ספק מחילה בלב על שכר דירה בעזיבה מוקדמת של השוכר

יום שלישי ט"ז אייר תשע״ח 01.05.18

מס׳ תיק: 002/18

לפני כב׳ הדיינים:

אב״ד הרב ניר אביב

דיין הרב אריאל אלקובי

דיין הרב אבישי חבר טוב

התובע: א', משכיר

נגד

הנתבע: ב', שוכר

פסק הדין

תיאור המקרה

המשכיר השכיר לשוכר דירה. לאחר שנה האריכו את החוזה לשנה נוספת. לאחר כמה חודשים בתוך תקופת השכירות, החליט השוכר לעזוב את הדירה לפני סוף הזמן. נוצרה אי הבנה כיצד יהיו התשלומים על הזמן שלאחר עזיבתו הפתאומית של השוכר.

טענות הצדדים

התובע:

בתאריך 23.6.17 הארכנו את חוזה השכירות לעוד שנה. בתאריך 1.2.18 פנה אלי השוכר ואמר שהדירה צפופה בשבילו. ובתאריך 8.2.18 יצא מהדירה. הוא שילם לי עד סוף החודש. למעשה ההסכם בחוזה הוא שהוא שחייב להודיע לי כשלושה חודשים מראש. סיכמנו שאוותר לו על חודש וחצי בגלל מצבו, אבל אח״כ אמר לי שהכל כרגיל ולא יצא מהדירה. לאחר זמן, הודיע לי רק שבוע מראש שהוא מצא דירה ועזב. הדייר החדש נכנס 1.4.18 על כן אני תובע שכר דירה עבור חודש 3.18 שבו הדירה עמדה ריקה, על כן התביעה שלי היא על סך 2300 ₪.

הנתבע:

אנו גרנו ב-------- ורצינו משהו יותר זול, ראינו את הדירה שלו והיא מצאה חן בעינינו. גרנו בה שנה ואח״כ הארכנו לעוד שנה. במהלך השנה הזו נולד לנו ילד. הבית התחיל להיות צפוף בשבילנו, ואשתי מאוד לחצה שנעבור לדירה יותר גדולה. אמרתי לו שהדירה קטנה בשבילנו ואנו מתכוונים לעבור. התובע אמר לי שצריך להודיע שלושה חודשים מראש ועלי לשלם אם לא ימצא שוכר. אמרתי לו שזה זמן ארוך בשבילנו זמן של שלושה חודשים. אמר לי התובע שנסכם שתוך חודש וחצי תעזוב ותשלם על חודש וחצי. אמרתי לו שאין לי כסף לשלם שכ״ד על שני מקומות בו זמנית, ואשלם לו רק עד סוף החודש והוא לא אמר בתגובה כלום, וכך העניין נגמר. כלומר, הוא הבין שכך הם הדברים מבחינתי, וכך היה, באמת שלמתי לו והוא מצידו לא הזכיר לי בשום פגישה בינינו את התביעה הזו. ורק עכשיו הוא תובע. היו מספר הזדמנויות שהיה יכול להזכיר לי, למשל כשהביאו לי את המשלוח מנות של הישוב לכתובת הישנה (דירת התובע) והתובע הודיע לי שהגיע המשלוח, ולא אמר לי אז דבר על החוב. כלומר, ברור ופשוט שהוא הבין את המצב שלי והסכים, ובאמת נתתי לו חודש ובזה נגמר העניין. אני מצידי ממידת החסד פרסמתי לו את הדירה ביד 2, שלחתי לו אנשים ואמרתי רק דברים טובים על הדירה, והשקעתי מזמני זמן רב כדי למצוא לו שוכר. אפילו הראיתי לאשתו את התמונות שאני מפרסם, ולא אמרו שום דבר על תשלום נוסף שאני חייב להם. עכשיו הוא הבין שהוא מפסיד, כי השוכר החדש שמצא משלם לו פחות והוא מבין שמפסיד, ולכן בא לתבוע אותי. בינינו הכל היה מסודר שילמתי כל מה שסיכמנו. אינני חייב מאומה.

הדיינים שאלו את הנתבע: כיצד סיכמת שתוך חודש וחצי תצא, ואח״כ אמרת למשכיר שהכל כרגיל ואינך יוצא?

ביאר הנתבע שהייתה דירה שכבר עמדו לחתום חוזה שכירות ולהיכנס אליה, ולכן אמרו לתובע שהם עומדים לעבור. אבל לבסוף התברר לנו, שהדרישות של בעלת הדירה יהיו קשות עבורנו, ולכן ויתרנו על העסקה. לא היה לנו מקום אחר לשכור, ולכן אמרתי לתובע שבינתיים אינני יוצא. מה שקרה לאחר מכן הוא, שהלכנו למזכירות והם הביאו לנו רשימת דירות להשכרה שלא מופיעות באתר יד 2, ושם מצאנו תוך זמן קצר דירה להשכרה שמצאה חן בעינינו, ועברנו אליה באופן סופי בתאריך 26.2.18, יומיים לפני תענית אסתר.

שאלת הדיינים לנתבע: האם אתה יכול לשחזר את השיחה האחרונה שהייתה ביניכם?

תשובת הנתבע: סוכם על תשלום של חודש וחצי במקום שלושה חודשים, ורצה תשלום של כ3000 ₪ בערך. אמרתי לו שאין לי כזה סכום ולא אוכל לשלם פעמיים לשני משכירים. ואמרתי לו שאשלם עד סוף החודש, והוא לא ענה, ובזה נגמר העניין. כלומר, הוא הסכים לדבר זה, ובאמת לא הזכיר לי בכל האפשרויות שצויינו לעיל, ורק עכשיו התעורר ונזכר לתבוע.

שאלת הדיינים לנתבע: האם התובע אמר לך איזו אמירה מפורשת שמחל או וויתר על התשלום?

תשובת הנתבע: הוא לא אמר במפורש, אך זה היה מובן לכאורה מן השיחה, ומכל ההתנהלות שהייתה בינינו שאני משלם רק עד סוף החודש ותו לא.

תגובת התובע:

א.      חיפוש אחר שוכר חדש הוא מחובת השוכר אשר ביטל באמצע זמן השכירות וזה מופיע בחוזה.

ב.     הסיכום היה כך, הבנתי אותו שאינו יכול להישאר כשלושה חודשים. אבל מצד שני אני צריך להתארגן כדי למצוא שוכר חדש. ולכן וויתרתי לו, ואמרתי לו שישלם חודש וחצי מעת שיצא. מצידי יכול לשלם ולצאת מיד. אינני דורש את כל השלושה חודשים, אלא רק את החודש שהדירה עמדה ריקה, שהרי לא יכולתי להתארגן ולחפש שוכר חדש בזמן כל כך קצר.

ג.      זה לא נכון שוויתרתי. לא ויתרתי כלל, אלא חיכיתי אולי אמצא שוכר אחר מיד תוך זמן קצר ולא אדרוש ממנו כלום, ולכן לא ביקשתי. עכשיו שמצאתי שוכר הנני תובעו, כי זה סיכום סך ההפסד שנגרם לי ממנו.

ד.      בנוסף, אני כל 13 לחודש מאז מזכיר לו על התשלום הזה. באמת יש לי הודעת ווטסאפ בתאריך ה13.4 שבו דרשתי שישלם, אך לגבי 13.3 אינני מוצא כזו הודעה, אך אולי הייתה שיחה טלפונית שהזכרתי לו שישלם. בכל מקרה, לא אמרתי שאני מוחל ולא וויתרתי מעולם. בכל המקרים שציין הנתבע שלא הזכרתי את התשלום, זה משום שלא היה שייך להזכיר כמו עם המשלוח מנות, שמטרת ההודעה ששלחתי היתה רק להראות לו איפה המשלוח מנות שלו, ולא להזכיר לו בעת זו על חובות.

א. האם השתיקה של התובע הוי כהודאה

בכמה מקומות הגמ׳ אומרת ששתיקה כהודאה דמיא (למשל יבמות פז,ב), ולפעמים שתיקה אינה כהודאה (ב״מ לז,ב), ועלינו לברר את הגדר בזה. המהר״ם פדאווה בתשובה (סימן מ) מציין מקרים בהם שתיקה כהודאה וכן מקרים ששתיקה אינה כהודאה, ומנסה לצייר כלל, וכותב:

״ואפשר לומר דאף המהר״ם בתשובה (שכתב ששתיקה אינה כהודאה) מודה בכיוצא באלו דרואה שחבירו מזיק לו ומשתמש בשלו או מחזיק בשלו ושותק אם כן ודאי מחל או הודה שהוא של חבירו, מה שאין כן בדרוש שהשיב עליו מהר״ם שהוא על טענות שלא ראה עדיין היזק בשלו ואינו חש להשיב עתה בעבור העתיד אבל במקום שרואה שורו טבוח לפניו ודאי דרך כל אדם לצווח אם אינו מוחל״.

גם המהרי״ט בתשובה (א,קו) דן לגבי אדם שירד לתוך קרקע של חברו ובנה והבעלים ראה ושתק, האם יש בשתיקתו משום הודאה. וכתב:

״והיכא שראה בעל הקרקע שהיה גודר ובונה ושתק ולא מחה, אין לומר מאחר שלא עכב כיורד ברשות דמי, דאינו נקרא יורד ברשות אלא כשהורידו בעל הקרקע עצמו. אבל מי שירד ברשות חבירו ובתורת שכירות או שאלה או שותפות והיה בונה מעצמו, אף על פי שהלה רואה ושותק לא אבד את זכותו, שהוא סבר לעצמו הוא עושה לצורך שעה... אף כאן דוקא כי עביד מעשה דמוכח דניחא ליה הוא דאמרינן דאבד את זכותו, אבל בשתיקה בעלמא לא. ולא מצינו בשום מקום שתהא בשתיקה שום חיוב, ולא שום נתינת רשות״.

מבואר, שסתם שתיקה של אדם אינה הודאה, ושותק משום שלא חושש למחות, ורק אם עשה מעשה שמוכח ממנו שמודה, ״אבל אם היה שם בשעת המקח ושתק לא אבד את זכותו בשתיקה לבד", וכן כתב הריטב״א ז״ל וזו לשונו:

"דוקא חתום וכיוצא בו, ולאפוקי הא דאמר ליה זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק״.

העולה מדברי המהרי״ט, שסתם שתיקה אינה כהודאה אלא אם כן עשה מעשה שמוכח ממנו או שהיה צריך למחות בבירור כגון שקבל עליו והודה בפני עדים או בפני בית דין שחייב לו ושתק (שו״ע חו״מ פא, ו-ז), אבל אם תבעו בינו לבינו שחייב לו ושתק, שתיקה אינה כהודאה משום שלא חש לענות לו, שלא עלה על דעתו שצריך למחות. ומתבאר לנו, שבכל מקום שיש לתת הסבר וטעם מדוע שתק ולא חש לענות לו, שתיקה אינה כהודאה (ועיין גם במהרי״ט א,קיד).

בנידון שלנו, התובע טוען ששתיקתו הייתה משום שלא חש לדברי הנתבע היות ויש לו חוזה שכירות חתום, ועוד ששתק משום שבאותה עת עדיין לא היה יודע מתי ימצא שוכר ומה יהיה הנזק שיגרם לו. וטענה זו מוצדקת.

ועוד נראה, שבכלל לא שייך כאן גדר ׳הודאה׳, מאחר שהודאה היא תגובה, ושייכת כשיש תביעה של חוב כלפיו או שנעשתה פעולה ברכושו או כלפי רכושו כגון ששכנו פתח מולו חלון ושתק וכדו׳, אך בנידון שלנו לא שייך כל זה, שלא הייתה תביעה מצד הנתבע אלא רק הודעה שאין לו אפשרות לשלם.

ב. האם יש כאן מחילה

1. מחילה ללא קנין

גם אם נגדיר שהייתה מחילה, היות ולא נעשה עליה קנין, זו מחילה בדיבור בלבד. לכאורה הלכה פסוקה היא ש״מחילה אינה צריכה קנין״ (שו״ע חו״מ יב,ח), אולם הסמ״ע (שם ס״ק כא) מבאר שמדובר שהמוחל אינו מחזיק בידו את שטר החוב, כי כל זמן שמחזיק בידו את השטר, מחילה אינה מועילה בלא קנין. ובנידון שלנו, לתובע יש שטר בידו (היינו חוזה השכירות) שלפיו השוכר חייב בתשלום על ג׳ חודשים. לכאורה היה מקום לומר שמאחר והתובע מודה שמחל על תשלום חודש וחצי מתוך שלושה חודשים יש לו דין של ׳פוגם שטרו׳, אך גם בפוגם שטרו הסיבה שחייבוהו שבועת הנוטלין אינה משום שאיבד את זכות המוחזקות שלו אלא כדי שידייק יותר בטענתו, ולכן יש לו זכות להישבע וליטול.

ברם, הדין שכתב הסמ״ע שכאשר השטר ביד המוחל המחילה אינה מועילה בלא קנין, אינו מוסכם ונתון במחלוקת הפוסקים. השו״ע (חו״מ רמא,ב) כתב:

״מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד״.

והרמ״א הגיה:

״ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא״.

מקורו של הרמ״א במרדכי (סנהדרין תרעט-תרפ), שמביא כמה ראיות לכך שמחילה אינה צריכה קנין, וקצות החושן (יב,א) מיישב את אחת הראיות עיין שם, ובתפארת יעקב שם.

נמצא שיש בזה מחלוקת, כאשר המוחל מחזיק שטר בידו האם המחילה תופסת ללא קנין, והש״ך (רמא ס״ק ד) כתב שהוי ספיקא דדינא.

ולאחר העיון נראה, שאינו דומה מחזיק בשטר חוב לנידון שלנו. המחזיק בשט״ח או משכון מחזיק בשעבוד ובזכויות שיש בגוף השטר או המשכון, בין אם מדובר בשעבוד ממש בין אם מדובר ביכולת מיקוח מכח ׳שטרך בידי מאי בעית׳. אולם, המחזיק בחוזה שכ״ד אין לו מוחזקות בשום דבר, חוץ מעצם הראיה על מה שהוסכם בו. לכן, נראה שגם בנידון דידן אם הייתה מחילה ללא קנין המחילה הייתה תופסת.

ברם, גם אם נחליט שחוזה השכירות אינו כשטר, מכל מקום התובע מחזיק בידו צ׳ק פיקדון ע״ס עשרת אלפים ₪, ויתכן שנחשב כמוחזק בשטר. ועוד י״ל, שעצם המוחזקות מרעת את טענת הנתבע על המחילה, כי אם אכן הייתה מחילה מדוע לא דרש מהתובע את צ׳ק הביטחון בחזרה לידיו, ויש לתובע טענת ׳שטרך בידי מאי בעית׳. ואולי יש קצת לפקפק, כי הנתבע יכול לטעון שצ׳ק הביטחון אינו ניתן כערבות לשכ״ד אלא כערבות לחובות חיצוניים שיש על הדירה כגון מים, חשמל וכדו׳, שהדרך היא לקבל אותו בחזרה רק לאחר כחודשיים מתאריך העזיבה, ולכן לא תבעו בחזרה.

אלא דא עקא שלא הייתה מחילה מפורשת, הנתבע טוען ש׳מכך שהתובע שתק לאחר שאמרתי לו שאין לי כסף לשלם, השתיקה היא ראיה שמחל בלבו׳. וצריך לברר מה הדין לגבי מחילה שאינה בפה אלא בלבו של אדם בלבד, האם שמה מחילה.

2. מחילה בלב

קיימא לן (קידושין מט,ב) שדברים שבלב אינם דברים (ועיין בר״ן שם), ורק מחילה בפירוש הוי מחילה. מאידך, ישנו מקור סותר לכאו׳ ממנו משמע שמחילה בלב הויא מחילה. המשנה בכתובות (קיד,א) אומרת שאלמנה שלא תבעה את כתובתה כ״ה שנים אינה גובה, ובירושלמי (כתובות יב,ה) מבואר שיש מחילה מצדה, והמהרש״ל בפירושו לסמ״ג (עשין מח) כתב:

״ונראה לי דמכאן דמחילה אפילו בלב מהני בלא דיבור״.

אולם קצות החושן (יב,א) תמה וכתב:

״ובעיני יפלא הדבר, דלא מצינו בשום מקום דמחשבה מועיל, ואפילו הפקר והקדש ונדר בכולהו בעינן דיבור ממש, לבד בקדשי מזבח מהני ביה מחשבה משום דכתיב קרא (שמות לה, כב) כל נדיב לב כדאיתא בפרק שבועות שתים (שבועות כו, ב)?״

ולבסוף הקצות מיישב על פי המהרי״ט (חו״מ ב,מה) שעמד בחקירה של גדר המחשבה שבלב, שעל פי כמה סוגיות יוצא שיש תוקף לדברים שבלבו של אדם, ומאידך ישנן כמה סוגיות המורות שלא מועילים דברים שבלב, ולכן העלה שבדבר שידוע לכל העולם מה שבלבו כגון שלש שנים שלא מיחה במי שמחזיק בקרקעו, יש חזקה שמחל ולא הוי דברים שבלב, אבל בדבר שאינה ידועה לכל מחשבתו הוי ליה דברים שבלב ואינו מועיל. וכן הוא לגבי אשה ששהתה כ״ה שנים שזו אומדנא שמחלה מאחר ולא תבעה עד עכשיו, שמחשבתה ידועה לכל העולם ולא הוי דברים שבלב כיון שידוע בלב כל אדם. ולפי זה יוצא בנידון שלנו שדברים שבלב אינם דברים, משום שלא ברור ולא ידוע לכל אדם שבמצב זה המשכיר מוחל על שכ״ד, אלא להפך רוב העולם לא היו מוחלים במקרה כזה.

וביבי״א (חו״מ ח,ג) כתב שדברי המהרש״ל הנ״ל אינם מוכרחים, כי יש לומר כדברי הנימוקי יוסף (ב״ב פרק יש נוחלין קלב,א), בדין המחלק נכסיו לבניו, ואשתו שותקת, שאמרינן התם שמחלה כתובתה, וכתב הנימוקי יוסף:

״ודרכים אלו מקולי כתובה הן, דאפילו לא מחלה בהדיא אמרינן כמי שמחלה בהדיא דמי, משום שיותר משהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להינשא. מה שאין כן בבעל חוב אם לא מחל בהדיא לא הוי מחילה״.

והוסיף, שכן כתבו הרא״ש בתשובה (כלל מ סי׳ יב) ובעל התרומות (שער נט), ואם כן אין שום ראיה מדין אלמנה ששהתה כ״ה שנים ולא תבעה כתובתה שאומרים שמחלה כתובתה, לדין בעל חוב בעלמא, שאפילו שתק זמן רב ולא תבע חובו, זכאי לגבות חובו. דברי הנ״י הם כדברי הקצות בשם המהרי״ט שכ״ה שנים שלא תבעה כתובתה הם אומדנא דמוכח, ולא הוי דברים שבלב אלא בלב כל אדם.

ברם, הרשב״א (קידושין נ,א) כתב שדוקא במקום שהדברים שבלב סותרים לדברים שבפה לא אמרינן דברים שבלב דברים, אבל דברים שבלב סתם שאינם סותרים לדברים שבלב הוי דברים (כמו בתרומה שמחשבה מועילה, גיטין לא,א). ועיין בנתיבות המשפט (רסט,א) שמביא את הרשב״א ותמה על הקצות, ויוצא לפי דבריהם שבנידון שלנו המחילה בלב מועילה.

נמצא שדין זה נתון במחלוקת ראשונים (ר״ן קידושין מט ע״א עם הרשב״א הנ״ל), ובמחלוקת אחרונים (מהרי״ט, סמ״ע וקצות החושן עם המהרש״ל, הש״ך והנתיבות).

וביבי״א (חו״מ ג,ג) דן בארוכה בדין מחילה שבלב (ונו״נ בחריפות כידו הטובה עליו בכל דברי הרא׳ והאח׳ שכתבו בנושא זה), והביא (ס״ק יד) בשם הגאון האדר״ת מה שכתב בקונטרס את דבר המשפט (סי׳ יב), שהעלה שהדבר תלוי בחקירה בגדר מחילה האם היא הקנאה או סילוק בעלמא, ונתון במחלוקת הראשונים, שלתוס׳ (קידושין יט) הסו׳ שמחילה לא הוי הקנאה אלא סילוק שיעבוד בעלמא, אף מחילה בלב הויא מחילה. אבל לריטב״א (שם) בשם רבו, הסו׳ שמחילה הויא הקנאה, נראה שלא מהני מחילה בלב.

מכל מקום מידי מחלוקת לא יצאנו. בספר פנים במשפט (סי׳ יב ס״ק יח), מביא את מחלוקת הפוס׳ האם מחילה בלב מועילה, וסיים, שהמוחזק יכול לומר קים לי כמהרש״ל ומהר״ם מינץ הסו׳ שמחילה שבלב הויא מחילה. והיבי״א (שם ס״ק טז-יז) מביאו וכותב:

״ואעיקרא מאי דפשיטא ליה להרב פנים במשפט הנ״ל שהלוה שהוא תפוס במעות נקרא מוחזק, נראה דלאו מילתא פסיקתא היא כלל״.

ומביא תשובת רשב״א (ו,ה) שהובאה בב״י (אבן העזר סי׳ צג) לפיה מבואר שהמוחל נחשב מוחזק, ועל השני להביא ראיה דהויא מחילה, וכותב:

״מעתה במחילה בלב דהוי ספיקא דדינא אי הויא מחילה (אפי׳ נימא דאין זו סברת יחידאה בלבד), יד המוחל על העליונה, ועל הלוה להביא ראיה שנמחל לו מחילה גמורה״.

ושוב מביא פוסקים נוספים העומדים בשיטת הרשב״א ושכן פסקו השו״ע והרמ״א.

אולם למעשה, אין נפ״מ לנידון שלנו, משום שאפילו ספר פנים במשפט הסו׳ שבעל המעות הוא המוחזק, זה רק כאשר ידוע שהייתה מחילה בלב כגון שהודה המלוה שמחל, אז מספיקא דדינא אינו יכול לחזור בו, וזכה הלווה, אולם היכא שהמוחל טוען שלא מחל כלל ואין ידוע האם מחל בלבו, לכו״ע הדין עם המוחל. וכן נראה פשוט בלשון המהרש״ל (בפירוש הסמ״ג עשין מח), שהוא בעל השיטה שמחילה בלב מועילה, שכתב וז״ל:

״ונראה לי שמכאן ראיה שמחילה אפילו בלב מהני בלא דיבור, ונפקא מינה שאם מחל בלבו את חובו של חבירו, אסור לו לתבוע את חובו לאחר מכן, וכן אם הודה בפני בית דין שמחל בלבו״.

ולכן בנידון דידן, אמנם השוכר טוען שהייתה מחילה, אולם המשכיר מכחיש בתוקף וטוען שמעולם לא היה בלבו למחול, לכו״ע השוכר הוא המוציא ועליו הראיה.

ג. דין יאוש

הרמב״ן (פסחים ד,ב) משווה חמץ לממון, וכותב:

״משל לממון אבדה, כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו, אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו ביאוש״.

ומבואר מדבריו שיאוש מועיל אפילו בלב. ועצם השאלה האם יש יאוש מחוב נתונה במחלוקת גדולה בפוסקים: המהרי״ק (סי׳ ג) סובר שגם בחוב יש דין יאוש, שאמנם בדרך כלל מן הסתם אינו מתייאש אולם במקרים שוודאי לנו שהתייאש יש יאוש גם בחוב. והוא לומד זאת בקל וחומר מאבידה, שהיא דבר בעין שהבעלים מוחזק בו, ולמרות זאת מועיל בה יאוש, כל שכן לגבי חוב שאינו בעין וספק אם בכלל יפרע, שיאוש יועיל בו. אולם החכם צבי (סי׳ קמד) חולק, והולך בשיטת התוספות לפיה יאוש שלא מדעת אינו מועיל משום שכבר התחייב במצוות ההשבה שאינה פוקעת ממנו אחר כך עד שישיב, למרות שבינתיים כבר התייאשו הבעלים. ולכן גם בחוב היאוש אינו מועיל לעולם משום שהחייב התחייב במצות פריעת החוב שאינה פוקעת ממנו אף אם המלוה התייאש. מחלוקת זו ממשיכה בסימן קס״ג בין קצות החושן שפוסק כמהרי״ק לבין הנתיבות שפוסק כחכם צבי.

מכיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים הדין עם המוחזק, אך לפני שנברר מיהו המוחזק צריך לומר שבנידון שלנו אין כלל הוכחה שהיה בכלל יאוש, שהרי התובע טוען שמעולם לא התייאש, ונותן אמתלא שהסיבה שלא תבע עד עכשיו משום שהמתין לראות מתי ימצא שוכר חדש וידע כמה רוצה לתבוע מהשוכר הקודם. וגם אם היה מודה שהתייאש נראה שהדין עמו משום שזו מחלוקת הפוסקים האם מועיל יאוש בחוב, והיות ויש בידו חוזה שכירות חתום לפיו התחייב השוכר לשלם עבור שלושה חודשים מראש, הרי שהוא המוחזק והשוכר המע״ה. ואף שהתובע הודה שהסכים לקזז מחצית החוב לחודש וחצי, הרי שהוא מוחזק על סכום זה כפי הודאתו ולא יותר.

סיכום ומסקנה:

אין ראיה לכך שהתובע מחל על שכ״ד המגיע לו. היות והתובע מודה שהסכים לתשלום של חודש וחצי (45 יום) הנתבע ישלם לו את ההפרש בין מה ששילם בפועל לשיעור תשלום של חודש וחצי מרגע שהודיע שמתכוון לעזוב.

אופן החישוב:

הנתבע הודיע על החלטתו הסופית לעזוב בתאריך 8.2.18. חודש וחצי מתאריך זה הוא 23.3.18. הנתבע שילם עבור חודש פברואר במלואו, ונמצא שחייב לשלם עבור 22 יום הנותרים בחודש מרץ. שכ״ד על חודש מלא הוא 2300 ₪, ונמצא שעבור 22 מתוך 31 יום של חודש מרץ התשלום הוא ₪1632.

החלטה

הנתבע ישלם לתובע סך 1632 ₪ בתוך 30 יום.

ניתן היום ט״ז אייר התשע״ח (1.5.18)

_________________        ________________      __________________

הרב אריאל אלקובי               הרב ניר אביב, אב״ד           הרב אבישי חבר טוב