מקח טעות - פגמים שנתגלו בהגדות שנקנו
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים
כרך ב' עמ' מט-נב
בהרכב הדיינים הרב ברוך יצחק לוין (זצ''ל), אב"ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.
פס״ד
בתביעת הלוקח להחזיר המקח בטענת אונס
הנידון
התובע
הזמין אצל הנתבע קופסאות אומנותיות של הגדה של פסח וכן של מגילות, ע"מ לשווקם
בחו"ל, אמנם גם משווקים אותם קצת בארץ, אבל העיקר עשוי בשביל יצוא. כשנשלח
לחו"ל לא נתקבל שם מחמת פגמים שמצאו שם בקופסאות. ההפסד הוא בערך כעשרים אלף
דולר. חברת היצוא נ"ח סך - 9,364 ש"ח בשביל שכר העבודה של ההזמנה.
טוען
המדפיס, הסחורה שסיפקתי היתה בשביל המזמין, והמזמין לא העיר כלום, ויש קבלות במשך
חודש וחצי שמאשר את המשלוחים, ורק אחר כמה שבועות בא המזמין בטענות, והיות והסחורה
שסיפקתי היתה בשביל המזמין ולא בשביל הסוחרים בחו"ל, וכשם שאין לו חלק
ברווחים של המזמין, כך איני מתחייב בשום הפסדים של המזמין.
אלא
טוען המזמין באתי בדברים בנידון, והוסכם בינינו הסכם שחתום גם ע"י המדפיס,
והגם שהפסדתי הרבה, אבל כדרך הסוחרים השתווינו בינינו וכתוב וחתום, ואין אחר
החתימה ולא כלום. טוען המדפיס מה שהסכמתי היה מחמת לחץ זו הדחק שנמצאתי אותה שעה
שלחץ עלי המזמין והייתי אנוס לחתום בכדי להציל סך 16,000 ש"ח, אחרת לא היה
נותן המזמין כלום, אבל מעולם לא הייתי מסכים לוותר על שכר העבודה, וטוען אבא של
המדפיס שהוא שותף במפעל, שזה שלשים וחמש שנים שהוא הקים את המפעל, שהוא מעולם לא
וויתר.
הצדדים בהלכה
דין פשרה כמכירה לעניין אונס
מבואר בחו"מ סי' ר"ה סעיף ג' דפשרה דינה כמכר ולא מהני אונס בלא מסירת מודעה
ובקצוה"ח ובנה"מ
שם סעיף קטן ט' כתבו דהיינו דוקא שלא ידע האנוס דין ברור אם הדין עמו או שהיה
הכחשה ועסק שבועה ביניהם, דאז הוי כמכר שכל אחד מכר זכותו מהטענה, אבל היכא שידע הדין, שהדין עמו ומ"מ הוי אנוס לפשר עצמו זה הוי כמתנה ומחילה. וכ"כ
הב"ח בסי' י"ב סעיף ט"ז. ועי' בפ"ת סי' ר"ה סק"ה,
וע"ש בקצוה"ח ונתיבות שכתבו כן בשם מהרי"ט ואחרונים. ועי'
במהר"מ לובלין סי' כ"ג ותשובת מבי"ט ח"ב סי' קט"ו שהוא
תלוי בהנאנס אם אינו יודע בבירור שהדין עמו הוי כמכר, ולהיפוך הוי כמתנה. ושם
במהר"מ לובלין מדבר בפשרה שהתפשרו בינם לבין עצמם לפחות לו מהחוב, דהפשרה
הזאת אינה כמכר, דדוקא אם תבע אחד מחבירו לדין בענין שיש לחוש שיפסיד התובע כל
תביעותיו או שיש לחוש שהנתבע יצטרך לשלם לו כל תביעותיו ואח"כ נתפשרו ביניהם,
אותה פשרה היא כמכר, אבל אם הוא בענין שאין חשש בדבר שיפסיד התובע תביעתו, ונתפשר
בינו ובינו, אותה הפשרה אינה כמכר אלא כמוחל לחבירו מקצת חובו, ויש להביא ראיה
מתשובת הרשב"א שכתב על אשה שמחלה מקצת כתובתה מחמת אונס אע"פ שלא מסרה
מודעה אין מחילתה כלום, ועיי"ש במה שהאריך להביא ראיות. וכתב שם:
"ואם יתעקש המתעקש שאין קרוי אונס אלא בתלוהו וזבין וכו' הרי איתא בגמ' במעשה דפרדיסא שהיה קורא אונס מחמת שהיה ירא שמא יפסיד שדהו, הרי מבואר שכל אונסים בעולם בין אונס גוף בין אונס ממון כל היכי שיש חשש שמא יפסיד ממונו הרי זה קרוי אונס" עכ"ל.
שותף שמחל על חוב האם מחייב את שותפו
ובשער המשפט סי' ע"ז ס"ק ד' אם היה ללוה טענות על השטר, והלך שותף אחד ונתפשר
עמו ומחל לו מקצת החוב, צ"ע אם יכול השני למחות בהפשרה, כי יש לדמותו להא
דקי"ל סי' ר"ה ס"ג דפשרה דינה כמכר משום דהוי כמוכר התביעה שיש לו
בעבור המעות שמקבל, א"כ ה"נ י"ל כיון דאם מכר השותף דבר מן השותפות
שלא כהוגן בלתי ידיעת חבירו אינו יכול לבטל המכירה, כמ"ש הב"ה
והב"ש, א"כ הוא הדין בפשרה מה שעשה עשוי וכו', אך מ"מ אם הפשרה
קיימת נגד הלוה שלא יהיה שותף השני יכול למחות, בזה צ"ע לדינא מה"ט
שכתבתי דזה הוי כמכר עכ"ל.
והנה
בכה"ג בנידון דידן לפי המהר"מ מלובלין דפשרה שהתפשרו ביניהם ופטרו ממקצת
החוב אין זו מכירה אלא מחילה, לכן מה שנוגע לשותף המחילה אינה תופסת. וכן מבואר בחו"מ סי' ע"ז סעי' ז' "אחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול".
ועי' בפ"ת ס"ק ד' בשם התומים, וכן הסכים בנה"מ שלא כדברי הש"ך,
וגם בספר בית מאיר לאהע"ז ס"ס פ"ו חולק על הש"ך.
ועי'
שו"ת מים עמוקים להרב אליהו ן' חיים סי' נ"ג שנשאל בראובן ושמעון שהיה
ביניהם סכסוכים, וכתבו ביניהם קאמפראמיס (היינו שנתפשרו) על הנבררים שיפשרו
ביניהם, ולא קבלו בקנין על הפשרה לא קודם ולא אח"כ, ועתה אחד מהם רוצה לבטל
הפשרה כיון שלא היה קנין, והעלה דכיון שחתמו על הכתב הוא ספיקא דדינא, והמוחזק ידו
על העליונה, הן אם רוצה לקיים הפשרה וחבירו חוזר, הן אם הוא רוצה לחזור.
פשרה ללא קניין.
לכן
בענינינו שלא היה קנין אלא חתמו על הפשר שעשו ביניהם, אף שבמקרה דנן זה נקרא מכירה
וצריך קנין, אבל מאחר שחתמו, מי שמוחזק ידו על העליונה.
והנה
התביעה של מפעל הכריכיה האמנותית והקופסאות האמנותיות, היא ־ 9,364 ש"ח
שנ"ח המזמין. והמזמין טוען כי בעל המפעל ידע שההזמנה היא בשביל יצוא וגם על
הקופסא היה מודפס שם הפירמה בניו יורק, כנראה שהפירמה בנ"י מצאה איזה פגם
בהזמנה זו, הגם שבעל המפעל אישר את כל הקבלות שהמפעל סיפק במשך חודש וחצי, והיות
והפירמה בניו יורק לא קבלה את הסחורה מפני סיבה שהיא, הרי המזמין הפסיד עשרים אלף
דולר, ובסופו של דבר התפשרו ביניהם, ועכשיו בא בתביעה לפני ביה"ד וחוזר בו
מהפשר ותובע בעל המפעל מה שנשאר המזמין חייב בסך ־ 9,364 ש"ח.
קונה בשביל קונה מסוים שסירב לקבל
והנה בשו"ת שער אפרים סי' ק"מ בלוקח שגילה דעתו בשעת המקח שהוא קונה הסחורה
בשביל איש פלוני ולא התנה בפירוש שאם לא ירצה אותו פלוני בסחורה שיחזור המקח,
ועדיין לא נתן הלוקח מעות רק משך הסחורה, ואח"כ לא רצה פלוני ליקח הסחורה,
פסק בשער אפרים דהמקח בטל. ואף דמבואר בטור וברמ"א סי' ר"ז סעיף ג'
דגילוי דעת לא מהני רק בקרקע, מ"מ בלוקח אין חילוק בין קרקע למטלטלין, ואף
דהוא פלוגתת הראשונים המובאים בסמ"ע סי' ר"ל ס"ק ט"ו, דרבנו
יונה סובר דגם לוקח אינו יכול לחזור וכל האחריות עליו, אבל הר"ח סובר דגם
בכה"ג יכול לחזור, וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכתב דהיינו דוקא כשעדין
לא נתן המעות ואמר שלא יתנם עד שיוליך היין שם, ובנידון דידן שלא אמר שלא יתנם עד
שיוליך הסחורה לשם, אינו יכול לחזור אף לפי הר"ח.
ועי'
בתשובות בית אפרים חו"מ סי' ל' מי שעשה מקח עם סוכן לספק לו פשתן והלך זה
ועשה מקח עם איש אחר וקנה ממנו פשתן ונתן לו שט"ח על המעות ואמר לו שיפרע לו
בר"ח תמוז שאז יקבל מעות מן הסוכן, ואח"כ הסוכן לא רצה לקבל ממנו הפשתן,
ורוצה גם הקונה הזה לחזור מהמקח, פסק בבי"א אף שזה הקונה לא היה שליח של
הסוכן רק הוא תגרא דזבין מהכא מזבין להכא, הדין פשוט דהמקח בטל כיון דהקונה אמר
בשעת המקח שהוא קונה ליתן לסוכן ואמר שישלם מהמעות שיקבל מהסוכן, אם כן גילה דעתו
שהוא קונה רק עבור הסוכן, ועתה שהסוכן לא קבל הפשתן המקח בטל וא"צ לשלם
השט"ח, והוסיף בבית אפרים וגדולה מזו נלפענ"ד דאף בלא גלוי דעת בשעת
המקח, אם הדבר ידוע ומפורסם לכל שאין הקונה הזה קונה לעצמו רק עבור שצריך לתת
לסוכן, ואיכא אומדן דעת שנתן הרבה יותר מכפי שער השווי, המקח חוזר דהיכא דידעינן
דרק אדעתא דהכי נעשה המקח אין חילוק בין מוכר ללוקח, זה תורף תשובת הגאון
הנ"ל. ובאותו הנדון עי' בנטע שעשועים בסי' מ"ה מו ומ"ז, אם נתן
הלוקח כל המעות בעד הפשתן א"י לחזור. ועי' בנה"מ סי' ר"ז ס"ק
ג' ובסי' ר"ל סעיף ס' שהביא בשם המ"ל אם לא מחזיר מאומה ודאי איכא קפידה
למוכר ולא אמרי' אומדנא דודאי המוכר לא יתרצה בזה, וזה על יסוד תוס' ב"ק
ק"ו גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאמרי' דאדעתא דהכי לא קדשה משום דאין
קפידא לבעל במה שנעשה אחר מותו, משא"כ בלוקח פרה ונשרפה או מתה שאין מחזיר לו
מאומה, ודאי דאיכא קפידא למוכר לא אמרינן אומדנא דודאי המוכר לא יתרצה בזה. אלא
א"כ התנה.
לכן
בנידון דידן אה"נ דהקונה קנה אדעתא דהכי בשביל הפירמה בניו יורק וזה ידוע גם
למפעל, וכיון דהמפעל יפסיד דאינו מחזיר למפעל את הפשתן, איכא פסידא מצד המפעל ולא
אמרי' אדעתא דהכי, למוכר מוכר בכל אופן, דמשום הכי אם נמצא טריפה אין יכל הלוקח
לבטל המקח.
מ"מ
דעתי נוטה שהפשר שעשו בינם לבין עצמם תופסד רק על הבן ולא על האבא שהוא שותף, כיון
דדעתי נוטה שפשרה כנידון דידן אין זה כמכר אלא כמתנה, ועי' במה שהבאנו בשם שער
המשפט, לכן המחילה תופסת רק על חלק של הבן.
