כובש עדות בערכאות

כרך שמיני סימן יא עמוד קצב

ראשי פרקים

א.      החובה להעיד

ב.      השבת אבידה וגמ"ח

ג.      עד אחד שכבש עדותו, אם עובר

ד.      עד אחד בערכאות

ה.     כשהנתבע ודאי לא ידון בדין תורה, אם צריך        היתר בי"ד לתבעו בערכאות

ו.       כשהתובע לא קיבל היתר מבי"ד

ז.      החיוב לצאת ידי שמים

שאלה

ראובן תבע את שמעון לד"ת, ומשלא הופיע לדיון, התירו לו בי"ד לתובעו בביהמ"ש. במסגרת התביעה נצרכה עדות לוי. משיקולים של חשש מסכסוך עם שמעון הנתבע, עימו הוא מתפלל באותו ביכנ"ס, התחמק לוי מהופעה בביהמ"ש, ועקב כך נדחתה תביעת ראובן. לאחר מעשה שואל לוי, אם היה עליו להופיע בביהמ"ש, ואם הוא חייב לפצות את ראובן בגין אי הופעתו בביהמ"ש והנזק שנגרם לראובן.

תשובה

א.     החובה להעיד

איתא בב"ק נה,ב-נו,א: תניא אמר ר' יהושע, ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים  ... והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ... במאי עסקינן, אילימא בבי תרי, פשיטא דאורייתא הוא (דחייב בדיני שמים – רש"י), אם לא יגיד ונשא עונו, אלא בחד (שמחייבו שבועה, ובדיני שמים מיחייב, דאי הוה מסהיד, מחייב ליה שבועה, ודלמא לא הוי משתבע בשיקרא ומשלם). ולכאורה נראה מכאן (וכן מהגמ' שבועות לב,א ולה,א) שיש חיוב להעיד מכח המצוה, וכמש"כ החינוך (מצוה קכב): "להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה,א): והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, בכל ענין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין". וכן מבואר ברמב"ם בספר המצוות (עשה קעח): "שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו ... והנה הביאו רבותינו ע"ה ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול". וכן ברמב"ם ריש הל' עדות: "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר: והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו". והרדב"ז שם הקשה, דאין משמעות הפסוק אלא שאם לא יגיד ונשא עונו, אבל אין במשמעות שהיא מצות עשה להעיד. ותירץ הרדב"ז: "וי"ל דילפינן לה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע – יגיד, ואם לא יגיד ונשא עונו". וזה הטעם שזו מצות עשה להעיד, אף שלשון התורה הוא בגדר עונש, אך אין מצות עשה להעיד, ומנין למד הרמב"ם שזו מצות עשה, וע"כ תירץ הרדב"ז דיש ללמוד מהפסוק גם חיוב של עשה להעיד.

ורש"י בסנהדרין לז,ב, על הא דאיתא שם בגמ', שאם יאמרו העדים מה לנו ולצרה הזאת, ומדוע עלינו להעיד, והסבירה הגמ' דהחובה להעיד היא מכח הפסוק אם לא יגיד וכו'. ופירש רש"י שם: "עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם". מבואר שיש חובה להעיד, ונשיאת עוון שלא להעיד. ובפשטות דברי רש"י חובה ונשיאת עוון, שאין כאן מצות עשה אלא נשיאת עוון, ומכח נשיאת עוון יש חובה להעיד. דהו"ל לרש"י לומר דעליכם מצות עשה להעיד, ומדלא כתב כן אפשר דאין מצוה אלא רק נשיאת עוון. ודוחק לומר שרש"י כתב כן רק כתשובה לטענת העדים מה לנו ולצרה זו, דסגי בחובה ובנשיאת עוון לסתירת טענת העדים, דעדיין הו"ל לרש"י למימר שיש מצות עשה. אולם הגר"י פערלא בבאורו לרס"ג (ח"א עשין לא) למד בדברי רש"י דהחובה היא מצות עשה, רק כיון דלא כתיבא בהדיא בקרא שיש מצוה להעיד, לא מנאה הסמ"ק אלא במנין הלאוין (רלט: "שלא לכבוש עדותו דכתיב (ויקרא ה') אם לא יגיד ונשא עונו").

וכן הביא בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא סח): "דאילו מאן דידע בסהדותא דחבריה מיחייב למיזל ואסהודי ליה, ואי לא מסהיד ליה, קאים באיסורא, שנאמר, ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו'. ואע"ג דהאי קרא בהיכא דאשבעיה ולא מסהיד ליה, הני מילי כי כתיבה שבועה לאיחיובי עלה קרבן שבועה, אבל למיקם באיסורא כי לא מסהיד נמי קאים באיסורא, דכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא". מבואר מהשאלתות דמקרא נלמד שגם בלא שמע קול שבועה, יש חטא ונשיאת עוון באם לא יגיד. ולא הזכיר השאילתות מצות עשה להעיד. ולמש"כ הגר"י פערלא י"ל גם בשאילתות, דהחובה היא מצות עשה.

והשאלתות הביא מיד גם את דברי הספרא (פרשה ב ד"ה פ"ד) שאיסור זה נלמד מלא תעמוד על דם רעך. ולכאורה משמע שעובר שני איסורים, הן אם לא יגיד, והן לא תעמוד על דם רעך. והרמב"ם לא הזכיר לאו זה בהל' עדות ואף בספר המצוות עשה קעח הנ"ל, אולם בל"ת רצז לענין האיסור של לא תעמוד על דם רעך, כשפרט ההיכי תימצי בזה, כתב בין שאר המציאויות: "וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת, וכבר בא בזה הענין גם כן (ויקרא ה הוב' במ"ע קעח) אם לא יגיד ונשא עונו, ולשון ספרא מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך".  וכבר תמה הנצי"ב בהעמק שאלה סט,ב, מדוע לא הזכיר הרמב"ם לאו זה בהלכות עדות. והשו"מ (תנינא, ח"ג סי' קי) הקשה, מדוע בהל' רוצח א,יד לא הביא הרמב"ם דין כבישת עדות בכלל לאו זה דלא תעמוד וכו'. ועיין גם במשכנות יעקב חחו"מ סי' יב מש"כ בזה.

ושער המשפט כח,ב הקשה, דהרמב"ם בהל' עדות כתב דדוקא תבעו חייב להעיד, ואילו מלאו דלא תעמוד, חיוב הגדת העדות היא גם בלא תבעו, כיון שהוא יודע עדות לחברו וחברו לא העלה בדעתו שהוא יודע לו עדות, חייב להצילו בכדי שלא יבוא חברו לידי הפסד, והביא ראיה מרש"י סנהדרין עג,א. וכתב לישב, דדעת הרמב"ם והטור דהלאו של לא תעמוד על דם רעך הוא דוקא לענין דיני נפשות, דכך פשטות הפסוק, דאם הבית דין רוצים לחייבו מיתה והוא יודע לו עדות להצילו, מחויב להעיד לו. ומה שכתבו הרמב"ם והרא"ה דאף לענין ממון שייך לאו זה, אסמכתא בעלמא הוא. ועיי"ש מש"כ להוכיח דכל חיוב עדות הוא בלאו דלא תעמוד. ובשו"מ (תנינא ח"ג סי' קי) כתב דלאו דלא תעמוד על דם רעך הוא דוקא בהצלת הגוף, שאם רואה שטובע בנהר או שלסטים באים עליו וכדו', חייב להצילו והוא מכלל החיוב דלא תעמוד על דם רעך. אבל בהצלת ממונו של אדם, אינו בכלל לא תעמוד על דם רעך. וכן מבואר במשך חכמה (ויקרא יט,טז), וז"ל:

"בספרא ד,ח): ומנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק, ת"ל; לא תעמוד על דם רעך. פירוש בדיני נפשות, שאם יודע עדות לזכותו ונמנע, הרי זה שופך דמים, וכמו דמוקי הגמרא בסנהדרין (עג,א) דמכאן אף למטרח ולאגורי. ודוקא שיודע לזכותו בדיני נפשות, אבל דיני ממונות, הוא רק בשתבעו הבעל דין להעיד, ובאם לא יגיד ... וזה שאמר שבדיני ממונות אינו עובר באם לא יגיד רק כשיתבענו, אבל בדיני נפשות אפילו אין הבעל דין תובעו "לא תעמוד על דם רעך", ש"אני ה'" - אני הוא התובע דמי נפש נקי".

ועיין באבי עזרי עדות א,א הקשה על מש"כ המשך חכמה שמש"כ בספר המצוות שלאו זה הוא גם בדיני ממונות, אינו בדקדוק (עיין במשך חכמה), דהרי גם בחינוך  מצוה רלז מפורש דלאו זה הוא גם בכובש עדות ממון: "ועוד כללו ז"ל באזהרה זו, שלא לכבוש עדות, כדי שלא יאבד חבירו ממונו". מפורש יוצא דלאו זה מתיחס גם לכבישת עדות ממון, וכמו שעולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות.

ולכאורה נראה נפק"מ אם נלמד מאם לא יגיד או מלא תעמוד על דם רעך, אם צריך להעיד לחבירו בערכאות (באופן שמותר היה לדון בערכאות, עיין מה שכתבתי גם בח"ד סי' כד), דאם ילפינן מאם לא יגיד, הוא דין מיוחד לעדות בבית דין, משא"כ אם נלמד מלא תעמוד על דם רעך, הוא דין גם לעדות שיכול להצילו בערכאות. אמנם למש"כ השו"מ דין זה הוא דוקא בהצלת גופו, וכגון במשפט פלילי וכד', אך לא בדיני ממונות כנדו"ד.

ב.     השבת אבידה וגמ"ח

טעם נוסף מצאנו באחרונים בחיוב להעיד אף בדיני ממונות, והוא מדין השבת אבידה. כן נמצא בדברי קצוה"ח כח,ג. קצוה"ח כותב דאם קבלו עליהם קרוב או פסול, אינו חייב להעיד מדין אם לא יגיד ונשא עוונו, והביא ראיה מהירושלמי (שבועות ד,א) דאין עליו שם עד, ושכן כתב הר"ן (שבועות טו,ב מעמוה"ר) בשם הרמב"ן (שבועות לה,א). ומ"מ ס"ל לקצוה"ח דיש עליו חיוב להעיד מדין השבת אבידה: "מיהו נראה דאע"ג דאינו חייב משום לא יגיד, אפ"ה מצוה איכא להעיד ומשום השבת אבידה". וכן נמצא בנתיבות כח,א, דנהי דאינו עובר באם לא יגיד, מכל מקום חייב להעיד מדאורייתא משום השבת אבידה לבעלים, ואף בלא תבעו ובכל מקום דאינו חייב משום אם לא יגיד, מכל מקום חייב משום השבת אבידה.

ולכאורה מדוע נצרכו לחידוש לחייב מדין השבת אבידה, תיפוק ליה לחייבו מדין לא תעמוד על דם רעך. ובפשטות י"ל דחיוב זה הוא רק על אבידת גופו ולא אבידת ממונו. וראיתי למנחת חינוך רלז,ג שכתב דדוקא שני עדים עוברים בלאו זה דלא תעמוד, אבל עד אחד אינו עובר, דאל"כ הא דאיתא בב"ק נו,א דעד אחד הכובש עדותו אינו חייב רק בדיני שמים. ואם עובר בלא תעמוד וכו', הו"ל לגמ' להקשות דעדיין חייב מדין לא תעמוד. וע"כ נקט המנ"ח בפשטות דעד אחד אינו עובר גם על הלאו של לא תעמוד וכו'.

גם האמרי בינה (עדות ח) כתב דיש חיוב להעיד מדין השבת אבידה, אך נפק"מ דמדין השבת אבידה אינו חייב לטרוח ולילך לפני בי"ד ולהעיד, דמדין השבת אבידה אינו חייב להפסיד ממונו, ואף שכר בטלה מותר לקבל, ע"כ באה התורה והוסיפה חיוב של ואם לא יגיד ונשא עוונו, לחייב את העד לטרוח ולהעיד בפני בי"ד. ולפ"ז למש"כ לעיל דבערכאות אין חיוב הגדת עדות ורק מדין השבת אבידה, יוכל ליטול שכר כדי לילך ולהעיד, ואינו צריך שיגרם לו הפסד בממונו עקב עדותו, משא"כ בחיוב להעיד בבי"ד מקרא דאם לא יגיד, חייב לטרוח ולהעיד בבי"ד, ואף אם יהיה לו הפסד ממון. אמנם על החיוב של לא תעמוד על דם רעך, בזה יש חיוב גם לטרוח, דהא מבואר בש"ס סנהדרין עג,א דקרא דלא תעמוד אתי לחייב למיטרח ומיגר, וברש"י שם דלא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך. אך כל זה אבידת גופו, דאבידת ממון אינו חייב למיטרח ומיגר. וגם לימוד זה ס"ל לאמרי בינה דאינו מעיקר החיוב אלא אסמכתא בעלמא. ולפ"ז בהפסד גופו יהיה חייב להעיד גם בערכאות ולטרוח, משא"כ בהפסד ממונו, אינו חייב לטרוח ולהפסיד ממונו. אמנם לכאורה יש להבין בדברי האמרי בינה, דגם בהשבת אבידה חייב לטרוח ולהשיב, רק יכול ליטול שכר בטלה, ורק אין חיוב לשכור פועלים כדי להציל ממון חבירו, דטרחה זו היא רק בשומר שכר. וא"כ גם בחיוב הגדת עדות לכאורה יש לחייבו להעיד ולטרוח, ורק רשאי לבקש שכר בטלה, ואינו חייב לאבד ממונו כדי להציל ממון חבירו, דשלך קודם, כדאיתא בב"מ לג,א, אבל חיוב טרחה להשיב חייב, וא"כ יהיה חייב להעיד ולהציל ממון חבירו. ונראה שכוונת האמרי בינה למקום שיש למעיד הפסד, וכנ"ל. (וע"ע בישועות ישראל לגר"י מקוטנא סי' כח עי"מ א, ובמנחת שלמה, קמא סו"ס פב).

וכבר מצאנו טעם כזה בדברי הראשונים, לחייב להעיד מדין גמילות חסדים. דהרי"ף ב"ק (כד,א מעמוה"ר) כתב על הא דעד אחד היודע עדות ואינו מעיד, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, דכיון שחייב שבועה ע"פ עד אחד ולא העיד העד, יש לחייבו בדיני שמים. וכתב ע"ז הנימוק"י  שם בטעם הדין, וז"ל:

"דדילמא לא הוה משתבע בשקרא ומשלם, דאילו בב' עדים שאין רוצין להעיד פשיטא דמדאורייתא חייב בדיני שמים דכתיב אם לא יגיד וכו', דאפילו בלא שבועה איכא נשיאות חטא, דהא דכתיב ושמעה קול אלה ... ודוקא בב"ד דכשאמרו אין אנו יודעין שוב אין יכולין להעיד, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל חוץ לב"ד אין לחוש כ"כ הרא"ה ז"ל. והא דמחייבין הכא בכובש עדותו היינו בדיני שמים אבל בדיני אדם לא, ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי, לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממידת גמילות חסדים כ"כ הרא"ה ז"ל".

ונראה בהסבר הרא"ה, דאף שיש חיוב להעיד מכח אם לא יגיד, מ"מ זהו חיוב ככל המצוות שבין אדם למקום, וכמו שאם אינו שומר שבת, אין לכל יהודי שהדבר מפריע לו חילול שבת, תביעת ממון כנגד מחלל השבת, והכל בדיני שמים, וכל הסלקא דעתך לחייב את הכובש עדותו הוא מכח הלכות נזיקין, שהעד מזיק לבעל דין כשכובש עדותו, ע"ז אמר הנימוק"י שהחיוב הממוני שבין אדם לחבירו הקיים בהגדת העדות הוא מכח גמילות חסדים, וכשמנע עצמו מעשיית חסד, אין לחייבו בדיני אדם, ורק בדיני שמים יש לחייב מכח החיוב להעיד דאם לא יגיד ונשא עוונו. יוצא איפוא דמש"כ הרא"ה: "לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממידת גמילות חסדים", היינו לחיוב שבין אדם לחבירו, והוא חיוב נוסף לחיובים שהטילה התורה בין אדם למקום.

ולכן גם שנים פטורים מדיני אדם, וכן הוכיח הרמב"ן בקונטרס גרמי (ד"ה והיודע עדות) ממה הקשתה הגמ', שאם מיירי בשני עדים, פשוט שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, דדאורייתא הוא וכו', הרי ששנים פטורים גם מדיני אדם. והטעם דכל החיוב בבין אדם לחבירו הוא מדין גמילות חסדים, ודומיא דהשבת אבידה, ומי שלא קיים השבת אבידה או גמילות חסדים, אף דעבר על מימרא דרחמנא, אין לחייבו מדין מזיק, כיון שהחיוב לגמול חסד אינו חיוב ממוני כמו במחיצת הכרם וכמו בשמירת נזיקין אחרת אלא חיוב מצוותי, וז"ל הרמב"ן:

"טעמא דמילתא שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון, מה שאין כן בנתיאש הימנה ולא גדרה, דכיון שהוא חייב חיוב ממון לגדור ולא גדר ונתיאש חייב, שהרי הוא מזיקו ביאושו וגפניו הם האוסרין והוא גורם האיסור, אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור, שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים, ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה אינו חייב. למה זה דומה למי שרואה כיסו של חברו אבד ואינו מצילו, או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה משלו לעני, שאין בית דין מחייבין אותו בכך, אף כאן אין בית דין מחייבין אותו לשלם מביתו שלא חייבתו התורה בכך אלא כשאר המצות היא זו ואינה בדין ממון".

ובקוב"ש (ב"ב יב-יג) הוכיח מהרמב"ן דחיוב ההרחקה של הכרם הוא מכח הרחקת נזיקין ולא מטעם איסור כלאים, דאי מאיסור כלאים, לא היה מקום לחייבו, משא"כ אם מהרחקת נזיקין, כשלא הרחיק הרי הוא מזיק וחייב. (ועיין קצוה"ח סו,כא, ומהרש"ם ח"ג סי' צו מה שהקשה בזה).

ועיין גם במאירי בסוגיא (ב"ק נו,א) דאין לחייב הכובש עדות, דאין לחייב על מניעת הדיבור, שאין כאן מעשה, משא"כ במחיצת הכרם החיוב הוא על ממונו המזיק, דכיון שהטילו את חובת השמירה והגידור על בעל הכרם, הרי גפניו המתפשטים הם ממונו המזיק, דבכובש עדותו אף גרמא אין כאן, הואיל ואין בזה מעשה אלא מניעת הדיבור, ובמחיצת הכרם "יראה לי בו שמ"מ יש כאן מעשה שלו, והוא שגפניו מתפשטים מתוך גדולם ומקדשים את התבואה. וחכמי הדורות שלפנינו תירצו בה, שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא על ידי כך, הרי הוא כגורם בידים".

וברבינו ירוחם (מישרים ב,ז) כתב: "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, בתרי חייב בדאוריתא. בחד - פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים". ולכאורה מה המשמעות שחייב בדאורייתא, דלענין חד הזכיר חיוב בידי שמים, ולענין שנים משמע שמן התורה חייב. וכן נראה מדברי הריא"ז בפסקי ב"ק (פ"ו יב, הובא גם בש"ג ב"ק כד,א מעמוה"ר) שיכול לתבוע את העד ולהשביעו היסת, שאם כפר, חייב היה להשבע ממון, ומיירי בתרי, דבחד איתא בגמ' דפטור. והגרע"א בהגהה על שו"ע חו"מ, על הש"ך כח,ב הביא את המשאת משה (חח"מ סי' סג) דיכול המוחזק לומר קים לי כריא"ז ורבינו ירוחם הסוברים שעדים הכובשים עדותם, חייבים לשלם גם בדיני אדם. ועיין בש"ך שם אות ב לענין אם מפקינן היכא דתפס, כשהנתפס חייב לצאת ידי שמים.

ומ"מ למש"כ דיש חיוב להעיד מדין השבת אבידה וגמילות חסדים, נראה דחיוב זה הוא באופן של עדות בכל מקום, ואף בערכאות, ואף בעד אחד. וגדר חדש נראה מדברי הגר"י אייבשיץ בתש' מאהבה (ח"א עו), שהקשה על הא דחייב בדיני שמים, דמהגמ' פסחים קיג,ב משמע שאינו חיב לצאת ידי שמים, דאיתא התם, שלשה הקב"ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. ולא משמע בזה חיוב בידי שמים, דומיא דאחד בפה ואחד בלב, שלא שייך בזה חיוב ממוני לצאת ידי שמים. וכתב התשובה מאהבה לישב, וז"ל:

"ונראה דשם בפסחים מונה ג דברים שהמה במחשבת האדם ולא נודעים ואינם גורמים נזק, המדבר אחד בפה כו' והרואה דבר ערוה ומעיד בו יחידי, מתנצל שכוונתו לפרסם הרשעים, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד, ואומר בלבו שאין בעדותו תועלת, אחרי שהוא קרוב וכיוצ"ב, אשר עכ"ז ראוי להעיד, אף כי אין מוציאין ממון עפ"י קרובים ופסולים, מ"מ ימנעו לפעמים בעלי הדינין, והדיינין יחמיצו את הדין ויצא הדין לאמתו. ויעויין במרד' ובאגודה ר"פ שבועות העדות והקב"ה לבדו הוא יודע מחשבות האדם אם הנה לשמים, ולכך הוא שונאן, משא"כ בב"ק שגורם נזק לחברו".

הרי שיש גדר חיוב שאינו מגמ"ח או השבת אבידה שגורם נזק לחבירו, אלא "הקב"ה שונאו", שיתכן ותהיה תועלת עקיפה שהבע"ד ימנע לשקר, וגם לדיינים תהיה כיוון חשיבה לדרוש ולחקור היטב אם אמת ונכונה התביעה והטענה.

ג.       עד אחד שכבש עדותו, אם עובר

מהגמ' ב"ק נו,א נראה לכאורה שעד אחד אינו עובר על אם לא יגיד, דרק בשני עדים משמע בגמ' שעובר, ופשיטא שחייב בדין שמים, אבל בחד לא. אך אפשר דגם בחד עובר, רק דאינו פשיטא שחייב בדין שמים, ועל זה חידשה הגמ' שגם בעד אחד חייב בדיני שמים, דעובר על אם לא יגיד. דלכאורה ממש"כ הרמב"ם בריש הל' עדות נראה דהמצוה להעיד היא גם בעד אחד, הגם שלא הזכיר הרמב"ם לשון של עד אחד, אלא דיבר בלשון יחיד, וז"ל: "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר: והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו". והכס"מ למד בדברי הרמב"ם בתחילה שהכונה לעד יחידי, והקשה מהגמ' ב"ק הנ"ל, וכתב לישב דהרמב"ם מיירי כשיש שני עדים בדבר, ומצוה על כל אחד מהם להעיד, דעד אחד כבר כתב הרמב"ם בספי"ז מעדות, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ועיין ביראים (סי' קעח, בדפוס חדש) שנראה דהחיוב הוא דוקא בב' עדים הכתוב מדבר, עיי"ש.

ובמנחת חינוך (ריש מצוה קכב) כתב לישב לשון הרמב"ם, דהרמב"ם מיירי באופן שעד אחד חייב להעיד וחייב קרבן שבועה, כגון לענין טומאה ומיתה, דבזה מיירי הרמב"ם דחייב להעיד. ובמהרש"ם (ח"ו סי' רמ) דיש האידנא חיוב לעד אחד להעיד, דודאי מהתורה אינו מחויב להעיד, אבל לאחר תקנת חז"ל דמחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם, ולא נפטר הנתבע בטענת איני יודע, הוי ממון גמור וחייב העד להעיד עדותו, ולכן נקט הרמב"ם לשון יחיד, דמשמע אפי' עד אחד. וע"ע באמרי בינה עדות ח מש"כ בזה.

ולעצם חיוב עד אחד להעיד, מצאנו כבר ברשב"א בסוגיא (ב"ק נו,א), דעד אחד המחייב ממון בעדותו ממש, כעד דנסכא דר' אבא, חייב נמי מדאורייתא להעיד כמו שיש חיוב על שני עדים להעיד, ואין חילוק בין אחד לשנים. וגם בדברי הרמב"ם אפשר לפרש כן. ומהר"ש יונה בשי למורא הל' עדות כתב לבאר בסוגיא, דדחית הגמ' אלא בחד, לאו למימרא שבאחד אינו עובר על אם לא יגיד, אלא היא גופה תרוץ הגמ', דהו"א דדוקא בשנים, וע"ז הקשתה הגמ' דהוא פשיטא, ותירצה הגמ' דגם בחד עובר על אם לא יגיד. וראיתי מקשים עליו, עיין בחקרי לב (חחו"מ ח"א סי' יד), דאף דחייב בדיני שמים, מ"מ גם אם עובר על איסורים דרבנן, חייב בדיני שמים.  

ומפשטות לשון השו"ע חו"מ כח,א היה נראה דיש חיוב גם על עד אחד להעיד, דז"ל השו"ע: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד), בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו". ועיין בסמ"ע ט דיש תועלת בעדותו, דיחייב שבועה, ואלי ימנע הנתבע מלהשבע וישלם. ובנתיבות שם ס"ק א כתב, דמהסוגיא ר"פ הכונס מבואר דהחיוב מהתורה הוא בב' עדים, אבל עד אחד אינו עובר מדאורייתא רק מדרבנן. ונפק"מ לנשבע שלא יעיד, דבמקום שמחויבין מדאורייתא אין השבועה חלה דהוי נשבע לבטל המצוה, אבל מדרבנן חייל, ושכן כתב בתומים כח,א. עוד הוסיף, דבעדות מיוחדת אין הראשון עובר מדאורייתא, כיון דאינו יודע מעדות השני, רק השני אחר שכבר הגיד הראשון עובר מדאורייתא. עוד הוסיף הנתיבות, והובא לעיל, דבמקום שעד אחד מחייב ממון, כגון בקבלו כבי תרי, אף שאינו עובר באם לא יגיד, מכל מקום חייב להעיד מדאורייתא משום השבת אבידה לבעלים. ומבואר דעל עד אחד יש חיוב מדרבנן להעיד, או במקום שאפשר להוציא ממון ע"פ העד אחד, עובר משום השבת אבידה. וכן הובא לעיל מקצוה"ח כח,ג, דאין עליו שם עד, וראיה מירושלמי, ורק יש מצוה להעיד משום השבת אבידה.

וכל זה לענין החובה מכח אם לא יגיד, אולם מהאיסור של לא תעמוד על דם רעך, יש לדון לכאורה אם עד אחד המונע עצמו מלהעיד, עובר על לא תעמוד וכו'. וראיתי בשו"מ (ב, ח"ג סי' קי) שכתב דכיון שלא הטילה התורה חיוב דאם לא יגיד, לפי שאין בו תועלת ממון, א"כ כל אחד בפני עצמו אינו עומד על דם רעהו, והרי עד אחד אף שמחייב שבועה, מ"מ אינו בכלל לא יגיד. משא"כ בדיני נפשות דאף אם אין אחד יכול להגיד, מחויב לעשות מה שבכחו, משא"כ בדיני ממונות לא חייבה התורה לעשות מה שבכוחו רק עם חברו, ולכן אינו בכלל לא תעמוד על דם רעך. ולפ"ז יש לחלק בין ממון לנפשות, דבנפשות גם על יחיד יש חיוב להציל מה שיכול, גם אם אין תועלת סופית במעשיו, משא"כ בממונות התורה פטרה אותו לעשות, אא"כ יש תועלת בעדותו.

ובמנחת חינוך רלז,ג כתב דבכלל לא עובר על לאו זה אלא בשני עדים ולא בעד אחד: "דוקא שני עדים עוברים בלאו זה, אבל עד אחד אף דאפשר דלא ישבע, מ"מ אינו עובר כמבואר בב"ק דכובש עדותו אינו חייב רק בדיני שמים. ומקשה שם הש"ס דאורייתא דואם לא יגיד וכו', ומתרץ דמיירי בעד אחד דאינו חייב מדאורייתא. נראה דאף משום הלאו הזה אינו עובר, וזה פשוט". והמנ"ח לא חילק בין ממון לנפשות. ואפשר דלענין עדות נפשות אין חילוק, ורק לענין הצלת גופו ממש, דכל יחיד ויחיד מצווה בזה, עובר אם לא יציל.

ומדברי קצוה"ח, התומים והנתיבות הנ"ל מבואר דגם אם קבל עליו עד יחיד או קרוב וכד', אין עליו שם עד, ואם כבש עדותו אינו עובר באם לא יגיד, וחייב רק מדין השבת אבידה. קצוה"ח כח,ג הביא מנהג קצת דיינים  כשמקבלין בעלי דין קרוב או פסול לעד, מזהירים את העד בעונש אם לא יגיד, וטעמם, דכיון דמקבלין עליהם לעד, הרי הוא עד. ודחה קצוה"ח מנהגם, והביא ראיה מירושלמי שגם בקבלו עלייהו, אין עליו שם עד, ורק חייב להעיד מדין השבת אבידה. וכן בתומים כח,ב למד מהירושלמי ומהר"ן בשבועות בשם הרמב"ן, דאם הכשיר קרוב או פסול לעדות, אף שיש תועלת בעדותו כמו עד כשר, הואיל ודבר תורה אינו בכלל עדות, אין עליו חיוב להעיד, ואינו בכלל דאם לא יגיד. וכן הביא הנתיבות כח,א. גם מסברא נראה, דאף אם קבלוהו לקרוב, אין זה מחייב את הקרוב לבוא ולהעיד, וכמש"כ בתש' הלכות קטנות סי' קכ, דלאו כל כמינייהו להכשירו לזה להעבירו על דת. ומדחייבו רק מדין השבת אבידה ולא הזכירו לחייב מדין לא תעמוד, נראה דגם בקבלוהו לעד אחד, אינו בכלל לא תעמוד. ועיין במש"כ הגרא"ז באבן האזל עדות א,א לפרש דברי הירושלמי, דדין חיוב עד להעיד הוא אם כבר נעשה עד בשעה שראה העדות, וזהו שאמר הכתוב והוא עד או ראה או ידע, אבל בקבלוהו לקרובים אפי' קבלוהו בקנין, כיון שבשעה שראה העדות לא היה עליו שום גדר עדות כיון דהוא קרוב, ולכן לא מהני לחייבו בהגדה כשקבלוהו.

ועיין במנ"ח (מצוה קכב) שסתר ראיתם מהירושלמי, ומשמע דבמקום שיש תועלת בעדותם, כגון בטומאה או במיתת הבעל, יש נשיאת עוון. ובשבות יעקב (ח"א סי' קמו) חלק על הסוברים דאין נשיאת עוון בעד אחד שקבלוהו, וס"ל דפשוט דכל שהכשירהו, מקרי ראוי להעיד ובר הגדה הוא, וגם מחייב קרבן שבועה. והביא ראיה מהסוגיא ב"ק נו,א, ממה שתירצה הגמ' על הקושיא פשיטא, והעמידה בעד אחד, יכלה להעמיד בשני עדים פסולים שקבלו עליהם. אלא דבפסולים שקבלו עליהם הרי הם כשנים לענין חיוב הגדת עדות. עוד הביא השבו"י ראיה מתש' הרא"ש והרשב"א המובא בשו"ע חו"מ סי' לז בענין הסכמות ותקנות הקהל שמקבלים עידי העיר אפי' לקרוביהם, דהוי כקבלו עליהם קרוב או פסול. ואם איתא דלא יענשו בעונש דאם לא יגיד, מה הועילו חכמים בתקנתם, כיון שאם לא ירצו להעיד אין שום עונש שמים עליהם. ועיין בדברי משפט כח,א שכתב לחלק, דאם קבל קרוב בקנין, שאין בעלי הדין יכולים לחזור בהם, אם לא יעיד חייב קרבן שבועה, משא"כ בקבלו בלא קנין, שיכולים הבע"ד לחזור בהם. ועיין לעיל מש"כ הגרא"ז באבן האזל עדות א,א.

ד.      עד אחד בערכאות

ואף אם נאמר שיש מצות גמ"ח והשבת אבידה להעיד בערכאות וכבנדו"ד, צ"ע כיון שבבתי המשפט מחייבים ע"פ עד אחד, בעוד שבבית דין אין מחייבים ע"פ עד אחד. דאיתא בגמ' ב"ק קיג,ב - קיד,א: האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה, משמתינן ליה, מאי טעמא, דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד (ונמצא שהפסידו שלא כדין – רש"י). ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא. וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא (בני כפר שאין יודעין לדון במשפט), אבל בי דוואר (שלטון) אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה (על פי עד אחד אין מוציאין ממון, אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד כדין תורה. לשון אחר, דמגוזתא אנסין בחזקה, כמו אתו גוזאי וקא מחו ליה (מגילה כח), סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה). אמר רב אשי, כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן, אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי, מפקי ממונא אפומיה ולא איבעי ליה לאסהודי, או דלמא כיון דאדם חשוב הוא לא מצי משתמיט להו ומצי לאסהודי, תיקו. ודין זה הובא להלכה בשו"ע חו"מ כח,ג-ד.

ולכאורה נדון עדות עד אחד בערכאות תלוי בב' הפרושים ברש"י. דלפרוש ראשון דוקא אם אינם מוציאים ממון בעד אחד. ולפרוש האחר, דוקא בני כפר שאינם דנים אלא בחזקה ואינם יודעים משפט, משא"כ השלטון. ולפי פרוש השני, לכאורה גם בערכאות צריך עד אחד להעיד. ועיין בב"ח כח,ב, דנראה דנקט כפירוש ראשון, שהכל תלוי אם הערכאות יודעים משפט ואינם מוציאים ממון ע"פ עד אחד. ונפק"מ בזה לענין עדות בפני בוררים שאינם בעלי הלכה אלא פוסקים בדר"כ לפי ההשכלה המשפטית שלהם, שגם בפניהם לתירץ זה יהיה אסור להעיד, ומשמתינן לעד, כיון שמוציאים ממון ע"פ עד אחד. משא"כ בפני בוררים בני תורה.

והתוס' ב"ק קיד,א (ד"ה ולא) הקשו מדוע שני עדים יכולים להעיד, והרי הפקעת הלואתו של נכרי שרי, וא"כ בעדות השנים לא יוכל להפקיע הלואת הנכרי ומפסידים לו. ותירצו התוס': "וי"ל דמכל מקום לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו". ומבואר דכל שהאמת שחייב הישראל לנכרי, לא משמתינן. ולכאורה הוא הדין אם היה לבית הדין ברור שעדות האחד היא אמת, וע"פ האמת חייב הישראל לנכרי, יכול להעיד בפני הערכאות, דסו"ס מעיד עדות אמת וזו המציאות שחייב הישראל לנכרי.  וכן נראה מדברי המרדכי (ב"ק קיז). המרדכי דן מדוע העד אינו חייב לשלם לישראל מה שהפסידו בעדותו, דמהגמ' משמע דרק משמתינן ליה ואינו חייב לשלם לישראל, דכיון שיכול העד לומר אמת העדתי, אין לחייבו ממון, דכיון שטוען העד  טענת ברי, אף שטוען הישראל שאינו חייב, המוציא מחבירו עליו הראיה:

"ומיהו אם היו לו עדים שפרע לעובד כוכבים ולא היה חייב לו כלום, הרי ודאי חסרו ומשום הכי הוי חייב האי עד. ואם זה היה מודה ממה שהיה חייב לעובד כוכבים אלא שרצה לכפור לו ולהרויח בכך, והלך העד והעיד עליו, לא הוינן משמתינן ליה, דלאו כל כמיניה להרויח. והיינו דקאמר והני מילי עד אחד אבל תרי לא. כלומר, הואיל והדבר ידוע שהוא חייב לעובד כוכבים, כדין עשו שהעידו עליו".

מבואר דכל שהיתה ידיעה ברורה, כמו אותה ידיעה שמציין המרדכי, שהודה הנתבע שהוא חייב אלא רצה לכפור, לא משמתינן ליה. ולפ"ז אם אכן יודע העד שאמת הדבר, אף שבית הדין אינו יודע זאת, גם אם בי"ד ישמתו את העד, כלפי שמיא גליא אין איסור בדבר, דהאמת שחייב הישראל לנכרי, ויכול להעיד אף שישמתו אותו. ולכן אפשר דאף דמשמתינן, מפני שבי"ד לא יודע האמת, מ"מ לישראל המעיד אין איסור בדבר, כיון שמעיד אמת והוא יודע אותה בודאי, רק בי"ד שאינו יודע האמת ע"פ עד אחד, משמתינן ליה.

ועיין במהריט"ץ (ח"א סי' קב) שהקשה, דאי מיירי בידע העד שודאי חייב לו ולא פרעו, כגון שלא זזה ידו מתוך ידו, מדוע לא יעיד, והרי אפי' יוציאו ממנו ממון, אינו שלא כדין. ואי מיירי דלא ידע אי פרעיה אי לאו, אפי' שני עדים מדוע יעידו, הרי יכול לטעון פרעתי. ועיי"ש מה שתירץ, והמהריט"ץ עצמו כתב על תרוצו שהוא בדוחק, עיי"ש. ובשלטי גבורים (מ,ב – מא,א בעמוה"ר) האריך בדין זה של עד אחד המעיד אמת, ונראה דמסקנתו דאף שמעיד אמת, אינו כדין וע"כ אסור לו להעיד. עיין בזה בכנסת הגדולה הגה"ט כח,יב. ועיי"ש בהגב"י כח,כה דאף שהעיד אמת משמתינן ליה, משום דחציף והלך להעיד בערכאות.

וכך גם מצאנו בחיד"א בברכי יוסף (חו"מ יח,ג) שהקשה שיטען העד שהעיד אמת, ומה נפשך, אם בבי"ד היה מודה ולא נשבע, לא הפסדתיו, ואם היה נשבע לשקר, הצלתיו משבועת שקר: "אלא מהכא שמעינן דאיהו לא בעי לאשכוחי עילה לקיומיה מילתא, אלא אמרינן ליה מאי דאיפקדת איבעי לך למעבד ותו לא, הא אין עליך אלא לאסהודי בבית דין ישראל, ואי שלים או אשתבע לשקרא את לא אכפת לך". הרי שאם מעיד אמת או לא, אינו נפק"מ לענין השמתא, שלא היה עליו להעיד כעד אחד בערכאות. וזו למעשה גם דעת מהרטי"ץ הנ"ל: "זה שהעיד בערכאות נקרא חוטא וחייב נדוי, אע"ג שמצילו מן החטא ומן השבועה לשקר, מפני שכיון שהתורה האמינתו בשבועתו אין לו להתחכם על בוראו".

ולפ"ז אסור לעד אחד להעיד בפני ערכאות או אפי' בפני בוררים שאינם תורניים, כיון שיוציאו ממון ע"פ עד אחד, אא"כ קבלו הצדדים את הבוררים לפי שקול דעתם. ואפי' מעיד אמת משמע דמשמתינן ליה, אף שאינו חייב לשלם לנתבע היזקו, כיון שלדבריו ברור לו שהעיד אמת.

והנה הרא"ש בסוגיא (ב"ק י,יד) כתב דהאיסור הוא כשהכותי תובע את הישראל, שכופר בתביעה או טוען פרעתי, אבל ישראל התובע מעות מהכותי ואמר פרעתי או כופר הכל, יכול להעיד. שהרי גם בדין ישראל היה פוטר עצמו בטענת פרעתי, וכיון דבדיני ישראל יכול לפטור עצמו, יכול להעיד. וכן שני עדים מעידים נגד טענת הישראל, דאף שיכל הישראל לכפור ולהפקיע הלואת הנכרי, כיון שאין מפסידים משלו יכולים להעיד. והוסיף הרא"ש:

"וכל זה כשלא העמיד אותו הכותי לעד, אבל אם מתחלה יחד הכותי לישראל להיות עד, איכא חלול השם אם לא יעיד. וכל שכן בזמן שחק לישראל שאין הכותי נאמן להעיד על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו, ואם הישראל יכחד עדותו, יבטלו זה החק ויאמינו לכותי להעיד על ישראל".

ונראה דדברי הרא"ש מדויקים מהגמ' לפי פירושו. דבסוגיא איתא: האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה וכו', ומה הפירוש לא תבעו מיניה. ובפשטות י"ל  שהגוי לא תבע את הישראל שיבוא ויעיד, וא"כ כל פעם שתובעו להעיד, אין מנדים. אולם הרא"ש פירש ולא תבעו מיניה, לא להזמנה לבית דין אלא לזמן הראיה של העדות, שלא תבע ממנו להיות עד, והיינו לא יחדו לעד, וע"ז קאי הגמ'. וכן נמצא בדברי התומים כח,יא, וציין שברי"ף נשמטו המילים ולא תבעהו מיניה, אבל הרא"ש הביאו, וס"ל לרא"ש דלא קאי אלבסוף להעיד בבית הדין, רק לכתחילה לא תבעהו שיהיה עד, עיי"ש.

מש"כ הרא"ש "העמיד אותו הכותי לעד", דיש לחלק אם הישראל עבר במקום וראה, אם לא יבוא להעיד, אין חילול ה' בדבר, שיכול הכותי לסבור שלא ראה או לא שם לב. וצ"ע מה יהיה אם לא יחדו לעד, אבל לכותי הוא בתורת ודאי שהישראל ראה ושם לב, ואנן סהדי שהעד ראה וזה ברור לכל, האם גם בכה"ג יהיה חייב להעיד. דמצד אחד י"ל שהישראל מתחמק מהעדות ואיכא חלול ה'. או דוקא באופן שיחדו לעד, שהכותי אומר שהישראל אינם אמינים, שהרי יחדו לעד שיבואו ויעיד, ואף שלשם כך יחדו, הישראל כובש עדותו, וזה חלול ה' גדול יותר מאופן שראה ולא יחדו אותו לעד. ואפשר דיש לדון בכל מקרה לגופו עד כמה נראה שיהיה חלול ה' אם לא יעיד, עד כמה יהיה טענה לנכרי כנגד הישראל.

וגם מש"כ הרא"ש בהמשך, בזמן שחק לישראל שאין הכותי נאמן להעיד על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו וכו', נראה שהוא טעם נוסף, דכאשר יש טובה ציבורית לכלל, ובמניעת העדות תמנע טובה שהיא לכלל, הרי שיש על העד חובה להעיד, דבמקום שכבישת העדות עלולה לגרום בעקיפין למניעת הטובה, העד רשאי להעיד ולא משמתינן ליה. ומזה מוכח שחילול ה' אינו רק כלפי הנכרי אלא גם כלפי הערכאות והציבור, ככל שיצא מזה חלול ה' , שהערכאות או הציבור או הממשל יראה בכבישת העדות משום דבר לא ישר והגון, יש בזה ג"כ חלול ה', וכל שכן שעלולים להזיק לכלל.

ודין זה מובא בתש' מהר"ם (דפוס ברלין/לבוב סימן נח). וסיפא דברי הרא"ש הובאו בראב"ן בב"ק, וז"ל: "נ"ל במקום שמנהג הוא בין ישראל לגוי, ממנין עד ישראל וגוי להעיד ביניהם, מותר לישראל להעיד שמתחילה להכי קיבלם". ומבואר דוקא כשמלכתחילה יחד הכותי את הישראל לעד כיון שכך החוק, ובזה יש סכנה שיבטלו החוק בנוסף לחילול ה' שבדבר, הרי פעל הנכרי עקב המנהג ליחד ישראל, כיון שכך החוק, ובזה יש סכנה. ומבואר שאינו טעם בפני עצמו אלא תוספת נזק לחילול ה' שיהיה. וגם בזה צ"ע, האם דוקא בכה"ג שיחד לעד כיון שכך החוק, יש לחוש לנזק לכלל, או בכל ענין לפי שקול דעת שנראה חלול ה' לכותי ולערכאות שנמנע מלהעיד.

ועיין עוד באגודה (פ"י דב"ק), וז"ל: "היכא שלקחו כמו שרגילין ליקח יהודי וכותי, צריך להעיד מפני חלול ה', רק יתרה לישראל תחילה ואומר לו שיעיד". ולכאורה משמע בדוקא שיחדו כה"ג. אבל ברא"ש, וכן נפסק בשו"ע חו"מ כח,ג, נראה שזה תוספת סיבה וטעם, אבל בחלול ה', ולאו דוקא באופן של לקחו בדוקא להעיד את הישראל עקב החוק, יכול להעיד, שכן כתב הרא"ש: "וכל שכן בזמן שחק לישראל ...", הרי שזה תוספת, וגם בלא"ה אם יש חלול ה', רשאי להעיד. רק הרא"ש נקט יחדו כעד, וצ"ע אם הוא בדוקא או דוגמא נקט.

והיש"ש (ב"ק י,כג) הביא דברי הרא"ש, דלכאורה משמעות דברי הרא"ש דאם לא יחדו לעד, משום חשש ביטול החוק לא מתירים להעיד, מדלא כתב הרא"ש, והאידנא אף בלא יחדו אותו לכך יכול להעיד, משום שמא יבטלו את החוק. והקשה היש"ש, א"כ למאי כתב הרא"ש וכ"ש האידנא כו', דאין בזה נפק"מ לדינא, דממה נפשך, הכל תלוי ביחדו כעד. והביא דבקיצור פסקי הרא"ש כתב סתמא דהאידנא יכול להעיד. ע"כ הסיק היש"ש, וז"ל:

"על כן נראה דרך הכרע, אף היכא דלא יחדו מתחילה שרי להעיד, משום שמא יבטלו החוק. והיינו היכא שיודעים דייני הגוים שזה היהודי היה אצל המעשה, וא"כ מסתמא ידע, ומה שלא יעיד ירגישו שתורתינו מורה שלא להעיד להם, ואיכא סכנה לבטל החוק, כה"ג שרי. וכן בימי חורפי שמעתי מעשה כה"ג, שיהודי אחד לא רצה להעיד, ובא הדבר לפני ההגמון, והרגיש בדבר, ואמר לזה היהודי, אתם מבטלים בעצמיכם חוק וקיומים של המלך".

הרי שבכל אופן שיש חלול ה' וסכנה לכלל, כיון שיאמרו שישראל אינם מכבדים ציווי של השלטון, רשאי העד להעיד. ודברי היש"ש להדיא אפי' לא יחדו אותו כעד, רשאי להעיד. ונראה שיש לדון בכל מקרה לגופו, ואינו כלל דוקא ביחדו או בסכנה דומה של ביטול חוק, אלא כל מקום שנראה חלול ה' בדבר, בין לנכרי ובין לערכאות ובין לשלטון, מעיד ולא משמתינן ליה. (ומש"כ היש"ש שם בסוף הסי', דאי איכא חלול ה' לא משמתינן אבל לא מורים לו להעיד, נראה דקאי על אופן של חלול ה' שרוצה לכפור בהלואה על אף שלוה ממנו, אבל לא באופן הנ"ל, דאפשר דהכפירה עצמה היא חלול ה', דודאי לא מיירי ביחדו וכד', עיין בתחילת הדברים דנראה שאם הערכאות מרגישים שהישראל יודע בדבר, דמעיד לכתחילה, עיי"ש).

וכן נראה מדברי הגר"א  כח,כח שהביא מקור לדברי הרא"ש מהגמ' שם שמחזירים אבידה לעכו"ם במקום חלול ה', הרי שכל מקום שיש שאלה של חלול ה', מעיד לנכרי, וזה נידון כבאבידה לענינו, אם יש חלול ה' בדבר. דבאבידה נפסק באופן כללי ברמב"ם (גזילה ואבידה יא,ג) ובשו"ע חו"מ רסו,א, דבמקום שיש חלול ה', אבידתו אסורה, ולא פרט האופן, אלא נמדד כל דבר לענינו.

והב"ח כח,ב כתב דדוקא ביחדו לעד, שאין העד יכול להשמט ולומר שאינו זוכר, אבל לא העמידו מתחלה לעד אלא עכשיו ביקש ממנו שיעיד לו כיון שעמד והיה ליד ההלואה, יכול להשמט ולומר שאינו זוכר, כיון שלא יחדו בשעת הלואה. אבל אין לפרש דלא אסרינן ליה בחד סהדא אלא במעיד מעצמו בלי בקשת הגוי ממנו שיעיד, אבל אם שואל ממנו עכשיו שיעיד לו מותר להעיד לו, דאם כן מאי קמיבעיא ליה באדם חשוב, הא פשיטא דאדם חשוב נמי מצי לאשתמוטי שלא להעיד מעצמו. אלא ע"כ בלא בקשת הגוי ודאי אינו מעיד, ואף בבקשת הגוי, הכל תלוי אם יכול להשמט ולומר שאינו זוכר. וע"כ כל מקום שנראה שאם יאמר שאינו זוכר יהיה ניכר שאינו אומר אמת, יש חלול ה' בדבר, ומעיד ולא משמתינן.

אולם היעב"ץ בשאילותיו (ח"ב סי' נא) פירש להדיא דלא כב"ח, אלא בכל ענין שראה ואינו יכול להשמט ותבעו ממנו להעיד, חייב להעיד, והלא תבעו מיניה דאיתא בגמ' הוא בדוקא, שלא בקשו ממנו אלא מעצמו מעיד, אבל אם בקשו ממנו להעיד, חייב להעיד. משא"כ באדם חשוב, שמוטל עליו להציל עשוק מיד עשקו בכל אופן שיוכל, אם בגופו או בהשתדלותו, יהיה העשוק מי שהיה. כענין שאמר איוב, ואשברה מתלעות עול, וכתוב במשה רבינו ע"ה ויקם ויושיען לבנות יתרו, אף שבנות כומר היו, הילכך אדם חשוב לא מצי משתמיט מלאסהודי בבי דוואר דקביע במתא. הרי שאדם חשוב יש צד שאף מעצמו צריך להעיד, משא"כ כל אדם, דוקא תובע אותו הנכרי להעיד לא משמתינן, משא"כ בבא מעצמו להעיד.

אמנם מדברי הרמ"ה (הובא בשטמ"ק ב"ק קיג,ב) נראה שחלול ה' אינה טענה לעד ללכת ולהעיד. הרמ"ה כתב דאם יש חשש שהערכאות יענישו את העד בגין אי עדותו, מותר לו להעיד, וז"ל: "ואפילו לשמותיה, דוקא היכא דהוה ליה לאשתמוטי ליה ואסהיד, אבל היכא דלא הוה יכיל לאשתמוטי ליה, כגון דמחייבי ליה שבועה דלא ידע ליה סהדותא, ואי לא משתבע ליה אניס ליה בגופיה או בממוניה, אזיל ומסהיד ולא משמתינן ליה, והא דמיא לההיא דאמרי בפרק קמא דשבת, וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך". הרי דדוקא באופן זה דאינו יכול להשמט מחמת נזק שיגרם לעד, אבל באופן של חלול ה', נראה שלא יכול להעיד. אולם בשו"ע פסק כדעת הרא"ש, דאף באופן של חלול ה' בכבישת העדות, יכול להעיד.

ובנדו"ד תבע ישראל את חבירו בערכאות, לאחר שסרב לבוא ולדון עימו בדין תורה. ולכאורה בזה ודאי יוכל להעיד בביהמ"ש, אם התובע יתחייב שאם הנתבע יתבע אותו לדין תורה ויטען שהוציאו ממנו ממון שלא כדין, אם בי"ד ירצו לדונו, עיין רמ"א חו"מ כו,א ובנתיבות שם ס"ק ב. וגם נראה שאין זה ענינו של העד כלל, דכיון שהתירו לו להתדיין בערכאות, פשיטא שיכול העד גם להעיד, והוא בכלל ההיתר.

ורק במקום שלא קיבל היתר לדון בערכאות, נראה דלא רשאי להעיד לטובת מי שתבע בערכאות ללא היתר, עיין בגר"א חו"מ כו,ו על הסוגיא הנ"ל דמיירי בנכרי וכל שכן בישראל, אא"כ חייב להופיע בפניהם, ובמידה ויכבוש עדותו יגרם לו נזק, או כדי להציל הנתבע שתבעוהו שלא כדין. ועיין היש"ש (ב"ק י,כג) לאסור להעיד למי שתבע את חבירו בערכאות מהאי דינא, דאם שנים דנו בערכאות ללא היתר בי"ד, וע"פ העד הוציאו ממון, "אף שלא טוב עשה בעמיו, שעשה אויבינו פלילים, ונגמר דין הערכאות על פיו, וראוי להענישו כראות עיני הדיין, לפי הענין והסיבה. ואף שנים לא יעידו בלתי רשות מורה וטובי העיר. מ"מ לא משמתינין ליה". הרי שאסור לו להעיד בכה"ג. ולענין מש"כ דבשנים לא משמתינן, עיין בט"ז חו"מ כח,ד דמשמתינן, ורק בגוי מותר לשנים להעיד, משא"כ בישראל התובע לחבירו.

והרמ"א בתש' (סי' נב) הביא ראיה מסוגיא דידן, דלכאורה אם הערכאות ידונו כדין, וכגון שאינם מוציאים ממון ע"פ עד אחד אלא ע"פ שנים, שיוכל להעיד בערכאות. ע"ז כתב דהיינו דוקא במי שאינו ישראל התובע לישראל, אבל ישראל התובע את חבירו, דאסור להעיד אף שהוא כדין, משום מסייע לעוברי עבירה. ואף דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול, מאחר דבלאו דידיה יוכל לעשות האיסור, וכמו שכתבו התוס' ריש ע"ז (ד"ה מנין) והמרדכי (סי' תשצה) והרא"ש (ע"ז א,ב), מ"מ איסורא מדרבנן איכא כמו שכתב שם הר"ן (ע"ז א,ב בעמוה"ר). ובמהריט"ץ בתש' (ח"א סי' קב) כתב דדין הגמ' הוא גם בישראל התובע לישראל חבירו: "דבאיסורא לא קמיירי ... ולאו ברשיעי עסקינן". ועיין ברע"א בהגהה לשו"ע חו"מ כח,ד (על הש"ך ס"ק ו).

ובנדו"ד י"ל שבזה שסרב הנתבע לדון בבי"ד, הרי קבל על עצמו מה שיפסקו הערכאות, וגם אם יפסקו ע"פ ע"א. כן יש ללמוד מדברי מהרש"ם בתש' (ח"א סו"ס פט) לענין הוצאות שנפסקו בערכאות, שרשאי התובע את הסרבן לגבות הוצאות אלו. והביא דברי התשב"ץ (ח"ג סו"ס סח) דכיון שהלכו תחלה לדון בערכאות, ובערכאות יצאו חייבים, הרי הם כאלו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם. ועיי"ש דמיירי שדנו בהסכמה בערכאות, והנתבע לא ביקש לדון בדין תורה: "אם כבר זכה בדינו ושם פסקו לו הוצאות, הרי דינם דין, שהרי שניהם סמכו את עצמם על דיניהם, וגם הנתבע אדעתא דהכי נכנס אם לנצח אם להנצח. דאל"כ, הו"ל להזמינו מיד בהשיגו תביעה הראשונה שבדיני אומות העולם לב"ד ישראל, והו"ל כמשחק בקוביא דגמר ומקני בדיבור בעלמא", עיי"ש. וע"ע באורים כח,יב, בענין דברי הסמ"ע כו,יא בקבלו קנין לדון בערכאות, דכיון דנתחייב כפי זכות של דיני אומות העולם, ועל זה היה הקנין כמש"כ הסמ"ע, אף עדות עד אחד מועיל באמת כמו בדיני אומות העולם, דהא נתחייב לפי זכותם ודינם, ורשאי להעיד, עיי"ש.

לפ"ז בנדו"ד כיון שרשאי להעיד בביהמ"ש, מחויב לעשות זאת מדין השבת אבידה וגמילות חסדים וכמש"כ לעיל, דכל הספק היה אם מותר לו להעיד, אבל עד כמה שמותר לו להעיד, יש עליו חיוב להעיד וכנ"ל. ונראה שאין בנותן טעם כדי להמנע מסכסוך עם מי שמתפלל בביכנ"ס, נימוק מספיק כדי להמנע מעדות והצלת ממונו של ראובן.

ה.     כשהנתבע ודאי לא ידון בדין תורה, אם צריך היתר בי"ד לתבעו בערכאות

ואגב ענין זה, נשאלתי כמה פעמים אם מותר לאדם לתבוע רשות, כגון בית חולים או חברת ביטוח, שמצהירים שאינם דנים בבית דין אלא רק בבית משפט, ומצהירים שלא יתדיינו בבית דין, והדבר ידוע, ואם יטרח להזמינם ג פעמים עד שיקבל היתר מבי"ד, יהיה לו טרחה גדולה (עיין מה שכתבתי ח"ג לו, ועיין בקובץ בית אהרן וישראל, קובץ צה, עמ' עג ולהלן, מאמר מקיף בענין מהגרמ"ש שור שליט"א), דודאי לא יבואו להתדיין בבית דין בדין תורה. (ואם הוא נתבע מכל אחד בערכאות, אין צריך רשות מבית דין להציל את שלו ולדון בערכאות בהיותו נתבע שם, כן כתב הגר"י קצנלבויגן בתש' כנסת יחזקאל סי' צז, דלבטל אשר עשה השני שלא כדין בערכאות, פשיטא שאין צריך רשות בית דין כלל, ואין צריך שום התראה בעולם. ודבריו הובאו בתש' מהרש"ם ח"א סי' פט, והסכים עימו לדינא). וידועים דברי הגאון מבוטשאטש בכסף הקדשים חו"מ סי' כו:

"מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עוולה, והוא ממונה בעירו, או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבד"צ, והוא אומדנא ידועה לרבים, ואולי די ע"י ידיעת שלושה בני אדם האומדנא, כמו שמועיל רשות מג' הדיוטות, כי ע"י ידיעה דתלתא אין חשש לזות שפתיים כי עומד להתפרסם, דאפי' תלתא מציל מבחינת איסור לשון הרע. וי"ל ששייך בזה מעין מה שאמרו חז"ל חבר אין צריך התראה, והגם שלא קיי"ל שם כן, מ"מ לגבי התראה לגבי משפט י"ל דמועיל אומדנא כנ"ל".

ודברי הכסף קדשים היוו מקור לפסיקה בכמה בתי דין, שלא להצריך היתר מבי"ד לתבוע בביהמ"ש, כשיש אומדנא ברורה שהנתבע לא יבוא להתדיין בדין תורה. עיין בתשובות והנהגות (לראב"ד ירושלים הגר"מ שטרנבוך שליט"א, ח"א סי' תשצה) שהביא את דברי הכסף קדשים, שאם יש אומדנא דמוכח שצד השני לא ישמע לבית דין ולא יקבל ההזמנה, הוה כחבר שאין צריך התראה. וכתב דמנהג הבד"ץ בעיה"ק ירושלים, דמתירין אם לא עונה על הזמנה אחת בכה"ג, ובחו"ל נהגו בכמה מקומות שהרב שולח לו לבוא לבית דין, וכשמסרב שהוא עז פנים או מומר, מתיר הרב לצד השני ללכת לערכאות בהזמנת הרב לבד והודעתו. הרי שאף באומדנא, מ"מ כדי שהאומדנא תהיה ברורה, אף שאין צריך ג הזמנות וכד', סגי בהודעה שאינו רוצה לבוא לדין תורה, או באי התיחסות להזמנה אחת. אולם בתש' אחרת (ח"ג סי' תמה) לענין מחלל שבת בפרהסיא, עולה שאין צריך רשות מבית דין ואין צריך להזמינו כלל, וז"ל:

"מ"מ נראה דהכא שהנתבע מחלל שבת בפרהסיא וגם מנותק מחיי דת, מה לנו להטריח בית דין להתרותו, והלוא מותרה ועומד לעיקרי הדת ולא שומע, וכל שכן שלא ילך לבית דין של ישראל לדון ע"פ דין תורה, ואם כן בזה נראין דברי כסף הקדשים שאין צריך רשות מבית דין, מאחר שגלוי וידוע שלא יבוא, ורק מפני כבוד בית דין ותורתה"ק נראה שכדאי לפרש בנוסח התביעה שהוא מעדיף דין תורה, ורק כיון שאין הנתבע מוכן, הולך לערכאות".

מבואר שאין צריך כלל רשות מבי"ד אלא רק איזכור בכתב התביעה לבית המשפט שמוכן להתדיין בדין תורה, לפתוח פתח ביד הנתבע שיבוא לדין תורה, אבל אין צריך הזמנה מבי"ד. ועיין בפס"ד מבי"ד לממונות שע"י הרבנות בירושלים (ח"ג עמ' טז) בענין היתר לתבוע עיתון חילוני על פרסום לשון הרע, שסמך על דברי הכסף קדשים להתיר לתבוע בערכאות ללא הזמנה לבי"ד, כיון דברור הדבר ומפורסם שהנתבע לא ציית דינא, ועוד דאם ימתין להזמינו ג פעמים לבי"ד, יש חשש דביני וביני יפרסמו עליו כתבות הכפשה נוספים.

לאור האמור לעיל, כיון שענין האומדנא דמוכח לא תמיד מוכח כראוי, ויתכן והנתבע בפעם הזאת יחפוץ כן להתדיין בדין תורה, מן הראוי לשלוח לנתבע מכתב מבי"ד או רב, או לכהפ"ח מהתובע עצמו, בו הוא מציע לנתבע להתדיין בדין תורה בבי"ד מוסכם, ואם לא ישיבו הנתבעים או ישיבו שאינם דנים בדין תורה, רשאי לפנות לבית משפט ללא היתר מבי"ד, ובתנאי שאכן מדובר ברשות או חברה כנדו"ד, שדבר ברור שאינם דנים בדין תורה.

ו.        כשהתובע לא קיבל היתר מבי"ד

ובנדו"ד כאמור קבל התובע היתר מבי"ד לתבוע בערכאות. ואם לא היה מקבל היתר לדון בערכאות, יש לדון אם מותר לעד להעיד לטובת התובע שתבע בערכאות ללא היתר מבי"ד. מדברי הר"ן בתש' (סו"ס עג) מבואר דאין העד עובר על איסור הליכה לערכאות, דהאיסור הוא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני הערכאות, וזה אינו משים דינו לפניהם. אך גם אם אינו עובר כנ"ל, עדיין לכאורה יש בכך איסור מסייע לעוברי עבירה. ועיין מהרשד"ם (חחו"מ סי' שצה) דכל טצדקי יש לעשות למנוע התדיינות בערכאות ולא בדין תורה, ולכן ככל שמדובר בעדים המעידים לטובת תובע שהלך ודן בערכאות ללא היתר בי"ד, יש למנוע מהעדים להעיד לזכותו, שלא ילכו לפני ערכאות, אולם מותר להעיד לטובת הנתבע שנגרר בעל כרחו לערכאות, ולהצילו בכל אופן שאפשר.

והובאו לעיל דברי הרמ"א בתש' (סי' נב) דישראל התובע את חבירו, דאסור להעיד אף שהוא כדין, משום מסייע לעוברי עבירה. ואף דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול, מאחר דבלאו דידיה יוכל לעשות האיסור, וכמו שכתבו התוס' ריש ע"ז (ד"ה מנין) והמרדכי (סי' תשצה) והרא"ש (ע"ז א,ב), מ"מ איסורא מדרבנן איכא כמו שכתב שם הר"ן (ע"ז א,ב בעמוה"ר).

ובשער המשפט כו,א הקשה, דלכאורה אין בזה איסור מסייע, דכשמושיט לחבירו דבר איסור, אף דחבירו יכול ליטלו מעצמו, מ"מ הרי הוא גורם לו לעשות האיסור בנתינתו לו, ואדרבה הוא מחויב להפרישו מלעשות האיסור. וכן בכל מקום שאסרו משום מסייע ידי עוברי עבירה, כגון לשאול נפה וכברה ולבור ולטחון עם מי שאוכל פירות שביעית כדאיתא בגיטין סא,א, התם נמי ע"י המעשה שלו מסייע לחבירו לעשות האיסור, משא"כ הכא הא דאסור לדון לפני דייני עכו"ם הוא מפני שמייקר שם אלילים כשדן לפניהם, וא"כ מה שהעדים מעידים לפניהם שהאמת כדברי התובע, אינו גורם ומסייע כלל לעשיית העבירה, דהא אף שלא יעידו, הוא מייקר שם האלילים במה שדן לפניהם, ואין שום תועלת בעדותם לזה. ורצה להביא ראיה לדעת הרמ"א לאסור, כדי שלא ירגילו בכך לדון בערכאות, ממשנה ע"ז נה,א דאין דורכין עם ישראל העושה בטומאה, ומוכח התם לשיטת רש"י ותוס' שם (ד"ה דורכין) דאף סוף דריכה אסור אף שכבר נטמאו הפירות, דאסור לסייעו כדי שלא ירגיל בכך, וא"כ הוא הדין בעדות בערכאות, כיון שעושה איסור במה שהוא דן לפניהם, אסור לסייעו בכדי שלא ירגיל בכך. אך דחה את דברי הרמ"א, וס"ל דיש חובה להעיד בערכאות, וז"ל:

"וכי משום שלא ירגיל בכך, ימנעו מלהעיד לו שהוא מצות עשה, וג"כ עובר על לא תעמוד על דם רעך כמו שכתבתי בסי' כח באריכות, והוי כהשבת אבידה דחייב להחזיר אף למומר אוכל נבילות לתאבון כדאיתא בסי' רסו,ב. והוא הדין לענין עדות, פשיטא דחייב להעיד אף לרשע גמור, וכי משום שלא יחזיק עובר עבירה שהוא חומרא דרבנן בעלמא, והקלו בו בכמה דוכתי משום דרכי שלום, כדאיתא בגיטין סא,א יעברו העדים בעשה ולאו דלא תעמוד על דם רעך. ועוד, דכיון שהם יודעים האמת שהנתבע חייב ממון לתובע והוא כופר לו אם לא יעידו, הרי הם מסייעים ומחזיקים ידי הנתבע שגוזל ממון חבירו, ואין לך מסייע ידי עוברי עבירה גדול מזה ... וגם איכא חששא דאם העדים יצטרכו לכפור עדותם לפני הערכאות אולי שוב יהיו מתייראים להעיד לפני דייני ישראל ... אך מ"מ הכא לענין עדות נלפענ"ד עיקר שמחויבים להעיד אם הוא כדין, מהאי טעמא דכתיבנא, ודלא כהרב בתשובה".

מבואר משער המשפט דחייב להעיד לטובת התובע, אף אם עבר ותבע בערכאות, דיש בזה משום לא תעמוד על דם רעך והשבת אבידה לבעלים. ובאמרי בינה (דיינים כז) כתב לדחות דברי שער המשפט, דאין בזה השבת אבידה, שאף התובע בעצמו להציל ממונו, אסור לו לדון בערכאות עד שיתנו לו הבי"ד רשות. והרמ"א בתש' כתב דבריו באופן שהתובע אינו רוצה לילך לתבוע בפני בי"ד ישראל, ובזה ודאי אסור לסייע לעוברי עבירה, ואין צריך להשיב לו אבידה בזה ולסייע לו, ולהוסיף לדון לפניהם בקבלות עדות מישראל, וחמור עוד ממסייע. וע"כ הסיק כדברי הרמ"א לאסור עדות בכה"ג. ועיין בברכת שלמה (לגר"ש טנא זצ"ל, חו"מ ה,ד) שכתב דלא שייך בזה השבת אבידה, כיון שהעדים מוכנים להעיד בבי"ד, ולהשיב אבידתו בבי"ד, אם יעביר התביעה לבי"ד, וגם לא דומה למה שמשיבים אבידה לרשע, דשם העבירה אינה קשורה להחזרת האבידה, שהוא עובר עבירה בשאר דברים, אבל כאן עצם העדות – החזרת האבידה – קשורים לעבירה של ההליכה לערכאות.

לכן נראה דיש להחמיר כדעת הרמ"א שאין להעיד לטובת מי שתבע בערכאות ללא רשות בי"ד. וכאמור אינו ענין לנדו"ד, שהתביעה היתה ברשות בי"ד, ואף בי"ד הורו לו להעיד.

ז.       החיוב לצאת ידי שמים

כבר התבאר לעיל דהכובש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואף עד אחד חייב בדיני שמים, וכמש"כ בגמ' ריש הכונס הנ"ל, וכמש"פ רש"י בטעם חיוב עד אחד בדיני שמים, דאי הוה מסהיד, מחייב ליה שבועה, ודלמא לא הוי משתבע בשיקרא ומשלם. ואף שבערכאות לא שייך טעם שבועה, מ"מ שייך הטעם שהיה רואה הנתבע את עדותו, היה מודה ומשלם. והפני יהושע (ב"ק נו,א על רש"י ד"ה אלא) כתב דאין להקשות, מה שייך לחייבו בדיני שמים, הרי בשמים יודעים אם היה נשבע או לא: "דמ"מ כיון שזה עצמו שיודע להעיד אינו יודע אם ישבע הלה או לא, ונמצא דלא איכפת ליה בהזיקו של חבירו חייב בדיני שמים, שנתכוין להזיק". מבואר דהחיוב בידי שמים הוא כשנתכוין להזיק באי אמירת העדות, אף אם כלפי שמיא גליא היה נשבע, מ"מ לא על המציאות האמיתית מחייבים אלא על מעשה אי אמירת העדות, שכלפי העד יתכן ויהיה בזה נזק, וע"כ יש לחייבו.

ועיין בראב"ן בסוגיא דהחיוב לצאת ידי שמים הוא דוקא בנתכוין לרעה, דאף שיכול לטעון ולומר מי יימר שהנתבע היה מודה, אולי היה נשבע לשקר: "קמ"ל דחייב בדיני שמים אם אין כוונתו לכך, וצריך לצאת ידי שמים אם לרעה נתכוון, ולרצות את חבירו, כי יודע הקדוש ברוך הוא כוונתו אם לרעה אם לטובה". ולכאורה אם החיוב בגרמא הוא חיוב ממוני שאין בי"ד גובים אותו אלא בידי שמים, מדוע דוקא בנתכוין לרע. וראיתי בדבר אברהם לגר"א שפירא זצ"ל מקאוונא, ח"ב לב,טז בהגהה שם, שהקשה, דאיך ילפינן מאם לא יגיד שחייב בדיני שמים, אולי יש עליו רק איסור שלא קיים חיוב התורה, אבל חיוב ממוני בידי שמים מנלן. וכתב הדבר אברהם, דודאי אם היה העד במקום להעיד משלם לבע"ד את סכום העדות, לא היה עובר על אם לא יגיד, שהרי סו"ס לא הפסידו ממון. וא"כ אין כאן חיוב לצאת ידי שמים כחיוב רגיל שבי"ד לא חייב לחייב ורק בידי שמים חייב, אלא פיצוי שמשלם העד כדי שהוא העד לא יעבור על איסור. ולכן בזה הצדיק את דברי הש"ך כח,ב דלא מהני תפיסה, כיון שאין כאן חיוב, אלא הוא מפצה בעצמו כדי לא לעבור על האיסור. ואפשר שבדרך זו יש להבין כוונת הראב"ן, דכיון שזהו פיצוי שהוא לא יעבור ואינו חיוב ממוני בידי שמים, תלוי בזה כוונתו של העד שכבש עדותו.

ועיין גם במאירי (ב"ק נו,א) לענין פורץ גדר בפני בהמת חבירו, לענין כותל רעוע העומד לסתירה, דיש לחייבו בדיני שמים, דאף דיש בזה מצוה, הואיל ומ"מ מתכוין הוא להזיק ולא למצוה, חייב בדיני שמים. ולכאורה משמע דחיוב בידי שמים הוא דוקא כשמתכוין להזיק. וכן נמצא בתש' מהרי"ט (ח"א סי' צה), דבפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמתו של חבירו לפני הדלקה, דחייבים בדיני שמים כיון שכוונתם להזיק, אולם מי שאין כוונתו להזיק אלא לתועלת, פטור אף מדיני שמים. ואף שבנזקי אדם לא חלקת בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין, כיון דבמזיד חייב מדינא, אף בשוגג חייב, דאדם מועד לעולם, אבל בדבר דאף במזיד פטור מדיני אדם, לא מחייבים בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק, כי כל לבבות דורש ה', ולא ענש על השוגג. וכן הוכיח החזו"א (ב"ק ה,ד) מהסוגיא, דדוקא במתכוין להזיק, אף שאין הנזק ברור, אלא שאפשר שיגיע הנזק לבעלים, אבל בקרוב לפשיעה כעין אבידה, אינו חייב בידי שמים, כגון העושה מלאכה במי חטאת, ולא ידע שהן נפסלין. ועיין תש' ברכת רצה סי' כב.

העולה מהאמור דגדר נתכוין להזיק הוא באופן שנראה בשעה שכובש עדותו שיתכן ויהיה נזק לבעלים, ואם אין לו כונה אחרת, למצוה וכד', הרי הוא חייב בידי שמים, וכאן שהמניעה היתה חוסר נעימות או חשש מסכסוך עם שמעון הנתבע, עימו הוא מתפלל באותו ביכנ"ס, לכאורה אינו נכלל בגדר כוונה להזיק שיש לחייבו, וצ"ע. וכאמור טעם זה יתכן ומהני לפטור בחיוב בדיני שמים, אך אין בו כדי לפטור מהחובה להציל ממון חבירו, מדין השבת אבידה וגמ"ח.

לאור האמור,

היה על העד להעיד בביהמ"ש. אולם כשלא העיד אין לחייבו בדיני אדם, ונראה דאף בדיני שמים אינו חייב.