימן טז), אך לא באה לידי ביטוי מפורש בשולחן ערוך.

בסמ"ע (שם ס"ק טו) התייחס למצב בו המשיב, בעל השטר, אינו יודע אם יש זכות למבקש וז"ל:

ובאומר איני יודע אם יש בו זכות - בזה לא כתב כלום, אבל הוא ממילא נלמד, דאמרינן ליה אם אינך יודע - מחויב אתה לראות ולבדוק בתוך שטרך, ואם תמצא שיש לו בהן זכות - תראהו לב"ד, ואם אינך מבין ע"ז תראהו ג"כ להב"ד והם יבינו ויבררו הדבר.

אך באורים (שם ס"ק ט') הסתייג מדברי הסמ"ע ופירש את דעת הרמב"ם והשולחן ערוך כעין דברי הרא"ש וז"ל:

שאין בידו וכו'. ואם אמר שאינו יודע אם יש בו זכות, מחויב להראותו לב"ד ויראו הב"ד אם יש בו זכותו, סמ"ע (סקט"ו) בשם רמב"ם (פ"ה מטוען ונטען ה"ז). ונראה דהיינו דהתובע טוען באמתלא לב"ד שניכר הדבר שיש לו זכות בשטר שביד הנתבע, אבל מסתמא לא, דאין אדם מחויב להראות שטרו לב"ד. הרא"ש (בתשו' כלל סח סי' כה) והביאו הטור (ס"ג). ונכון לומר דגם הרמב"ם הנ"ל מיירי בכה"ג שלא לעשות מחלוקות בפוסקים, וכ"כ הכנה"ג (הגב"י אות ח), ע"ש.

ומן הראוי לציין לביאור המופיע בשו"ת התשב"ץ (חלק ד', חוט המשולש, טור ג' סימן ג') לדברי הרא"ש. לדבריו, מן הצד השני לדיון המשפטי ניתן לדרוש חשיפת מסמכים אף בלא ביסוס, ובמקום שיש אמתלא - גם צד ג' שאינו צד להליך נדרש לגלות שטרותיו. וז"ל:

והדבר פשוט שדברי הרא"ש ז"ל הם באינש דעלמא, אבל התובע עצמו - פשיטא שצריך להראות כל כתב שבידו, וצריך הדיין להזקיק הנתבע והתובע להראות כל שטר שיש להם כדי שיתברר האמת. וכ"ש בנדון זה, שהרי אפילו באינש דעלמא כתב הרב ז"ל שאם אומר דבר שיש בו אמתלא צריך להראות השטר לב"ד, כ"ש כאן שהוא בעל דבר והתובע טוען ברי ויש אמתלא בדבריו וקרוב לודאי לפי הנשמע שעיקר הדבר היה בשטר בעידי ישראל ושם נתפרשו הדברים, ולפיכך צריך להכריחו להוציא שטר זה. ובוודאי שדין מרומה הוא זה, ושמעון הנזכר שקרן במה שאומר שאין לו שטר. וצריך הדיין לחקור ולדרוש ולעשות מאמצי כוחו לשם שמים להוציא הדין לאמתו, והנה שכרו איתו ולפניו פעולתו ותהי' שלמה משכורתו.

ועיין עוד בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ה' עמוד 139 ואילך) פסק דין שנכתב על ידי הרה"ג א. גולדשמיט זצ"ל, ביאור נרחב ומעמיק בסוגיה זו בביאור גדרי החיוב לגילוי הראיות הנדרשות לצורך בירור הדין וההבדלים ביניהם.

תקנות הדיון

חובת גילוי מסמכים נקבעה בקצרה בתקנות הדיון לבתי הדין הרבניים בתקנה סא:

בעל-הדין חייב לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות ובלי השתמטות [...] וכן עליו להגיש את כל המסמכים והניירות אשר יידרשו על-ידי בית-הדין או, ברשות בית-הדין, על-ידי הצד שכנגד.

עוד נוסיף ונבהיר דבר שהוא מובן מכלל הדברים. מכיוון שחלה חובה להעיד למרות שלעיתים העדות כוללת חשיפת "סודות" החוסים תחת הזכות לפרטיות, ניתן לדרוש קבלת הנתונים הנדרשים לצורך עשיית המשפט ובירור האמת וחובה לגלותם כפי שיש חובה להעיד, כך שיש הצדקה לפגיעה בפרטיות ובחובה לשמירת סוד לצורך תכלית ראויה. 

כאמור, הצורך בבירור המשפט גובר על החובה לחיסיון ומניעת פגיעה בפרטיות במגבלות המתאימות וזאת בדומה לחיסיון רפואי וכדומה, ואכמ"ל. 

הפסיקה בבתי המשפט

אף בחוק ובפסיקה יש הגנה על הפרטיות, אך גם היא מוגבלת וכפופה לצורך בניהול משפט תקין.

ראשית נביא מהדברים היסודיים שנכתבו כבר לפני זמן רב על ידי נשיא בית המשפט העליון השופט שמגר, בדבר החשיבות העקרונית של עדות בפני בית הדין, בב"ש 298/86, 368[2] בעמ' 358:

[...] החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי. בלעדיה יהפוך ההליך מבירור על יסוד כל המידע הרלוואנטי לאיסוף אקראי של נתונים מפי אלו המוכנים לנדבו מרצונם. האינטרס של בעלי הדין הרוצים בגילוי האמת הוא, בדרך כלל, בכך שכל אדם, הכשר להעיד והיכול להביא לפני בית המשפט עדות השייכת לעניין, אכן יחויב לעשות כן. יתרה מזאת, הזכות להשמעת עדותו של אדם כאמור היא לא רק זו של בעל הדין אלא גם זו של הציבור: תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה תלויה הרי, בין היתר, בקיומם של הליכים משפטיים, המשרתים את מטרתם ומשיגים אותה, ואם מסירת העדות היא חלק מהותי מן ההליכים, אשר בלעדיה ההליכים לא ייכונו ולא ניתן יהיה לקיימם כיאות, הרי יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל, החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין.

ברשות ערעור אזרחי מס' 1917/92, לאחר שדן השופט גולדברג בחובת החיסיון של בנק כלפי לקוחותיו, הוא כותב כדלהלן:

9. אולם יש שחיסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק. האם ייסוג אז החיסיון, הבא להגן על הזכות לפרטיות שהחברה מעוניינת כי תישמר, מפני האינטרס החיוני האחר שהוא נשמת אפה של מדינה מתוקנת?

בהתייחסו לטענה "שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד, ובהתנגשות בינה לבין ערכים אחרים דין הוא שידה של הזכות לפרטיות תהא על העליונה", אמר השופט ש' לוין בבג"צ 3815/90, 3816 גילת ואח' נ' שר המשטרה ואח' [3], בעמ' 423:

"אין ספק בדבר, שבבואנו לפרש הוראת דין, נביא בחשבון שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה, אך לא נהיה פטורים מלבחון את מכלול הגורמים והערכים הנוגעים לעניין, שרק שיקלולם, במסגרת הוראות הדין, עשוי להביא אותנו לתוצאה המתחייבת לפי הדין".

על-כן אין לומר, כי לזכות לפרטיות מעמד של בכורה בכל מקרה, אלא יישומו של חוק הגנת הפרטיות כרוך באיזון בין שני האינטרסים המנוגדים, שעליהם עמדנו קודם (על הצורך "באיזון אינטרסים בין זכותו של אדם לפרטיות לבין זכותו של הציבור להשיג מידע למטרה זו או אחרת...", עמד השופט בך בע"פ 480/85, 527 קורטאם נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 691, וכן פרופ' ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט' (תשמ"ג-מ"ד) 175, 177).

בהמשך דבריו הביא מדברי נשיא בית המשפט העליון השופט שמגר בדבר האיזון בין שני הערכים שהבאנו לעיל וכך כתב:

שאם לא נגיע לנוסחת איזון בין שני הערכים, כי אז נקעקע את יסוד קיומה של מערכת השיפוט. וכדברי הנשיא שמגר בב"ש 298/86, 368[2] הנ"ל, בעמ' 358.

ראוי גם לציין לבר"ע ירושלים 188/04 שנכתב על ידי השופט משה דרורי שדן בהרחבה בנושא חובת גילוי מסמכים על יסוד מקורות ההלכה ויישומם למעשה.

הנה מכלל הדברים עולה שגם בפסיקה האזרחית נקבע העיקרון שלצורך בירור המשפט עיקרון הפרטיות מכופף קומתו במידה הנצרכת לצורך בירור המשפט.

גילוי מסמכי שותפות עם צדדי ג'

כאמור, טען האיש שכאן מדובר בהליך שמעורבים בו צדדי ג' שלא נתנו הסכמתם להתדיין בפני בית הדין ולהפר את פרטיותם.

אכן בבואנו לפגוע בפרטיות של צדדי ג' נדרשת זהירות יתרה שלא כמו הגישה העקרונית המקילה בגילוי המידע בהליכים הנוגעים בענייני משפחה. 

גישה זו באה לידי ביטוי ברע"א 1917/92 (יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ו-6 אח' פ"ד מז(5), 764 ,עמ' 774-775) שם נקבע על ידי השופט גולדברג:

ואילו לגבי חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות "בנסיבות נדירות ביותר", (כאמור בהלכת גוזלן, בעמ' 565), שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען, והובאה ראיה לכאורית לטענה זו, כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, על אף שאינו רשום על שמו, או כי בעל הדין העביר לחשבונו של אותו צד שלישי כספים, שלא בתום לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי.

גישה זו אומצה בפסקי דין נוספים שבהם אף צוין שהנסיבות המיוחדות שצוינו לעיל לא נועדו למצות את רשימת כל המקרים בהם יותר גילוי, אלא ליתן דוגמאות לחריגה מהגישה המצמצת לפיה יש לנהוג כאשר מבוקש גילוי מסמכים של צד שלישי.

מכלל הדברים עולה, גם החיסיון של צדדי ג' אינו חיסיון מוחלט, והוא נסוג בנסיבות מסוימות לצורך חשיפת האמת, אך יש לעשות זאת בצורה מדודה ומוגבלת כפי הנדרש לפגיעה פחותה ככל שניתן בפרטיותם, ואף יש לתת לצד ג' העלול להיפגע הזדמנות להשמיע הסתייגותו לגילוי. 

בהתאם לעקרונות העולים מהאמור לעיל, יש מקום לחשוף במסגרת ההליך את הנתונים ההכרחיים בלבד ולבקש מרואה החשבון שלא יצרף את כלל המסמכים הנוגעים לתקופה שלאחר מועד הקרע, אלא יוציא מהם את הנתונים הנדרשים לצורך חוות הדעת ויחשוף רק את ההכרחי והנדרש לצורך מתן חוות הדעת המדויקת להערכת השווי של החברה.

האם מדובר בנדון דידן בצד ג'

בנידון דידן שצדדי הג' המדוברים בעניינו הינם מעורבים עם הנתבע שבפנינו ושותפים עמו בחברה הנידונת - הרי אין לדונם כצד שלישי זר לגמרי, שלגביו נקבע שניתן לגלות רק "בנסיבות נדירות ביותר", אלא ניתן לראות את חשבון החברה, חשבון השותפים, למעשה כחשבונו של בעל הדין. זו גם הסיבה שלצורך איזון הזכויות נדרש והוסכם על ידי האיש להגיש את דוחות החברה עד המועד הקובע, למרות שמדובר בשותפות עם צדדי ג' כי אין מדובר בצד שלישי זר.

דוגמא לזה ניתן לראות גם בהחלטת בית משפט השלום תל אביב-יפו בתיק 12124-06 מתאריך 03.07.2006.

יתר על כן - במסגרת איזון הזכויות, בסמכות בית הדין היה לקבוע כי יש לחלוק בעין בנכסי האיש. דהיינו, לקבוע כי יש להעביר לאישה מחצית ממניותיו של האיש בחברה. אלא, שמשיקולים מגוונים אין זה הנוהג ביחס לחברות שבבעלות אחד הצדדים, והנוהג הוא תשלום כנגד הזכויות. אילו היה בית הדין פועל בדרך של העברת זכויות, האם היה מקום לטעון שאין הצדקה לחשוף בפני האישה את מסמכי החברה?! ודאי שאילו הייתה הופכת לבעלת מניות או שותפה בחברה, הייתה יכולה לעיין בכל מסמכי החברה.

כמו כן, ברור הדבר שכאשר שותף מבקש למכור את מניותיו לצד ג', הוא חושף בפניו את כל מסמכי החברה, ולא יוכל אחד השותפים למנוע זאת ממנו. כך גם כאשר נדרש על פי דין האיש "לקנות" מן האישה את חלקה בזכויותיו, ולשלם בגינם במסגרת איזון המשאבים. 

עוד ראוי לציין, כתוספת לנימוקים העיקריים, שההליך המתקיים בבית הדין כמו בבית המשפט לענייני משפחה הינו הליך בדלתיים סגורות, כך שהיקף הנחשפים לנתונים הינו מוגבל. טיעון זה אינו טיעון מרכזי מכיוון שעקרונית, לפי דין התורה, החובה שלא לגלות סוד ללא צורך הינה גם על הצדדים לדיון ואף ביחס לבית הדין, אם המידע באמת אינו נצרך.

לסיכום - יש הצדקה לחשיפת מלוא המידע הנוגע לחברה, ובכלל זה כלל המסמכים הנדרשים לכך. אין לראות דרישה זו פגיעה בצדדים שלישיים. 

אם יידרשו צדדים שלישיים להגיש מסמכים אישיים, כגון מסמכי חשבונות הבנק האישיים שלהם, יהיה מקום לדון בהצדקה לבקשה, ורק בנסיבות חריגות יורה בית הדין על חשיפת המסמכים האישיים. 

גילוי מסמכים לגבי התקופה שלאחר המועד הקובע

השאלה השנייה העומדת לבירור היא האם יש הצדקה לבחינת ההתנהלות העסקית לאחר מועד הקובע.

ראשית, יש להבהיר שהבקשה להצגת המסמכים לא באה מהצד השני כדי "לדוג ראיות" כטענת האיש, או מחמת טענות בעלמא, אלא באה מרואה החשבון שמונה על ידי בית הדין כגורם ניטראלי לאיזון הזכויות. כך כתב רואה החשבון בהבהרה שהעביר לבית הדין ביום 28.11.2023: 

"לצורך הערכת החברה נדרשים כמובן נתונים עד היום, מאחר והערכת החברה מתבצעת על בסיס היוון תזרימי מזומנים עתידים מהיום הקובע והלאה וכדי לבצע הערכה מדויקת נדרשים ככל וניתן נתונים עד היום."

בסיכומי האיש, עיקר סמיכת האיש את טענתו הוא על דברי השופט מזוז בבע"מ 6169/17. שם קבע שמחמת הפרטיות, אין לקבל גילוי מסמכים נרחב אשר מתייחס לתקופה שלאחר המועד הקובע, מועד הקרע.

השאלה העיקרית המתעוררת במקרה הנידון בבע"מ, היא האם היה רשאי בית המשפט ליתן את הצו המופנה לכל המוסדות הפיננסיים לצורך חשיפת חשבונותיה הפרטיים של האישה, בהעדר הסכמה מצדה. שאלה זו מעלה את שאלת האיזון הראוי בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס בדבר קיומו של הליך משפטי תקין. וכך נכתב בפסק הדין:

13. אין חולק כי מידע הנוגע למצבו הכלכלי של אדם הוא מידע פרטי. שימוש במידע זה ללא הסכמה מהווה פגיעה בפרטיות. אף על פי כן, יש שחשיפתו של מידע פרטי נדרשת לצורך קיום הליך משפטי תקין, הוגן ויעיל, שהרי לעתים "עשיית משפט צדק מחייבת הצגת נתונים ועובדות החוסים תחת הגנת הפרטיות שבלעדיהם לא ניתן להגיע לחקר האמת" (בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 10 (20.6.2005); (להלן: ענין פלוני). במקרים כאלה מתעוררת שאלת האיזון הראוי, היינו אימתי מוצדק לפגוע בזכות לפרטיות, ועד כמה, על מנת להשיג את התכלית המבוקשת.

14. בענייננו, המידע שבית המשפט הורה על חשיפתו הוא מידע אודות מצבם הכלכלי של כל אחד מבני הזוג - תנועות בחשבונות הבנק ובמוסדות פיננסיים אחרים. כעולה מכתבי הטענות ומפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, חלק מהמידע, ודאי זה המתייחס לתקופות שלאחר הקרע בין בני הזוג (שנת 2007), אינו משותף לשניהם. מובן כי מידע זה הוא מידע פרטי, וחשיפתו ללא הסכמת הצדדים - כל אחד ביחס למידע האישי שלו - מהווה פגיעה בפרטיותם. האם פגיעה זו היא מוצדקת? לדעתי התשובה היא בשלילה. הטעם לכך הוא כי אין כל צורך אמיתי בחשיפת המידע של כל צד כלפי רעהו על מנת לקיים את ההליך המשפטי באופן תקין. ההליך שהוגש לבית המשפט המחוזי הוא ערעור מטעם האישה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט לענייני משפחה טעה בקבעו את המועדים שקבע לצורך איזון הזכויות בין הצדדים, וכי המועד הנכון לצורך איזון הזכויות הוא מועד קודם למועדים שנקבעו (מועד הקרע), שלאחריו צבר כל צד זכויות כלכליות שאין להן כל קשר לצד השני. ברי אפוא כי חשיפת המידע בהתאם למועדים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו נדרש לצורך הליך הערעור.

זה עיקרו של פסק הדין הנוגע לענייננו. העיקרון שנקבע בפסק דין זה הוא כי חשיפת המידע המתייחס למועדים שאינם נוגעים להליך, דהיינו, לאחר המועד הקובע אין להתירו, והנימוק הוא: "הטעם לכך הוא כי אין כל צורך אמיתי בחשיפת המידע של כל צד כלפי רעהו על מנת לקיים את ההליך המשפטי באופן תקין". עיקרון זה ברור ומוסכם גם על בית הדין. אם כן, לכאורה, צודק האיש שאין לחייבו לחשוף מידע הנוגע לתקופה שאחר מועד הקובע. 

אך השוואה זו אין לה יסוד. 

בחינת הצורך של הצגת המסמכים המבוקשים במקרה דנן מגלה שיש צורך ענייני לקבל מידע אודות החברות גם לאחר המועד הקובע כדי שניתן יהיה להעריך נכונה את ערך החברה במועד הקובע, וכפי שנבהיר להלן. 

בשונה מכך, בפסק הדין הנזכר, הדרישה הייתה לקבל מידע אישי על מצבם הכלכלי העכשווי של בני הזוג, דבר שלא השליך על חלוקת הנכסים עד מועד הקרע. נראה מפסק הדין, שהדרישה לחשיפת המסמכים נועדה באותה החלטה לקדם משא ומתן והסדר פשרה בין הצדדים. 

מסמכי חברה לאחר המועד הקובע

כאשר עוסקים בהערכת שווי חברות, בקשת מסמכים, גם עבור התקופה שלאחר המועד הקובע, הינה דבר שגרתי, רגיל ומקובל, אשר נעשו בתיקים אחרים וגם על ידי רואי חשבון אחרים המגישים חוות דעת לבתי הדין ולבתי המשפט. לא זכור לבית הדין שבעבר היה מי שערער על בקשה זו.

נבהיר באופן תמציתי את ההצדקה לכך מנקודת מבט חשבונאית. במסגרת נימוקי האיש, הוא מתייחס לחסרונות של הערכת שווי בשיטת ה- DCF. חסרון עיקרי הוא שבעת הערכת השווי, ברגע נתון, נדרש לעשות חיזוי של התנהלות החברה בשנים העתידיות. החיזוי נעשה בכלים שונים, אך הוא אינו חף מהנחות יסוד שאינן ודאיות. לפיכך, כאשר באים לחשב את ערך הנכס לנקודת זמן בעבר, כאשר יש את "נתוני אמת", יש להתייחס לנתונים אלו, והם יובילו להערכת שווי מדויקת יותר למועד הקובע שחלף לפני שנים. 

נכון הדבר שכאשר מדובר במכירת העסק, כאשר קונה בודק את הערכת השווי של חברה לצורך בחינת כדאיות העסקה בזמן אמיתי, הרי הוא מעריך את השווי רק על בסיס נתוני העבר. זאת, מכיוון שאלו כל הנתונים שניתן לקבל באותה העת, ואכן הערכת השווי טומנת בתוכה סיכונים שצריך לקחת אותם בחשבון. אך בבואנו היום להעריך את שווי העסק במועד הקובע, אנו מבקשים לדעת את הערך המדויק ביותר שניתן לקבל. אכן, יש בידינו לעשות כן תוך ראיית התמונה הרחבה אשר תיתן מענה שלם ומדויק יותר, לכן חובתנו לעשות כן, אף שהדבר כרוך במידה מסוימת של פגיעה בפרטיות. זו חובתו של בית הדין לדאוג שהערכת שווי העסק תהיה מדויקת ככל שניתן כדי להוציא דין אמת ולא משפט מעוקל.

זאת ועוד, כידוע כפי שנכתב בספרים רבים העוסקים בהערכת שווי, הערכת שווי אינה מדע מדויק, והיא מתבססת על נתונים כמו סיכון שוק, וכדומה, שמתבצע לפי השוואה בין חברה מסוימת לחברות אחרות מאותו הענף, כך גם הוא מתבסס על מודלים העוסקים בהשוואה בין חברה לחברות אחרות. כידוע, "אי אפשר לצמצם", ואין זהות גמורה בין חברות מאותו הענף, לכן בהינתן הצהרתו של רו"ח שהערכת השווי תתבצע לפי המועד הקובע, יש מקום להתחשב במדדים מסוימים בהבנה של התנהלות החברה הזו עצמה לאחר המועד הקובע.

עוד טען האיש, שהערכת שווי החברה צריכה להיות בהתאם לשווי במועד הקובע, ולא צריכה להיות משמעות לשינוי מצב החברה לאחר זמן זה על גובה דמי האיזון. וכשם שלא הייתה נשמעת טענת האיש להפחית מדמי האיזון במקרה שהעסק היה קורס לאחר הזמן הקובע, כך אין לקבל טענת שיש להוסיף על דמי האיזון - אף אם יוכח מהמסמכים שהעסק התפתח עד מאד בתקופה שלאחר הזמן הקובע.

בית הדין מקבל כמובן את העקרון ששווי איזון הנכסים נקבע לפי שווי הנכסים במועד הקובע, אולם מאחר וכאמור הערכת שווי חברה בזמן נתון מטבע הדברים לוקה בחסר, ואחד החסרונות העיקריים הוא הקושי לצפות פני עתיד, על אף הניסיון לשקלל את כל הנתונים שלפנינו, אם כן, כשיש בפנינו את תמונת המצב העדכנית - נוכל ביתר קלות וביתר דיוק לקבוע על פי המודלים השונים להערכת שווי חברה, מה היה שווי החברה במועד הקובע. במקרה של שינוי מצב החברה לאחר המועד הקובע, כשברי לנו שהשינוי לא נבע מהזנחה פושעת - במקרה של שינוי לרעה, או לחילופין מהשקעה חריגה ויוצאת דופן - במקרה של שינוי לטובה, נוכל לקבל אינדיקציה די מדויקת על שווי החברה לפני כן, בבחינת "הוכיח סופו על תחילתו". כך שיש הצדקה לדרוש מסמכים על המצב הנוכחי של החברה, וכך נוכל להעריך בייתר דיוק את השווי הריאלי במועד הקובע. 

סבור שכשם שפעילות חיובית של החברה לאחר המועד הקובע יכולה ללמד ולהשליך על הערכת השווי הריאלי של החברה במועד הקובע, כך גם ירידת הפעילות יכולה להשליך על הפחתת השווי אשר היה נקבע רק על פי בחינת הנתונים עד המועד הקובע. 

כך שאם העסק כשל מסיבות אובייקטיביות שהיו במהות העסק במועד הקובע ואף בתנאי השוק, גילה סופו על תחילתו, ויש הצדקה ללמוד מהמצב הנוכחי על השווי הריאלי במועד הקובע. אמנם אם יתברר שהיה מדובר בהפחתת ערך מכוונת ניתן יהיה לעמוד על כך ולקחת זאת בחשבון.

נוסיף שיקול נוסף מחמתו קיים צורך בבדיקת הנתונים המתגלים לאחר המועד הקובע. ישנם מקרים בהם אחד מבני הזוג מכין את הקרקע לגירושין ויוצר מצג שווא באמצעות תרגילים חשבונאיים אלו ואחרים, כדי לצמצם עד למינימום את שווי החברה בבדיקה שתתבצע בקרוב. בחינת הנתונים לאחר המועד הקובע עשויה לסייע בשיקוף האמיתי של שווי החברה במועד הקובע, ויכולה למנוע הצגת מצגי שווא. בית הדין אינו מתכוון לטעון חלילה שזה המצב במקרה דנן, אך זה עוד אחד מהשיקולים של בית הדין כשהוא מקבל תביעה לקבלת מידע על מצב החברה אף אחר הזמן הקובע. 

מכלל האמור נמצאנו למדים, שיש הצדקה לדרישה לקבלת מידע אודות החברה, גם לאחר המועד הקובע, וזאת לתכלית של בירור האמת וקיום הליך שיפוטי תקין ואמין.

לאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. יש הצדקה לגילוי המסמכים המבוקשים על ידי רואה החשבון.

ב. אין בדרישה לחשיפת המידע פגיעה לא נדרשת בצדדים שלישיים.

ג. כמו כן, יש הצדקה לקבלת מידע מלא בנוגע לפעילות החברה לאחר המועד הקובע, ובהתאם לדרישות רואה החשבון. 

ד. האיש יעביר לרואה החשבון את המסמכים הנדרשים על ידו, תוך 14 ימים וידווח על כך לבית הדין. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ' באדר א התשפ"ד (29/02/2024).

הרב יוסף יגודה – אב"ד                      הרב סיני לוי                         הרב יעקב שרעבי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה