הפרת הסכם הפצה בבלעדיות - ערעור

ט"ו בשבט תשע"ח

מספר הליך 75029

פסק דין בערעור - הפרת הסכם הפצה בבלעדיות

לפסק הדין

בעניין שבין:

א. השאלות שהועברו לבית הדין לערעור

1.      קבלת הבקשה לערעור מי"ב כסלו תשע"ז (פרק ה סעיף ח) העירה שהיה על בית דין קמא  "לדון בשאלה של חיוב תשלום על נזקי גרמא לרכוש המבקשת (ולא מניעת רווח[1]) על פי העקרונות המקובלים בבתי הדין של רשת ארץ-חמדה".

2.      לשם כך ומכיוון ששמאות הנזק עשויה להיות מורכבת "בסחורה שאין לה מחיר קבוע בשוק... בית דין היה חייב לקבוע, במדויק או בהערכה, באמצעות שמאי מסחרי המכיר את שוק הספרים מה היה שווי השוק הריאלי של הספרים בטרם הפר הנתבע את החוזה עם התובעת וכמה הוא ירד בעקבות ההפרה" (שם סעיף ז).

3.      מעבר לנקודה זו הושארו על כנן כל המסקנות וההחלטות של פסק הדין של בית דין קמא. בין השאר בכל הנוגע לכמות הספרים שקיבלה התובעת (גם עליה ביקשה התובעת לערער) ולעצם ההפרה של החוזה על ידי הנתבעת[2].

4.      ההערכה בקבלת בקשת הערעור היתה ש"היות שהערעור מתקבל בגלל טעות הלכתית-משפטית[3] לא צפוי בשלב זה דיון נוסף בנוכחות הצדדים" (פרק ו סעיף 3).

ב. חוות הדעת שהגישו הצדדים לעניין שמאות הנזק

1.      השמאות של הנזק בתביעה זו היא אכן מורכבת. אחת הסיבות לכך היא שסביר להניח שהנזק לא יהיה זהה לירידה במחיר שגובה המערערת עבור כל ספר בודד בעקבות הפרת החוזה של הנתבעת כפול מספר הספרים שנותרו ברשותה בשעת ההפרה. מבחינה כלכלית ייתכן מאד שעדיף  למערערת להשאיר את המחיר גבוה ולמכור את הספרים על פני תקופה יותר ארוכה מזו שהיתה נדרשת אילו לא היתה הפרת החוזה, על פני האפשרות השנייה של הורדת המחיר כדי לשמור על קצב המכירות של הספר.

2.      בית הדין דוחה את הצעת המערערת (בדברים ששלח לבית הדין  בעברית ב- 29/5/17) לחייב את הנתבעת לרכוש חזרה את הספרים שנותרו לה במחיר הקמעוני לספר שדורשת המערערת מהצרכן (100 ₪ בממוצע). הצעה זו מבוססת על שתי הנחות לא-מוכחות: הראשונה -שמכירת הספרים לצרכן במחיר זה לא היתה מחייבת את המערערת בהוצאות על שיווק ופרסום, והשנייה - שלולא הפרת החוזה היא היתה מוכרת בתוך השנתיים שהובטחה לה בלעדיות את כל הספרים במחיר שהיא מבקשת כעת.

3.      בית הדין ביקש מהמערערת, כדי לכמת את תביעתו בסכום כסף מוגדר, לשלוח לו בכתב שני אלה: (א) הערכות של אנשים המתמצאים בתחום שיצביעו על גודל הנזק שנגרם לו ו(ב) הדרך בה החשיבו אנשים אלה את הנזק. אמנם כל חוות הדעת ששלחה המערערת (ב"דברים לבית הדין  בעברית" ב- 29/5/17) הסכימו שנגרם לה נזק אך לא היתה אחידות דעים, לא על גובה הנזק ולא על הדרך לחשב אותו.[4]

4.      המשיבה בתשובתה לחווֹת דעת שהגישה המערערת על פי בקשת בית הדין הסבירה מדוע לדעתה ההדפסה של התקציר ומכירתו לבחורי ישיבות לא הפרו את החוזה שלה עם המערערת. בית הדין לא ידון בשאלה זו משום שהיא כבר הוכרעה בבית דין קמא. בית הדין לא גילה פגם בהכרעה זו שיחייב את שינויה. 

5.      טענה נוספת של המשיבה היתה שבכל מקרה, גם אם היתה הפרה, מכיוון שמכירות לבני הישיבות אינן משפיעות על מי שאיננו בן ישיבה, לא נגרם נזק כלל לתובעת במכירת התקציר; שווים של הספרים שברשותו לא ירד. גם המשיבה הביאה חַוַות דעת של מי שמתמצא בתחום[5].  לפי ההערכה שבחוות דעת זו ההשפעה של מכירת התקציר על הכנסותיו של המערערת היתה מינימאלית, והתבטאה בכך שיידרש למערערת מעט יותר זמן למכור את הספרים שרכשה.

6.      כל אחד משני הצדדים תקף את חוות הדעת שהביא הצד שכנגד.

7.      המשיבה ביקשה כינוס בית הדין כדי שהיא תחקור חקירת- נגד את המומחים שאת חוות הדעת שלהם שלחה המערערת לבית הדין. כמו כן הנתבעת טוענת שהמערערת הציגה למגישי חווֹת הדעת מטעמה נתונים לא נכונים שעליהם התבססו חוות דעת אלו.

8.      לאחר קריאת חוות הדעת של המומחים והתייחסותם לעובדות, בית הדין דוחה טענה אחרונה זו. מתוך דבריהם עולה שהמערערת הציגה את העובדות המוסכמות על כל הצדדים עם הפרשנות שאימץ בית דין קמא. לפי פרשנות זו, בהדפסת ומכירת התקציר המשיבה הפרה את החוזה עם המערערת. בדברי הצדדים לא התגלו מחלוקות עובדתיות שלא הוכרעו על ידי בית דין קמא.

9.      יתר על כן, והוא העיקר, מכיוון שבית הדין לא התכוון להסתמך על חוות הדעת שהוזמנו על ידי הצדדים, ולאחר קריאתן התחזקה החלטה זו, נותרה לבית הדין  הברירה לבחור אם למנות שמאי או שמאים מטעמו, או לקבוע בעצמו את גובה הנזק בדרך אחרת. אין אפוא טעם או תועלת בחקירת נגד של צד אחד את מציעי חוות הדעת של הצד השני ומסיבה זו לא יכנס בית הדין את הצדדים לישיבה נוספת.

10.  בשולי הדברים יאמר, כי הנוהל הרגיל בבית הדין הוא שמתקיים דיון בבית הדין כאשר אחד הצדדים מעוניין לחקור את עדיו של הצד השני או מומחים מטעמו. ברם, במקרה דנן אין תועלת בחקירת המומחים, וכפי שהסברנו לעיל, ולכן החלטנו לא לקיים דיון לחקירת נותני חוות הדעת. גישה זו עולה בקנה אחד עם הצורך להביא את הסכסוך לסיום מהיר וצודק, ודומה שסכסוך זה כבר הגדיש את הסאה וחרג מגדר הפרופורציות הראויות לו.[6]

ג. קביעת גובה הנזק על ידי שמאים או על ידי פשרה של בית הדין

1.      לדעת השולחן ערוך והרמ"א (חו"מ סי' קג סעיף ב) אם מונו שלושה שמאים על ידי בית דין ואלה מגיעים לשלוש הערכות חלוקות כל אחת על האחרות, מתעלמים מהשמאות האמצעית ופוסקים את חצי הסכום המצטבר של שתי ההערכות הקיצוניות. נושאי הכלים שם קובעים שעל בית דין לפעול בדרך הפוכה: מתעלמים מן ההערכות הקיצוניות ופוסקים את ההערכה האמצעית.

2.      עולה השאלה: כשהשמאות היא לקביעת גובה של נזק שנגרם, מדוע לא יחול הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה"[7] כדי לפטור את המזיק מכל תשלום שמעבר לשמאות הנמוכה שהתקבלה? הרי בניגוד לבית הדין שמן התורה הולכים בו אחר הרוב לקביעת מה היא האמת, בשמאים שכל אחד מהם הגיע להערכה אחרת  אין כלל רוב. מה עוד שלדעת השולחן ערוך אף מחייבים את המזיק בתשלום סכום שאף אחד משלושת השמאים לא נקב בו.

3.      התשובה היא שהערכת שמאות מחייבת את המזיק מכוח פסק בית הדין: כאשר בית הדין מחייב בתשלום בגובה הנזק  כוונתו היא לגובה הנזק כפי שהוא ייקבע בשמאות בדרך המקובלת על ידי הציבור (שו"ת חתם סופר חו"מ סי' סא; שו"ת דברי מלכיאל חלק א סי' לה אות ט; ראה שו"ת מהר"י בן לב סי' כט בדעת הרמב"ם – שהיא דעת השולחן ערוך והרמ"א).

4.      משמעות הדבר לגבי הערעור שלפנינו שלנו היא, שכאשר אין דרך אחת מקובלת להעריך את הנזק שנגרם, יש להניח שכל אחד משלושה שמאים יגיע לשמאות השונה מזו של כל אחד מחבריו. לכן, גם פסק דין המבוסס על שמאות מומחים לא יגיע לאמת אלא לסכום מסוים סביר בתוך תחום אפשרי רחב יותר של סכומים סבירים. בחירת שמאי אחד במצב זה תיתן רק תוצאה אחת מני רבות אפשריות.

5.      יתרונות הפשרה: הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג כותב:

"הזיק חפץ, אם באנו לחייב מדין תורה צריך לעשות שומא כמה היה שווה לפני הנזק וכמה הוא שווה כעת. והנה השמאי מקבל תשלום על שומתו וכשבאין לדין נכנסים בעלי הדין לוויכוח בשאלה מיהו המומחה לשומא, ובמי ראוי לבחור.ולפעמים זה מביא שמאי שאומר שכך השווי של הנזק וזה מביא שמאי שחולק על שומתו ואז יש להביא שמאי שלישי וכל זה מצריך הוצאות גדולות... אבל בפשרה, ואפילו בפשרה הקרובה לדין אין הכרח להביא שמאי ויכולים בתי הדין בעצמם לעשות שומא... ולפסוק לפי מה שנראה להם" (מתוך הספר דיני הבוררות מובא ב"הצעת מחיר והחזרת צ'קים אם זו מחילה", הרב שלמה אישון, בית הלל לז, תשס"ט, לו – לט, בעמ' לט).

6.      בערעור שלפנינו, בו  אין דרך מוסכמת להגיע לשומא וייתכן שעלות העסקתו של שמאי מומחה תהיה גדולה מהנזק שיפסוק בית הדין, דברים אלה של הרב גולדברג מקבלים יתר תוקף. זאת ועוד – מכיוון שבנדון זה הנזק נגרם על ידי פעולה שלא פגעה ישירות בספרים שקיבלה המערערת, קביעת גובה הנזק שתשלם המשיבה תלויה בשיקולים הלכתיים שהם מעבר לשמאות ממונית גרידא. נבהיר את השיקולים האלה בהמשך דברינו[8].

ד. חיוב התשלום של מי שמפר הסכם בלעדיות מדין מזיק

1.      הפוסקים דנו בהרחבה במקרה הבא: לראובן היה קשר עם השליט המקומי (קשר דה-פקטו שלא כבל את השליט), וראובן היה רגיל לספק בבלעדיות לשליט סחורות, תוצרת, הלוואות ועוד. שמעון שידל את השליט המקומי לבטל את הקשר הבלעדי עם ראובן. נשאלה השאלה: אם שמעון הצליח לבטל את הבלעדיות של ראובן, האם עליו לשלם לראובן את הנזק שגרם לו?[9]

בשאלה זו נחלקו הדעות (ראה רמ"א חו"מ סי' קנו סעיף ה ופתחי תשובה חושן משפט שם ס"ק ז); הדעת הרווחת היא שגם אם בית הדין יכול לכוף את שמעון לסיים את השידול, שמעון איננו חייב לשלם תשלומי נזק למי שבלעדיותו כבר נפגעה על ידו (ראה סוף דברי הרמ"א שם בשם תשובת הרשב"א ובפ"ת שם). לפי דעת המהרש"ל (שו"ת מהרש"ל סי' לו) ושו"ת משאת בנימין (סי' כז – כח) יש לחייב את המשדל בתשלומי נזקים על העבר, אולם דעתם לא התקבלה על דעתם של רוב הפוסקים. זאת משום שלדעת רוב הפוסקים בלעדיות לא- מחייבת שנוצרה דה-פקטו ומתוך הרגל, אינה נחשבת לממון בעין ביד היהודי שנהנה מבלעדיות זו (ראה שו"ת חוות יאיר סי' מב, מקור חיים סי' תמח ס"ק ה, שו"ת ישועות מלכו חו"מ סי' יט). כלומר, שמעון שפעל לבטל את הבלעדיות של ראובן לא הזיק את רכושו[10] גם לא בגרמא.

שו"ת משאת בנימין (סי' כח)  מחדש גם שזיכיון שקנה יהודי כחוק מאת המלך נחשב לרכושו, אע"פ שהוא דבר ש"לעולם לא יבוא בעולם, שיהא בו ממש יותר מעתה". לדעתו, זיכיון נחשב כממון בעין, ולא רק גורם לרווחים אפשריים עתידיים בלבד. 

בערעור שלפנינו אין צורך להזדקק לחידוש זה. הבלעדיות למכירת ספרי התרגום נמכרה למערערת כדין יחד עם הספרים על ידי התחייבות בחוזה של המשיבה שלא להדפיס ספרים נוספים. הפרת ההתחייבות ושבירת הבלעדיות הורידה את ערכו הממשי של הרכוש שביד המערערת. לכן הסיבות שבגללן פטרו מתשלומי נזיקין את מי  שפגע בזיכיון בלעדי של חברו - שיכניס לו ממון רק בעתיד אם בכלל - אינן קיימות כאן.[11]

2.      הפרה שלא כדין של הסכם בלעדיות פוגע בשווי הרכוש של חברו, והוא נחשב נזק בגרמא או בגרמי ולא נזק ישיר בגוף הרכוש[12].

3.      ואלה הם הכללים לקביעת פיצוי על גרימת נזק כפי שהובאו בסיכום נייר עמדה של מכון משפטי ארץ בתשס"ז (נכתב על ידי הרב עדו רכניץ בעריכת הרב איתמר ורהפטיג, וחתומים עליו הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור , הרב רצון ערוסי,  הרב משה ארנרייך, הרב יוסף כרמל, הרב אברהם גיסר, הרב משה בארי והרב אליעזר שנקולבסקי):

1. במקרה של נזק בגרמא (א) שיימצא ע"י בית הדין כשכיח (ב) ונגרם בכוונה (ג) וישנו קשר סיבתי ובלעדי בין המעשה לנזק (ברי הזיקא) - יחייב בית הדין במסגרת סמכותו לכפות פשרה.

2. במקרים אלה יחייב בית הדין בדרך כלל בשיעור של יותר מחצי הנזק.

3. כל האמור כפוף לשיקול דעתו של בית הדין.

משמעות כללים אלה היא שבית הדין ישקול את הגורמים שצוינו, ומשקלולם יחייב את המזיק בתשלום פיצוי ההולם את מסקנותיו.

ה. הכלל "שלא יהא חוטא נשכר" בערעור שלפנינו

1.      הכלל "לא יהא חוטא נשכר" איננו עיקרון-על המחייב אדם בתשלום בתור קנס כשהוא פטור מכל וכל מעיקר הדין (תוספות בבא קמא לט ע"א ד"ה לא; תוספות כתובות יא ע"א ד"ה אביי).

2.      ברם בערעור שלפנינו בו הזיקה המשיבה בגרמא לרכוש המערערת וקביעת גובה הנזק תלויה באומדנא, הכלל "לא יהא חוטא נשכר" מנחה את בית הדין לקבוע סכום שהוא (א) סביר לגבי גובה הנזק ו(ב) יתקן את המצב בו החטא של המשיבה, קרי הפרת החוזה שלה עם המערערת, השאיר אותה  "נשכרת" והיה כדאי לה.

3.      בית דין קמא פסק "שהנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעת בכך שהדפיסה את התקציר והפיצה אותה" (פרק ט עמ' 9). לקראת סוף פסק הדין מתוארת חומרת ההפרה:  "במקרה שלפנינו הנתבעת הפרה את החוזה ברגל גסה וחייבה את התובע לתבוע אותה" (פרק טו עמ' 15).

4.      בית דין קמא הזכיר את הכלל "לא יהא חוטא נשכר", אך מכיוון שראה בנזק "מניעת רווח" בלבד ולא נזק בגרמא שהביא מיידית לירידת שווים של הספרים (ראה לעיל ד3 הדרישות לחייב משום גרמא), חייב בית דין קמא את המשיבה בתשלום בגובה 4,000 ₪ בלבד. אך הכנסותיה של המשיבה מהפצת  התקציר היו 10,000 ₪ (1,000 תקצירים X 10 ₪/ יחידה). הוצאותיה סובסדו על ידי תורם. גם אם הפצתה את התקציר חייבה אותה בהוצאה של כסף, זמן ועבודה שכוסתה רק על ידי  10,000 ₪ אלה (ולא על ידי סבסוד מהתורם), את הכסף הזה קיבלה המשיבה כ"שכר" עבור מה שעל פי החוזה היה אסור לה לעשות..

5.      קביעת בית דין קמא שהפרת המשיבה היתה "ברגל גסה" מלמדת שהיתה ב"כוונה". הפרות חוזה של צד אחד שפוגעות בצד השני הן תופעה שכיחה ופסולה (ראה לעיל ד 3). פיצוי בגובה 10,000 ₪ הוא בתחום הסביר לירידת שווים של הספרים שהחזיקה  המערערת בעקבות הפרת החוזה.

ו. החלטה

על המשיבה לשלם למערערת  עד  שלושים יום מחתימת פסק דין זה 4,000 ₪ שפסק בית דין קמא ועוד 6,000 ₪ שהוסיף בית דין זה, סה"כ 10,000 ₪.   

בזאת באנו על החתום

היום טו בשבט תשע"ח 31 בינואר 2018