מכונית שהיה בה מום כשנאמר לקונה שיש בעייה במנוע

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' רכא-רכט

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל). אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת אונאה ומקח טעות

הטענות

הר"ר י. טוען שקנה מכונית מיד הר"ר ר., באשר הלה תלה שלט על מכוניתו "מכונית יעילה למכירה", וכעבור חודש וחצי משעת הקניה התברר שהמנוע מקולקל, ולפי דברי המומחה הרי שהמנוע לא היה תקין כבר בשעת המכירה.

וע"ז באה טענת הר"ר ר. שהוא מסר את מכוניתו לשיפוץ מנוע לידי מוסך נכרי ברמאללה, ובהסתמך על כך כתב את השלט הנ"ל. ונוסף לכך דווח ע"כ ללקוח שהמכונית נמסרה לשיפוץ מנוע.

וע״ז אמר הלקוח בבה"ד שהוא חלילה לא מוצא דופי בדברי המוכר, אלא שכנראה בעל המוסך לא תיקן את המכונית כפי שנתבקש, וע"כ הרי שלא נמכרה לו מכונית תקינה, וכי אטו למכונית אשר כזו תיקרא "מכונית יעילה"?!

בירור להלכה

נאמנות גוי על תקינותו של רכב

הנה באשר להסתמכותו של המוכר על אמינותו של בעל המוסך הנוכרי, גרסינן במס' חולין דף צז.

"אמר רבא אמרו רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים״.

 ופי' רש"י בד"ה ליטעמיה קפילהא:

"נחתום עובד כוכבים, ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו, ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר, עכ"ל".

אולם בתוס' חולקין ע"כ וז"ל:

"סומכין אקפילא אע"ג דעכו"ם הוא, כיון דקפילא הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנותו".

וכתב הב"י בטויו"ד סי' צ"ח, שכן דעת רוב הראשונים שאפשר להסתמך על אומן נכרי, אפילו שהוא לא מסיח לפי תומו, שכן לא מרע לאומנותו.

ועפ"ז הרי שהסתמכותו של המוכר הנ"ל על בעל מוסך נכרי, בצדק יסודה. שכן הלה לא מרע לאומנותו, ובפרט שיש לו רשיון מאת הממשל הצבאי.

ולעצם הענין הרי שעלינו לברר האם הונאה שמבטלת מקח, הכוונה להונאה כפשוטה דהיינו, שהיתה כוונת זדון מאת המוכר למכור דבר שלא תקין, או שמא בכלל הונאה כלול ג"כ כשהמוכר והלוקח מוכרים ולוקחים לפי תומם, ואפי' אינם יודעים שהחפץ בפועל אינו תקין.

דין מקח שנמצא בו טעות ללא ידיעת המוכר

גרסינן במס' חולין דף נ:

"תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, מצד אחד - כשרה. משני צדדים - טריפה. נמצא עליה קורט דם, בידוע שלפני שחיטה. לא נמצא עליה קורט דם, בידוע שלאחר שחיטה. הגליד פי המכה, בידוע ששלושה ימים קודם שחיטה. ומפרש רש"י ואם לקחה בתוך שלושה ימים, הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הגליד פי המכה, המוציא מחבירו עליו הראיה. ומפרש רש"י, לא הוגלד פי המכה, איכא לספוקי, אי קודם מקח הוי, אי לאחר מקח הוי. ועל הטבח שהוא מוציא מידו מסתמא דכל כמה דלא יהיב זוזי, לא יהבי לו חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוי דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה".

וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף י"א, הרי דחזינן שהגם שהמוכר לא היתה לו כוונת זדון למכור לו בהמה טריפה, בכ"ז כיון שבפועל התברר שמכר לו בהמה שהיתה טריפה כבר בשעת המכירה, הרי שעל המוכר להחזיר המעות ללוקח.

אולם בפתחי תשובה ס"ק ו' שדא ביה נרגא, וז"ל:

"וכדומה דעכשיו לא נהגו כן, וא"כ מנהג מבטל הלכה, כמו גבי ביצים מוזרות לקמן סעיף י"ט, ויש לחקור אחר המנהג. וה"ה בשאר דברים שדרך מוכרם סתומים וחתומים כמות שהן כגון תיבות עם דפי זכוכית לחלונות, או תיבות עם אתרוגים וכיוצ"ב, יש לבי"ד בכל מקום לחקור אחר המנהג", עכ"ל.

אולם יש לדחות ולומר שגם מדינא אין על המוכר להחזיר את המעות ללקוח, שכן יש לחלק בין הנידון דידן להא דבהמה שנטרפה, דבהמה שנטרפה א"א לברר אם היא טריפה או לא, אלא עד אחר השחיטה. אבל בנידן דידן הרי שהלקוח היה יכול לברר אם המנוע משופץ או לא ע"י שהיה מוסר לבדיקה ע"י מומחה שהוא מסתמך עליו.

מקח טעות בסרסור שקונה מזה ומוכר לזה

וכפי הנראה שבסברא זו נחלקו הראשונים על הא דגרסינן במס' ב"מ דף מ"ב ע"ב:

"ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל מים. אמר רמי בר חמא, היכי נדיינו להאי דינא, נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים, אמר אנא לבקרא מסרתיה. נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל, מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני, אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי, והכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה, אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין, אבעי ליה לאודוען. מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוי בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא, הלכך מישתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול".

וכתב הרא"ש ז"ל:

"אע"ג דספסירא לאו בעל דברים דבקרא הוא, כיון שדינו של בקרא עם יתמי, והם אין תובעים אותו כי גבו מספסירא, ספסירא עומד במקום היתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחוייב מן הדין ליתומים", עכ"ל.

הרי מוכח מדברי הרא"ש שמצד הדין הספסירא חייב להחזיר לאפוטרופוס דיתמי את הכסף שקיבל עבור השור, הגם שהספסירא לא ידע שהשור הוא בעל מום שאין לו שיניים פנימיות, והוא אינו מסוגל לאכול. והלקוח אפוטרופוס דיתמי יכל לבדוק בכ"ז אנו מחייבים את המוכר, מכיון שסוף כל סוף הוא מכר לו מקח שנמצא בו מום. וכן כתב המרדכי וז"ל:

"ועוד השיב רבינו מאיר על עסק ראובן שטוען על שמעון מכרת לי חפץ של זהב בתורת זהב, ועכשיו שברתי החפץ ומצאתי בו בדיל, ותובע ראובן משמעון שיחזיר לו מעותיו, כי אינה אותו עד כדי ביטול מקח. ושמעון משיב לא נדרתי לך כלום, אלא כמו שקניתי כך מכרתי, וגם הלא בשעה שקניתי מן העכו"ם שאינה אותי, אתה רצית לקנותו, וגם אני כשמכרתי לך לא ידעתי שאיניתיך. ואם תשבע שנדרתי לך שהוא זהב אשלם. וגם שמעון אומר תחזיר לי התכשיט שלם (כמו שמכרתי ותן לך), וראובן אין יכול שהרי שברו. והשיב נראה בעיני אע"ג דמכר לו סתם החפץ ולא אמר לו של זהב הוא, מ"מ כיון שמבחוץ נראה שהוא של זהב, וגם הדמים מודיעים שבתורת זהב קנאו, הוי מקח טעות, דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים, וזה לא הוציא מפיו שהוא מכרו בתורת זהב, דאנן סהדי דבתורת זהב קנאו מידי דהוה אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי פרק אלמנה, אע"ג דזבין סתם אמרינן מקח טעות הוא, והדרי זבינא וטובא איכא כה"ג היכא דאיכא למימר אנן סהדי דאמרינן דברים שבלב הוו דברים ואין להאריך. אבל אם גם שמעון כופר ואמר איני מאמינך שמצאת בו בדיל ועופרת, נשבע שמעון שאינו יודע שהיה בו עופרת ויפטר. ואם שמעון מתרעם ואומר אלו היה מחזיר לי החפץ שלם כאשר מכרתי לו הייתי חוזר ומכרו, עכשיו ששיברו אינו שווה לי, והרי פשע בשלי. ההיא לאו פשיעה היא דלא הוי ליה לראובן למידע שיש בו עופרת ואבר, דאילו היה יודע מחזירו שלם, וכה"ג איכא פרק המפקיד ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא וכו' (עד) אשכחיה למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאי קא טעין מריה דתורא דא"ל איבעי ליה לאודועי ומוקי ליה בספסירא דלא ידע דעביד (דזבון הכא) ומזבין הכא, ואפ"ה הוצרך להחזיר להם הדמים דמקח טעות הוא, והאפוטרופוס לא הו"ל לידע דאיהו לבקרא מסריה, ונהי דבקרא שומר שכר הוה ואיבעי ליה למידע, מ"מ אפוטרופוס מיהא לא הוה ליה למידע, וה"נ ראובן לא הוה לי למידע, הילכך אם דבר ברור הוא שנמצא בו עופרת כמו שהוא טוען, מקח טעות הוא והדרי זביני וחייב להחזיר מעותיו (לראובן) דאע"ג דביטול מקח כגון יותר משתות בעיא היא אם לעולם חוזר או לא, ולא איפשיט הכא ודאי מקח טעות הוא, כגון של זהב ונמצא עופרת בתוכה והוי כמו שחמתית ונמצא לבנה, לבנה ונמצאת שחמתיה, יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין (דאע"ג) דאיכא דניחא ליה בהא, ואיכא דניחא ליה בהא, הוי מקח טעות וחוזר לעולם, שהרי זה החפץ לא נתכוון לקנות, וכו"ע ניחא להו בזהב והוי מקח טעות, ואע"ג שהעכו"ם רימהו לשמעון, מה בכך הרי כשקנה אותו מן העכו"ם היה שלו ולאו כל כמיניה להטעות את ראובן, ובין נתכוון להטעות ובין לא נתכוון להטעות, בשניהם חוזר עי' פרק הספינה (ושלום מאיר ב"ב)" עכ"ל.

אולם הרמב"ם פסק בפרק ט"ז מהל' מכירה הל' י"א:

"היה מוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה, ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה, הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, ויפטר. מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו, ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, הואיל ולא עשה הוא הלוקח, הפסיד על עצמו. וכן כל כיוצא בזה".

 וכתב ה"מגיד משנה":

"וביאור המעשה בפרק המפקיד דף מ"ב ע"ב לדעת הרב צ"ע".

וכן הקשה עליו הטור בסי' רל"ב, וז"ל:

"ואינו נראה כן, מההוא עובדא דאפוטרופא דיתמי דזבין תורא וכו', ואסקינן שהמוכר חייב לשלם ליתמי אע"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר, ואפשר שלא הכיר בו, מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם".

ואולם הב"י מבאר את דברי הרמב"ם וכתב, וז"ל:

"וחכם המרשים כתב, נראה שהרמב"ם מפרש האי דאמרינן, אשכחוהו למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה, שנתנם המוכר מרצונו, ולא שמחוייב בזה, עכ"ל. ואינו מחוור דאטו בשופטני עסקינן, שהיה המוכר פטור ורצה לשלם מדעתו וכו', ולי נראה דהרמב"ם ז"ל מפרש דבההוא עובדא הוה ס"ד דבעי למפטר הבקרא, ומשו"ה אקשינן דהא ש"ש דיתמי הוא, ואמאי פטור. ופרקינן דהב"ע דליכא פסידא ליתמי, לאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה, לא דשקלו ממש אלא היינו לומר, דכיון דמוכר נמי קמן תו ליכא פסידא ליתמי, דהא מצו למשקל דמי תורא מיניה. אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודוען, ומשו"ה בעי לפטור עצמו, ואקשינן מאי מודעין ליה, מידע ידע דמקח טעות הוא, ופשיטא דחייב. ומהדרינן ספסירא הוא, וכיון שהוא ספסירא פשיטא דמיפטר, וא"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופא או בקרא, ומש"ה אמרינן היכי נידיינו דייני להאי דינא, נימא לאפוטרופוס זיל שלים וכו', נימא לבקרא זיל שלים וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים, אלא ודאי פטור הוא הספסירא ומש"ה אסקינא משתבע הספסירא דלא הוה ידע ומיפטר, ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול, משום דש"ש דיתמי הוא. ופשטא דמילתא הכי משמע, מדמסיק דמשתבע ספסירא דלא הוה ידע, ואי כדברי הטור כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מספסירא, מאי האי דקאמר משתבע ספסירא שבועה זו מאי עבידתא", עכ"ל.

הרי מבואר שלדעת הרמב"ם, הרי במקום שהמוכר לא ידע מהמום והלוקח יכל לוודא זאת, הרי שהמוכר פטור מלפצות את הלוקח. וכן פסק המחבר בסי' רל"ב סעיף י"ח:

"המוכר לחברו שור שאין לו שיניים טוחנות, והניחו הלוקח עם הבקר שלו, והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל, עד שמת ברעב. הרי זה מחזיר לו את הנבילה, ויחזיר את הדמים, וכן כל כיו"ב. ואס היה המוכר סרסור (פי' קונה ומוכר בהמות בשוק ביום שקונה מוכר) שלוקח מזה ומוכר לזה, ואינו משהה המקח עימו, ולא ידע במום זה, הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, ויפטר. מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזיר לו קודם שימות, ויהא הספסר מחזירו ללוקח הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו".

אולם הרמ"א חולק על כך וכתב:

"ויש חולקים וסבירא להו דאפילו הסרסור צריך לשלם, דאע"ג דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים, וה"ה בכל כיו"ב, וכן נראה לי עיקר".

הרי מבואר שבמקום שהמוכר לא ידע מהמום ולקוח יכול היה לוודא זאת, יש לנו מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, שלדעת הרמב"ם המוכר פטור מלפצות את הלוקח, ולדעת הרא"ש המוכר חייב לפצות את הלקוח, הגם שהלקוח יכול היה לוודא את המום.

אולם הב"ח מבאר בצורה שונה את דברי הרמב"ם וז"ל:

"ולפי עניות דעתי נראה ליישב דברי הרמב״ם בלי שום דוחק והוא, דודאי מודה הרמב"ם דאע"פ שלא הכיר בו המוכר הוי מקח טעות, דאע"ג דנתאנה הוא מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים כדכתב הרא"ש גבי ביצים מוזרות, וכפשטא דעובדא דשקול יתמי זוזי מיניה, דאע"ג דספסירא הוה ולא הכיר בו ונתאנה, מ"מ אין לו להונות אחרים. והכי משמע מדברי הרמב"ס גופיה ס"פ כ' ממכירה שפסק דאם הוגלד פי המכה תוך ג' ימים הוי מקח טעות, ואע"ג דגם המוכר לא הכיר ולא ידע במום זה, אפ"ה בשביל זה אין לו להונות אחרים, ומש"ה שקול יתמי זוזי מיניה דספסירא דאיהו אטעינהו ליתמי. אלא דהרמב"ם מחלק בין הך עובדא דיתמי לשאר ספסירא, שמוכר לחבירו והניחו הלוקח עם הבקר שלו ומת, וכו'. דבעובדא דיתמי ליכא למימר דאפוטרופוס פשע דהו"ל לבדוק השור ולהחזירו לספסר דכיון דמסריה לבקרא לא פושע הוא דלא הו"ל לידע ולבדקו אם אוכל, כיון דאין השור אצלו דמסריה לבקרא. ולפיכך הספסר חייב להחזיר הדמים דאטעינהו ליתמי, אבל המוכר שור לחבירו והניחו עם הבקר שלו דהו"ל לידע ולבדוק השור ולהחזירו לספסר, ולא הודיעו א"כ פושע הוא הלוקח, דכיון שהשור היה אצלו ויכול לבדקו אם הוא אוכל אם לאו. ולא בדקו, איהו דאפסיד אנפשיה. וכ"כ המרדכי על שם מהר"ם בפרק המפקיד אעובדא דמכר חפץ לחבירו בתורת זהב ושברו, והיה בו בדיל וקאמר מהר"מ דמה ששברו לא פשיעה היא, דלא הו"ל לידע שיש בו עופרת, וכדאמר בהך עובדא דתורא דלא הו"ל ככי ושיני דאף ע"ג דספסירא לא ידע מ"מ כיון דאפוטרופוס לא הוה ליה לידע דאיהו לבקרא מסריה, פטור האפוטרופא והספסירא חייב וכו', ולפי"ז ניחא היכא דמכר הספסירא לחבירו והניחו עם הבקר שלו והניח המאכל לפני כולם, ולא בדק בשור זה אם הוא אוכל, הלוקח הוא הפושע כנגד הספסירא שהיה לו ללוקח לידע ולהודיע לספסירא, והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה, ובזה התבארו דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק בס"ד ודו"ק. וע"ל בסעיף כ' במ"ש בזה אדברי הרמ"ה בס"ד". עכ"ל.

והסכימו איתו הש"ך והגאון בביאורו בדברי הרמב"ם ובהלכה, הרי שלדעתם ז"ל גם הרמב"ם סובר כפי הרא"ש שהגם שהלוקח יכול היה לוודא את המום והמוכר לא ידע על המום, בכ"ז חייב המוכר לפצות את הלוקח. אלא דהאי עובדא דאפוטרופא ליתמי, שאני כמבואר בדברי הב"ח.

מוכר שאמר לקונה שיש בעייה במנוע

ולפי האמור, בנידון דידן, היה עלינו לחייב את המוכר לפצות את הלקוח, אלא שעדיין שונה הנידון מהאמור לעיל, שכן המוכר גילה את אוזנו והאיר את עיני הלקוח, שהמכונית היתה טעונה שיפוץ מנוע והוא אכן מסרה לתיקון במוסך ברמאללה, ובכ"ז הלקוח לא שת לבו לזאת. וסברא זו אנו מוצאים בדברי הרא"ש על הסוגיא "בבהמה שנמצא מחט בעובי בית הכוסות", וז"ל:

"כתב רבינו אפרים ז"ל, וכן בעל העיטור, דוקא טריפות דמחמת מכה וכיו"ב דאינו מצוי, ולא סליק אדעתיה דאיניש לאתנויי. אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיח ורמי אינש אדעתיה, כיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו טריפות דמחמת סירכא, נמי הוי מקח טעות. שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן, לכולי עלמא אי לא דמצי א"ל, לשחיטה מכרתיו לך, הוי מקח טעות. ואע"ג דלא אתני לוקח. אע"ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים, כדאמרינן דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמרינן נמי (ב"ב דף צב:) גבי מוכר עבד ונמצא גנב, או קוביוסטוס הגיעו. מ"ט לאו משום דרובא הכי איתנהו, לא כולהו הכי איתנהו. אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו, הוי מקח טעות אע"ג דרובא הכי איהנהו, ואע"ג דלא אתני לוקח. וכ"ש בטריפות, דמיעוטא נינהו. ולי נראה כדברי רבינו אפרים ז"ל, ובעל העיטור. דה"נ מפלגינן גבי טענת אונס בגיטין, דבאונס דשכיח לכו"ע אין טענת אונס, מדמיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה משור ועבד לאו ראיה היא, דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד, ועל זה סמך הלוקח, ולא מתנה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו. אבל בדבר שאין המוכר יודע, כמו שהלוקח אין יודע, בעי ליה ללוקח לאתנויי במידי דשכיח. ומדלא אתני, אחולי אחיל וקנה, כדרך כל לוקחי בהמות שאינם נמנעים מלקנות בשביל ספק טרפות".

והמחבר בסעיף י"ד כתב:

"טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח, ויש חולקים".

 והרמ"א הסכים עם דברי החולקים, וכתב:

"דהואיל והוי דבר שכיח הוי ליה לאתנויי".

ומכל שכן בנידון דידן שהמוכר אמר במפורש ללקוח שהוא הכניס את המכונית לצורך שיפוץ המנוע, ובכ"ז הלקוח לא טרח לבדוק את טיב המכונית ע"י מומחה המקובל עליו, הרי שבוודאי שהוא נכנס לסיכון, והוא מחל על כך.

 פסק דין

יש לפטור את המוכר מלפצות את הלקוח, הן מדינא והן מצד המנהג, כמבואר ב"פתחי תשובה".

הרב חיים הרצברג.

ב

כפי ששמעתי מהעד שהובאה אליו המכונית לתיקון, הכיר בה שקיבלה מכה בפטיש מהמכונאי שברמאללה וזה עלול שמחמת החריץ שנתהוה מחמת מכת הפטיש גורם שהאוברול נתקלקל. והקלקול הזה נעשה ברשות הקונה מחמת השימוש ואין זה חיסרון בהאוברול, שהיה כתיקונו, אלא דהמכונאי הגוי פשע בזה, ולו היה הקונה חוזר על הגוי לתקן לא היה צריך בכלל לפרק את גוף המנוע ובדבר קל היה המכונאי מחזיר את המנוע למתכונתו.

הדין כשהמוכר אומר ש"המכונית טובה"

והנה המוכר הבטיח שהמכונית היא במצב טוב. ובצמח צדק סי' יא הוכיח מגמ' ב"ב סט ב אי דקלא טבא שיורי שיירא ופירשב"ס אי דקלא טבא כלומר הבינונים שטוענים פחות קצת לחודי' שיירי וכו' עכ"ל, דלשון טוב משמעותה רק בינונית שלא תהיה רעה, לכן מי שנתחייב לחבירו בשטר ליתן לו סחורה טובה, ועתה בא ליתן לו סחורה בינונית, ושכנגדו טוען דטובה היא דוקא מובחר, יכול לתת לו בינונית ורק שלא תהיה רעה. ובשו"ת פרי הארץ חו"מ סו"ס ה מסיק לדינא דאם דמי המקח הם ביוקר מכפי שומת סחורה בינונית אז הדמים מסייעים ללשון ומחוייב ליתן לו סחורה טובה ואם השער קרוב מטובה לבינונית יד בעל השטר על התחתונה.

לכן בנידון דידן נראה כיון דמכר לו מכונית שעברה אוברול והקונה מאמין למוכר במה שהוא אומר היינו שראה בעיניו שפרק את גוף המנוע וזהו אוברול, ובודאי אם פרק את גוף המנוע החליף חלקים שהיו עומדים להחלפה, ממילא קנה הקונה מכונית שעברה אוברול, אלא שנתקלקלה המכונית, וזה לא יתכן שבזמן קצר יקרה שום מקרה של קלקול, אך לפי דברי העד שטיפל בתיקון אח"כ זה מה שהיו צריכים לתיקון הוא מחמת מכת הפטיש נגרם סדק וחריץ, בזה שותף לכאו' המכונאי והקונה, אבל אין בזה שום טעות במכירת מכונית עם אוברול, דמה שקנה מכר לו, וגם לא שייך בזה הדמים מודיעים, דכיון דעבר אוברול יש מחיר קבוע, ומה שאמר לו שהמכונית היא טובה, אין הכוונה מובחרת אלא בינונית, וזו באמת בינונית דבקל היו יכולים לתקנה, לו היו נגשים תיכף למומחה טרם שהתחילו להשתמש בזה, דמקבלים את דברי העד דהחריץ גרם שהנסיעות גרמו, וזה וזה גרמו בקלקול המכונית למרות שעברה אוברול.

הרב ברוך יצחק לוין.