עץ הגורם אלרגיה לשכן

עץ הגורם אלרגיה לשכן

המקרה: עץ הגדל בחצר של השכן ומגיע לחלון חדר השינה של השני וזה גורם לאלרגיה חזקה לרעיתו תחי'. ובאו לב"ד שיכריע על מי מוטלת החובה לקצוץ את העץ:

פסק הדין:

הנה לכאורה יכולים השכנים לומר עץ זה אינו 'מזיק' בדרך כלל והעובדה שהרעיה סובלת מאלרגיה איננה באשמתם מאחר שלאדם רגיל זה לא מזיק, ואפילו אם נאמר שחובה מוטלת עלינו להוריד את העץ הרי עברו שנים רבות מאז שנטענו את העץ ואין עלינו החובה להוריד את העץ שהרי אין זה אלא גרמא.

לגבי הטענה שיכולה להטען שהם אינם אשמים בכך שאדם פלוני סובל מעץ שבדר"כ אין סובלים ממנו הדבר מפורש בשו"ע (חו"מ סי' קנה סל"ט) דלא"ה,  שאפי' אם יש לאדם חזקה נגד חברו, והחבר חולה או מקפיד בדבר שאין אחרים מקפידים הרי שאין זה מועיל שתהיה לו חזקה כנגדו, וז"ל:

מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה. וה"ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסבלו (טור בשם הרא"ש).

וכ"כ עוד בשו"ע שם (סמ"א):

כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלים אותו, אין לו חזקה כנגד מערער זה.

אמנם ביחס לטענה שאינם חייבים משום שאינם בגדרי 'מזיק' אלא גרמא בעלמא שנטעו את העץ שנים רבות קודם לכן, באמת בפשטות כן משמע בשו"ע שזהו הדין שכתב (שם סכ"ו):

מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו, קוצץ כמלא מרדע ע"ג המחרישה ובחרוב (פי' חרוב אילן של חרובין) ובשקמה (פי' שקמה אילן שעושה מין תאנים מדבריות), כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר. וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו, או על בית האילן, קוצץ (אפילו בשאר אילנות) (טור) את כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר.

ומשמע שאם האילן נכנס לתוך רשות של חברו הרי שהניזק קוצץ כדי שלא יפריע לו ואין החובה מוטלת על המזיק, וכ"כ להדיא שם בשו"ע (סכ"ח):

ראובן יש לו תאנה והנוף (פי' חלק האילן שעל הארץ היינו נופו של אילן) נוטה על עלייתו של לוי ומעכבו מלהטיח גגו, יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו.

הרי שיש רשות לניזק לקוץ אבל אין חובה על המזיק לקוץ, וכ"ה להדיא לשון הטור שם:

ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי נופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ נוף המעכבו הדין עמו שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו וכו'.

ומקורו בתשובות הגאונים (גאונים קדמונים סי' קו), והו"ד בסמ"ע (ס"ק סו), ומה יפים לעניינינו דברי הערוך השולחן שכלל בזה כללים גדולים (חו"מ סי' קנה ס"א) וז"ל:

אמנם יש בזה כלל גדול דאם בשעת עשיית הדבר אין הנזק בא מיד אלא לאחר זמן אחרי שיפסוקו מעשיו מותר לעשות דבר זה שהרי עושה בתוך שלו ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה שלא יגיע לו הנזק אבל אם מעשה זה מזיק את חבירו בעת עשייתו ה"ז כמזיק בידו ואסור לעשות כן דזהו מגירי דיליה הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חיצים לחצר חבירו ואומר ברשותי אני עושה דמונעים אותו.

אלא שלכאורה דברי השו"ע דסתראי נינהו שבסעיף הקודם (סכ"ז) כתב:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו.

ומשמע שהוא מדבר על בעל האילן שאם מדבר על בני רה"ר לכאורה היה צריך לומר קוצצים, אמנם כבר עמד בסתירה זו בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' י) וחילק בין נזק שמזיק את הרבים לנזיק שמזיק את היחיד, וז"ל:

בר"ה שאני אף על גב דברשות נטע, רק אח"כ נצמח הנזק שהענפים מזיקים לר"ה, אפה"כ על המזיק להסיר נזקו - והטעם כמבואר להדיא בב"ב שם כ"ד ב' אי משום דקידרא דבי שותפא לא חמימא ולא קרירא או הזיקא דרבים שאני.

אמנם יתכן שאי"צ להגיע לזה דיתכן שגם בזה ס"ל להשו"ע שהוא חובה על בני רה"ר ולישנא בעלמא נקט שהרי בבית הבחירה למאירי (ב"ב כז ע"ב) כתב:

אמר המאירי אילן הנוטה לרשות הרבים עד שמעכב מהלך העוברים הרי העובר יכול לקוץ מן הענפים התחתונים עד שיהא גמל ורוכבו עליו יכולים לעבור בקומה זקופה וכו'.

הרי דחובה זו גם בבני רה"ר מוטלת על הניזק ולא על המזיק, אמנם יש שרצו להקשות שבמקום אחר מצאנו סתירה בזה שהרי כתב לקמן בשו"ע (חו"מ סי' קסו ס"א):

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו, ונפל, כופין אותו לפנות אבניו. אם אמר ליה: פנה אותם ויהיו שלך, אין שומעין לו.

והרי גם הכותל אין מזיק מייד ונופל לאחר שנים רבות מבנייתו וא"כ הוא גרמא וחזינן שכופין את המזיק לפנות? אמנם יש לדחות דבכותל חיוב הפינוי הוא מפני שהאבנים שלו, ואין לו זכות להפקירם ברשות חברו שהרי כבר חלה עליו חובת פינוי לפנות חפציו מרשות חברו ואין זה משום הבניה של הכותל לפני שנים רבות אלא משום שהם שלו.

עוד ראיתי מי שרוצה להביא ראיה מדברי הפתחי תשובה (חו"מ סי' קנד ס"ק יא):

עיין בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' קנט) אודות ראובן שהיו בביתו חלונות פתוחים לגינה של שמעון, ועתה נטע שמעון אילנות סמוך לחלונות של ראובן, וראובן טוען שיקוץ כי מאפיל עליו, ... אך בעיקר הדבר מסופק אני אם יכול לטעון גבי אילן קא מאפילת עלי, דלא מצינו טענה זו אלא גבי בנין כו', ומסיק דהכל לפי ראות עיני המורה, אם הוא אילן עב וגדול ומאפיל מאד יכול למחות כמו בבנין, ע"ש. ומ"ש שם בסוף התשובה שמצא בתשובת חות יאיר (סי' קצה) דפסק בפשיטות דמחויב לקוץ האילן אם מאפיל.

וע"ש בפת"ש שדוחה הראיה מדברי החו"י לפי שהחו"י מדבר רק מצד איסור קציצת אילן מאכל ולא מדיני מזיק וניזק, אך גם הראיה שרצו להביא מדברי השבות יעקב הרי לו חכמי ישכילו לראות את דברי השבות יעקב בפנים היו רואים שאינו מדבר על מי שנוטע עץ וצמח להיות עץ גדול אלא מדבר בנוטע אילנות כשהם כבר גדולים וז"ל:

אמנם לפי משמעות לשון שאלתך מבואר שאילן זה נטע ממקום אחר לכאן וכו'.

א"כ שוב אין להביא ראיה מדברי השבות יעקב לענין דידן, שהרי לדידן איירי בנוטע עץ קטן ולסוף גדל והזיק, אמנם באמת לכאורה יש ראיה לזה מדברי הגמרא (ב"ב כו ע"א):

רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף, הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה; א"ל: זיל קוץ, א"ל: והא ארחיקי לי! א"ל: ה"מ לאילנות, אבל לגפנים בעינן טפי. והא אנן תנן: אחד גפנים ואחד כל אילן! א"ל: ה"מ אילן לאילן וגפנים לגפנים, אבל אילן לגפנים בעינן טפי. א"ל: אנא לא קייצנא, דאמר רב: האי דיקלא דטעין קבא - אסור למקצייה, ואמר ר' חנינא: לא שכיב שכחת ברי, אלא דקץ תאנתא בלא זימניה, מר אי ניחא ליה ליקוץ.

הרי חזינן דדעת רב יוסף שצריך הוא לקוץ ורבא בר רב חנן נחלק עמו שאמר לו שאין שם חובת קציצה בכלל אבל אילו היתה חובת קציצה משמע דגם הוא מודה שצריך לקוץ!

ובאמת כן הכריע הרא"ש שם (פ"ב סי' כח) וז"ל:

ונראה דהילכתא כרב יוסף מדאמר ליה זיל קוץ וכיון דבשלו אמר לעשות מעשה כ"ש בשל אחר ותימה לי למה לא הביאה רב אלפס.

אמנם בהגהות אשר"י שם כתב:

בעל האילן יכול לומר אני לא קציצנא אלא את אי ניחא לך קוץ דאמר רב (ששת) דיקלא דטעין קבא אסור למקציה וכו'.

ולכאורה היה אפש"ל דהכרעת השו"ע דלא כהרא"ש, אלא שמקור דבריו בטור, ואיך יתכן שהביא רק תשובת הגאונים ודעת מהר"ח או"ז המובאת בהגהות אשר"י ולא הזכיר מאומה מדברי אביו ר' אשר כל היום הם בפיו?

ואולי נמצא פתרון לזה במש"כ בשו"ת בנין ציון (סי' סא):

אמנם לענ"ד יש ליישב כל הקושיות בחקירה אחת דיש לחקור היכא שהדין שיקוץ אי נימא שבעל האילן המזיק צריך לקוץ כדין מזיק את חבירו שהמזיק חייב לסלק את ההיזק או אי נימא דהניזק יש לו רשות לקוץ אבל המזיק לא חייב והנה בהגהת אשרי כ' בשם מהרי"ח ומיהו בעל האילן יכול לומר אנא לא קציצנא אלא את אי ניחא לך קוץ עכ"ל ונראה שיצא לו כן מדברי רבר"ח לרב יוסף אכן לפ"ז ממה שבקש רב יוסף ממנו שיקוץ לכאורה משמע אפכא אבל באמת ממתניתן הוא מוכרע שהרי אמר קוצץ ונותן דמים ואם קוצץ על המזיק קאי ה"ל למימר קוצץ ומקבל דמים אע"כ דבעל האילן אפילו נטעו בלא שהי' לו רשות מכ"מ הוא א"צ לקצצו אבל הניזק יכול לקוצצו ואין יכול למחות בידו ואפשר ג"כ שצריך לשלם לו את הדמים כמו בנוטע אילן סמוך לבור לת"ק דמתניתן ומה שאמר רב יוסף זיל קוץ י"ל דלא רצה רק להגיד לו שהדין לקוצצו מפני שמזיק לו ואולי ניחא לי' טפי לקוצצו בעצמו וכו'.

ואם נתבונן בדברי השו"ע הרי לא כתב מי משלם עלות הקציצה אלא שיכול לוי לקצוץ בעצמו אבל לא כתב מאומה לגבי תשלום הדמים וא"כ יוצא לנו דאין לנו שום ראיה דאין חובת תשלום דמים גם במקום שהנזק נעשה בגרמא ע"י נטיעת עץ לפני שנים רבות.

וע"ע בחזו"א (ב"ב סי' יב ס"ק יג) שכתב:

וכל מקום שנזכר בפוסקים דסותם כולהו בחדא מחתא נינהו, והיינו דעל המזיק לסלק וכדאמר (כו ע"א) א"ל אנא לא קייצנא כו' מכלל דבעלמא על המזיק לקוץ. 

והדבר תמוה דוכי נעלמו מדברי החזו"א דברי השו"ע והטור שהוא זכות לניזק, וע"כ דפשיט"ל כנ"ל דהלכה כדברי הרא"ש ולא יתכן שהטור סותר דברי אביו וכתי' הבנין ציון שהחובה על המזיק לקוץ אלא שזכות הניזק לקוץ ולחסוך את הכסף.

זאת ועוד מצאנו ראינו בשו"ת הון רב (חו"מ סי' ח ע' נט) שכתב:

וא"כ לפ"ז אף שבני הק"ק בהיתר קא סמכי עכ"ז למחר לכשיגדלו האילנות החיוב מוטל עליהם לסלק נזקם מעל ראובן, ואף שהריב"ה ז"ל פסק להיתר ליטע אילן סמוך לבורו של חברו ואף שלמחר יגדלו השרשים ויזיקו לבור היינו בדבר דלא נפיש היזקא או בדבר שאינו תשמיש קבוע ברם בדנפיש היזקא או בתשמיש קבוע יודה דחייב להרחיק את בורו עד כדי שלא יזיק כמש"כ הרב מהריב"ל ז"ל דשאני אילן ובור דבור הוי מים המכונסין ובנקל יכול להרחיק את בורו ולעשותו במקום אחר והכא בנ"ד נפיש היזיקא שמזיק לראובן בחלונותיו ואינו יכול לסלק חלונות מהם דלא משום זה יניח את ביתו ילך או ישב בחושך ויסתום חלונותיו ... זה כתבתי להלכה אבל למעשה איני סומך על דעתי עד שיסכימו עמי בעלי ההוראה.

הרי דעת ההון רב דאף שמצאנו שאין חייב להרחיק זהו בנזק קטן אבל אם הנזק גדול כמו כאן שיש לרעיתך אלרגיה חזקה הרי על המזיק לקוץ ואינו יכול לומר שהקציצה על הניזק.

זאת ועוד שהרי כל הנידון הוא רק בבית פרטי שיוצא מחצרו אילן לחצר חברו אבל כאן הקרקע משותפת ואף שהם קנו את השימושים של החצר, אבל ודאי לא השתתפתם על דעת שהם יעשו שם דברים שמזיקים אותך אפי' בגרמא ואין להביא ראיה מדברי השו"ע שמדובר באדם שנוטע בתוך שלו ולא בתוך של שותפות עם זכויות לשימושים שזה ודאי על דעת לא להזיק את השותפים.

פסק הדין:

במקרה זה, חובה על המזיק לקצוץ את האילן ולשאת בכל העלויות לכך. 

הרב משה פרקוביץ

דיין