גוד או אגוד בחמשה שותפים

משפטיך ליעקב חלק ח סימן יח עמוד רצג

ראשי פרקים

א.     תקנת חכמים או דין בית דין

ב.     מכירה או הסתלקות

שאלה

נשאלתי אודות חמשה שותפים במגרש (ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר). ראובן אומר לשמעון גוד או אגוד, או תקנה אתה את החלק שלי (חמישית) או אקנה אני חלק שלך. והשבתי, שמעיקר התקנה של גוד או אגוד היא חלוקת השותפות, אבל כשאחרי הגוד או אגוד ישארו שותפים, אין בזה גוד או אגוד. והקשה מדברי ערוך השולחן חו"מ קעא,ט שכתב מסברא דיליה: "והוא הדין אם היו שותפים הרבה, יכול אחד לומר לכולם כן או שנים מהם יאמרו להנותרים גוד או איגוד". והשבתי, דאם שנים יחד אומרים לאחד, הרי בזה יכול אחד לקנות הכל, או כולם קונים את חלקו, וזו שותפות חדשה, אבל כשאין אפשרות שאחד יקנה את הכל, ואין כאן התאגדות ושותפות של השאר כאחד, אין זה גדר של פרוק השותפות שעליה תקנו חכמים גוד או אגוד.

תשובה

א.     תקנת חכמים או דין בית דין

איתא בב"ב יג,א- ב: אין בהן כדי לזה וכדי לזה מהו, רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד, רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד. א"ל רבא לרב נחמן, לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד, בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד עושין ... ת"ש, שני אחין אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד, עשאן לשכר, השכר לאמצע, עשאן לעצמו, הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. התם נמי גוד איכא אגוד ליכא. ת"ש, כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין, אם לאו מעלין אותו בדמים. תנאי היא דתניא, טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אין שומעין לו. לא לעולם כדקתני, ודקאמרת מ"ט דרשב"ג, משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי למיתן לך, במתנה לא ניחא לי, דכתיב  ושונא מתנות יחיה  ... אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד. ולכאורה יש להבין בדין גוד או אגוד, מדוע בחצר שאין בה חלוקה יכול אחד השותפים או היורשים להכריח את שותפו למכור לו את חלקו או שיקנה ממנו, הרוצה לחלוק, ימכור את חלקו לעלמא ולא ישאר שותף, אך מהיכי תיתי להכריח את השותף למכור או לקנות. וברבינו יונה בעליותיו (ב"ב יג,ב) לענין חלוקת כלים שאין תשמישם שוה, כתב וז"ל:

           "ועוד י"ל, אפילו היו שוים בדמים, מוכח מיניה שפיר דאית דינא דגוד או אגוד כיון שחולקין, דפשיטא לן דאין תורת חלוקה בב' כלים שתשמישן חלוק, דלכל אחד מיבעי ליה תרוייהו. הלכך ע"כ זה שחולקין תקנה היא שהתקינו ליתן דרך לחלוקה, והוא הדין דמתקנינן דינא דגוד או איגוד ..."

מבואר מרבינו יונה שמעיקר הדין אין מקום לטענה זו של גוד או אגוד, דמהיכי תיתי תכריח אותי למכור את חלקי או לקנות חלקך, אלא שחכמים הבינו שאין דרך לחלוק אלא בדרך זו, שהרי לא בנמצא שיהיה קונה לחלק קטן משלם, ויהיה בכך הפסד גדול להשאר שותף בעל כרחו, ע"כ התקינו דרך לחלוקה באופן של גוד או אגוד. וכן נראה מדברי הרא"ש בתש' צח,ג לענין טענת גוד או איגוד, כשהטוען אין בידו ממון לקנות ורוצה שאחרים יקנו במקומו את חלק האחר עם חלקו, ויתן לו חלק הדמים המגיע לו, וז"ל:

           "אם יש בבית כדי חלוקה, שיהיה לכל אחד ארבע אמות על ארבע אמות, יחלוקו הבית מתהום ארעא עד רום רקיעא, עם העליה והחנות שעל גביו ועם המרתף שתחת הבית, ולא שייך כאן גוד או איגוד, כיון שיש בו כדי לזה וכדי לזה. ואם אין בבית כדי חלוקה, והיורש אומר שרוצה למכור הכל ביחד, כדי שימכור חלקו ביוקר, (ואומר לאלמנה גוד ותן לי החצי ממה שנותנין בכל הקרקע, או איגוד בשומא שנותנין לי בכולם, ואקבל המעות ואתן לך חצי הדמים), הא לאו טענה היא, דאין זה גוד או איגוד, כיון שאין לו מעות לקנות הקרקע משלו, אלא שימכור כל הקרקעות לאחר. דטעמא דרב יהודה, דאמר (ב"ב יג,א): אית דינא דגוד או איגוד, היינו משום שאין מקום המשותף ראוי לתשמיש שניהם, הילכך אמרו חכמים שיש כח לאחד מן השותפין לומר: תקנה חלקי ויהיה ראוי לך לתשמיש, או אקנה חלקך ויהיה ראוי לי לתשמיש, דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, שאינו ראוי לתשמיש שניהם וראוי לאחד מהם ... ורב יהודה סבירא ליה כיון שאינו ראוי לתשמיש שניהם, מצי למימר גוד או איגוד, כדי שיהיה ראוי לאחד מהם לתשמיש. אבל בכי האי גונא, שאמר אחד מהם גוד חלקי כמו שאמכור כל הקרקע, או אני אמכור את הכל ואתן לך חצי הדמים, כדי שימכור חלקו ביוקר, אפילו רב יהודה מודה דלא שייך גוד או איגוד, ולא נדחה את האחד מלהסתפח בנחלתו בשביל תוספת דמים של האחר, אלא ימכור חלקו כמו שיוכל, והלוקח ישתתף עם האחר".

מבואר ברא"ש שדין גוד או איגוד הוא תקנת חכמים, דכיון שאינו ראוי לתשמיש שניהם, הוי זה נהנה וזה לא חסר. וכן היא דעת הרשב"א בתש' (ח"א סי' תתקנו), וז"ל:

           "ונראה לי טעמא דמילתא, משום דדינא דגוד או אגוד ודינא דחלוקה לזמנים ידועים תקנתא היא, דאלו מדינא הוה לן למימר דאפילו חצר דלית בה שיעור חלוקה אלו רצה זה ליטול חלקו אלא משום עשיית הטוב והישר אי אפשר, ולפיכך תקנו להם או דינא דגוד או אגוד או דינא דחלוקת זמנים ידועים, כדי שלא יפסידו זה על זה חלקם".

לאמור לעיל אם דין זה הוא תקנת חכמים, דמעיקר הדין אין יכול להכריחו למכור חלקו או לקנות, אלא שחכמים סברו שאין זה מטובת השותפים שישארו בעל כרחם שותפים ושניהם לא יוכלו להנות, שכ"א מפריע לשני ואינם יכולים לחלוק ולמצות את חלקם, וע"כ במקום שאין אפשרות לחלוקה בעין, תיקנו גוד או אגוד. ובבסיס התקנה היא חלוקה ופרוק השותפות, ואם אין כאן פרוק השותפות, אין מקום לתקנת חכמים. ואינו דומה לשלשה שותפים, ששנים אומרים לאחד, כיון שיש בטענה של גוד או אגוד בכה"ג פרוק השותפות, דהאחד יכול לקנות הכל, והשנים שיקנו, הרי הם מסתדרים ויכולים להנות ביניהם, אבל כשאחד מהשותפים אומר לאחר, שהוא מתוך מכלול של שותפים, גוד או אגוד, הרי הוא מכריח את חבירו למכור את חלקו או לקנות, ומהיכי תיתי יעשה כן, כשאין בזה פרוק השותפות.

ובקרית ספר למבי"ט ריש הל' שכנים שכתב דכל הדינים האלו הם מן התורה: "מה שיש בו דין הלוקח כופין השותפין זה את זה לחלוק, ושאין בו דין חלוקה יש בו דין גוד או איגוד, או דירה לזמנים או שכירות לאחרים. ונראה דכל זה הוא מן התורה". ולכאורה נראה היה לבאר את דברי המבי"ט לפמש"כ הרב המגיד בסוף הל' שכנים, דדינא דבר מצרא הוא מהתורה, שהתורה נתנה כללים במידות האדם, ונתנה הכח לחכמים שבכל דור לישם לפי הצורך, עיי"ש. וא"כ למש"כ הרא"ש שדינא דגוד או איגוד נובע מדין זה נהנה וזה לא חסר, ויש בו גם הישר והטוב כמש"כ הרשב"א בתש' הנ"ל (ועיין גם במהרש"ם ח"ג סי' קז), ע"כ ס"ל דהוא דאורייתא. ולפ"ז גם אם נאמר שהוא מהתורה, וחכמים יצקו את התוכן, ודאי קבעו רק במקום שיש בו חלוקה ופרוק של השותפות, ולא בכגון נדו"ד.

ומה שהובאו לעיל דברי הרא"ש בתש' שאם אין לו דמים לקנות, אינו יכול לומר גוד או איגוד, הגרא"ז באבן האזל (שכנים א,ג) למד בדעת הרמב"ם דיכול לומר אף בכהאי גוונא גוד או שאחר יקנה, וכתב ע"ז הגרא"ז וז"ל:

           "ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דדין גוד או איגוד אינו משום גדרי זכות שיש לכל שותף זכות לומר גוד או איגוד, אלא דהוא דין בית דין, מגדרי כופין על מידת סדום, דכיון שאינו טוב לשניהם ביחד, יכול כל אחד לומר גוד או איגוד. והנה הטור הביא מדברי הרא"ש בתש' דלא אמרינן גוד או איגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמישך. אבל כשאומר גוד חלקי או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקו ביותר, לא שייך ביה גוד או איגוד. ובדברי הרמב"ם בהל' ב מבואר להדיא דלא כדברי הרא"ש, שכתב; ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו, אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין, הדין עמו. וכן מבואר בשו"ע, והוא מחלוקת הרמב"ם והטור. ובטעם מחלוקתם נראה דהוא בזה, דהרא"ש סובר דדין גוד או איגוד הוא משום דיש לכל שותף זכות תשמיש בחצר, וכיון שאינו ראוי לתשמיש בעד שניהם, יכול לומר גוד או איגוד שיהיה לו אפשר להשתמש בחלקו, אבל על מכירה לאחרים בשביל תוספת דמים, אין לו זכות בזה. אבל הרמב"ם סובר דאינו משום גדרי זכות אלא דהוא דין מדיני בית דין, משום גדרי כופין על מידת סדום, כיון שהוא טוב יותר לשניהן, ולכן גם מכירה לאחרים כיון שהוא טוב לשניהם בשביל תוספת דמים, נמי יש בזה גוד או איגוד".

מדברי הגרא"ז עולה דניתן לבאר את דין גוד או איגוד בשני אופנים: או שבהלכות שותפין לכל שותף יש זכות לדרוש להשתמש בחצר, וכיון שאינם יכולים להשתמש בחצר, מהלכות שותפים יכול לטעון גוד או איגוד. ואולי צריך להוסיף דאדעתא דהכי השתתפו, שכ"א יוכל להשתמש, ואם לא יוכלו, שכ"א יוכל לקנות את חלק חבירו ולסלקו, אך לא שיסלקו ע"י שיביא אחר שיקנה, אפילו אם יקנה הכל, הרי הקונה מסלק שותף מחלקו, וע"ז לא השתתפו שיוכל לסלק אחר שאינו שותף את אחד השותפים, רק השתתפנו על דעת שאם לא נוכל להשתמש, שכ"א יוכל לסלק את חבירו ע"י גוד או איגוד. ובדרך זו הלך הרא"ש. ושיטת הרמב"ם שאין זה מהלכות שותפים אלא כדין כל כפיה על מידת סדום, שתתן לי להנות מרכושי, ובכל דרך שאמצא להנות מהרכוש, כיון שאתה השותף לא ניזוק, שאינך יכול להשתמש ולהנות מחצר זו שאין בה דין חלוקה, הרי שכל דרך של הפרדות אינך יכול למנוע, כיון שהמניעה  היא מידת סדום, יכולים לכוף את השותף למכור חלקו גם לאחרים, אם זו הדרך להפרד ולהנות, כשכעת לא ניתן להנות. (ועיין ברמ"ה בסוגיא דדין זה הוא מכופין על מידת סדום, עיין להלן).

ונראה דבין אם נאמר דעל דעת כן השתתפו, או שזה דין מהלכות בית דין דכופין על מידת סדום, י"ל דבנדו"ד אינו יכול לומר גוד או אגוד, דאין לומר דעל דעת כן השתתפו שכ"א יאמר לחבירו, באופן שאינו מחלק השותפות, דכל הבסיס הוא שיכול להשתמש בכל החצר, וכאן בטענת גוד או אגוד אין היכי תימצי שיוכל להשתמש בכל החצר. וגם אם זה כח בית דין לכוף על מידת סדום, מה מידת סדום יש כאן אם ממילא הוא נשאר בשותפות עם האחרים שאינם חלק מהגוד או אגוד, ואין היכי תימצי שהנטען יוכל לקנות הכל.

ובכסף הקדשים קעא,ו כתב דדין זה של גוד או איגוד "הוא תקנה דרבנן מפני דרכי שלום ... ואין זה שייכות כלל לכח המכר והקנין רק דרכי שלום". הרי שדין זה הוא אמצעי להשכנת שלום בין שותפים. ואף כתב דאפשר שדין זה הוא מן התורה, מדכתיב; בין איש ובין גרו, על עסקי דירה (עיין סנהדרין ז,ב, אפי' בין בית לעליה וכו'), ממילא דרך השלום בדירות הוא בכלל, או שהוא הלכה למשה מסיני, או שהוא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ומ"מ כתב להדיא שאינו דין מדיני המקח. ונראה דלכסף הקדשים צריך לעשות הקונה קנין בחלק שותפו, לאחר שחלקו בגוד או איגוד. ועיין בחזון איש (ב"ב ח,א) בהסבר שכל דין זה הוא תקנת חכמים, ומ"מ קבעו חכמים את הדרך מתי אפשר ומתי אי אפשר לכוף את השותף, וז"ל:

           "נראה דדיני ממונות נמסרו לחכמים לקבוע כפי משפטי חכמת התורה שזכו בה חכמי התורה, והן הן שנמסרו למשה, שהרי הן בכלל משפטים, והיינו ששכל בני אדם מסכים עליהם. והנה דבר משותף אין לאחד מהן הנאת היחיד בקנינו, מפני הקיפוח של השני, וצריך לקבוע משפטים ישרים ביניהם, איך יקוים תשמישם בזמן שיתעצמו אחד עם השני, ובזה קבע הדין מתי כופין לחלוקת הנכס עצמו, ומתי חלוקת זמנים או שאר חלוקה. ודנו ר"י ור"נ אי אית דינא דגוד או איגוד, שגם זה בכלל זכות שותף נגד חבירו, שגם זה בכלל הישר שאין לאחד לסבול מכובד השותפות, בזמן שנותן לחבירו הברירה ליקח או למכור ..."

נראה מדברי החזו"א שנקט מילתא בטעמא לתקנת חכמים של גוד או איגוד, שזה כוחם להעמיד משפטי התורה והממון על תילם, שכאשר שותפים בנכס ואינם יכולים להנות מהנכס, יש לחלוק את הנכס ע"פ הלכות שקבעו חכמים. ודברי החזו"א יכולים להיות מילתא בטעמא הן לרמב"ם והן לרא"ש, ולא נחית לחלק ביניהם.

והנה נחלקו הראשונים אם דין גוד או אגוד הוא גם בשנים שקנו בשותפות בית שאין בו דין חלוקה, או רק ביורשים ומקבלי מתנה, עיין ברא"ש ב"ב א,נא שהביא את דעת הר"י מיגאש דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה, אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה, אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד, שהרי לדעת שיהו שותפין לקחוהו שניהם ולא למכרו איש אל אחיו. וכתב הרא"ש דנראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו, או אם היה להם בית דירה ולקחוהו להשכירו לאחר, אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהן או הוצרך למכור מחמת דוחקו, יכול לומר לחבירו גוד או איגוד, כיון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר. עוד הביא הרא"ש מהר"י מיגאש דאין דין גוד או איגוד בשדה. וכתב הרא"ש, דהר"י מיגאש לשיטתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו בשותפות כגון בית דירה ומרחץ ובית הבד וטלית ושובך, ואין נוח לאדם להשתמש בשותפות עם חבירו, יכול לומר גוד או איגוד, אבל בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס. והרא"ש כתב דאין דבריו נראין בזה. ודעת רבינו יונה (ב"ב יג,ב ד"ה עלה) כדעת הר"י מיגאש דבלוקחים לא אמרינן גוד או איגוד. גם הנימוק"י (ב"ב ח,א – ב בעמוה"ר) הביא דעת הרא"ה דגוד או איגוד אין בשותפים שהשתתפו לדעת: "שלא נשתתפו והטילו מעותיהם על דעת שיסלק אחד מהם את חבירו". אולם הנימוק"י עצמו ציין דדעת הרמב"ם דאין חילוק בין יורשים או שנים שהשתתפו לדעת, עיין ברמב"ם הל' שכנים א,ג שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד, וז"ל:

           "אחד השוכר מחבירו מקצת חצר, או שדה שאין בה דין חלוקה, או שנים ששכרו מקום אחד בשותפות, כל אחד מהן יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך, ואם יש בה דין חלוקה חולקין. השגת הראב"ד: וגם זה הדין נפשו אותה ויעש ממנו לשכירות, שע"מ כן שכרו, וקרוב אני לומר אף במקח כן, ולא אמרו גוד או איגוד אלא בירושה ומתנה".

(ועיין בחזו"א ב"ב ט,ג דהראב"ד ס"ל דאף בדבר שיש בו כדי חלוקה, אם קנו בשותפות, אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק, דאדעתא דהכי השתתפו). ובשלטי גיבורים שם אות ב הביא מתש' רבינו האי גאון דשייך בשותפים שהשתתפו דינא דגוד או איגוד. ועיין ביד רמ"ה ב"ב פ"א סוף סי' קעג. ובמחבר בשו"ע חו"מ הביא דעת הרמב"ם בלבד לענין זה דבשותפים שקנו, ג"כ יש דינא דגוד או איגוד. ובש"ך ס"ק א הביא דעת הר"י מיגאש והראב"ד. והחתם סופר בתש' חחו"מ סי' יב, הובאו דבריו בפת"ש חו"מ קעא,ג, דדעת כמעט כל הפוסקים דגם בשותפים אמרינן גוד או איגוד.

 והנה כל מחלוקת הראשונים היא בדעת השותפים, האם השתתפו על דעת שלא להפרד זה מזה בדרך של גוד או איגוד, או אף שקנו יחדיו חצר שאין בה כדי חלוקה, לא היה בדעתם שאם אחד מהם לא יוכל אלא לחלוק, כשסבור הוא לקבל ואינו יכול, שלא יוכל לחלוק בדרך של גוד או איגוד, שהיא דרך החלוקה בדבר שאין בו דין חלוקה. כך כתב הרשב"א בתש' (ח"א סי' תתקיג) לפרש את דעת הרמב"ם: "לפי שיכול לטעון סבור הייתי לקבל ולדור כן, ועכשיו איני יכול לסבול". וברב המגיד שכנים א,ג הביא את הרשב"א, וכתב להוסיף בבאור דעת הרמב"ם, דיכול השותף לומר שסמך שיוכל להפרד ע"י דינא דגוד או איגוד. ובחזו"א (ב"ב ט,ד) כתב בענין שותפים בעסק מרויח, ונפלה קטטה בין השותפים, דיש להסתפק אם דמי לנפל הבית שיכול לומר גוד או איגוד אף לדעת הר"י מיגאש, דאם נפל דבר מחודש מצי טעין גוד או איגוד, שכן כתב הטור לדעת הר"י מיגאש, או ששנאה לאו טענה היא, עיי"ש. גם בכסף הקדשים קעא,ו כתב דכל היכא שהתחדשה ידיעה חדשה שלא היתה קודם השותפות, יכול לטעון לכ"ע גוד או איגוד, ולמד כן מדברי הרשב"א הנ"ל, עיי"ש. ומ"מ כאמור לא שייך לומר כן בנדו"ד, שבטענת גוד או אגוד לא תתפרק השותפות.

אחר הדברים האלה, ראיתי ברמ"ה בחידושיו לב"ב יג,ב (אות קעג ד"ה והוא הדין גביה) שכתב וז"ל: "והוא הדין גבי תלתא אחי או תלתא שותפי, דאזל חד מיניהו למדינת הים וקא בעו הני תרי דקיימי למפלג בדבר שיש בו דין חלוקה, דיכיל למיפלג באנפי בי דינא ואפילו קמי ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא ... והוא הדין היכא דלית ביה דין חלוקה לענין חולקי דהני תרי דקיימי דאית ביה דינא דגוד או אגוד, אבל בחולקא דאידך לא". ולכאורה משמע שיכולים השנים לומר ביניהם גוד או איגוד, אף שלענין החלק השלישי במקומו עומד, כך נראה לכאורה. וצ"ע הפשט ברמ"ה. וא"כ ראיה לא כמש"כ, דאף שהשותפות לא מתפרקת, יכול לומר גוד או אגוד. אך אפשר דדעת הרמ"ה כמו שיובא להלן, דדין גוד או איגוד הוא דין בית דין וכפיה על מידת סדום, ובזה י"ל שכופה שלא יהיו שותפים. אולם לראשונים שזו תקנת חכמים, י"ל כמש"כ לעיל.

וכן נראה מתש' מהר"מ מרוטנבורג (פראג סי' רצ), לענין אח או שותף הנמצא במדינת הים, דיכולים לחלוק ולהניח לו חלקו, והביא ראיה שהחלוקה תהיה קיימת, ואין השלישי יכול לבטל החלוקה, ובלבד שתהיה החלוקה בבי"ד:  "ובדבר דשייך ביה גוד או אגוד, לא מסתברא שיהו רשאין לחלוק, ואם חלקו יכול למחות כשיבא בגוד או איגוד". מבואר דלא מהני חלוקה בגוד או אגוד שלא בפניו. אמנם בסברא שם י"ל דאין תקנת חכמים בכה"ג שאינו פה, ואפשר גם אינו בדין כפיה. אולם עדיין יכולים לומר ביניהם גוד או איגוד, ולהשאר בשותפות עם השלישי שבמדינת הים. וא"כ מוכח לכאורה דבכה"ג אינם יכולים לומר גוד או איגוד בינם לבין עצמם. אבל צ"ע אם אפשר לדייק כן במהר"מ, דאפשר שרוצים לומר גוד או איגוד על הכל ולא רק על חלקם.

ב.     מכירה או הסתלקות

ועיין בחידושי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל ב"ב סי' יב שחקר אם תקנת חכמים בגוד או איגוד הוא גדר של חלוקה, דהיינו שכך מחלקים את השותפות, האחד מקבל את חלק חבירו, וזה שלא קיבל, מקבל דמים. או שזה גדר של מכירה, שמוכר שותף אחד לשני את חלקו. נפק"מ אם צריך דעת מקנה, דאם זה דין מדיני חלוקת שותפות, אין צריך דעת מקנה, ומהני אף אם אינו רוצה. ואם זה דין מכירה, כופין את המקנה עד שיאמר רוצה אני, עיי"ש. ועיין בשעורי הגר"י גוסטמן (קונטרס שעורים ב"ב ח,ב).

והדבר נתון לכאורה במחלוקת הראשונים. דהנה הרמ"ה לאורך כל הסוגיא משתמש בביטוי "כפינן" לנתבע לגוד או אגוד. עיי"ש באות קסז: "ושמעינן מינה דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד את כוליה בהני דמי או איגוד אנא בגוייהו, דאע"ג דחבריה לא קא ניחא ליה, כייפינן ליה למיגד או לאוגודי ליה לתובע, אבל היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה אגוד אנא ולא קא מבחר ליה למיגד או לאוגודי, לא כייפינן ליה לחבריה למיגד ולא לאוגודי, אלא משתמשי בה בשותפותא ..., דכיון דאפילו היכא דלא משכחת גוד דומיא דאגוד אף על גב דמיבחר ליה בגוד או אגוד בההוא אנפא דאיפשר ליה לאבחוריה ולא משייר מידי ממאי דאיפשר ליה, לא כייפינן ליה לנתבע למיצת ליה, דלאו גוד או אגוד הוא ...". וכן שם באות קעג (ד"ה מיהו) דאם מבקש נתבע ל יום להשיג כסף לקנות, ממתינים לו ואין כופין אותו למכור מיד, כיון שיש לו פסידא בזה, עיי"ש. וכן שם בד"ה ומחוורתא, ובד"ה ואפי' היכא. ודין בכפיה בזה י"ל שכופין אותו להקנות עד שיסכים ויאמר רוצה אני, וא"כ הוי דין הקנאה ולא חלוקה, דאין חלוקה, למה לנו לדין כפיה, יחלוק שלא מדעת חבירו, דמשמעות הרמ"ה שהכפיה היא על השותף ולא על השותפות, ואם צריך להפעיל כפיה על השותף, מוכח לכאורה שזה דין הקנאה.

ובגמ' יג,א הקשתה הגמ' שאין דינא דגוד או איגוד, מזה שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי, שחציו עבד וחציו בן חורין, כופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכותבין שטר על חצי דמיו, ולא כמו שסברו בית הלל בתחילה, שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. וא"כ מוכח שלא אמרינן גוד או איגוד, דאם אמרינן, מדוע לא יאמר העבד או האדון גוד או איגוד. ותירצה הגמ', דשאני הכא, דאגוד איכא גוד ליכא. דהעבד יכול לקנות, אבל אינו יכול לומר לאדון קנה חלקי, שאין דמים לבן חורין, שאין עבד עברי נמכר אלא לשש. ובשטמ"ק שם הביא מגליון תוס' להקשות, דהרי בחצי עבד וחצי בן חורין, גם איגוד ליכא, שהרי האדון אינו יכול לשחררו מחמת העשה של לעולם בהם תעבודו. ותירצו: "אי דינא הוא דמצי למימר איגוד, אם כן אינו משועבד לרבו כלל, דליכא עשה דיתן לו חצי דמיו ויפטר בעל כרחו, ובדין אין לרבו עליו אלא דמיו אם הוא רוצה ליתנם". דאין האדון משחררו אלא הוא משחרר את עצמו ע"י נתינה בעל כרחו של הכסף לרבו. ומוכח מזה לכאורה דבגוד או איגוד אין צריך דעת מקנה ויכול לסלקו בעל כרחו.

           תבנא לדינא, לענ"ד נראה דלא יכול השותף לומר לשותף האחר גוד או איגוד, כשיש עוד שותפים.