מחסן שלאחר פינויו נשארו בו חפצים - ערעור

ט באדר תשע"ז

7 במרץ 2017

תיק מס' 75076          

פסק דין בערעור - מחסן שלאחר פינויו נשארו בו חפצים

לפסק הדין

רקע

התובע הינו בעליו של מחסן. הנתבעת שכרה ממנו חצי מהמחסן, כאשר שכר הדירה האחרון שסוכם עמד על 3,300 ₪ לחודש. החודש האחרון עליו שולם שכ"ד היה מרץ 2015.

פסק הדין קמא עסק בתביעות של התובע כנגד הנתבעת לפיצוי בגלל איחור בפינוי המחסן. הנתבעת הודתה שהיא עשתה שימוש במחסן עד סוף מאי 2015, ובדיון הראשון שהתקיים הסכימה לשלם שכ"ד עבור חודשים אפריל-מאי 2015. ככל שידוע לנו, הדבר בוצע.

מוסכם שבמחסן היה גם ציוד של מר מ' (להלן, השוכר הקודם) ששכר את המחסן בעבר. פינוי הציוד של השוכר הקודם הסתיים בתאריך 10.08.15, והשוכר הקודם שילם לתובע עבור פינוי שתי מכולות אשפה. לאחר פינוי יתרת החפצים מהמחסן ושיפוצו השכיר התובע את המחסן מתאריך 01.09.15 תמורת 4500 ₪ לחודש.

בפסק הדין שניתן בתאריך כ"ח אדר ב תשע"ו, קבע בית הדין כך:

א. השארת חפצים במחסן לאחר תום השכירות מחייבת את השוכר בתשלום שכ"ד.

ב. הנתבעת אחראית לציוד של השוכר הקודם, ועליה לשלם שכ"ד עבור התקופה שעד לפינוי ובנוסף עבור חודש הודעה מוקדמת. זאת, כיון שהציוד של השוכר הקודם נשאר במחסן לכל הפחות בהסכמת הנתבעת.

ג. שכר הדירה החל מחודש פברואר בו סוכם שהנתבעת תעזוב את המחסן יעמוד על סך המקובל בשוק כיון שהחוזה כבר הסתיים. בית הדין חייב את הנתבעת בסך 830 ₪ נוספים למשך 5 חודשים כהפרשי שכירות.

ד. הנתבעת חויבה באגרה ששילם התובע.

להלן סקירה של התביעות השונות של התובע ופסק הדין של בית דין קמא בעניין:

1. תשלום שכירות

התובע דרש תשלום בסיסי (לפי החוזה) של 3,300 ₪ דמי שכירות לחודשים 4-8/15, עד שפונה המחסן מכל חפצים – 16,500 ₪.

בית דין קמא קיבל טענה זו במלואה.

2. הפרשי שכר דירה

התובע דרש  830 ₪ לכל החודשים הנ"ל מכיוון שהסכם שכירות הקודם פג. דמי שכירות בסך 4,130 ₪ משקפים את השווי האמיתי של שכירות המחסן – 4,150 ₪.

בית דין קמא קיבל טענה זו במלואה.

3. הוצאות שיפוץ

התובע דרש 16,800 ש"ח + מע"מ עבור הוצאות שיפוץ המחסן.

בית דין קמא קבע שטרם הוכח שהצורך בשיפוץ נגרם עקב מעשי הנתבע, ובינתיים דחה את התביעה עד להבאת הוכחה. אולם, חייב את הנתבעת בסך 2,000 ש"ח + מע"מ עבור פינוי חפצים מן המחסן.

4. השתתפות בעלות מונה החשמל

התובע דרש 35 ש"ח +מע"מ לכל חודש.

בית דין קמא דחה את התביעה.

5. ארנונה

טענת הנתבעת היתה שיש לקזז את חיוב הארנונה בחודשים שלטענתה המחסן לא היה מושכר לה (6-8/2015). חיוב ארנונה הוא כ 700-800 ש"ח לחודש.

בית דין קמא דחה את טענת הקיזוז בטענה שעד סוף אוגוסט (אז הפסיקה הנתבעת לשלם ארנונה), היא נחשבה השוכרת.

6. הוצאות משפט

התובע שילם אגרת בית הדין בסך – 500 ₪.

בית דין קמא חייב את הנתבעת בכל הסכום עקב התנהלות לא סבירה כלפי התובע.  

א.    טענות המבקשת – הנתבעת

להלן תמצית טענות הנתבעת בבקשת רשות ערעור שהגישה:

1. הנתבעת לא קבלה אחריות על חפציו של השוכר הקודם.

2. הנתבעת עשתה מאמצים להוציא את חפצי השוכר הקודם, ודווקא התובע הקשה עליה.

3. מלשון סעיף 11א להסכם השכירות משתמע שהנתבעת צריכה להוציא רק את חפציה, ולא חפצים שהיו במחסן בעת שהיא שכרה אותו. לטענת הנתבעת, בית הדין קבע שכל החפצים של השוכר הקודם שהיו במחסן בעת הפינוי היו גם בעת שהנתבעת קבלה את החזקה. הנתבעת טענה שכיון שבית הדין קבע שאין מחלוקות עובדתיות בין הצדדים הרי שיש לקבל כל טענה שלה כעובדה מוסכמת.

4. אין לחייב את הנתבעת על הנזק שגרמו חפצי השוכר הקודם לתובע.

5. הפרשי שכירות – אין לחייב את הנתבעת לפי שכר הדירה הנוכחי מכיוון ששכ"ד הנמוך נבע מכך שהמחסן היה במצב ירוד, ובכלל זה מהעובדה שהיו שם חפצים של השוכר הקודם. כעת שכר הדירה גבוה כיון שהמחסן עבר פינוי ושיפוץ.

6. הוצאות משפט – מכיוון שבעיקר נושא ההתדיינות לנתבעת היו טענות הגונות אין לחייב אותה בהוצאות משפט.

7. הוצאות פינוי הפסולת – מתוך 2,000 ₪ + מע"מ בהם חייב בית דין קמא את הנתבעת על פינוי פסולת, אין לחייב יותר מ- 500 ₪. גם אותם יש לקזז בגלל ניסיון הנתבעת לבצע פינוי, אותו מנע התובע מכיוון שרוב הדברים היו שייכים לאחרים.

8. קיזוז בגלל ארנונה של 6-8/2016, מתוך הנחה שהנתבעת לא היתה השוכרת בחודשים אלה.

ב.     תגובת המשיב – התובע

1. ראשית, הנתבעת לא שילמה גם את החובות המוסכמים.

2. הנתבעת אחראית לחפציו של השוכר הקודם, ולראיה שהשוכר הקודם נתן שיק בטחון עבור הנתבעת.

3. לשאר הטענות התובע לא הגיב. התובע הוסיף שניתן לחייב את הנתבעת בקנס המופיע בחוזה בסך 600 ₪ לכל יום איחור כפול 90 יום (סע' 11ב להסכם שכירות), ולטענתו עובדה זאת מייתרת חלק גדול מטענות הנתבעת.

ג.      נושאי הדיון

1. המשך שכירות על ידי שימוש בחפצים– שיטת מהר"ם מרוטנבורג

2. חיוב הנתבעת על בסיס סעיף 11א בחוזה

3. חיוב הנתבעת בקנס על איחור בפינוי

4. חיוב הנתבעת בהפרשי שכירות לאור מצבו הירוד של המחסן

5. חלקה של הנתבעת בעלות פינוי הפסולת

6. חיוב בארנונה

7. הוצאות משפט

ד.     המשך שכירות על ידי שימוש בחפצים– שיטת מהר"ם מרוטנבורג

בעניין זה ביה"ד קמא הסתמך בעיקר על תשובת מהר"ם מרוטנבורג, ממנה לומדים שהחזקת חפצים בבית באופן מכוון נחשבת כשימוש בו לעניין חיוב שכירות. כנגד זה טענה הנתבעת כי יש לחלק בין מקרה בו החפצים שייכים לשוכר לבין מקרה שבו הם שייכים למישהו אחר. הנתבעת מודה במקרה בו השוכר קיבל על עצמו לשמור את חפצי האחר, אבל טען שזה לא המקרה פה. 

לדעתנו, יש לחלק באופן אחר, בין הזמן שבו הנתבעת היתה מעוניינת שהשכירות תמשיך כפי שהיה, עם חפציה וחפצי השוכר הקודם במחסן, לבין הזמן שבו עשה מאמצים מסוימים להוציאם. בזמן שהנתבעת ניסתה להוציא את כל מה שהיתה יכולה (גם אם מאמציה לא היו מספיקים), אין היא נחשבת כמשתמש החייב בדמי שכירות, ולא שייך החלק העיקרי של המהר"ם עליו התבסס בית הדין.

שנית, יש לבחון את דעת הנתבעת במצב שבו החפצים לא נלקחו על ידי השוכר הראשון. האם במצב זה, היא עדיין עמדה על כך שהחפצים של השוכר הראשון ישארו במחסן, או שהנתבעת היתה מוכנה שהתובע יזרוק אותם (גם אם הפינוי ייעשה על חשבונה של הנתבעת). התרשמותנו היא שלאחר התראה מספקת לשוכר הראשון, הנתבעת היתה מוכנה שהתובע יפנה את המחסן וישליך את חפציו של השוכר הראשון, ולכן אין חיוב לנתבעת לשלם מדין המשך השכירות.

מעבר לכך, אף על פי שאין חולק שיש חברות ושיתוף פעולה מסוימים בין מנכ"ל הנתבעת לשוכר הראשון, עדיין לא נראה שהקשר עבר את הרף שממנו והלאה אפשר לחייב את הנתבעת על הימצאותם של חפצי השוכר הראשון בנכס. אילו השוכר הראשון היה מופיע בפני בית הדין כנתבע או כעד, יתכן שהתמונה היתה מתבהרת יותר בעניין זה, אבל בינתיים אין בידינו די ראיות כדי לקבוע כי יש בין השניים קשר מחייב.

אשר על כן, יש לחייב את הנתבעת על שכירות המחסן עד לסוף חודש מאי 2015 בלבד.

ה.    חיוב הנתבעת על בסיס סעיף 11א בחוזה

גם אם אין קשר מחייב בין הנתבעת לבין השוכר הראשון עדיין יש לבחון האם יש מקום לחייב את הנתבעת על בסיס החוזה.

בסעיף 11א לחוזה נכתב כך:

השוכר מתחייב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ... ולהחזיר למשכיר את החזקה הייחודית בו כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ (למעט חפצים שנמסרו לשוכר עם המושכר) כשהוא נקי ומצבו תקין.

כלומר, השוכר התחייב להחזיר את המושכר כשהוא ריק, נקי ותקין. אם כן, לפנינו לכאורה מצב של הפרת החוזה מצד הנתבעת, מכיוון שהנכס לא היה נקי, ולא היה במצב שבו יכול לשמש את תפקידו – מחסן להשכרה.

אי הפינוי שאליו נתייחס בהמשך היה בשלב שאחרי חודש מאי (עד סוף חודש מאי התחייבה הנתבעת לשלם, בסופו של דבר, את השכירות כדין שוכר). בתקופה זו, היה מצב בו הנתבעת היתה אנוסה במידה רבה, עקב גרירת הרגליים של השוכר הראשון בפינוי חפציו. שהרי היא (וגם התובע) ביקשה מהשוכר הראשון לפנות את חפציו מהמחסן, והלה הסכים אבל לא ביצע.

כדי להכריע בשאלה האם הנתבעת לא עמדה בחוזה יש לדון בכמה שאלות:

1.  עד כמה הנתבעת פשעה בעניין אי הפינוי של חפצי השוכר הראשון במועד.

[יתכן גם שהתובע היה יכול לזרז את השוכר הראשון, אבל משמע מהגמרא, בבא מציעא מב ע"ב, שאם אדם לא ביצע את המוטל עליו ופשע בעניין הנמצא באחריותו, זה שגם ה"ניזק" פשע, לא פוטר את מי שהאחריות היתה מוטלת עליו.]

2. יתכן גם שיש להגדיר את השוכר הראשון כמזיק לתובע, כיון שמנע ממנו לשפץ את המחסן ולהשכיר אותו מחדש.

[העובדה שהתובע עצר את הנתבעת כאשר זו ביקשה לפנות את המחסן, אף שהיא מעמיקה את המורכבות של המקרה, עדיין איננה פוטרת את הנתבעת. מכיוון שמדובר על מקרה חד פעמי ונשארו לנתבעת הזדמנויות אחרות לפנות את המחסן. הסיבה המרכזית שהיא לא פינתה את המחסן היתה טענת הנתבעת שזאת אינה אחריותה, כך שהתערבות התובע לא מנעה את הפינוי.]

להבנתנו, שאלות אלה לא הובהרו דיין בבית דין קמא, וזאת, בגלל שבית הדין קמא הניח שמדובר בהמשך השכירות של הנתבעת, בה צריך השוכר לשלם גם אם היה אי הפינוי היה באונס. שהרי לשיטת בית הדין קמא השארת חפצים במחסן גורמת לכך שהשכירות ממשיכה.

על פי דרכנו יש צורך בבירור שאלות אלה, אולם, נראה שהיה קשה לברר סוגיה זו בלי לשמוע את השוכר הראשון. אמנם בית הדין קמא זימן אותו לעדות אך הוא לא הגיע, והתובע החליט שלא לזמן אותו בצו הבאה.

מסתבר שעד לשמיעת גרסתו של השוכר הראשון, לא ניתן יהיה להוציא כסף מהנתבעת. במיוחד, הדברים נכונים כאשר התובע לא היה מוכן לערב את השוכר הראשון (ראו פרוטוקול דיון 1 עמ' 5 ש' 22-33 ושם עמ' 8 ש' 9-10). על מקרים כאלה, יש לומר "המוציא מחברו עליו הראיה", ועד עכשיו לא הובאה ראיה מספקת, וראו עוד לקמן.

עד כאן עסקנו בשאלה האם סעיף 11א מחיל חובות על הנתבעת, אולם, כאמור לעיל, בסעיף 11א נכתב שחובת הנתבעת להחזיר את הנכס כשהוא פנוי איננה כוללת: "חפצים שנמסרו לשוכר עם המושכר", ולכן טענה הנתבעת שהיא איננה אחראית לחפציו של השוכר הראשון. אולם, אנו לא מקבלים זאת מכמה סיבות.

1. גם אם הנתבעת פטורה מאחריות לחפצים שהיו במושכר בעת שקבלה אותו, הרי שאם במשך הזמן הנתבעת השאירה את החפצים מרצונה (כגון, בזמן שהשוכר הראשון עזב את המחסן והשאיר דברים ברשותה הגמורה של הנתבעת), נראה שיש להטיל עליה את האחריות לחפצים אלה.

2. נוסף על כך, אכן הסעיף מגביל את האחריות של הנתבעת לחפצים של אחרים במידה שנמסרו עם המושכר. אולם, התרשמותנו היא שחלק לא מבוטל מהדברים הגיעו אחר כך. דברי הנתבעת בעניין מורכבים. מחד גיסא,  מנכ"ל הנתבעת הודה שקיבל עוד דברים, ומאידך טען שהדברים שהגיעו אחרי שקיבל את החזקה פונו (ראו פרוטוקול דיון 2 עמ' 9 ש' 15-18). וכאן יש לשאול: כיצד יכול מנכ"ל הנתבעת להצהיר בוודאות בפני בית הדין שבין כל ערמות השאריות והזבל שהשאיר השוכר הראשון (שתפסו יותר משתי מכולות) היו רק חפצים שהיו במחסן בעת שהנתבעת קבלה אותו?

3. הסעיף בחוזה ממעט חפצים, ויתכן שארגזים ריקים ועוד דברים שאפשר לכנותם זבל, לא הוחרגו מהחובה להחזיר את הנכס כשהוא פנוי ונקי, והיה באחריות הנתבעת להשליך אותם לזבל לכל המאוחר בעת שפינתה את המחסן.

אגב כך יש להעיר: בית הדין קמא כתב שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. הנתבעת דייקה מכך שמכיוון שהיא טוענת שכל מה שהיה במחסן כשעזבה, היה שם כשנכנסה, אז גם התובע מסכים לזה. אולם, אין לדייק מדברי בית הדין שאין מחלוקות עובדתיות בכלל, כאשר ברור מהפרוטוקולים וכן מפסק הדין שיש מחלוקות עובדיות על פרטים מסויימים. מסתבר שבית הדין ניסה (בצורה כוללנית מדי) לומר שהעיקר, לפי הבנתם ההלכתית, אינו המחלוקת העובדתית אלא ההלכתית/משפטית.

למסקנה, אין בסעיף 11א כדי לבטל את פסק הדין קמא.

ו.       חיוב הנתבעת בקנס על איחור בפינוי

בסעיף 11ה להסכם השכירות נכתב כך:

...מתחייב השוכר לשלם פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסך 600 ₪ תמורת כל יום בו ימשיך להחזיק במושכר לאחר מועד הפינוי.

על פי הסעיף הזה, רומז התובע שגם לפי חלק גדול מטענות הנתבעת, היא צריכה להיות חייבת לפחות בסכום הנתבע. יש מקום לדון אם התובע יכול לתבוע על פי הסעיף הזה, הן בגלל אפשרות של אסמכתא, מכיוון שהסכום לכאורה מוגזם, והן בגלל מחילה, מכיוון שהתובע נמנע מלתבוע את הסעיף עד לאחר מתן פסק הדין. אולם, יש לדחות את התביעה ליישום הסעיף הזה מסיבה עקרונית יותר.

יש לחלק בין חוסר פינוי הנכס כמתחייב לבין "להחזיק במושכר". בהרבה מקרים של שכירות, השוכר אינו מסכים לצאת מהנכס ורוצה להמשיך להשתמש בו, ובמקרים כאלה, רק איום או ביצוע של קנסות כבדים בכוחם להוציא אותו. לעומת זאת, עד סוף מאי, לנתבעת לא היה עניין להישאר בנכס, אלא שהיתה מחלוקת בין הצדדים מי אחראי לפנות את החפצים שנשארו במחסן ואיך לעשות זאת. וכן מי אחראי לנקות ולהחזיר את המחסן למצב תקין. כדי לסבר את האוזן, אילו היה נשאר במחסן קצת לכלוך שלא מנע מהתובע להשכיר אותו לאחר, אלא שהוא נאלץ לנקות בעצמו או להוריד מדמי השכירות של השוכר החדש, האם היינו מחשיבים את חוסר הניקיון כאי החזרת החזקה במושכר? קביעתנו היא שוודאי שלא.

על כן אנו דוחים את הדרישה של התובע לחייב את הנתבעת על בסיס סעיף 11ה לחוזה השכירות.

ז.       חיוב הנתבעת בהפרשי שכירות לאור מצבו הירוד של המחסן

הנתבעת טענה בבר"ע, שהסיבה שדמי השכירות שהוא שילם היו רק 3,300 ₪ לחודש, היתה שהמחסן היה במצב ירוד. בין השאר, בגלל שחפציו של השוכר הראשון היו שם, ולכן אין להשוותו למחסן השני אותו השכיר התובע ב-4,130 ₪ לחודש.  

בעניין זה, אנו לא מצאנו טעות בהחלטת בית דין קמא. לא הובאה כל הוכחה שמצבו של המחסן השפיע על דמי השכירות. ככלל, בקשת רשות הערעור נועד לגלות טעויות-לכאורה של בית הדין קמא, בעיקר בענייני הלכה. טענה זאת של השערה לגבי המציאות, שלא הובאה לה כל הוכחה איננה בגדר טעות.

טענתו של התובע שהוא עכשיו משכיר את המחסן ב4,500 ש"ח לחודש, שלא הוכחשה, מהווה בסיס מספק לכך שדמי שכירות בסך 4,130 ₪ לפני השיפוץ הם מחיר סביר. הטענה שהמחיר היה נמוך בגלל הימצאות חפצי השוכר הראשון היא מפתיעה. הטענה שהימצאות חפצים אלה הפריעה לנתבעת והיוותה סיבה להורדת דמי השכירות לא נאמרה בדיונים, וקשה להבין אותה. אם זה היה המצב, מדוע התובע לא דרש את פינוי החפצים גם כאשר הנתבעת שכרה את המחסן כדי שיוכל לקבל את דמי השכירות הראויים של הנכס.

על כן, הערעור בעניין זה – נדחה.

ח.    חלקה של הנתבעת בעלות פינוי הפסולת

כאמור, הנתבעת טענה שחלקה בפסולת שפינה התובע היה קטן, וכן שהתובע הפריע לנתבעת לפנות את הפסולת.

דיון: תפקידו של הרכב הערעור הוא לתקן טעויות בהן יש טעות הנראית לעין, ובטענות של הנתבעת אין ראיה לטעות כזו.

לכן, אנו דוחים את הערעור בעניין זה.

ט.    חיוב בארנונה

הנתבעת דרשה לפטור אותה מארנונה על חודשים יוני-אוגוסט 2015.

לאור החלטתנו לחייב את הנתבעת בדמי שכירות עד לסוף חודש מאי בלבד, יש לחייב את הנתבעת בארנונה בהתאם עד לסוף חודש מאי בלבד. אחרי פנייה לנתבעת לוודא אם וכמה שילמה בפועל לארנונה על התקופה שלאחר חודש מאי, התברר שהיא טרם שילמה. לכן, אין שום צורך לקזז סכומים ששולמו.

י.  הוצאות משפט

התנהלות הצדדים בתקופה שלפני ובמשך ההתדיינות היא דבר שקשה להעריך. זכותו של בית הדין לחייב בהוצאות כאשר עיכובים שגורם צד אחד פוגעים בצד השני, וקשה להרכב הערעור להתערב בלי סיבה ניכרת. אם היה מדובר בחיוב הוצאות מורחבות, הדבר היה דורש הסבר מאוד ברור, שאולי חסר במקרה זה. אבל כאשר מדובר על 250 ₪ (שהרי חיוב בחצי מהאגרה הוא שורת הדין, וכאן חויבה הנתבעת בכל האגרה), ובית הדין הסביר איך הנתבעת הטריחה את התובע בצורה שלא מקובלת עליו גם בנוגע לחוב ברור, צפוי מהנתבעת לקבל את העניין בהכנעה.

לכן, אנו דוחים את הערעור בעניין זה.

יא. סיכום

1. חיוב בדמי שכירות - במקום חיוב של 16,500 ₪ (3,300 ₪ *5) מבית דין קמא, הרכב הערעור מחייב עבור חודשיים בלבד (עד סוף חודש מאי) 6,600 ₪ (3,300 *2).

חיוב בגין הפרשי דמי שכירות – 830 ₪ לחודשים אפריל ומאי – 1,660 ₪.

2. השתתפות בעלות מונה חשמל - הרכב הערעור מקיים את החלטת בית דין קמא לדחיית התביעה בסעיף זה.

3. הוצאות הפינוי - הרכב הערעור מקיים את החלטת בית דין קמא לחייב את הנתבעת בסך 2,000 ₪ + מע"מ = 2,340 ₪.

4. החזר הוצאות של הנתבעת – הרכב הערעור מקיים את החלטת בית דין קמא לדחיית התביעה בסעיף זה.

5. ארנונה – הנתבעת חייבת בתשלום ארנונה עד סוף חודש מאי בלבד.  אין היא זכאית לזיכוי על חודשים אחרים, כי לא היו תשלומים עודפים.

6. הוצאות משפט - הרכב הערעור מקיים את החלטת בית דין קמא לחייב את הנתבעת בסך 500 ₪.

7. תשלום קודם – על פי ההחלטה בבקשת רשות הערעור, הנתבעת שילמה כבר 5,600 ש"ח ולכן יש להפחית אותם מהחוב.

התובע רשאי להביא עדויות ומסמכים חדשים בעניין החפצים שהיו במחסן, שיוכיחו את טענותיו בנוגע לתקופת השכירות, וזאת תוך 30 יום מהמועד הנקוב על גבי החלטה זו.

איננו מוצאים מקום להתערב בהחלטת בי"ד קמא, אשר אפשר לתובע להגיש עדויות ומסמכים חדשים בעניין השינויים שנעשו במבנה, ולכן ניתן להגיש ראיות כאלו עד סוף אדר תשע"ז.

בסך הכל, יתרת החוב הוא 5,000 ₪ כולל מע"מ, וכן 500 ₪ עבור אגרת בית הדין.

יב.       החלטה

1. הנתבעת תשלם 5,000 ₪ כולל מע"מ לתובע, עבור דמי שכירות והוצאות פינוי המחסן.
2. הנתבעת תשלם לתובע 500 ₪ עבור אגרת בית הדין.
3. התשלום יתבצע תוך 30 ימים מהתאריך הנקוב על פסק דין זה.
4. התובע רשאי להביא עדויות ומסמכים חדשים בעניין החפצים שהיו במחסן, שיוכיחו את טענותיו בנוגע לתקופת השכירות, וזאת תוך 30 יום מהמועד הנקוב ע"ג החלטה זו. ראיות בנוגע לעניין זה יידונו בפני ההרכב הח"מ.
5. כמו כן, עד סוף אדר תשע"ז התובע רשאי להגיש עדויות ומסמכים חדשים בעניין השינויים שנעשו במבנה, ראיות אלו יידונו בפני בי"ד קמא.

פסק הדין ניתן בתאריך ‏ט' באדר תשע"ז, 7 במרץ 2017.

בזאת באנו על החתום