טעות בתאריך הכתובה
הרב בוכריס ישי
הרב ציוני בן ציון
ביה"ד דן האם נפסלה הכתובה, כדין שטר מוקדם?
האשה הביאה לביה"ד את העתק הכתובה השמור ברבנות, ובהעתק הכתובה התאריך נכתב כראוי, וחתום כראוי ע"י העדים וע"י הבעל.
תיק 1102554/20
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד טליה גיגי)
נגד
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד הודיה אמויאל גז)
הנדון: טענת פסלות כתובה מפאת טעות בתאריך הרשום בה
פסק דין
בפני בית הדין תביעת כתובה.
הצדדים ביקשו שיינתן פסק דין בעניין זה בטרם יתגרשו, ואכן כך נעשה.
פסק הדין יעסוק בתחילה בזכאות האשה לכתובה, ואחר כך יעסוק בטענת הבעל ששטר הכתובה פסול.
בכתובה דנן נכתב "בשנת חמשת אלפים שבע מאות וחמש" (המילה "חמש" אינה חלק מטופס הכתובה אלא מולאה בכתב יד). במקום המילה "וחמש" היה צריך להיכתב "שבעים וחמש", באשר השנה היתה שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים וחמש (ה'תשע"ה).
עקב טעות זו לכאורה נפסלה הכתובה, ככל שטר מוקדם. וכמו שנדון בכך להלן.
האשה המציאה לביה"ד את העתק הכתובה השמור ברבנות, ובהעתק הכתובה התאריך נכתב כראוי, וכן שאר הפרטים. כמו כן, העתק הכתובה חתום כראוי ע"י העדים וע"י הבעל.
רקע
שני בני הזוג גרושים, ללא ילדים מנישואין קודמים. הצדדים נישאו בתאריך ..... נולדו להם שני בנים, [א'] ו [ב'] . לאחר לידת הבן [א'] השתבשו חיי הנישואים. היה ניסיון לשלו"ב בתחילת שנת 2019 בתיווך הרב...., איתו בני הזוג היו בקשר הדוק בענייני טהרת המשפחה, ובני הזוג ביקשו לסגור את התיקים בביה"ד. שלום הבית לא צלח, עקב אי הסכמה בנושא המגורים המשותפים. בספטמבר באותה שנה הגישה האשה בקשה ליש"ס, בנובמבר הגיש האיש תביעת גירושין, ובפברואר 2020 הגישה האשה תביעת כתובה, עליה נסוב פסק דין זה.
טענות הצדדים
טענות האשה (התובעת)
הבעל אלים. האשה מטופלת ע"י המרכז למניעת אלימות במשפחה.
הבעל קמצן, חי כרווק, מתנער מחובת פרנסתו לאשתו ולילדיו ודואג רק לעצמו.
הוכח שיש לבעל מאהבת, הגברת [ש'].
בעל מורד שאינו מקיים את חובותיו הבסיסיות כלפי אשתו וילדיו.
הבעל הוא האשם בפירוק המשפחה, ולא האשה. אדרבה, האשה עשתה כל שביכולתה על מנת לחזור לשלו"ב.
האשה עצמה איננה מסוגלת לעבוד, עקב בעיות בריאות שהחלו עם לידתו של [א'], לעומת הבעל שיש בבעלותו עסק לשיפוצים ושותף בחנות לבגדי ילדים.
הבעל הציב מצלמות בתוך הבית כך שמנע את פרטיות האשה, דבר שאילץ אותה לעזוב את הבית (לאחר שהתייעצה עם הרב ..... ועו"ד .....).
לפיכך, תובעת האשה כתובה ומזונות אשה.
באשר לטענת הבעל שהכתובה פסולה, האשה הציגה בפני ביה"ד את העתק הכתובה שם אין חיסרון בתאריך. בנוסף, לדבריה יש להסתמך על עדות העדים שהיתה חתונה כדת משה וישראל, הכוללת התחייבות הבעל על הכתובה בקניין, ומכיוון שאין שטר הכתובה אלא שטר ראיה, לכן גם אם שטר הכתובה פסול, הבעל חייב לשלם כיון שעשה קניין.
טענות האיש (הנתבע)
שטר הכתובה הוא שטר מוקדם, ולפיכך הכתובה פסולה.
גם אם הכתובה איננה פסולה, האשה איננה זכאית לכתובה מהנימוקים הבאים:
היא אשה מורדת, סירבה לקיים יחסי אישות (ופעלה בצורה מניפולטיבית, כאשר לקחה קבלות על הטבילה במקווה, על מנת שישמשו אותה בתביעת הכתובה).
היא עזבה את הבית פעמיים. בפעם הראשונה, לאחר כשבעה חודשים מחתונתם, בעודה בהריון (ומכרה מחצית מתכולתו). בפעם השניה, כשלושה חודשים לאחר שחזרו לגור במשותף בבית הורי הבעל. כמו כן, לאחר שחלפו כשלושה חודשים נוספים, שכר הבעל דירה בנסיונו לרצותה, אך האשה מיאנה לחזור ולהתגורר יחד עם בעלה.
האשה סרבה לחזור למגורים משותפים.
משכך, האשה אשמה בפירוק הנישואין, והיא הגורמת לגירושין.
הבעל מוחזק בדמי הכתובה, כיון שהאשה הודתה ששטר הכתובה הינו ראיה בלבד.
הבעל אינו קמצן אלא זן את האשה כראוי, וטענותיה נבעו מההבדל בין הבעל לבין בית משפחת האשה בנוגע לעריכת הקניות. לדבריו, עדותו של הרב ..... בעניין מבוססת על דברי האשה בלבד ולא מידיעה עצמית.
הבעל אינו אלים כלל, האשה לא הביאה שום הוכחה לכך.
הבעל לא בגד באשתו. החוקר הפרטי הוכיח רק כי האיש ביקר בבית העדה [ש'], שהיא ידידת המשפחה, ושרכבו חנה ליד ביתה. וגם אם הבעל אכן קיים יח"א עם העדה [ש'], הרי שהיה זה ביולי 2020, רק לאחר תביעת הגירושין של הבעל, ותביעת הכתובה של האשה, שהיו לפני כן (נובמבר 2019).
דיון
א. זכאות האשה לכתובה
הבעל הוא שתבע הגירושין
באופן עקרוני הואיל והבעל תבע גירושין, עליו מוטל נטל ההוכחה שאין האשה זכאית לכתובתה, והרי שעליו לשלם כתובתה, אלא אם כן יוכיח שהאשה היא שגרמה לפירוק הנישואין.
מכל טענות הבעל לא הוּכחה אף לא טענה אחת, אלא שהאשה הודתה שעזבה את הבית.
אשה שעזבה את הבית, וממילא נמנעים יחסי אישות, ואינה מבצעת את שאר המלאכות שאשה מחויבת לעשות לבעלה הרי היא אשה מורדת. אשה מורדת, שואלים אותה מפני מה מרדה, כמבואר בפרק אע"פ (כתובות סג.). בסוגיא שם נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא ובמה שעולה ממנה לגבי שני סוגי 'מורדת', מורדת האומרת מאיס עליי, ומורדת שאינה מואסת בבעלה אלא רוצה לצערו (עיין ב"י אה"ע סי' עז, ושו"ע שם סע' ב). בשני המקרים אם האשה עומדת במרדה הרי היא מפסידה את כתובתה כמבואר בשו"ע (שם).
אולם, בנידון דידן, האשה לא אמרה שמאסה בו, להיפך היא רוצה שלו"ב, וגם לא עזבה את הבית על מנת לצערו, אלא טוענת שעזבה משום שהתקין מצלמות בדירתם, דבר הפוגע בפרטיות, והוסיפה לטעון שעזבה רק לאחר שהתייעצה עם הרב [נ'] שליט"א ועו"ד גולן שאמר לה שזה לא חוקי, ובכה"ג אינה נכללת בדין מורדת, וכעין שכתב הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' קיג):
"שאלת: רחל אשת שמעון שיצאה מבית בעלה מפני מריבות וקטטות שהוא מכה אותה תמיד הכה ופצוע. ומחרף יולדיה בפניה ואומר לה תמיד בפניה שיגרשנה. ושמעון תובע שתחזור אל ביתו...
תשובה: מה שטענה רחל שלא תכה ולא תבזה אותה מכאן ולהבא, ואם לא גם היא לא תשוב אליו - הדין עמה. שכל שהוא מכה אותה שלא כדרך נשים הגונות ובלא חמס בכפיה כמו שהיא טוענת, אם הדבר ידוע כן, אין דנין אותה במורדת. שלא יהא זה כארי שדורס ואוכל וזה מכה ובועל. וכל כיוצא בזה אין חוסמין אותה בפנינו. ואין זה מרד אלא מתוך המכות היא בורחת."
ומה שכתב הרשב"א 'אם הדבר ידוע כן', גם בנידון דידן הדבר ידוע, שהרי הבעל הודה שהתקין מצלמות, וטען שעשה כן מפני שגנבה את תכולת הבית ומכרה. ועוד, הביאה האשה את הרב [נ'] שליט"א לעדות, והעיד שאמר לה לעזוב. ואשה כזו, שעזבה ע"פ עצתו של רב ות"ח, ודאי שאין לדונה בדין 'מורדת'.
והואיל ואינה מורדת, והואיל ולא הוכיח הבעל שהאשה אשמה בפירוק הנישואין, והבעל הוא זה שתבע הגירושין, האשה זכאית לכתובה.
אלמותו ורמאותו של הבעל
אף אם נאמר שיש ספק מי תבע את הגירושין, ויש צד שהאשה היא זו שתבעה גירושין ונטל ההוכחה מוטל על האשה, ועליה להוכיח שהינה זכאית לכתובה משום שהבעל גרם לפירוק הנישואין, בכל זאת, במקרה דנן יש להפך את נטל ההוכחה ולהטילו על הבעל, וכמו שנבאר.
מצאנו שכאשר אדם הוא אלים, גם כאשר הוא נתבע, הופכים את נטל ההוכחה מהתובע שהוא המוציא על הנתבע האלים שמוציאים ממנו, ואם לא יביא הוכחה, יתחייב לשלם. והכי איתא בכתובות (כז:) וב"מ (לט:) שהגיע אדם שטען שהוא אח של מרי בר איסק, ודרש ממרי להתחלק איתו בנכסים שירש מהאב. ורב חסדא, בגלל אלמותו של מרי, הפך את נטל ההוכחה על מרי בר איסק, שיוכיח שאינו אחיו:
"מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה: פלוג לי! - אמר ליה: לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא. ... אמר ליה: זיל אייתי סהדי דאחוה את. - אמר ליה: אית לי סהדי, ודחלי מיניה, דגברא אלימא הוא. - אמר ליה לדידיה: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא. - אמר ליה: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה! - אמר ליה: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך."
וכ"פ הרמב"ם (עדות ג, יב) והשו"ע (חו"מ כח, ה).
מלבד זאת, כבר כתב הרא"ש (כלל קז סי' ו) דכאשר הנתבע רמאי יכול הדיין להוציא ע"פ אומדנא, וכ"פ השו"ע (חו"מ טו, ה), וכמו שנרחיב בכך בהמשך. ואם אפשר להוציא ממנו ממון ע"פ אומדנא ק"ו, שיכול הדיין להפוך את נטל ההוכחה על הנתבע הרמאי.
בנידון דידן הבעל הוא גם אלים וגם אינו אמין, וגם מתנהג באופן מחוצף וכפי שהוכח מדבריו ומהתנהלותו לאורך כל ההליך בביה"ד, וכפי שנוכיח כעת מהפרוטוקולים.
בפרוטוקול דיון מתאריך כ"ב בשבט התש"פ (17/02/2020) שור' 324-328 ניתן לראות שהבעל מתחצף לדיינים:
"הבעל לביה"ד: מה עם הגירושין? למה אתה לא מגרש אותי? שאני יעשה חטאים? אני רוצה לחזור בתשובה. אין לכם לב. תעשה מה שאתה רוצה. אני לא יבוא לפה ולא יראה את הילדים. הדברים שאתה עושה אני ואתה ובורא עולם.
בסיום הדיון הבעל התפרץ בדברים על ביה"ד. ביה"ד בקש משומרי הביטחון להוציא את הבעל החוצה."
וכך בפרוטוקול הדיון מתאריך ו' כסלו ה'תשפ"א (22/11/2020) שור' 1214-1217:
"ביה"ד: אם גם על זה הפוליגרף יודע שאת כן זוכרת אז את מתגרשת בלי כתובה אם הוא משקר את מתגרשת עם כתובה.
הבעל לביה"ד: איזה "חכם" אתה.
ביה"ד לבעל: תודה רבה על "המחמאות".
בפרוטוקול הדיון מתאריך כ"ה ניסן ה'תשפ"א (07/04/2021) שור' 22-127 ניתן לראות שהבעל אינו מקיים את החלטות ביה"ד ברוב המוחלט של הפרוטוקול הבעל מתווכח עם ביה"ד אם הוא ביצע את החלטת ביה"ד. ביה"ד מוכיח לו שהוא לא ביצע את החלטת ביה"ד. מפני האריכות לא נצטט את הפרוטוקול במלואו.
בפרוטוקול דיון מתאריך כ"ה בטבת התשפ"ג (18/01/2023) שור' 103-117 ניתן להיווכח כי הבעל איים על אחד העדים באמצעות קרובו. כך נכתב שם:
ב"כ האשה חוקרת את העד:
"ש. בעדינות אני שואלת אביו של הבעל יצר איתך קשר בנוגע לעדות שלך היום וניסה להשפיע עליה? לא היום ספציפית לגבי העדות שהיית צריך לתת בדיון הקודם האם הוא יצר איתך קשר וניסה להשפיע עליך?
ת. יותר נכון זה מצד האמא לא מצד האבא.
ש. מצד האמא של [פלוני]?
ת. כן .
ש. תסביר לנו בבקשה לביה"ד מה היה?
ת. היא ניסתה לאיים עליי שהיא יכולה ללכלך אותי יותר ממה שעשו ל... [אדם מסויים שנקבה בשמו].
ש. למה אבל שהיא תעשה דבר כזה?
ת. כדי שאני אשתדל לחזור בי מהעדות הקודמת. אז אני אמרתי לה אני מבקש ממך אם תעשי משהו זה הסיבה שאשתי עלולה למות מזה, אשתי חולה .
ש. מה שאתה מתאר כאן זה נשמע מאוד קשה.
ת. אמרתי לה את עלולה לגרום לאשתי להחמיר את המצב של המחלה. אז אמרה כן אני אעשה. אמרתי לה אם את תעשי את זה אז אני מתפלל שהמחלה שלה היא תעבור אליה. ואז (עזבתי אותה) [עזבה אותי]."
הגירושין יצאו מהבעל
למעלה מן הצורך יוער, כי במקרה דנן גם אם האשה הייתה תובעת את הגירושין הייתה היא זכאית לכתובה מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא, שאין ספק שהגירושין יצאו מן הבעל. האשה ביקשה לשקם את הבית מספר רב של פעמים, ומי שסיכל זאת באופן סיסטמתי הוא הבעל.
פעמים שלא אבה לשכור דירה מתאימה, פעמים שהיו לו בקשות מימון לשכירות הדירה, שאינן תואמות את ההלכה שהרי הבעל מחויב במדור אשתו. גם כאשר עזבה האשה את הבית נוכח התקנת המצלמות בביתה עשתה זאת בהתייעצות עם הרב .... שליווה את הזוג, כאמור לעיל, וכמובן שבמצב כזה היה על הבעל לבוא ולפייס את אשתו ולהיענות לבקשתה להסיר את המצלמות. גם בחיי המשפחה הוכח בעליל שהבעל קימץ מאוד בצורכי הבית, ודבר זה עלה בבירור מעדות הרב.....
מלבד זאת, ביה"ד התרשם שאכן יש לבעל קשר עם גב' [ש'] שאינו קשר של ידידות גרידא, ונראה ברור שזו סיבה מספקת לפירוק הנישואין. ואע"פ שחקירת החוקר התרחשה לאחר הגשת תביעת הגירושין, בכל זאת יש בקשר זה עם גב' [ש'] מעין סתימת הגולל על כוונת שלום הבית שהיתה לאשה. קשר זה אחראי במידה רבה להבאת פירוק הנישואין למצב בלתי הפיך.
סוף דבר, אין ספק שהגירושין יצאו מהבעל.
לסיכום עניין זכאותה של האישה לכתובתה:
הבעל הוא זה שתבע את הגירושין, והוא לא הצליח להוכיח שהאשה אינה זכאית לכתובה.
הוּכח שהבעל הינו אלם ורמאי, ובשל כך, אף אם היה ספק מי תבע את הגירושין, נטל ההוכחה שהאשה איננה זכאית לכתובה היה עליו.
הוכח שהגירושין יצאו מן הבעל, והוא הגורם לפירוק הנישואין.
לאור כל האמור, עולה אפוא, שהאשה זכאית לכתובה.
משעלה בידינו שהאשה זכאית לכתובה, עלינו לברר את טענתו הנוספת של הבעל שהכתובה פסולה עקב הטעות שבזמן הכתובה.
ב. טעות בזמן הכתובה
כאמור, עקב הטעות שבתאריך שנכתב בשטר הכתובה, עלתה הטענה כי הוא שטר מוקדם.
איתא באיזהו נשך (ב"מ עב.) ששטר מוקדם פסול:
"תנן התם (שביעית י, ה): שטרי חוב המוקדמין - פסולין, והמאוחרין - כשרין. מוקדמין אמאי פסולין? נהי דלא גבו מזמן ראשון, ניגבו מזמן שני! אמר רבי שמעון בן לקיש: במחלוקת שנויה, ורבי מאיר היא. ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, גזירה שמא יגבה מזמן ראשון."
בנידון דידן, השטר מוקדם עקב השמטת המילה 'שבעים' המייצגת את ה'עֲשׂרות', ומצאנו התייחסות בראשונים לגט חליצה שהושמטו בו ה'עֲשׂרות'.
וז"ל הר"ן (שו"ת סי' עז):
"עוד כתבת: מעשה ביבמה אחת שהלכה אחר יבמה להתירה לעיר דוניאש ממלכות קשטילה, והביאה גט חליצה כתוב וחתום שנחלצה כמצוה וכהלכה, אלא שהיה כתוב בו כך: ביום פלוני לחדש פלוני בשנת ה' אלפים ק"ד לבריאת עולם והיה חסר בו מנין שלשים...
תשובה: נראין הדברים שהיא מותרת לינשא, דמאי דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין, לא שהן פסולין לגמרי שלא נאמין במה שכתוב בהן, אלא לומר שאין עושין בהם מעשה שטר לטרוף ממשעבדי, אבל מבני חרי מגבין בם..."
הר"ן פסק שהאשה מותרת להנשא ע"פ גט חליצה זה, ואין לפוסלו משום שטר מוקדם, משום שגם שטר מוקדם אינו פסול אלא לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גובים ע"פ שטר מוקדם. וא"כ, מוכח שניתן ללמוד ממה שנכתב בשטר. ובמקרה של גט חליצה נלמד שהתקיימה החליצה כדין והאשה מותרת להנשא.
אלא שדברי הר"ן שניתן לגבות בשטר מוקדם מנכסים בני חורין אינו מוסכם, ונחלקו בו הראשונים.
רש"י (ב"מ עב. ד"ה פסולים) הרי"ף (שם מב: מדפי הרי"ף) והרמב"ם (מלוה כג, א) ועוד ראשונים כתבו שהשטר פסול רק לגבי גביה ממשועבדים, אבל לגבי נכסים בני חורין השטר כשר, וכן ס"ל לר"ן כאמור. ואילו תוס' (שם ד"ה שטר שיש בו ריבית) והטור (חו"מ סי' מג) בדעת אביו הרא"ש (ב"מ ה, נח) ס"ל שהשטר פסול לחלוטין. וכדבריהם הסיק הריב"ש (סי' שפב).
בשו"ע (חו"מ מג, ז) נפסק:
"שטרי חוב המוקדמים, פסולים, שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין. ולפיכך קנסו אותו חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין, גזרה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. ואם יטעון הלוה: פרעתי, דינו כטוען כן בשאר שטרות. ואם טען: להד"מ, הוחזק כפרן."
הרמ"א סיים: "וי"א דפסול לגמרי."
עולה א"כ, שלדעת מרן השו"ע שטר מוקדם הינו שטר כשר לגבי החייב עצמו שאינו נאמן לטעון פרעתי או להד"ם, והוא חייב לשלם. והשטר פסול רק לגבי לקוחות, וכדברי הר"ן הנ"ל. אולם לדעת הרמ"א, שטר מוקדם נפסל לחלוטין, והחייב נאמן לומר פרעתי ואפילו להד"ם. ופשוט שלדעת הרמ"א אי אפשר להשתמש בשטר כראיה על סכום החיוב.
אולם, הסמ"ע (ס"ק יא) הביא דברי רבו המהרש"ל שפירש דברי התוס' שנאמן לטעון פרעתי, אך לא נאמן לטעון להד"ם.
הריב"ש (שם) כתב להדיא לגבי גט החליצה הנ"ל, שלדעת התוס' הוא שטר פסול ואין ללמוד ממנו להתיר את האשה להנשא.
מלבד זאת, כתב הריב"ש (שם) שיש לפסול את גט החליצה אפילו לרש"י ודעימיה, מתרי טעמי. חדא, דהעדים פסולים דחתמו על שקר:
"שלא אמרו דשטרי חוב המוקדמין כשרין לגבות מבני חרי, אלא כגון שכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא דלא מפסלי עדים בהכי. דמאן דלא ידע לדרב אסי (בב"מ י"ג) לאו רשע הוא. א"נ משכחת לה במוקדם ממש שהקדימו זמנו לכתיבתו. כגון דטעו בשפורא דירחא. וקרוב שיטעו העדים בזה כדאמרינן בעלמא דעדים בשפורא דירחא לא דייקי. ומשום הכי לא מפסלי. כמו שכתבו המפרשים ז"ל אבל בנדון הזה שהקדימו זמנו לכתיבתו עדים פסולין הם שהרי חתמו שקר. שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו."
אמנם, יש לדחות טעם זה, דהריב"ש בעצמו כתב (שם) דאם ברור שחתמו על שקר בשוגג ובטעות, אין לפסול את העדים. וכבר כתב הרמ"א (אה"ע סו, א) שעדים החתומים בכתובה לא תמיד יודעים מה נכתב בה:
"וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה, אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות (אור זרוע)."
וא"כ, אף שהרמ"א פסק כדברי הריב"ש, ודאי שהרמ"א לא סבירא ליה כטעמו זה של הריב"ש, שעדים החתומים על השטר שיש בו שקר, הם עדים פסולים.
הטעם הנוסף שכתב הריב"ש, הוא שיש לפסול את השטר מטעם דמחזי כשקרא:
"ועוד דאמרינן בפרק גט פשוט (קע"ב) כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי, אף על גב דממסרן לכו מילי בהיני. וכתבו האחרונים ז"ל דמפסיל שטרא אי לא עבדי הכי משום דמחזי כשקרא... וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפ' גט פשוט כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי דלא מתחזי כשקרא. ואף על גב דאמרי' בעלמא למחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא במסכת גטין (כ"ו:). הכי שאני דאי לא כתבי דוכתא דקיימי ביה שקרא הוא. ואין כל השקרים דומין זה לזה. ע"כ לשונו... גם הרא"ה ז"ל כן כתב דמפסיל שטרא בהכי... כל שכן בנדון זה שאין לך מחזי כשקרא גדול מזה שהזמן הכתוב בו קודם ללידת היבמה כמה שנים. וראוי ליפסל שלא יהיה לו דין שטר."
הר"ן שהכשיר את גט החליצה, לא חשש לפסלות העדים ולא למחזי כשקרא. יוצא אפוא, ששטר מוקדם עקב השמטת ה'עֲשׂרות' נתון למחלוקת הר"ן והריב"ש אליבא דרש"י ודעימיה.
הב"י (חו"מ מג מחודש ד) הביא שבפסקי מהרא"י (סי' יא) פסל גט שהושמטו ממנו ה'מאות'. וכתב הב"י שנראה שמהרא"י פסל את הגט משום חומרא דעריות אע"פ שהיו צדדים להקל. ולעניין שטרות צ"ע.
הדרכ"מ (שם) כתב שלמהרא"י פסול בכל השטרות ולא רק בגט, וכדברי הריב"ש לעניין השמטת ה'עֲשׂרות'. וכן פסק למעשה בהגהותיו לשו"ע (סע' ב):
"הגה: אבל אם כתב האלפים וגם הפרט הקטן, ודלג המאות או העשרות, פסול."
הש"ך (שם ס"ק ה) השיג על דברי הרמ"א:
"לא ידעתי למה פסק כן בפשטות, שהרי בב"י הניחו בצ"ע, וכתב דאפשר דמהרא"י דוקא בגיטין פסק כן משום חומרא דעריות, ולא בשטרות, ומביאו ד"מ. וגם נלפע"ד דראיות מהרא"י יש לדחות... אבל הכא הא י"ל שדילג המאות וי"ל שהוא מוקדם, וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, טפי מסתבר לתלות בדילוג משנאמר שהוא מוקדם...
הש"ך (שם ס"ק ה) הוסיף שנראה לחלק בין השמטת ה'עֲשׂרות' לבין השמטת ה'מאות', ושכן כתב מהר"ם מינץ:
"ונראה דגם הריב"ש סי' שפ"ב [ד"ה יבמה] לא פסיל רק בדילג העשרות, אבל לא במאות. ומה שכתב שם בתשובה... קאי דוקא אמ"ש שם בתשובה בדילג העשרות. והחילוק בין דילג המאות לעשרות קל להבין. וכ"כ בתשובה מה"ר משה מינץ סי' ט' בהך דתשובת מהרא"י הנ"ל דדילג המאתים, להכשיר בדיעבד, וז"ל, כיון דדילג הרבה שנים יותר מדאי מה שהוא, ע"כ צריכנא למימר ולישב האי דשבק ודילג מאתים, בשלמא אי הוה הדילוג שנים מועטים אז הוי חששא דמוקדם כו', אבל עתה דדילג מאתים, א"כ ליכא חששא כו', דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ, יש לדונו דשוכח כו', ועוד האריך עיין שם [ועיין בתשובת מהר"א ן' חיים סי' ק"י]. וכן נלפע"ד עיקר. [ונראה דגם מהרא"י לא מחמיר אלא בגיטין ולא בשטרות, וכן נראה מדבריו למעיין שם, ואף בגיטין יש צדדין להקל, ודוק]."
הסיבה לחילוק בין ה'עֲשׂרות' למאות תלוי בחשש האם השטר הוקדם בכוונה או לא. כשהושמטו ה'מאות' אין לחשוש כדברי המהר"ם מינץ שהביא הש"ך, כיון "דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ". האורים (ס"ק ו) הסכים עם הש"ך. וכ"כ הגאון מקוטנא בהגהותיו לשו"ע (ישועות ישראל חוקת המשפט): "והש"ך מכשיר. וכן הסכימו האחרונים. והכי מסתבר".
לסיכום, הרמ"א פסק כדברי הריב"ש ששטר שהושמטו בזמן שבו ה'עֲשׂרות' פסול. השו"ע סתם ולא התייחס למקרה זה. הש"ך ודעימיה הכריעו לחלק בין השמטת ה'מאות' שיש להכשיר לבין השמטת ה'עֲשׂרות' שיש לפסול.
ונראה לכאורה, שלשיטת הש"ך ודעימיה במקרה כעין דידן שה'עֲשׂרות' שהושמטו גרמו להקדמת זמן כזו שהחתום על השטר לא היה חי באותה זמן, אין לפסול את השטר כמו בהשמטת ה'מאות'. ואין לומר ד"לא פלוג" ורק בהשמטת ה'מאות' יש להכשיר ובהשמטת ה'עֲשׂרות' יש לפסול, דזו מילתא דתליא בסברא. גם הגר"א (ס"ק ו ליקוט) כתב שהסיבה שבהשמטת המאות יש להכשיר היא "כיון שהוא טעות דמוכח". ולפ"ד יש להכשיר בכל השמטה שהיא טעות דמוכח.
עולה א"כ, שבמקרה דידן הרמ"א יפסול את הכתובה, והש"ך ודעימיה נראה שיכשירו אותה.
בספר נחלת שבעה (שטרות סימן יב, סעיף ו) פסק כדברי הרמ"א.
אולם, בעל השואל ומשיב בהערותיו על הנחלת שבעה (הערה פז, עמ' ריז-ריח, בהוצאת ר' יחזקאל אהרן שוורץ, מכון אוצר הפוסקים, בני ברק תשס"ו) הכריע כש"ך:
"אמנם עם כל זה נראה העיקר דבשאר שטרות כשר, וכמו שכתב הבית יוסף והש"ך והמהר"ם מינץ (סימן ט'), ואם כן ממילא גם כאן בכתובה כשר."
בנוסף לדעת הש"ך ודעימיה, יש לציין, שהריב"ש עצמו כתב ג' טעמים לפסול את גט החליצה כמו שהבאנו לעיל, ואפשר שהרמ"א הכריע כדבריו משום טעמו הג' שהעיקר כדברי התוס' ששטר מוקדם פסול לגבות בו אף מבני חורין, שכדבריהם פסק הרמ"א (שם סע' ז), וא"כ יש לצרף לדברי הש"ך ודעימיה את דעת רש"י ודעימיה שכמותם פסק השו"ע ששטר מוקדם כשר לגבות מבני חורין.
בנידון דידן יש לצרף כמו כן את דעת המהרש"ל שאף התוס' הפוסלים מלגבות בני חורין, לא פסלו אלא בטענת פרעתי אך לא בטענת להד"ם, וכאן הבעל לא טוען פרעתי ואף להד"ם אינו טוען אלא טוען שהשטר פסול, ובכה"ג פשוט שלדברי מהרש"ל ניתן לגבות בכתובה כזו.
עוד יש לציין, שהנתבע הינו בן עדות המזרח שקיבלו הוראות מרן השו"ע, ומשכך, עליו לקבל את הוראת מרן השו"ע ששטר מוקדם כשר לגבות בן מבני חורין, כאמור לעיל, וממילא הכתובה כשרה ועליו לשלם את הסכום הכתוב בה.
נימוק נוסף לכשרות הכתובה
עוד יש להוסיף, שבימינו אין אפשרות כלל לגבות כתובה מן המשועבדים, משום שהחוק אוסר זאת כל עוד הקרקע אינה רשומה כמשכנתא או עם הערת אזהרה. ומשכך, אין סיבה לפסול שטר מוקדם, גם לשיטת הרמ"א. וכך כתב הג"ר רצון ערוסי שליט"א (מאמר "משפט הכתובה בימינו הלכה למעשה, שערי צדק, ט, עמ' 164-165):
"הרי לשעבוד נכסים זה אין גיבוי בחוק. שהרי כדי שיהיה שעבוד נכסים לפי החוק, יש צורך ברישום משכנתא, או לפחות ברישום הערת אזהרה בטאבו כדי להזהיר את הקונים... ואם כן, שעבוד נכסים לצורך בטחונו לחוב שבכתובה, בימינו הוא לא קיים בפועל. ולכאורה בימינו אין תועלת מעשית בתקנת ר' שמעון בן שטח, שהחתן כותב שעבוד נכסים בכתובה. כי אין אפשרות חוקית לאכוף את תנאי בי"ד, שנכסי הבעל יהיו משועבדים לחוב הכתובה... אבל שמא לפי זה ניתן להכשיר כתובה שזמנה מוקדם...".
עוד הוסיף (שם) שלפ"ז גם לפי הרמ"א יש להכשיר שטר מוקדם:
"אולם דומה שגם הרמ"א יודה במקרה דנן, שאין לפסול השטר כתובה לגמרי. כי מה טעם לפסול השטר לגמרי, בגלל שהעדים פסולים משום שחתמו על שטר שזמנו מוקדם. הרי במקרה דנן אין העדים מודעים לתאריך, ולא התכוונו להקדים הזמן. ואם באנו לפסול שטר כתובה מוקדם מדין קנס, עיין ש"ך, שם, הרי ניתן לומר שאימתי יש מקום לקנס, רק כשיש אפשרות לטרוף מלקוחות של כדין. ובמקרה דנן, אין אפשרות בעולם לטרוף מן הלקוחות..."
הרחבה בעניין הכתובות בימינו
אלא, שלפי דבריו, לכאורה יש לפסול את כל הכתובות בימינו, שכך כתב הג"ר אליהו בר שלום שליט"א בספרו משפט הכתובה (ח"ד עמ' שס):
"כתובה שאין בה יכולת לגבות ממשועבדים כלל, יש להורות שהיא פסולה ולהחליפה, וכנזכר לעיל גבי כתובה שלא כתבו בה שעבוד נכסים."
ובהערות לסעיף הקודם כתב:
"שוב מצאתי בדברי החזון איש (אבן העזר סימן סה אות י) שכתב, דאם יפרש הבעל בכתובה שאינו משעבד את כל נכסיו, אז בוודאי אין נכסיו משתעבדים, ועבר על תקנת שמעון בן שטח, ומשמע דהווי בעילתו בעילת זנות."
אלא שאין הדבר מוסכם.
במאמר שכתב הג"ר מנחם מנדל שפרן שליט"א (קובץ הישר והטוב ח"ו עמ' לג) העיר שבזמנינו השתנו סדרי החיים לעניין גביה ממשועבדים:
"ושינוי הדין בזה נובע כתוצאה משינוי סדרי החיים. בעוד שבתקופת חז"ל היו העדים החתומים על שטר החוב מוציאים קול שפלוני לוה מפלוני, והיה הדבר מתפרסם לכל וע"י כך נזהרו הלקוחות מלקנות נכסי הלוה, הרי בזמנינו סדר העולם והתנהגות האנשים הוא בדיוק ההיפך, שמקפידים המלוה והלוה על העדים לשמור את ההלוואה בסוד ולא לפרסמה בחוצות מחששות שונות, ובדרך כלל אין הלוואות בשטר מתפרסמות היום, וברור שבכה"ג לא יחול שיעבוד על נכסי הלוה לגבות ממשעבדי, ולא יוציאו נכסים מיד הלקוחות בשטר ועדים בלבד. ומעולם לא שמענו שאשה תגבה כתובתה מדירה או נכס שמכר הבעל לפני שנים רבות.
ומצינו כבר בראשונים כעין תקנות אלו, שהפקיעו בזמנם שיעבוד נכסים מצד פסידת הלקוחות. כגון מ"ש הרא"ש בתשובותיו הובא בטוש"ע ריש סי' ס' שאף שמצד הדין מטלטלי משתעבדי אגב קרקע, מ"מ נהגו עכשיו שאע"פ שכותבין בשטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אינו טורף ממטלטלין מפני תקנת השוק. וכעין זה הביא ג"כ המחבר בריש סי' ס"א בשם הרא"ש שקהל שתיקנו שלא יועיל שום שטר אם לא יהיו חתומים עליו עדים מסויימים שקיבלו הקהל על עצמם, מועיל תקנתם וא"א לטרוף אלא בעדים אלו עי"ש.
והדרך לשעבד היום, הוא אך ורק ע"י רישום שיעבוד בטאבו או אצל רשם המשכונות שהשיעבוד מופיע מיד בנסח שמוציאים מהטאבו, ובכל רכישה או מכירה של דירה אפשר לברר. ומאידך, להיפך אם ירשום אזהרה בטאבו תהיה הדירה משועבדת לו אפילו בלי שטר ועדים, שהשטר והעדים לא מעלים ולא מורידים כלום בזמנינו. וכמו"כ, אם ירשום שיעבוד לטובת בע"ח אחד, אף שיש לו כמה בע"ח לא תשתעבד הדירה אלא אך ורק לבע"ח הרשום בנסח, וגם לא יהי' הדין מלוה ע"פ מוקדם לשטר מאוחר."
ובקובץ הישר והטוב חלק ט (שאלה יט עמ' רמא-רמה) הרחיבו מאוד בשאלה זו האם הכתובות שאין בהם שעבוד נכסים פסולות, וכך כתבו:
"תשובה: הכתובה כשרה אף לכתחילה ואין שום פקפוק בדבר. שנראה להוכיח מדברי הפוסקים, שלא מיעטו חז"ל רק כשבא הבעל לייחד לאשתו דבר מסויים לכתובתה, ממעות או מטלטלים, שחשו שבעת כעסו יאמר לה טלי כתובתך וצאי, ויקל בעיניו לגרשה. (כמבואר בכתובות פ"ב, שהתקנה משום חשש זה נתקנה, ופסלו לכתובה שייחד לה הבעל ממון מסוים, ותקנו שיכתוב כל נכסי אחראים). ואין הכוונה שיהיו כל נכסיו משועבדים, שייגבו אפילו מלקוחות, רק הכוונה שמתחייב לפרוע מכל נכסיו בשווה, וכל מה שיימצא שלו בשעת גירושין או מיתה תוכל האשה לגבות ממנו, אבל אין צריך שתוכל לגבות ע"י הכתובה אף מנכסים משועבדים. ונביא מכמה מקומות שעולה בבירור, שאע"פ שאין גובין מנכסים משועבדים הכתובה כשרה."
ובתוך דבריהם שם הביאו דברי הבית יעקב (אה"ע סו, א) שראוי לצטטם מחמת חשיבותם:
"נראה, דאף אם לא כתב לה אחריות לענין משעבדי, שאין בעילתו בעילת זנות, דיכולה למחול לו אחריו' שיעבוד, כדמוכח בכתובות דף נ"א, דאמרינן דאם לא כתב לה אחריות דגובה ממשעבדי מטעם דאחריות טעות סופר הוא, משמע דאי לאו אחריות ט"ס דלא היתה גובה, מוכח דלענין משעבדי לא היה תנאי ב"ד, דאף דעיקר כתובה אין יכולה למחול מ"מ אחריות שיעבוד משעבדי יכולה למחול. ועוד דהא יכולה לכתוב ללקוחות דין ודברים אלמא דמהני מחילה דמשעבדי."
כעין הדברים הללו שכתבו בקובץ הישר והטוב ח"ט הנ"ל, כתב הג"ר נפתלי נוסבוים שליט"א (ספר כתובה כהלכתה, חלק התשובות תשובה יח, עמוד שמט):
"אחד"ש כת"ר כראוי במה שדן כת"ר שליט"א אם החתן התחייב כתובה בכתב ידו שאינה יכולה לגבות ממשעבדי רק מבנ"ח, כדתנן בב"ב קע"ה ב' האם רשאי לשהות עם אשתו כיון שיכולה לגבות מבנ"ח או"ד דבעינן שתוכל לגבות ממשעבדי, ובלא"ה לא סמכה דעתה עכ"ד. לכאורה הדבר פשוט שאין צריך שתהי' הכתובה ראוי' לגבות ממשעבדי, ונראה להביא ראיות לזה..."
השלכה לנידון דידן
עד כאן לא נחלקו האחרונים הנ"ל אלא האם הכתובה כשרה כאשר לא ניתן לגבות מנכסים המשועבדים, או שהיא פסולה ויש צורך לכתוב כתובה חדשה. אולם ברור לחלוטין שהכתובות שבימינו גם אם נכתב בהם שעבוד נכסים הרי שאין משמעות מעשית לכך ובפועל לא ייגבו מנכסים משועבדים.
משמעות הדבר היא, ששטר הכתובה בימינו ניתן לגביה רק מנכסים בני חורין, ואם כן פשוט שגם הרמ"א שפסל שטר מוקדם זהו רק כיוון שניתן לגבות ממשועבדים, ויש חשש שייגבו מהזמן הכתוב בו. ומר"ן בעל השולחן ערוך פסק שאף בכהאי גוונא ניתן לגבות מבני חורין ולא ממשועבדים.
אבל בשטר שלא ניתן כלל לגבות ממשועבדים כמו כל הכתובות שבימינו גם אם הוא מוקדם אין לפסלו ודינו כשטר בכתב ידו, שאף הרמ"א מכשיר כיוון שלא ניתן לגבות בו ממשועבדים.
עדים שאינם זוכרים היטב את הנעשה בחתונה
חיוב על פי עדות העדים שנעשה קניין
אף אם הכתובה פסולה ואין אפשרות לחייב על פיה את הבעל, יש לחייב את הבעל על פי עדות שעשה קניין על התחייבותו בכתובה.
העדים החתומים על הכתובה הוזמנו לבית הדין. הם הופיעו לדיון שהתקיים בתאריך כ"א בסיוון ה'תשפ"ב (20/06/2022), ביה"ד חקר כל אחד מהם בנפרד.
העד הראשון הרב [מ'] העיד שהוא היה הרב מסדר הקידושין וגם היה אחד מהעדים. כמו כן, העיד שהחתימה בכתובה שהוצגה בבית הדין הינה חתימתו. לשאלת ביה"ד אם עשה קניין עם החתן השיב שעשה קניין וגם שבועה.
אמנם, יש לציין, שהעד לא זכר כמה וכמה פרטים, כמו התאריך (ליל פורים) והסכום.
העד השני הרב [ע'] העיד שהיה עד על הקידושין ולא על הכתובה. לשאלת ביה"ד מדוע א"כ הוא חתום על הכתובה, ענה העד שהוא חתום על הכתובה שהוא ראה את החופה, והוא לא קשור לכתובה.
כמו כן, ביה"ד שאל את העד הנ"ל, אם נעשה קניין או לא, ונצטט מהפרוטוקול (שור' 1323-1328) את תשובתו:
"ביה"ד: אתה זוכר שעשו קניין?
העד הרב [ע']: כן. הרב [מ'] עושה קניין.
ביה"ד: לא, אני שואל אם ראית?
העד הרב [ע']: ודאי שכן. אני יודע שהרב [מ'] קבוע, היה קנין .
ביה"ד: אני שאלתי אותך אם אתה זוכר שהיה גם קניין?
העד הרב [ע']: אם אני זוכר? אני לא זוכר. אבל אני יודע שעשיתי. לא זוכר את זה."
מדיוק בתשובותיו של העד ניתן להיווכח כי העד לא זכר ממש שהיה קניין, אלא שודאי לו שהיה קניין, כי כך תמיד הרב [מ'] עושה, וכך צריך לעשות, וממילא אין כאן עדות.
לאור האמור, נראה שיש עדות של עד אחד בלבד (הרב [מ']) שהבעל התחייב בקניין על הכתוב בכתובה, ועל פי עדות של עד אחד לא ניתן להוציא ממון.
חיוב מתוך שאינו יכול להשבע להכחיש העד משלם
אע"פ שאין להוציא ממון בעד אחד, ניתן להשביע את הנתבע שבועה דאורייתא להכחיש את עדותו של העד. ובמקרה דנן לכאורה יש להשביע את החתן להכחיש את העד הרב [מ']. וכיון שהחתן אומר שאינו זוכר (פרוטקול כ"ג בסיון ה'תשפ"ג (12/06/2023) שו' 156-170), הרי הוא מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול להישבע חייב לשלם (ב"ב לד. שו"ע חו"מ סי' עה סע' יב).
האם נשבעים על כתובה
אלא שכאן באנו למחלוקת ראשונים, דקיי"ל שאין נשבעים על הקרקעות, ונחלקו הראשונים האם חיוב שבועה על כתובה הינו חיוב שבועה על שיעבוד קרקעות, וכדלהלן:
הרמב"ם (אישות טז, כה) ס"ל שיש חיוב שבועה על הכתובה, וז"ל:
"היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים... ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה."
והראב"ד (שם) השיג על דבריו:
"אמר אברהם, שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות הוא."
מקור דברי הראב"ד בסוגיא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא.) שם עולה שכתובה נגבית מן הקרקע.
ובמ"מ (שם) כתב לתרץ את קושיית הראב"ד, דהרמב"ם מיירי לאחר תקנת הגאונים שכתובה נגבית גם ממטלטלין (וכמו שהובא בתוס' בכתובות נא. ד"ה ממקרקעי). ובלח"מ (שם) תמה על תרוצו עיי"ש. והאחרונים האריכו לתרץ דברי הרמב"ם בכמה תירוצים, וידועים דברי ר' חיים מבריסק בחידושיו על רמב"ם זה, עיי"ש.
בכל אופן, מידי מחלוקת לא יצאנו, ובשו"ע (אה"ע צו, טו) הביא את מחלוקתם:
"והבעל צריך לישבע, יש מי שאומר שבועה דאורייתא, ויש מי שכתב שבועת היסת."
עולה א"כ, שחיובו של הבעל משום עדותו של העד, מדין חייב שבועה שאינו יכול להישבע שחייב לשלם, תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל אם יש חיוב שבועה מדאורייתא בכתובה, דלמ"ד שאין חיוב שבועה מדאורייתא, ממילא גם אינו חייב לשלם מדין מחויב שבועה שאינו יכול להישבע.
חיוב שבועה כאשר אין קרקע או שאין תביעת קרקע
נראה לומר, שגם למ"ד שאין חיוב שבועה דאורייתא על תביעת כתובה, כי כתובה היא שעבוד קרקעות, בנידון דידן חיוב השבועה המוטל על הבעל אינו על כפירת שיעבוד קרקעות, וכמו שנבאר, וממילא חייב להשבע, ומתוך שאינו יכול להשבע חייב לשלם.
בפרק שנים אוחזים (ב"מ ד:) מובא הדין שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות.
והקשו שם התוספות (ד"ה אין נשבעין):
"ואם תאמר, למאן דאמר בפרק גט פשוט שעבודא דאורייתא, מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות?
ויש לומר שמחל לו השעבוד או שאין לו כלל קרקעות אפילו משעבדי."
כלומר, התוס' תרצו שיש שבועה כאשר אין שעבוד.
הרמב"ן בחידושיו לשבועות (לז: ד"ה אלא משום) כתב לתרץ את קושיית התוס' באופן שונה:
"והא בורכא, דכל מודה במקצת שאין לו [לתובע] עדים כאן חייב, דאפילו תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממנו והלה אומר אין לך אלא חמישים בשטר מתחייב הוא בשבועה דאורייתא, דכיוון דאין השטר כאן ואינו יכול לגבות בו מן המשועבדים לאו שעבוד קרקעות מיקרי."
לדברי הרמב"ן, גם כאשר לא נמחל השעבוד ויש קרקעות שהשתעבדו, אם אי אפשר לגבות בפועל את הקרקעות, וכגון שאין שטר או עדים, לא מיקרי שבועה על כפירת שעבוד קרקעות, וחייב להשבע או לשלם.
ולהלן נבאר יותר את דברי התוס' והרמב"ן.
ויעויין עוד בתוספות פרק גט פשוט (ב"ב קעה. ד"ה המלוה את חבירו בשטר) שכתבו שני תירוצים על קושי מעין זה, ושני התירוצים שם הם בעצם המחלוקת שבין התוספות לבין הרמב"ן.
והרא"ש (שבועות ה, ג) כתב על דברי הרמב"ן:
"ואין דבריו נראין לי, דכיוון דשעבודא דאורייתא אפילו מלוה על פה נמי נשתעבדו נכסיו, והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות משום דאין המלוה ידוע כיוון שאין עדים בדבר ואפילו הלווה מודה דחיישינן לקנוניא, ואם היה הלוקח מודה היה גובה ממנו, הלכך אין שעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא, אלא על כל הלוואה נשתעבדו נכסי הלווה."
וביאר בנחלת דוד על הסוגיא בב"מ (ד: ד"ה וטעמו נראה) מנפשיה, בלא לראות את דברי הרמב"ן בפנים, דכיוון שהסיבה שאין משביעין על שעבוד קרקעות או כפירת שעבוד קרקעות היא שעיקר סמיכת המלווה היא על הקרקעות שאין הלווה יכול להבריחם, שאם ימכרם יוכל לגבותם אפילו מהלקוחות, ועל כן אנו דנים כאילו עיקר תביעתו היא את שעבוד הקרקעות. אולם כאשר אין למלווה עדים ממילא לא את הקרקעות הוא תובע אלא את החוב, שהרי אפילו אם הלווה יודה לו לא יוכל לגבות ממשועבדים, דחיישינן לקנוניא, ומשום כך אין זה קרוי תביעת שעבוד קרקעות. משמעות הדבר שאין כוונת הרמב"ן לומר שאין שעבוד קרקעות אלא שאין תביעת השעבוד קרקעות.
ושיטת התוספות והרא"ש היא שלדעתם לא אזלינן אחר כוונת התובע אלא בוחנים את המציאות ההלכתית. וכיוון שאם יש חוב יש שעבוד קרקעות, אף שאינו ניתן לגבייה זה נחשב כתביעת שעבוד קרקעות או כפירת שעבוד קרקעות. יעויין בקהילות יעקב סימן ו שביאר את דעת התוספות.
יוצא אפוא, ששבועה על שטר כתובה שהוא שטר מוקדם ובשל כך אין אפשרות לגבות בו מקרקעות, לרמב"ן זוהי שבועה על תביעה שאינה תביעת שעבוד קרקעות, וחייב הבעל שבועה דאורייתא. ולתוס' זוהי שבועה על חוב שיש בו שעבוד קרקעות, וממילא הבעל פטור משבועה דאורייתא, דאין נשבעים על הקרקעות.
אלא, שעל כל פנים, גם לדעת התוספות במקרה שאין קרקע ללווה בוודאי אין כאן תביעת שעבוד קרקעות או כפירת שעבוד קרקעות, ובנידון דידן מדובר שאין לבעל כל נכס מקרקעין, כך על פי הרצאת הפרטים של הצדדים, ואם כן לכולי עלמא אין בתביעת הכתובה תביעה לשעבוד קרקעות, והוי מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע וחייב לשלם.
ויש לציין, שהסמ"ע (פח, נא) כתב דהוי שעבוד קרקעות אפילו כשאין ללוה קרקעות כלל:
"דשטר הוא כמו קרקע כו'. עיין פרישה [סעיף ל'] ודרישה [סעיף ל"ח] שהוכחתי, דאפילו אין ללוה קרקע כלל אפילו משועבדים, אפילו הכי חשוב השטר כקרקע, כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו."
אך הש"ך חלק על דבריו וכתב:
"אבל באמת אינו נראה לומר דשטר יהא חשוב כקרקע אפילו אין לו משעבדי, דהא כי היכי דבמלוה על פה להרא"ש [שם] אי לית ליה קרקע לא חשיב כקרקע אף על גב דשיעבוד דאורייתא, א"כ ה"ה בשטר, ודו"ק. וכן מבואר להדיא בתוספות ריש פ"ק דמציעא."
וכבר כתב הנתיבות המשפט (קיצור כללי דיני תפיסה אות כ) שבמקום שהסמ"ע והש"ך מחולקים, הלכה כהש"ך דהוא בתרא. אם לא שרואין שהש"ך העביר דרך על הסמ"ע.
לפי האמור לעיל, שהכתובות שבימינו לא ניתן לגבות מהם מנכסים משועבדים לכל הדיעות, הוי מחוייב שבועה דאורייתא, ואינו יכול להישבע וחייב לשלם.
הסתמכות על צילומי וידאו שנעשה קניין
בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' יט אות יט) כתב בשם הגרש"ז אוירבך לגבי קול הנשמע מטלפון שאינו קול האדם עצמו אלא קול אחר לגמרי:
"ברור הדבר שאין קול המדבר עצמו נשמע דרך הטיליפון והרם קול, אלא הוא קול אחר הבא ע"י הזרם, באמצעות ממברנא, ולכן אין יוצאים בזה י"ח ק"ש ותפלה ומגילה וקול שופר וכו', ודמי לגרמפון שהקול הראשון אינו בעולם, והקול הנשמע מלוח הגרמפון הוא קול אחר לגמרי."
גם בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - אורח חיים סימן ה) כתב לגבי קול המושמע בקולנוע "ברור ומובן לכל בן דעת שקול היוצא מגוף מיכאני מת אין בו ממש".
וכבר קדם להם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב השמטות לסי' לא, מובא כהגהה בתוכן עניינים) וכתב כן לגבי קול היוצא מטלפון.
לאור האמור, נלמד שגם הקלטה המושמעת או הנראית בבית הדין, אין היא כעדות, ולא נוכל להחשיבה כשני עדים כשרים.
אלא שכתבו הפוסקים שיש תועלת בהקלטת הוידאו מצד אומדנא, וכדלהלן.
מדאורייתא ניתן לדון דיני ממונות ע"פ אומדנא, אלא שחכמים הסכימו להמנע מכך, וכמו שכתב השו"ע (חו"מ טו, ה):
"יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם, וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען; ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר."
ומקור דבריו ברמב"ם (סנהדרין, כד, א-ב) על פי הסוגיא בכתובות (פה.).
יוצא אפוא, שכיום א"א לחייב ממון ע"פ אומדנא. אך אעפ"כ, בסעיף שקדם לסעיף זה (סע' ד) פסק השו"ע שבמקרה שהנתבע רמאי, אע"פ שאין עדות גמורה אלא רק אומדנא דמוכח אין לדיין להסתלק מהדין אלא יחייב אותו על פי האומדנא בלבד:
"אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו; ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו."
ובמקרה דנן, הוכח שהבעל רמאי, וכדלעיל.
יתירה מכך, הפתחי תשובה (שם ס"ק ט) כתב בשם השבות יעקב (ח"ג סי' קמב) שכיום יש לדון ע"פ אומדנא דמוכח לא רק במקרה של רמאי:
"דהיכא דאיכא אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים, מותר לדון ע"פ האומד אף בזה"ז... ואדרבה נ"ל דעכשיו יותר יש לדון על פי האומד והיושר, דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דידע למידן דין תורה כו', רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כחו ולדון דין אמת, ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על שכנגדו כו', רק שיהא כונתו לשם שמים, עכ"ל."
וכבר האריך בעניין הסתמכות על אומדנא בבית הדין, הרב שלמה דיכובסקי שליט"א (במאמרו "האזנות סתר", תחומין יא, עמ' 304-308).
הרב צבי יהודה בן יעקב שליט"א (משפטיך ליעקב ח"ג סי' לד עמ' תלט) הביא פסקי דין מבתי הדין הרבניים בזמנינו שאכן דנו ע"פ אומדנא דמוכח אף שלא קיבלו את הדיינים כבוררים אלא בשבתם כבית דין.
ובנידון דידן, הוצג בפני ביה"ד סרט החתונה בו רואים שהחתן עשה קניין על הכתוב בכתובה, וא"כ, יש לביה"ד לחייב את הבעל את הסכום הרשום בכתובה על פי הסרט שהינו אומדנא דמוכח, אף אם נאמר שהכתובה פסולה, ואף אם לא נחייב מדין מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ע"פ עדות העד אחד או ההודאה במקצת.
אלא שיש קצת לפקפק בנ"ל, כיון שכידוע ניתן לערוך את סרטי הוידאו, וככל שעוברות השנים האמצעים הטכנולוגיים לעריכת הסרטים הולכים ומשתדרגים, עד שקשה להבחין בין סרט ערוך לסרט שאינו ערוך, ובמיוחד בשנים האחרונות שהטכנולוגיה של בינה מלאכותית (AI) הולכת והופכת לנחלת הכלל.
אולם נראה שיש לפקפק דווקא כאשר מדובר במקרה שבו הנתבע טוען בפירוש שהוא לא עשה קניין וכאשר מעמתים אותו עם הצילום הוא משיב שאין לו ספק שהסרט נערך לאחר זמן. אך במקרה דנן הנתבע מעולם לא טען שהוא לא עשה קניין, אלא רק שאינו זוכר דבר מהחופה, כאמור לעיל.
יתירה מכך, לאורך כל הדיונים, שנמשכו תקופה לא קצרה, מתאריך י"א סיון ה'תשפ"ב (03/06/2020) עד כ"א בסיון ה'תשפ"ב (20/06/2022) הבעל רק טען שהאשה איננה זכאית לכתובה אך לא הטיל דופי בשטר הכתובה עצמו, וגם לא במעשה הקניין. גם בסכום ההתחייבות (101,000 ₪) הטיל דופי רק בדיון שהתקיים בכ"א בסיון ה'תשפ"ב, וטען שהתחייב רק 52,000 ₪ כאמור לעיל, אך לא לפני כן. ורק בדיון שלאחריו, שהתקיים בתאריך כ"ה בטבת ה'תשפ"ג (18/01/2023) טען האב שהכתובה פסולה משום שהיא שטר מוקדם. ומוכח מהתנהלותו זו, שהבעל יודע וזוכר שאכן התחייב בקניין 101,000 ₪ כפי שנכתב בכתובה, ורק בהתמשכות ההליך ניסה למצוא כל מיני טצדקי לפטור עצמו מתשלום הסכום הכתוב בכתובה.
גם באשר לסרט המתעד את מעשה הקניין, לא טען הבעל טענת ודאי ואף לא טענת ספק שהסרט נערך לאחר זמן, גם כאשר ביה"ד עימת אותו עם סרט החופה (פרוטקול כ"ג בסיון ה'תשפ"ג (12/06/2023), שור' 156-179).
לאור כל האמור, ברור שבמקרה דנן הוי אומדנא דמוכח שנעשה קניין, ויש לחייב את הבעל ע"פ אומדנא ברורה כזו לשלם את הסכום הכתוב בכתובה בסך 101,000 ₪.
מעמדו של העתק הכתובה
רקע
מנהג הרבנויות בארץ ישראל, וברוב הקהילות היהודיות בעולם שעושים "העתק" לשטר הכתובה, ובמעמד החתימה על הכתובה המקורית, חותמים העדים והחתן גם על העתק הכתובה. שטר הכתובה המקורי יחד עם ההעתק נמסרים מהחתן לכלה תחת החופה בתוך "תיק" הכתובה. ולאחר מכן, שטר הכתובה המקורי נשאר אצל הכלה או קרוביה והעתק הכתובה מוחזר לרב מסדר הקידושין שמוסר אותו למשמרת במועצה הדתית.
מקור למנהג נמצא בספר "נוה שלום" לרבי אליהו בכור חזן, שהיה אב"ד אלכסנדריה במשך עשרים שנה (ה'תרמ"ח-ה'תרס"ח), שם (דיני כתובות סע' א) הוא כתב שהנהיג כן, על מנת שלא יווצר מצב שישהו עם נשותיהם ללא כתובה במקרה שאבדה הכתובה:
"אני בבואי הנה, מצאתי הרבה אנשים שנאבדו הכתובות שלהם, ובפנקס בי"ד לא היה כתוב אלא שמות החתן והכלה וסכום הנדוניה לבד, על כן הנהגתי לכתוב בפנקס מיוחד הכתובה כולה וחותמים שם ג"כ העדים והחתן, ומוסרים הכתובה ביד קרובי הכלה, והפנקס נשאר ביד בי"ד הצדק... אהני לן הכתובה הנכתבת בפנקס ב"ד, שאם נאבדה הכתובה שבידם, אין צד לומר שהם שרוים בלא כתובה."
בן דורו של הרב חזן היה הרב רפאל אהרן בן שמעון אב"ד קהיר. בספרו "נהר מצרים" (הלכות כתובות אות ב) כתב שהנהיג במצרים לכתוב העתק, ועשה זאת למנוע מכשול אם נאבדה הכתובה שלא ישהו עם נשותיהם ללא כתובה, והוסיף וכתב שיש תועלת נוספת בתקנת כתיבת העתק כתובה, והיא שיוכלו להוכיח מה היה הסכום שהתחייב הבעל בכתובה שנאבדה:
"או אם נאבדה הכתובה ובא לחדש לה כתובה אחרת ויצא טעון שכך וכך היה סכום כתובתה, והיא אומרת לא כי, ובאים לידי קטטות ח"ו, אכן עתה פלטינן מכל חשש, כי עתה הרי העתק הכתובה בבי"ד כתובה כשרה חתומה מהעדים והחתן ביום החופה עצמו."
אלא שבנידון דידן, לא יועיל ללמוד מההעתק הכתובה מה היה כתוב בכתובה המקורית, כיון שאנו דנים בכשרותה של הכתובה המקורית, ואפשר שהיא פסולה כדלעיל.
על כן, עלינו לברר אם אפשר לסמוך על ההעתק כתובה ככתובה נוספת ולגבות על פיו מהבעל
העתק הכתובה כשטר כשר
לכאורה, יש להוכיח שההעתק הכתובה הינו שטר כשר לגבות בו, מהתועלת הראשונה שהזכרנו, שאם אבדה הכתובה יש לסמוך על ההעתק כתובה שלא יעברו על האיסור לשהות עם אשתו ללא כתובה. דאם נאמר שההעתק אינו שטר כשר לגבות בו, הרי שתחזור המציאות שהאשה 'תהא קלה בעיניו להוציאה', כיון שלא תוכל לגבות את מה שהתחייב בכתובתה, ועל כורחנו שהתקנה של העתק הכתובה היתה שיהיה ביד בי"ד שטר שהאשה תוכל לגבות בו מהבעל מה שהתחייב בכתובתה (אמנם יש לדחות מסקנה זו, ונעסוק בכך בהמשך).
בעקבות מסקנה זו, שההעתק הכתובה על כורחנו גם הוא שטר כשר לגבות בו, יצאו עוררין על תקנה זו.
דהנה איתא בפרק גט פשוט (ב"ב קסח:) דאסור לעשות העתק לשטר חוב:
"תנו רבנן: הרי שבא ואמר אבד שטר חובי, אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו - אין כותבין לו את השטר."
עפ"ז כתב הטור (חו"מ סי' מא) בשם אביו הרא"ש שאסור לבי"ד להעתיק שום שטר, אלא א"כ יראו שיש בו צורך:
"מי שהיה לו שטר ואבד ובא לב"ד שיכתבו לו שטר אחר אין כותבין לו אפילו אם הביא עדי שטר הראשון ומעידין שכתבו ונתנו לו הראשון דאיכא למיחש שמא פרע. וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ע"כ אין לב"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא שיראו שיש בו צורך."
וכן פסק מרן בשו"ע (חו"מ מא, ג).
ולפ"ז כתבו המערערים לאסור לכתוב העתק כתובה, ושיש לבטל מנהג זה של כתיבת העתק.
כך כתב הגר"י מרצבך (עלה יונה עמ' ריג) לגרצ"פ פרנק, וכך כתב הגר"י אפרתי שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב (כתובה כהלכתה, מדור התשובות סי' ז עמ' שו-שז), וכך כתב הגר"ש וואזנר (מבית לוי, ז, תשנ"ה סע' י, עמ' ס)
לעומתם, בתחומין (כו עמ' 143) הובא מאמרו של מו"ר הגרז"נ גולדברג זצ"ל שנשאל על כך, וכתב להסביר את מנהג כתיבת העתק לכתובה, על פי הערת הש"ך (שם ס"ק יא) שהאיסור לכתוב שני שטרות הוא דווקא שלא בידיעת הלווה:
"ונראה דגם הרא"ש וב"י לא מיירי אלא לכתוב שטר אחר שלא בידיעת הלוה, דבכה"ג איכא למיחש שמא ימצאנו ויתבע תחילה בגוף השטר והלוה לא יזהר בו, ואח"כ יתבענו בשטר האחר."
וכתב שאין דברי הש"ך מוסכמים, דנתיבות המשפט (שם באורים ס"ק ז) הסכים עם דברי התומים (שם ס"ק ט) שחלק על הש"ך וכתב שאף בידיעת הלווה אין לכתוב שטר נוסף, שמא יפרע מלקוחות:
"אמנם העיקר כהתומים דאפילו בנאבד בעדים אין כותבין אחר, דאין לסמוך על מה שכתב הש"ך שמודיעין ללוה וממילא כשיפרע יכתוב שובר, דהא מ"מ איכא למיחש שיגבה שלא בפניו או מיתומים בגוף השטר קודם, והן לא ידעו ויפרעו בלא לקיחת שובר."
ועל דבריהם, הקשה הגרז"נ כיצד כותבים 'כתובה דאירכסא', והרי יש לחשוש שימצאו את הכתובה האבודה ותגבה מן היורשים!
ומזה הסיק, שעל כורחנו לומר שכל מה שכתבו התומים והנתיבות לחלוק על הש"ך ולאסור לכתוב שטר נוסף אף בידיעת הלווה, היינו בלא הסכמתו, אבל כשהלווה מצווה לכתוב שטר אחר על אותה הלוואה או כתובה אחרת, אין איסור לכתוב. ואין לחשוש שיגבה פעמיים כיון שאין כאן התחייבות נוספת, ויוכל הלווה או הבעל לטעון פרעתי כבר שגבית בשטר הראשון או בכתובה הראשונה ויציג שובר.
וכך העלה הגרז"נ למעשה, שאין חשש בכתיבת העתק הכתובה הנמסר למועצה הדתית, ויש בו תועלת אם תאבד המקורית. כמו כן, אי אפשר לגבות את שתי הכתובות, דשתיהן על התחייבות אחת, וגם אין לחשוש שיגבו פעמיים, משום שהבעל ישמור את הכתובה הפרועה או שיכתבו שובר.
וכן כתב הג"ר חיים צימבליסט (פד"ר כ עמ' 164):
"הנה בענין כשרות שטרי הכתובות, נראה לכאורה שהכתובה שבמועצה הדתית כשרה היא, ומה שכתבו חברי ביה"ד שאין זו אלא העתקה, אכן כך זה נקרא, אבל למעשה חתמו העדים והחתן בבת אחת על שתי הכתובות, ויש אפוא לפנינו שתי כתובות. וא"כ אם נפסול את הכתובה העיקרית בגלל שתי השיטות החלקות, יש לילך אחר הכתובה הכשרה, והיא זו שבמועצה הדתית."
עולה א"כ, שנחלקו הפוסקים האם ניתן לכתוב העתק כתובה ולגבות על פיו מן הבעל.
ובנידון דידן, נראה לומר שגם האוסרים לכתוב העתק ופוסלים אותו יודו שיש לחייב את הבעל. והטעם, שבנידוננו הסיבה שפנינו להעתק הכתובה אינה משום שהכתובה המקורית אבדה אלא משום שהבעל העלה בה חשש פסול. וא"כ, ממה נפשך, אם הכתובה המקורית כשרה, וכפי שדנּו בכך באריכות לעיל, אין לנו צורך כלל בהעתק הכתובה, ואם הכתובה המקורית פסולה, וכפי שטען הבעל, הרי שה"העתק" אינו באמת העתק, אלא הוא הוא שטר ההתחייבות היחיד שיש לנו, וא"כ, לכו"ע אינו פסול, ועל פי הרשום בו יכולה האשה לגבות מבעלה.
אמנם, יש להעיר על כך, דאחד הטעמים שכתב הריב"ש שהבאנו לעיל, לפסול את גט החליצה שהושמטו בו ה'עֲשׂרות', היה שהעדים פסולים כיון שחתמו שקר, ואם כן, גם עדים דנן הינם עדים פסולים שחתמו על כתובה מוקדמת וחתימתם שקר, ואח"כ, כשהם כבר פסולים, חתמו על העתק הכתובה. א"כ, לפי טעמו זה של הריב"ש לא נוכל לומר שהאשה ממה נפשך תגבה מבעלה, אלא שכבר כתבנו לעיל שאף הרמ"א שפסק כריב"ש, לא חשש לטעם זה של הריב"ש. ובמיוחד כאשר יש חולקים רבים על דעת הריב"ש, היעלה על הדעת שיפסלו לעדות אדם שלפי דברי תלמידי חכמים מובהקים כר"ן וש"ך ושאר פוסקים אין הוא נפסל על ידי כך לעדות.
העתק הכתובה כאומדנא
עוד יש להעיר, שיש לפקפק במה שהוכחנו לעיל שעל כורחנו העתק הכתובה הוא שטר כשר שאפשר לגבות ממנו, דאי לאו הכי, ואי אפשר לגבות על פיו, מה הועילו החכמים בתקנתם לעשות העתק כתובה, והרי היא קלה בעיניו להוציאה, דאלו שערערו על התקנה לכתוב העתק כתובה, טענו שאסור לכתוב העתק כתובה, משום דאין כותבים שני שטרות על חוב אחד, כאמור לעיל. ולכן, הציעו שעל העתק הכתובה יופיע הכיתוב "העתק" או משהו דומה, כדי לפסול את שטר ההעתק שלא יוכלו לגבות בו, וכך כתב הרב אפרתי שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב (מובא בספר כתובה כהלכתה, מדור התשובות סי' ז עמ' שז):
"חלילה מלסמוך על הכתובה השני' לענין איסור שהי' ואסור לעשות כן שא"כ מחזיק שני כתובות, ויש לציין על ההעתק הנמצא והנשלח לרבנות – שזה העתק בלבד."
וכן כתב הגר"ש וואזנר (מבית לוי, ז, תשנ"ה סע' י, עמ' ס). וכ"כ הרב שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ג סי' שצה).
ויש להקשות לשיטתם, איזו תועלת יש בהעתק הכתובה אם הוא שטר פסול?
הג"ר חיים יהודה רבינוביץ' שליט"א הסביר (משפטי יהודה עמ' תלב. שורת הדין ח"ו עמ' רמח) שהעתק הכתובה אינו שטר אלא רק "מסמך" לשימוש המועצה הדתית:
"העתק הכתובה המצוי במועצה הדתית הינו העתק שנעשה לצורך הפקדתו במשרדי המועצה הדתית לצרכי רישומים וטעמים אחרים. וכן כתוב בראש הכתובה "מיוחד לשימוש המשרד"."
מענה אחר לקושיא זו כתב בתשובות והנהגות (שם):
"ונראה שאם רשום על הכתובה שזהו העתק, אף על גב דלא תוכל לגבות בכתובה זו, מ"מ יש בזה תיקון גדול שאם נאבדה כתובתה דאף שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, מ"מ כה"ג יכולים לגור עד שיכתבו כתובה חדשה, והיינו טעמא שעיקר הטעם שאסור לגור בלי כתובה היינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואשר ע"כ כשיש כתובה סמכה דעתה דנראה דכשניתן שטר העתק כתובה בחתימת עדים, מועיל שיצטרך הבעל או היורשין לברר ששילמו כתובה ראשונה, שהרי לכך ניתן העתק כתובה שאם תאבד הכתובה תודיע האשה לבית דין והם יבררו אצל הבעל מה טענתו על כתובה ראשונה ואז אם יבורר שלא שילם, יתבעו מכח שטר "העתק כתובה", ולפ"ז כאן אפילו נאבדה אינה חוששת כלל וסומכת דעתה על כך שיש העתק אצל הרבנות, ויכתבו לה כתובה דאירכסא מהעתק הכתובה שנמצא ברבנות."
כלומר, העתק הכתובה פותר את הבעיה לשהות עם אשתו בלא כתובה. דכעת, שיש ברבנות העתק כתובה, הוא משמש לאשה כעין "רשת ביטחון", והיא אינה חוששת שהיא קלה בעיני בעלה להוציאה.
אולם נראה לענ"ד להסביר בדרך אחרת את המנהג המקובל לכתוב העתק כתובה, אפילו כאשר מופיע הכיתוב "העתק". דיש לומר שאפילו אם העתק הכתובה אינו שטר כשר, אע"פ כן הוא מועיל לשני העניינים הנזכרים לעיל גם יחד, הן שלא יעברו על איסור חכמים לשהות בלא כתובה והן שתוכל האשה לגבות את כתובתה, וכמו שנסביר.
העתק הכתובה חתום ע"י העדים והבעל, והם מאשרים בחתימתם את נכונות תוכנו. כמו כן, אין חשש זיוף מפני שהוא מונח במשרדי המועצה הדתית, ולא בידי האשה או קרוביה. ומשכך, יש אומדנא דמוכח גמורה שכל הנכתב בהעתק הכתובה הוא נכון, הן שמות החתן והכלה והן התאריך והן הסכום והן שנעשה קנין שהבעל התחייב בו את התחייבויות הכתובה. ומכיוון שיש אומדנא ברורה שהבעל התחייב לאשתו את כל הנכתב בהעתק הכתובה, אם תתבע האשה את כתובתה יוכלו ביה"ד להוציא ממון מהבעל ע"פ האומדנא הנ"ל, וכמו שכתבנו לעיל לגבי צילומי הוידיאו שניתן ע"פ אומדנא להסתמך עליהם שנעשה קניין ולגבות את הכתובה.
ובמקרה דנן, אף אם נאמר שהכתובה וההעתק שלה פסולים, כיון שיש את האומדנא הנ"ל, נוכל לדמות זאת לדין התפסת מטלטלין כאשר אין אפשרות לכתוב כתובה, שפסק השו"ע (אה"ע סו, ב):
"אם אינו יכול לכתוב לה כתובה, כגון בשבת, או ששכח לכתבה, יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו, ואז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב, (ואז כותב לה מיד)".
וכמו ששם אע"פ שאין לאשה שטר כתובה אין איסור לשהות עם אשתו, מפני שהאשה בטוחה בגביית חיובי הבעל ע"י המטלטלין שהתפיס לה, כך גם כשיש העתק כתובה וממילא יש את האומדנא הנ"ל, האשה בטוחה בגביית חיובי הבעל, וממילא אין כאן איסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, וכמו כן, האשה תוכל לגבות את כתובתה מהבעל ע"פ האומדנא הנ"ל שמה שכתוב בהעתק הכתובה שהבעל התחייב לאשה בקניין את חיובי הכתובה, אכן התרחש.
אומדנא כללית
מלבד כל הנ"ל, לאור התנהלותו של הבעל לאורך כל התהליך, וכיון שהוכח לעיל שהבעל הינו מרמה ואלים, לביה"ד ברור מעל לכל ספק, שכל הספיקות שמעלה האב, ואמירותיו שאינו זוכר, ושאר הפקפוקים שטען אינם אלא שקר וכזב מתוך מטרה לפטור עצמו מחיובו שהתחייב לאשתו בקניין ככל אשר כתוב בכתובה, וזו אומדנא ברורה ומוחלטת שעל פיה יש לחייב את הבעל לשלם את הכתוב בכתובה.
בפסיקה ע"פ אומדנא בדין מרומה הרחיבו הדיינים הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והגר"ש דיכובסקי בפד"ר (חי"ב עמ' 78-81) עיי"ש.
הכרעת הדין
סוף דבר, האשה תבעה כתובתה, והואיל והבעל הוא זה שתבע את הגירושין, ונטל ההוכחה שהאשה איננה זכאית לכתובתה מוטל עליו, והוא לא הוכיח כן, אלא הוכח להיפך, לפיכך קובע ביה"ד שהאשה זכאית לכתובה.
אמנם, בכתובה דנן נמצאה טעות בתאריך הכתובה, המקדימה את זמן כתיבת הכתובה, וממילא הכתובה הינה שטר מוקדם. אולם, לאחר שדנו באריכות בדברים, העלנו טעמים שונים לחייב את הבעל בתשלום הכתובה. ובעיקר משום שבימינו אין גובים מנכסים משועבדים, ולפיכך, שטר מוקדם כשר לגבות מבני חורין לכו"ע. ועוד, שהבעל מחוייב שבועה ע"פ עד אחד, וכיון שאינו זוכר אינו יכול להשבע להכחיש את העד, והמחוייב שבועה שאינו יכול להשבע משלם. ועוד, משום שאומדנא דמוכח גמורה הן ע"פ צילומי הוידיאו והן ע"פ העתק הכתובה, שהבעל עשה קניין כמקובל על כל הכתוב בכתובה.
לאור כל האמור, ביה"ד מחייב את הבעל בתשלום הסכום הרשום בכתובה ובהעתק, היינו בסך 101,000 ₪ .
הערה לסיום
בסיום דברינו נזכיר כי בפסק דיננו זה הועלתה מחלוקת באשר לכתובות של ימינו, בין הבית יעקב לחזו"א.
נטייתנו לפסוק כבית יעקב ולא כחזו"א. עם זאת, לדעתנו יש חשיבות לכך שמועצת הרבנות הראשית לישראל תתכנס באשר לשאלה זו, ותכריע את הכרעתה בנושא, כיוון שעל פניו, הכתובות בימינו אינן בעלות כח שעבוד קרקעות.
משמעות הדבר הינה גורפת. ההכרעה שבפסק הדין היא שכל הכתובות בימינו אינן בעלות כח שעבוד קרקעות, והנפקות ההלכתית הנובעת מכך הינה רבה. הזכרנו שתי השלכות נוספות: א. ניתן להשביע על תביעת כתובה שבועה דאורייתא, וממילא, ניתן לחייב תשלום כתובה מדין "מתוך שאינו יכול להשבע משלם". ב. שטרי חוב / כתובות מוקדמים הינם כשרים לכו"ע.
כאמור, ישנן נפקויות רבות נוספות, ובשל כך, ישנה חשיבות רבה להכרעת מועצת הרבנות הראשית לישראל בנושא זה.
מזכירות ביה"ד תשלח פסק דין זה להנהלת בתי הדין הרבניים, בבקשה להציגו בפני מועצת הרבנות הראשית לישראל שתדון במשמעות מסקנותיו.
ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ושל העדים.
ניתן ביום כד בסיון תשפ"ד (30.6.2024).
הרב ישי בוכריס – אב"ד הרב בן ציון ציוני הרב עודד מכמן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
