העברת הלוואה שיש עליה ריבית

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קמה -קמח

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בהתחייבות קונה לפרוע חוב ''ליסינג'' של המוכר

נושא התביעה

ראובן מכר לשמעון חברה לייצור סירופים ומשקאות קלים, ושמעון התחייב להסב את כל חוב הליסינג שחל על ראובן לחובתו, ולשחרר את ראובן מהחוב הנ״ל תוך 3 חדשים מחתימת ההסכם ביום י״ח כסלו.

כל חוב הליסינג הסתכם בעשרים וחמשה אלף דולר בתשלומים של ארבעים חודש, אלף דולר בכל חודש.

למעשה שילם עד עתה ללסינג רק ארבעה תשלומים ע״ח ההתחייבות של 25,000$ שהתחייב שמעון, וראובן שלם שבעה תשלומים מאז י״ח כסלו.

ואמנם שמעון מודה שצריך להחיל עליו חוב של 25 אלף דולר תמורת המפעל, וזה בתשלומים של ארבעים חודש, וטוען שראובן אמר לו שאולי יצטרך לשלם לליסינג סכום של 25,000$ ויתכן פחות מזה, ומתברר שהחוב הוא כארבעים אלף דולר מחמת הרבית וע״ז לא התחייב. אמנם ממה ששילם תשלום אחד של אלף דולר, וכן ממה שמתחייב לשלם מעכשיו אלף דולר לחדש, לכאורה מזה מוכח שבאמת קבל עליו שמעון לסלק את כל החוב של הלסינג, ולא רק 25,000$.

ואין לומר אלו היה מקבל 25,000$ בשוק ע״מ לשלם במשך ארבעים חודש ודאי היה צריך לשלם חמשה עשר אלף דולר, אבל אי משום הכי אם שמעון מקבל עליו שישלם רבית של ראובן, הגם שזה דרך מקח, הרי זה רבית דרבנן ואין לחייבו שישלם רבית.

צדדי ההלכה

העברת חוב עם ריבית לאדם אחר

ב״מ ע"א ב׳:

 "ת״ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, כיצד ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אסור, ואם העמידו אצל נכרי מותר".

ושם בתוס׳ ד״ה בשלמא סיפא לחומרא וכו':

"אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי, כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו וכו׳", עכ״ל.

והעיר לי הרמ״ב, אם במקרה יוותר וימחול הליסינג על החוב לראובן, האם יצטרך שמעון הקונה לשלם לראובן תמורת האינונטר, לכאורה כיון שמחל הליסינג לראובן מהיכי תיתי לא יצטרך שמעון הקונה לשלם לראובן עבור האינונטר, דהלא מחל הליסינג לראובן, ולא לשמעון, אבל באמת כתוב בפירוש בזכרון הדברים ששמעון צריך להעביר עליו כל החוב, ולא כתוב ערך החוב או דמי החוב, אלא כל החוב יצטרך שמעון להעביר עליו, ואם אין חוב אין לו לשמעון מה להעביר על עצמו, ואשר לפי זה הקנין שקנה שמעון את האינונטר זה קנין לחלוטין ששייך לשמעון, ואין עליו על שמעון אלא כל החוב שהיה על ראובן, הרי זה ממש הדין של הברייתא ששמעון מקבל עליו לשלם לליסינג את החוב שהיה על ראובן וראובן היה צריך לשלם קרן עם רבית, ואם שמעון משלם לליסינג הרי הוא משלם קרן ורבית עבור ראובן, נמצא דראובן הוא המלוה ושמעון הלוה, ואפשר שזה רבית קצוצה כדוגמא דברייתא, וכיון דשמעון אין לו היתר עסקא עם ראובן אלא תשלומי החוב של ראובן בלי היתר עסקא, אסור לב״ד לפסוק ששמעון ישלם את החוב לליסינג, דזה נקרא דשמעון משלם חוב של ראובן, ולא תשלומי ערך האינונטר. וזה פשוט וברור.

נוסף לזה הלא מבואר בש״ך יו״ד סי׳ קס״ח ס״ק ז׳ כיון דהאחריות של הליסינג עדין רובץ על ראובן המוכר, הרי זה רבית אפילו אמר הנכרי זרוק לי חובי כל זמן שלא אמר והפטר, עיי״ש בסעיף ג׳. ומה שחוכך הגרא״ק נ״י שלפי הזכרון דברים, כי עד שלשה חדשים מיום חתימתו על שמעון להעביר את חוב הליסינג על חשבונו, דלפי דעתו פירוש הדבר שבשביל כל האינונטר צריך [ל]שלם את הסכום של חוב הליסינג ואין כאן ענין של רבית אלא כך המחיר של האינונטר, אה״נ לו הפירוש היה כתוב בזכרון הדברים יתכן שצודק, אבל זה כבר פסקינן דיד בעל השטר על התחתונה, ובשטר כתוב רק החוב ולא תשלומי האינונטר, וכפי שהסברנו.

איסור ריבית כשמוכרים הלוואה מגוי

ובשו״ת צמח צדק סי׳ כ׳, ראובן לוה משמעון סך מאה זהובים על משכונות זהב, ומשום היתר רבית עשו ביניהם מכירה גמורה שהוא מוכר לו החפצים לחלוטין בעד הסך הנ״ל, והמלוה הבטיחו מרצונו שאם יתן לו אח״כ סך כו״כ ריוח, אז יחזיר וימכור לו התכשיט, אבל לא שיהיה מחויב בדבר רק ברצונו תליא מילתא. ואח״כ בא זה לפדותו ולהוסיף לו הריוח, טוען המלוה שקנה אותם כדינו במקח גמור ואין רצונו למכור בחזרה, והמוכר טוען שלא נעשה זאת, רק לענין להפקיע איסור רבית. פסק הצמח צדק שמחויב להחזיר לו בעד הריוח שנותן לו. ושם בסימן כ"א נדון כזה. ובט״ז או״ח סי׳ רמ״ו ס״ק ה׳ חולק בדין זה וכתב דיש בו איסור רבית, כיון דמחויב להחזיר לו. והאליהו רבא שם ס״ק י״ב דחה ג״כ ראיות הרב צמח צדק, והעלה דאין להקל באיסור רבית, אלא היכא דמכרו מכירה גמורה שיהיה הלוקח יכול להחזיק בו, ועי׳ בפרי מגדים שם וז״ל:

"ואמנם לענין רבית, יש לומר בצמח צדק דכל שאין דרך הלואה ממש, ותואר מכירה לא הקפידה תורה", עכ״ל.

ועי׳ בתבואת שור בבכור שור ב״מ ס״ה ב׳ (ועי׳ בשו״ת חות יאיר סי׳ צ״ח, צ״ט, קט״ו, קט״ז וקי״ז שנתוכחו גדולי הדור בענין טענת רבית. ועי׳ בפנים מאירות ח״ב סי׳ ע״ד.

ליו״ד סי׳ קס״ט וסי׳ קע״ד) דכתב וז״ל:

"ושמעתי מפני הגאון מו״ה משה חריף ז׳׳ל אב״ד ור״מ דק״ק לבוב שתקנת גאונים קדמונים בק״ק לבוב, שאם משכון עצ״ה הוא בעין מכריחים להחזיר אחר נתינת קרן וריוח כמנהג וכו׳ ילוה עפ״י היתר מכירה כלל".

גם בספר כה״ג חו״מ סי׳ ע״ב פסק לאסור רק יעשה היתר כתיקון מהר״מ ז״ל מקראקא, והוא היתר עסקא המבואר. ועי׳ בשערי דעה לבעל שער המשפט סי׳ קע״ד ס״ק א׳ שהשיג על הצ״צ ודחה כל ראיותיו ופסק דאין הלוקח צריך להחזיר לו כלל, ועי׳ בהגהות יד שאול. ועי׳ בסי׳ קס״ט סי״ח בש״ך וט״ז שם ובקונטרס הסמ״ע סי״ג.

פסייד:

ביה״ד קבע לעשות פשרה, היות ועל הקרן שהוא עשרים וחמש אלף דולר, גם הקונה לא מתווכח, אלא הויכוח הוא על היתר עד ארבעים ושלשה התשלומים החדשיים, לכן הפשרה היא לשלם עד ארבעים תשלומים חדשיים.

הרב ברוך יצחק לוין.