תקלת חשמל בשבת בווילה מושכרת
הרב ורהפטיג איתמר
הרב גולד תנחום
5084-7
בקשה לפיצוי - תקלת חשמל בשבת בווילה מושכרת
תקציר המקרה:
התובע שכר וילה מהנתבע עבור שבת משפחתית בעלות של כ-6,200 ש"ח. בבוקר השבת אירעה הפסקת חשמל בווילה, אשר אילצה את בני המשפחה לבלות את שאר היום בבית התובע במקום בווילה.
במוצאי שבת, לאחר בדיקה של ארון החשמל הפנימי שנמצא תקין, גילה אחד האורחים ארון חשמל נוסף מחוץ לבית והצליח להחזיר את החשמל.
עקב אי-היכולת להשתמש בווילה במהלך השבת כמתוכנן, התובע מבקש פיצוי מהנתבע. הנתבע לא נקב בסכום אותו הוא דורש.
טענות הנתבע:
הנתבע דוחה את תביעה התובע מהנימוקים הבאים:
1. אורחי התובע חיברו מכשירי חשמל ללא אישור, מה שעלול היה לגרום לנפילת החשמל.
2. התובע היה צריך למצוא "גוי של שבת" (כדוגמת השכן ממול) כדי להחזיר את החשמל במהלך השבת.
תגובת התובע:
1. המכשירים שהובאו הם בעלי צריכת חשמל נמוכה ולא סביר שגרמו לקצר. הם נמצאים בשימוש במקומות אחרים ללא בעיות.
2. מכיוון שלא היה מדובר בפיקוח נפש, הוא לא היה משתמש ב"גוי של שבת". בנוסף, היה עסוק באירוע המשפחתי ולא יכול היה להתפנות לחיפוש אחר גוי.
הנתבע הציע בתור פשרה לתת לתובע את האפשרות להשתמש בוילה במשך כמה שעות ביום שהם יתאמו ביניהם. שווי ההטבה הזו לטענתו היא בשווי של 3000 ש"ח.
דיון:
האם צריך לשלם על בית שנהיה לא ראוי לשימוש?
ניתן להשוות את המקרה שלנו למקרה שבו דן השולחן ערוך בעניין מי ששכר בית ונפל. השולחן ערוך (חושן משפט, סימן שיב, סעיף יז), כתב:
המשכיר בית לחבירו לזמן... ואם מעצמו נפל, אם אמר לו: בית זה אני משכיר לך, אינו חייב לבנותו, ... אלא מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות.
במקרה שלנו, אמנם הבית לא נפל פיזית, אך הפסקת החשמל גרמה לכך שהבית לא היה ראוי לשימוש, בפרט בגלל החום הרב ששורר בשכונת מצפה נבו במעלה אדומים, מה שדומה במהותו לנפילת הבית.
מנגד, ניתן לטעון שהבית עדיין ראוי לשימוש כלשהו ודומה לשוכר בהמה שנהיתה חולה, שאם עדיין ראוי קצת לשימוש צריך לשלם מלוא דמי השכירות. כפי שכותב השולחן ערוך (חושן משפט, סימן שי, סעיף א):
השוכר את הבהמה וחלתה (ועדיין ראוי למלאכה) (טור), או נשתטית, או נלקחה לעבודת המלך אעפ"י שאין סופה לחזור, אם נלקחה דרך הליכה הרי המשכיר אומר לשוכר: הרי שלך לפניך, ונותן לו שכרו משלם.
גם כאן הבית עדיין ראוי קצת למגורים, אם זה לאחסון הדברים או לשבת בגינה וכו'. ולכן, למרות האי נעימות, כיון שהבית היה עדיין ראוי לשימוש כלשהו יתכן ודינו כחלתה וצריך לשלם מלוא השכר.
לכן נראה שהדין תלוי בשאלה האם נפילת החשמל נידון כאונס של "נפל הבית", בו לא נחייב את השוכר לשלם עבור הזמן בו לא השתמש בבית, או כדין בהמה שחלתה, בו חייב לשלם את מלוא השכר.
יותר מסתבר לדמות לבית שנפל, שכן בבהמה סוף סוף המטרה שלשם כך שכר את החמור (הובלת הסחורה שלו) הושגה, אבל בשוכר וילה המטרה הוא הרווחת האורחים ומטרה זו לא הושגה אם אין מיזוג אויר.
מה גרם לקצר?
הנתבע טען שהביא חשמלאי ביום למחרת, אשר בדק את כל מערכת החשמל בבית ולאחר בדיקה אמר לו החשמלאי שאין שום בעיה בבית ואין לו שום הסבר לשאלה איך ולמה החשמל נפל. אך יתכן והדבר אירע מחמת המכשירים החשמליים שחיברו האורחים.
הנתבע טען שחיבור מכשירים חשמליים מצד אורחי התובע נחשב כשימוש לא סביר, כיון שלא היה אישור לכך מצד המשכירים/הנתבעים. אולם במהלך הדיון התברר שמדובר במכשירים עם זרם חשמלי נמוך, וכי הדירה יכולה לעמוד בצריכת חשמל גבוה בהרבה ממה שהם צרכו, ולכן ברור שגם אם היו מבקשים הם היו מקבלים אישור לכך. עוד טען הנתבע שיתכן ואחד המכשירים היה תקול, אבל זה לא מסביר למה החשמל נפל רק בשעה 6:00 בבוקר ולא מיד.
נראה אם כן שאין הסבר לנפילת החשמל חוץ מהעובדה הפשוטה שלפעמים מסיבות לא ברורות החשמל בבית נופל, וכי מדובר באונס שכיח ורגיל.
החובה למעט את הנזק
גם אם לא נראה את המקרה שלנו כנפל הבית, היה חובה על הנתבע לפעול להקטנת הנזק ע"י שימוש בגוי של שבת. כמו שמצאנו לגבי פועלים, שאף אם בעל הבית מבטל אותם באמצע העבודה אם יכולים לתקן את הנזק ע"י מציאת עבודה אחרת הם חייבים לעשות זאת. כך פסק השולחן ערוך (חושן משפט, סימן שלג, סעיף ב):
ואם הלכו (ודוקא שהלכו עצמם, אבל לא שלוחם), אף על פי שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש, נותן להם שכרם כפועל בטל; והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל. אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו, אין להם אלא תרעומת.
אולם התובע טען שהיה טרוד באירוע המשפחתי ולכן לא היה לו פנאי לעסוק בכך. ובאמת לא נראה שיש חובה על הניזוק לטרוח טרחא גדולה כדי למעט את הנזק. בדומה לחמורו שמתה בחצי הדרך, שאם יכול השוכר לתקן את הנזק ע"י מכירת החמור ושכירת חמור אחר הרי שצריך לעשות כן.
אולם נראה בכל זאת לדחות, שכן בעוד שיתכן ומדובר בטרחא גדולה עבור התובע, אבל הוא היה עדיין יכול לבקש מבן משפחה אחר (כמו הבן הגדול שפתר לבסוף את בעיית החשמל במוצאי שבת), חבר, או שכן שלא טרודים באירוח האורחים למצוא גוי, דבר שהוא לא טירחא מרובה מדי.
אולם כאן יש צד נוסף, שכן לפי דברי התובע הוא סבר שבמקרה כזה אין היתר להשתמש בגוי (דבר שיובהר בהמשך כאינו נכון), ולכן יתכן ויש לראות את העובדה שלא הקטין את הנזק כאונס. אולם גם כאן יש לדחות, שכן אי ידיעת ההלכה לא נחשבת כאונס, כמו שהגמרא (מכות ט ע"ב) מסיקה שהאומר "מותר" נחשב כשוגג הקרוב למזיד, כדברי תוספות (שם ט ע"א ד"ה דאומר): "פירוש משום דהיה לו ללמוד והכא נמי היה לו לעיין".
עוד נוסיף שקשה לקבל את הטענה שלא היה מודע לגבי ההיתר של שימוש בגוי של שבת כשהחשמל בבית נופל, שכן השימוש בגוי של שבת בציבור דתי הוא דבר מאוד נפוץ. קשה גם לקבל את העובדה שהתובע כלל לא ראה צורך אפילו לשאול רב האם יש מקום להקל במקרה דידן.
סיכום:
אע"פ שהיה מקום לפטור את התובע מלשלם עבור הזמן בו הבית לא היה ראוי לשימוש, כיון שניתן היה לתקן את הנזק הזה בקלות יחסית ע"י הבאת גוי של שבת. התובע לא עשה כן, ועליו לשלם את מלוא דמי השכירות.
מדוע היה מותר לקרוא לגוי להדליק את החשמל?
התובע טען שלא השתמש בגוי כיון שלא היה מדובר בפיקוח נפש. התובע כנראה לא היה מודע להלכה שמתיר אמירה מפורשת לגוי במקרה כמו שלנו. ונבהיר:
השולחן ערוך (אורח חיים, סימן שכח, סעיף יז) פוסק:
חולה שאין בו סכנה, עושין לו על ידי אינו יהודי כל שצריך.
השולחן ערוך (אורח חיים, סימן רעו, סעיף ה) מרחיב דין חולה שאין בו סכנה לגבי עומס קור:
בארצות קרות, מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור; ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא.
ונראה שהיתר זה נכון גם לגבי חום גבוה, כדברי הרב יצחק יעקב וייס (שו"ת מנחת יצחק, ג, סימנים כג- כד): "בימות הקיץ החמים, מותר לומר לגוי להפעיל את המאוורר החשמלי או את מזגן האוויר". כך פסק גם הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות א, סי' רעז), וכן כך פסק גם בשמירת שבת כהלכתה (פרק יג אות לט, ופרק לח אות ט). הבסיס הוא דברי התוספות (בבא בתרא קמד ע"ב ד"ה חוץ) שכתב כך ע"פ הירושלמי (סנהדרין י, ה) שחום מזיק יותר מקור [אמנם, יש להעיר שהרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יורה דעה ג סי' מז, ב) חלק על כך, ואסר לומר לנכרי בשבת להדליק מזגן לקרר חדר].
ממילא, במקרה של חום גדול כמו זה ששורה בשכונת מצפה נבו, ניתן היה למצוא גוי ולומר לו לפתור את בעיית החשמל, וכפי שמקובל במצבים דומים.
בנוסף, גם ללא עומס החום היה מותר להדליק את החשמל עבור מכשירי הנשימה שנועדו לעזור לאורחים שלו לישון, שכן לענין זה דינם כחולה שאין בהם סכנה.
לאור מקורות אלו, ניתן לסכם:
1. במקרה של חום גדול, מותר לומר לגוי להדליק את החשמל עבור האורחים, גם ללא פיקוח נפש, מכיוון שכולם נחשבים כחולים ביחס לחום קיצוני.
2. עבור האורחים שזקוקים למכשיר עזר לנשימה, ניתן להחשיבם כחולים שאין בהם סכנה לעניין זה, ומותר לומר לגוי לבצע מלאכות עבורם.
חשוב לציין שבכל מקרה ספציפי יש להתייעץ עם רב מוסמך, שכן ישנם פרטים ושיקולים נוספים שעשויים להשפיע על ההכרעה ההלכתית. אולם התובע לא התייעץ עם רב אלא החליט מדעתו להחמיר בעניין שהיה ניתן להקל בו. כאמור, על מי שניזוק מוטלת חובה לצמצם הנזק במידת האפשר, ואשר על כן מצופה מן התובע לבקש ממי שלא קשור ישירות לאירוע לטפל בענין.
דיין א'
אני מבקש להוסיף עוד בענין זה. אינני סבור כי הנתבע אשם בכך שלא תיקן את הנזק ע"י גוי. הוא סבר לתומו כי מכיון שאין מדובר בפיקוח נפש אין להביא גוי שיעשה מלאכה דאורייתא [לרוב הדעות הפעלת חשמל אסורה מדאורייתא]. הנתבע אינו רב, ואינו מכיר את ההלכה המתירה להיעזר בגוי בהדלקת מזגן ביום חם. וביחוד שההלכה אמורה במקורה על מצב הפוך, להדליק חימום, שכן הכל חולים אצל צינה [אי ידיעת ההלכה יכולה להיחשב כפשיעה, בשומר למשל, אבל לא כאשם באי תיקון].
אמנם, אם חשב בלבו - לא אטרח לברר, שהרי אסתדר בלי המזגן ואבקש פיצוי, ודאי שאינו רשאי להחמיר על עצמו על חשבון המשכיר, אבל נראה לי בפשטות שמחשבה כזו לא עלתה על דעתו באותו בוקר. אכן מן הראוי היה שיתייעץ עם הרב אלישע אבינר או רב אחר, אבל משלא עשה כן, אין בכך די כדי לראותו כמי שתרם לנזק כאמור.
נשאר הנימוק הראשון, של בטול השכירות באונס. מקובלים עלי דברי חברי, שלא הוכחה אשמת שום צד בנפילת החשמל, ואנו דנים אותו כאונס.
האם זהו בגדר נפל או בגדר התקלקל? ובדומה לבהמה מתה או חלתה? [ראה משנה בבא מציעא עח, א, ובגמ' שם עח, ב] נבדוק תחילה מה הדין בשני המצבים?
נפל המושכר. חברי הביא את פסק השולחן ערוך (חושן משפט, סימן שיב סעיף יז) הקובע כי בשוכר בית זה ונפל, מחשבין מה שנשתמש ומחזיר לו שאר השכירות, וכן כתב ברמב"ם (הל' שכירות ה, א). אמנם יש חולקים, ראה תשובות מימוניות משפטים סי' כז שסובר כי מזלו גרם, ומשלם כל דמי השכירות, וראה סכומי דברים בפתחי חושן, שכירות, פרק ו, סע' ז-ט. ובערוך השלחן שם סעיף לו, כתב שכן עיקר לדינא, כדעת השולחן ערוך. ולפ"ז אם נחשיב נידוננו כנפל הבית - לא ראוי לשימוש ללא חשמל וללא מזגן ביום חם - הרי על המשכיר להשיב חלק מהכסף [להלן נדון כמה].
אמנם, נראה לי יותר שדומה לבית שהתקלקל. הבית עדיין קיים, ואינו דומה לבית שנפל, שכן עדיין ניתן לגור בבית אם כי בתנאים קשים, ולכאורה דומה לחמור והבריקה [חלתה], שאז מזלו גרם, וישלם הכל, כפי שיובא בסמוך.
ברם, השולחן ערוך שם (חושן משפט סימן שיב סעיף יז) כתב שאם הבית התרועע ומסוכן לדור בו, אחריות המשכיר לתקן, ואם לא תיקן, לא ישלם השוכר על התקופה שלא דר בה. ואם כן גם בנ"ד, למעשה לא תוקנה התקלה [המשכיר כלל לא ידע, מלבד העובדה שהיה זה בשבת], עכ"פ כיון שהאחריות על המשכיר, לא יתבע מלוא שכרו על הפסד התקלה.
ואולי יש לחלק, שכן בבית שהתרועע אינו דר כלל מחשש שהבית יפול עליו, אבל כאן אפשר לגור בדוחק כאמור ושוב דומה להבריקה [חלתה].
אלא שעלינו לבחון את דין חמור שהבריקה. מדוע במתה, וכן בשוכר למשא כלי זכוכית כמובא בבבא מציעא שם, אין השוכר מפסיד, ובהבריקה אומרים שמזלו של השוכר גרם וישלם כל דמי השכירות?
כך פוסק השולחן ערוך (חושן משפט, סימן שי, סעיף א):
השוכר את הבהמה וחלתה (ועדיין ראוי למלאכה) (טור), או נשתטית, או נלקחה לעבודת המלך אעפ"י שאין סופה לחזור, אם נלקחה דרך הליכה הרי המשכיר אומר לשוכר: הרי שלך לפניך, ונותן לו שכרו משלם. בד"א, כששכרה לשאת עליה משאוי שאיפשר להשליכה בלא הקפדה; אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהם, חייב להעמיד לו בהמה אחרת; ואם לא העמיד, יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בה. מתה הבהמה או נשברה, בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב, אם אמר לו: חמור סתם אני משכיר לך, חייב להעמיד לו בהמה אחרת; ואם לא העמיד, יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת, ואם אין בדמים ליקח בהמה אחרת, שוכר בדמים בהמה אחרת עד שיגיע למקום שפסק עמו.
ויש לבאר כי מטרת השוכר היתה להביא את משאו ליעדו ע"י החמור. ולכן, בחמור והבריקה עדיין יש תועלת בחמור חולה, שכן הוא יביא את משאו ליעדו, אף כי בקושי רב. אבל במתה או שוכר חמור למשא כלי זכוכית, אין תועלת לשוכר. וזה גם פשר ההבדל המובא בסוגיה שם ביחס לנלקחה הבהמה לאנגריא [המלך החרימה] בין שנלקחה בדרך הליכה, שאין השוכר נפסד כ"כ, לבין נלקחה שלא בדרך הליכה, שהשוכר מפסיד לגמרי, שאז לא ישלם על מה שלא נהנה, כמו שאינו משלם במתה.
וכך כותב הגר"א שם על המלים: "ועדיין ראוי למלאכה":
הרא"ש כ"כ רש"י שם ב' ד"ה הבריקה או כו' וכ"ה בגמ' שם שמחלק בין למשא או לרכיבה.
לפי זה בנ"ד, כשנפל החשמל, גם אם אינו בגדר מתה, גם אינו בגדר חלתה. מטרתו היתה להושיב את אורחיו בבית ממוזג, ומטרה זו אין להשיגה כלל ללא תיקון. ויותר דומה לשוכר חמור לרכוב עליו, ולא להוביל משא, או לשוכר חמור להוביל כלי זכוכית, שאי אפשר בחמור חולה, ולא ישלם על מה שלא נהנה.
ואם עדיין יתעקש המתעקש לומר ששם אין שום הנאה כעת מחמור שנשכר להוביל כלי זכוכית או מחמור שנשכר לרכיבה, ואילו כאן יש הנאה מועטה כאמור, שכן עדיין בית שלם לפנינו, ושוב חוזרת טענת "מזלו גרם", יש להביא ראיה כי ישלם כמדת הנאתו ולא יותר. כך שנינו לענין חוכר שדה בית השלחין - שדה ש"חיה" מן המעיין שבצדה, ויבש המעיין, שנפסק, כי מנכה לו מחכורו [שו"ע חו"מ שכא, ב]. אם כן גם אנו נאמר, שישלם על כל היום, אבל ינכה לו משכרו, של הזמן בו המזגן לא עבד.
[אמנם בשו"ת משפט צדק ח"ב סי' לא, הובאו דבריו בפתחי חושן, שכירות פ"ו הערה כו, דן בשוכר שמפחד לגור בבית בגלל תפיסת יד של גוי, ועל פי דין החוכר אומר להיפך, שאינו מנכה לו משכרו, אלא שהוא הסתמך על האמור בסעיף א, ואולי דיבר על שוכר 'בית' סתם, אבל בשוכר 'בית זה' דומה לסעיף ב שם שדן בבית שלחין זה, שכן מנכה לו משכרו. אמנם הוא מוסיף שאין ראיה מיבש המעין, שמתחילה לקח סיכון כזה על עצמו, וצ"ע].
אמנם מלבד הקריטריון של תועלת, עולה מן הסוגיה בבבא מציעא עוד קריטריון. כבר הזכרנו את ההבחנה בין נלקחה לאנגריא בדרך הליכה או שלא בדרך הליכה, ושם כאמור בשולחן ערוך, ההבדל הוא בתועלת שעדיין יש בנלקחה בדרך הליכה, כאמור. אך בסוגיה שם עולה גם הבחנה נוספת בין אנגריא חוזרת או לא חוזרת, כלומר שלא תחזור לשמושו של השוכר. אמנם לרש"י עדיין מבחן התועלת קיים גם כאן, ראה סמ"ע חושן משפט סימן שי, ב ואכמ"ל. אבל תוס' בשם ר"ח [עח, ב ד"ה אם] מבחין אחרת, כאשר השאלה היא מזלו של מי גרם. אנו שואלים שאלה מטפיזית, על מי הטילה ההשגחה את נטל ההפסד, אם כי לשם כך נעזרים גם בסברה [ואכמ"ל בנושא זה של "מזל גרים"]. לפי זה "אנגריא שאינה חוזרת" פירושה, שהחמור לא יחזור לתפקידו [וכן כתב הרמב"ם הל' שכירות ה, א]. ולכאורה דומה, למתה או נשכר למשא כלי זכוכית. ולא היא. במבחן "מזלו של מי גרם" אנו מחליטים כי במצב זה של "אנגריא שאינה חוזרת" מזלו של השוכר גרם, ולכן ישלם כל שכרו, למרות שמאז נלקח החמור לא היתה לו לשוכר כל תועלת ממנו [אמנם, לרמב"ם יש אומרים שהשוכר יוכל להשתמש בחמור, לאחר תום תקופת השכירתו. ראה שו"ת המבי"ט, א, סימן מ, ואכמ"ל].
לפי זה דנו המפרשים מה המצב בנפל הבית או התקלקל מנקודת המבט של המזל. המבי"ט שם טוען כי בבית, בניגוד לבהמה, אין לומר שמזל השוכר גרם, ולכן, בהוציאו הגויים את השוכר מן הבית דומה לבית שנפל, ולא ישלם שכר על מה שלא נהנה. ולעיל אמרנו כי גם אם נפל החשמל נחשב כהתקלקל, לא ישלם אלא כפי מה שנהנה, כמו בחוכר בית השלחין ויבש המעין.
בנתיבות משפט סי' שי, ב כתב קריטריון אחר. אם אירע האונס בגוף הדבר המושכר, וגם המשכיר נפסד, מזלו של המשכיר גורם, אבל אם הפגיעה היא במלאכת או בשכירות השוכר, מזלו של השוכר גרם, וישלם הכל. ועי' בפתחי החושן שם [הערה כו] שפלפל בדבריו.
לפי זה אפשר שבנדון דידן, שהנזק של נפל החשמל הוא זמני, והפגיעה היא בשימוש בבית, מזלו של השוכר גרם, ולא ינכה מדמי השכירות, ועדיין צל"ע.
לאור האמור נמצא כי יש חלוקי דעות בנידוננו.
תחילה חשבתי כי בדרך פשרה ננכה חלקית. כמה ינכה? ראשית מדובר על חלק קטן מן השבת, שכן בלילה המזגן עבד. ובבוקר עד הצהרים היו השוכרים בבית כנסת ובארוחת שבת. ורק אחרי הצהרים, לא נהנו כדבעי מן הבית.
שנית, קשה לאמוד כמה שוה ההפרש בין שהות בבית עם מזגן או בלי מזגן, ובדרך פשרה הייתי מציע כי המשכיר ינכה משכרו 15%.
אבל למעשה יש לזכור כי המשכיר הוא מוחזק [כבר ביום ששי בבוקר ניתן לו הכסף] וקשה להוציא מן המוחזק ללא ראיה טובה, וכאן מלבד הספק שמא נאמר כי מזלו של השוכר גרם כמו בחלתה, עולה הספק שהעלו חברי, שמא התובע הביא על עצמו את הבעיה.
ועיין תוספות בבא מציעא עט, ב בד"ה אי אתה, שמסביר את ההבדל בין שילם מראש או לא שילם בספק מסוים [- יין זה וספינה זו] כי אם שילם מראש נטל על עצמו יותר סיכונים.
אכן נראה לי כי עדיין יכולים אנו לנכות מן השכר כאמור, אבל רק מכח "לפנים משורת הדין", וזאת כאשר הדיין חש כי גם בלא אשמה של איש מן הצדדים נראה לנכון שכל צד יוותר במשהו, ויש לו מקורות לסמוך עליהם.
אמנם אין כופין על מדת סדום, כי אם בנסיבות מיוחדות, שאינם כאן [ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב ופתחי תשובה שם].
יתר על כן, התובע עצמו הציע פיצוי לפנים משורת הדין, לכן לא נוכל להורות על אפשרות אחרת. רק נאמר כי הצעת הנתבע לפנים משורת הדין שבאה ביזמתו תהא חלק מפסק הדין, והתובע יחליט אם ומתי ליישמה [לא יותר מאוחר מראש חודש חשון תשפ"ה].
דיין ב:
הדיון בסוגיה בנוגע לשכר חמור וחלה מענין וחשוב, אך לענ"ד הוא לא רלוונטי למקרה בו אנו דנים. כאמור לעיל, בפעולה מאד פשוטה, יכול היה המשכיר להחזיר את החמור לחיים מלאים ובריאים, כשהנמשל הוא החזרת המזגן לפעילות מלאה באמצעות גוי, ולנוחות כל בני המשפחה. [לצורך המחשה נציג מקרה כזה: אדם שכר מכונית והמזגן ברכב התקלקל בעקבות קצר חשמלי, ומדובר ביום חם מאד מאד. מדובר במקרה שהתיקון הוא פשוט מאד. לאחר כמה דקות עבר השוכר עם המכונית ליד מוסך שמתקנים בו מזגנים. ברור שעל השוכר להיכנס למוסך, ולבקש לתקן את המזגן ולהמשיך בדרכו. אם התיקון יעלה כסף, יבקש אחר כך החזר מהמשכיר. או מקרה אחר. אדם שכר מכונית וגילה שיש תקר (פנצ'ר) בגלגל. להחליף גלגל זו טרחה, ולעיתים אף מתלכלכים, אך ברור שמצופה מהשוכר להחליף גלגל. אם אינו יודע להחליף, או אינו רוצה להחליף בעצמו, ניתן למצוא די בקלות מי שיחליף (וכיום גם ניתן להזמין שרות מ"ידידים")]. כל הדיון בנוגע לחמור שחלה הוא כשזה מצבו של החמור ולא ניתן להבריא אותו, ואז יש מקום לדון בכל הפרטים שנזכרו לעיל. אך כאמור אין זה המקרה בנדוננו.
פסק דין:
כאמור לעיל התביעה נדחית, והנתבע אינו צריך להשיב דבר לתובע. הצעת הפיצוי של הנתבע לתובע עומדת בעינה עד ראש חודש חשון תשפ"ה.
ניתן ביום י"ז מנחם אב תשפ"ד.
הרב יהודה זולדן הרב איתמר ורהפטיג הרב תנחום גולד
דיין אב בית דין דיין
