פועל ששבר חפץ טמון

פסק הדין

ראשי פרקים

א. פועל שהזיק בזמן העבודה- שיטת תוס'

ב. שיטת הרמב"ן.

ג. שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך.

ד. אדם המזיק או שומר.

ה. פועל שהזיק בנוכחות בעל הבית.

ו. תקנה.

ז. שבועה.

ח. למען תלך בדרך טובים.

ט. המזיק חפץ מכוסה.

י. מסקנה.

דיין ג- א. השגה על סעיף ה.

ב. השגה על סעיף ח. 

תיאור העובדות:

התובע: בעל הדירה, הנתבע: פועל שצבע את הדירה מטעם חברת צביעה.

התובע שכר חברה לצורכי צביעה.

כהכנה לצביעה התובע כיסה והרחיק את כל הרהיטים שהיו סמוכים לקירות. הוא לא ניתק מהקיר את חוט החשמל של המנורות עליהם אהילים שהיו על השידה.

הנתבע הגיע מטעם החברה בכדי לצבוע את קירות אחד החדרים. בכדי שיוכל להעמיד את הסולם קרוב לקיר האמצעי, הזיז הנתבע את השידה המכוסה עליה היו המנורות. מאחר שהמנורות היו מחוברים לקיר הם נמשכו ואחד מהם נפל והאהיל שלו נשבר. ע"פ ההוראות מהחברה בה מועסק הנתבע, אין להזיז חפצים ללא אישור מבעל הבית.

שווי האהיל בשעת הקנייה היה 423 ₪ לאחר הנחה של 30% [התובע הציג קבלה].

טענות הצדדים

טענות התובע:

א. על הנתבע היה לברר שאכן אין שום דבר מחובר לחשמל לפני שהוא הזיז את השידה.

ב. הוא אמנם כיסה את המנורות והאהילים כדי שלא יתלכלכו מהצבע. הוא היה בטוח שלא יהיה כלל צורך להעמיד סולם כנגד הקיר שעליו היה השידה.

טענות הנתבע:

א. העובדה שהשידה היתה מכוסה ורחוקה מהקיר גרמה לו לחשוב שהיא אכן מנותקת לגמרי מהקיר.

ב. השידה היתה מכוסה ולא היה לו דרך לדעת שיש דבר יקר ערך מתחת לכיסוי.

ג. קשה לו לשלם עבור הנזק שנגרם.

דיון:

דיין א' ודיין ב':

א. פועל שהזיק בזמן העבודה

הנתבע הוא בעל מקצוע שנשכר ע"י התובע וקלקל אגב מלאכתו. בענין זה מצינו כמה סוגיות בש"ס.

בסוגית מעביר חבית ממקום למקום, נתקל ושברה (בבא מציעא פב, ב) מבואר כי לדעת ר' יהודה נתקל לאו פושע ומעביר בחנם פטור, ובשכר חייב. מדוע בחנם פטור הרי אדם מועד לעולם, אף באונס (בבא קמא כו, ב)? תוספות (בבא קמא כז, ב ד"ה ושמואל) כתבו כי באונס גמור פטור, ונתקל הוא מוגדר כאנוס ולכן פטור. תוס' שם מוכיח כי רמת אחריות של אדם המזיק נמצאת בין גניבה לאבידה שנאמרו ביחס לשומרים. כלומר, הוא אחראי על אונס כעין אבידה, ופטור על אונס כעין גניבה. לכן אם העביר חבית בחנם, נתקל ושבר את החבית, הוא פטור מדין אדם המזיק, מפני שהוא אונס כעין אבידה. כך נפסק להלכה ברמב"ם הל' שכירות ג, ב ובשולחן ערוך חושן משפט סי' שד, א. כך פסק גם הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סי' שעח, א (באונס גמור פטור) וכן פסק בשולחן ערוך חושן משפט סי' תיב, ד: "דנתקל לאו פושע הוא". [להלן נציע הבנה אחרת בשיטת השולחן ערוך].

אבל אם הפועל מקבל שכר הוא חייב, כדין שומר שכר שחייב על גניבה. כך מבואר בסוגיה אחרת. בגמרא בבבא קמא צח, ב אומרת המשנה: "נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם". מובאות שם דוגמאות מחרש (-נגר) ובנאי. בגמ' שם צט, ב מובאת מחלוקת ביחס לשוחט שקלקל בשחיטה, ולהלכה נפסק (שולחן ערוך חושן משפט שו,ד) כי אם שחט בחנם פטור ובשכר חייב. ומשמע שם כי נחלקו האמוראים שם אם נתקל פושע, ולרבי יוחנן נתקל לאו פושע, וקלקל בשחיטה הוא בגדר "נתקל", ולכן בחנם, פטור ובשכר חייב כמובא בתוס' שם ד"ה אימא.

מדוע בשכר חייב? יש לחקור, האם אומן שמקבל שכר, רמת אחריותו עולה, והוא בגדר "פושע". כך משמע ברש"י (בבא קמא צט, ב ד"ה דקעביד בשכר) שכתב: "דהוה ליה למירמא אנפשיה שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה", וכן משמע בסמ"ע (שולחן ערוך חושן משפט סי' שו, יג). אך אפשר להסביר כי אומן המקבל שכר חייב מדין שומר שכר שחייב גם על גניבה. כך אפשר להבין מלשון הגמ' בבבא קמא צט, ב: "מפני שהוא נושא שכר". שתי האפשרויות הובאו בשו"ת חלקת יואב חושן משפט סי' כז.

ב. שיטת הרמב"ן‏‏‏‏‎

הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא פב, ב חולק על תוס' וסבור שאדם מועד לעולם, גם באונס גמור, ובאשר לאומן שהזיק: "אין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק". כלומר אומן שהזיק נבחן רק בגדרי שומר, ולא בגדרי אדם המזיק. ובגדרי שומר הבחנו לעיל בין חנם לשכר. אלא שגם כאן יש לחקור האם אומן אינו בגדר אדם המזיק רק כשהזיק במהלך הטבעי של מלאכת האומנות את הכלי שנשכר לתקנו, כגון שקלקל בצביעת הקיר, ואז בנידוננו כשהזיק דבר אחר חזרנו לגדרי אדם המזיק, שלפי הרמב"ן הוא חייב גם באונס [ראה קובץ שעורים בבבא מציעא שם]. או שאומן שפועל ברשות ברכוש הזולת, אינו בגדר אדם המזיק, גם כשהזיק תוך כדי עבודתו חפץ אחר, ויש לדונו במסגרת דיני השומרים, ולהבחין בין חנם לשכר.

ג. שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך

הרמב"ם בהל' חובל ומזיק ו, א, פסק שנתקל ונפל על הכלי חייב, כלומר נתקל פושע. המגיד משנה שם כתב שהרמב"ם חולק על תוס', ומחייב גם באונס גמור וכן כתב הש"ך בשולחן ערוך חושן משפט סי' שעח, א. ואולי גם השולחן ערוך שם שהעתיק את הרמב"ם, סבור כן. אך הרמב"ם בהל' נזקי ממון יג, ז פסק שנתקל אנוס הוא, ובשולחן ערוך חושן משפט סי' תיב, א פסק ש"לאו פושע הוא". אחרונים הציעו הבחנות שונות בין המקרים. אפשר להבחין בין נזקי גופו (בהל' חובל ומזיק) לבין נזקי ממונו שכן שם הגמל או הכלי הזיקו, ולא גופו (הל' נזקי ממון). סברה בזו מצויה ברמב"ן בבבא מציעא שם. אמנם הרמב"ם בהל' שכירות ג, ב והשולחן ערוך בחושן משפט סי' שד,א פסקו כי המעביר חבית בשכר ושברה בחנם פטור, ושם הזיק ושבר את החבית בגופו. יתכן כי הם סבורים כתירוץ הרמב"ן הנ"ל שאומן אינו בגדר אדם המזיק, ובאשר לאחריותו כשומר חזרנו לחקירה הנ"ל בדעת הרמב"ן.

לכאורה בנידוננו בין כך ובין כך הוא חייב, כי הוא אומן בשכר שקלקל כאמור.

עם זאת יש כמה סיבות לערער על החיוב.

ד. אדם המזיק או שומר

באומן שקלקל, הוא קלקל בחפץ שאותו קיבל לתקן, אך כאן נשכר לתקן את הקיר, ואגב כך קלקל באהיל. אמנם כל האומנין הם שומרי שכר (בבא מציעא פ, ב). יש אומרים שכן הוא רק בקבלן, ולא בשכיר (טור חושן משפט סי' שו, א ובסמ"ע שם ס"ק א). ויש אומרים שכך הדין גם בשכיר כשעושה בביתו (ב"ח שם), ויש אומרים שאין הבדל, וכל פועל הוא בגדר שומר שכר (ש"ך שם).

אך בנ"ד כנראה כי לפי כולם הוא איננו בגדר שומר, כי לא קיבל עליו אחריות לשמור על הבית ותכולתו. אם כן אין לדון כאן מדין שומר, וכל הדיון הוא אם יש לחייבו מדין אדם המזיק.

וכאן אנו חוזרים לחקירה הנ"ל. אם נחייב אומן שהזיק מדין שומר שכר, כאן אינו שומר כאמור, ומדין אדם המזיק הוא בגדר אונס לפי תוספות וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סי' שעח. אך אם נחייב אומן שקלקל מדין אדם המזיק, מאחר שהאומן מקבל שכר עליו להזהר יותר, וכפי שדייקנו לעיל מדברי רש"י בבא מציעא צט, ב, הרי שגם בנידוננו יש מקום לחייב.

ועדיין יש להתלבט האם הוא בגדר אנוס כעין אבידה או כעין גניבה. שכן אין להתעלם מהעובדה שהיתה כאן מקצת התרשלות מצידו של הפועל, שלא בדק אם יש על השידה כלי שביר או מנורה מחוברת, מה גם שלפי ההוראות שהוא קבל מהמעסיק שלו אסור לו לגעת ללא רשות בחפצים אחרים. אמנם הוא לא עשה כן בכוונה ובוודאי לא היה לו כוונת זדון בהזזת השידה, אך זה לא אונס גמור. מאידך גיסא, מעשים בכל יום שמזיזים שידה, ולא קורה דבר, ולא עלה על דעתו שיש אהיל מחובר לקיר. התובע לא הודיעו על כך, אם כי התובע לא חשב שהוא יגע בשידה.

קצת דומה לכך, הוא המקרה של "הנהו דדרו באגרא" (בבא מציעא פג, א). מדובר על אדם שנשא משא ונשבר, שהוא קרוב לפשיעה, כי המשא כבד לאדם אחד וזה קרוב לאונס, כי המשא קל לשני אנשים, ותקנו חז"ל שמשלם חצי. (רש"י שם, וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט שד, ד).

אבל הדמיון אינו גמור, וכן הרמב"ם (הל' שכירות ג, ב) ובעקבותיו השולחן ערוך שם מפרשים את הסוגיה בדרך אחרת. כך שקשה להסתמך על גמרא זו לנידוננו.

ה. פועל שהזיק בנוכחות בעל הבית

לדעת אחד הדיינים יש להביא בחשבון גם את דברי השטמ"ק בסוגיה הבאה.

החובה של פועלים לשלם על נזקים שעשו בשוגג לבעל הבית מפורשת במשנה בבא קמא צח, ב:

"...הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או שהזיקן - חייב לשלם; היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר - פטור, ואם מחמת המכה - חייב".

וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סי' שו, ב.

נחלקו הראשונים בטעם החיוב של הבנאי במשנה. בשיטה מקובצת שם מובאים דברי רבנו יהונתן שכותב:

"הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וכו'. אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל, חייב דאיבעי ליה לעיוני, דאדם מועד לעולם. אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם". 

כלומר הפועל הוא זה שאחראי לבדוק ולברר שהוא לא גורם לנזק כתוצאה מהעבודה שלו, אחריות זו נובעת לדעתו מהכלל שאדם מועד לעולם. אולם רבנו יהונתן ממשיך ומסייג אחריות זו:

"ומשום הכי נקט דוקא קבל, אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין".

מפורש אם כן בדברי רבנו יהונתן שבשכיר יום כיוון שבעל הבית נמצא בדירה האחריות היא על שניהם. במקרה שלנו למרות שמדובר היה בעבודת קבלנות (של החברה), אפשר אולי לטעון שמכיון שבעל הבית הוא זה שהכין את החדר לצביעה ולא נסתלק משם לגמרי האחריות היא על שניהם, כמו כן ניתן לטעון שלמרות שהחברה פועלת בקבלנות כיון שהפועל הוא שכיר יום יש לו דין שכיר, וצ"ע. בשיטה מקובצת כתב שגם המאירי סובר כן ששניהם משלמים.

 אולם בשיטה מקובצת שם הביא ראשונים שחלקו על ההבחנה בין קבלן לבין פועל יום:

"וכתב הרב מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל וזה לשונו: ... ואיכא מאן דאמר דוקא בנאי שהוא קבלן, אבל פועל פטור אפילו נפלו האבנים מצד אחר מחמת המכה שלא נסתלקו בעלים מנטירותא. צריך עיון אמאי לא נדייניה כשומר יום ויום וכיון דפשע משלם".

כלומר לדעת  הרב מאיר הכהן מסרקסטה חל עדיין אחריות מדין שומר, וכל שפשע בשמירה חייב לשלם. אך במקרה שלנו קשה להגדיר את הפועל כשומר.

ו. תקנה

לפי רש"י (בבא קמא צט, ב) בסוגית מעביר חבית ונשברה נראה שהלכה כר' יהודה, שנתקל לאו פושע, אבל בשכר חייב כאמור. אבל לפי הרי"ף שם והרמב"ם (הל' נזקי ממון ו, א ) איננו פוסקים לא כר' יהודה ולא כר' מאיר, אלא כמשנה שפוטרת מכח תקנה (ראה גר"א שולחן ערוך חושן משפט סי' שד, א), שכן אם נחייב פועלים, לעולם לא יסכימו פועלים לעבוד. השאלה היא, האם להרחיב תקנה זו לכל מקרה של פועל שהזיק בשוגג, או לצמצמה למעביר חבית. בשו"ת שבות יעקב חלק ג סי' קעז צמצם את הדין למקרה המדובר של מעביר חבית:

"דתקנה קבוע שנו חכמים גבי חביות שהוא מלאכה כבדה ונעשה דוקא ע"פ הרוב ע"י עניים ואביונים והיזק זה מצוי, על כן פטרו חכמים. אבל ודאי בשאר שומר שכר ודאי לא עקרו תקנת חכמים לפוטרו מגנבה ואבדה שחייב ע"פ דת התורה והוא פושע".

אבל לכאורה הטעם לתקנה שייך גם לפועל אחר. וגם לפי השבות יעקב אפשר שניתן להרחיב למקרה דומה.

ז. שבועה

אם נפטור הפועל מצד התקנה, יהיה על האומן להישבע שלא פשע כאמור בגמ' בבבא מציעא פג, א וכן פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סי' שד, א). אמנם אם התובע מאמין לפועל שהוא לא שבר את האהיל בכוונה, לכאורה אין צורך בשבועה. אבל התובע לא יודע אם הנתבע פשע, ויש לנו ספק אם הנתבע אכן מוכן להישבע שלא הייתה שום התרשלות מצדו, כגון שלא משך את השידה חזק מדי וכד'. כיום אין מקובל להישבע, ונהוג שפודים את השבועה בשליש מערך התביעה.

ח. למען תלך בדרך טובים

בגמ' בבא מציעא פג, א מסופר על מקרה שרב פטר פועלים שהעבירו חבית ושברוה בשוגג, ואף חייב את המעסיק לשלם להם שכרם, לקיים הפסוק: "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ) היינו לפנים משורת הדין. הרמ"א (שולחן ערוך חושן משפט יב, ב) ציין שיש מחלוקת בפוסקים האם כופים לקיים לפנים משורת הדין, אבל הב"ח והש"ך שם כתבו שנוהגים לכפות עשיר לותר על נזקי הפועל שהזיק בשוגג. כך מופיע במרדכי בבא מציעא רמז רנז בשם הראב"ן והראבי"ה. אמנם בערוך השולחן חושן משפט סי' שלא, ז כתב שתקנו לפטור נזקי פועלים בנזקים קטנים. ואם כן בנידוננו שמדובר בנזק יקר, צ"ע.  

לדעת הרב יעקב אריאל (מובא בהערות לספרו של הרב יעקב אפשטיין, חבל נחלתו, א, עמ' יג) יש להתחשב במנהג המדינה, ולשלם לפועל כל שכרו, ולא לגבות תשלום עבור הנזק:

"נלע"ד שמצינו הטבות דומות בימינו שאין באים על הפועלים בתביעות מצד הדין. כגון, פועל שהזיק בעבודתו לרכוש בעה"ב אינו משלם. לכל היותר יפטרוהו אם נזקו רב מתועלתו, אך תשלום נזיקין מאן דכר שמיה?! ונראה שנוהגים כמו שדרש רב מרבה בר בר חנה (בבא מציעא פג ע"א) 'למען תלך בדרך טובים'. המעבידים מבינים שאי אפשר להטיל את כל האחריות רק על הפועלים, ולכן הם פוטרים אותם מחיובים מסוימים... ונלענ"ד שאע"פ שכל זה הוא רק לפנים משורת הדין. אולם הנוהג ההופך זאת לחיוב הוא נוהג טוב... ואכן כל תנאי עבודתם של הפועלים השתנו לטובה, כולל פיצויים וכדו' ואע"פ שיסודם הוא 'לפנים משרת הדין' מנהג המדינה הופך אותם לדין וכך נאה וכך יאה."

אולם מסופקנו אם אכן יש נוהג כזה כמו שהרב יעקב אריאל תיאר, ואפילו אם יש, קשה לומר שמדובר בנוהג מדינה.

ט. המזיק חפץ מכוסה

יש לדון האם ניתן לחייב את הפועל על דבר יקר ערך שלא ידע על הימצאו. בגמרא בבא קמא סב, א נאמר:

"ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה, שדייה בנהרא, אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה; יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים? אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא, מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא? תיקו".

בשולחן ערוך חושן משפט סי' שפח, א פסק גמרא זו להלכה:

"המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק, נשבע הניזק ונוטל. כיצד? לקח כיס חבירו השליכו למים ... הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם או אמוד להפקידם אצלו ודרכן להניחם בכיס וכיוצא בו. .. אבל אם אין דרכם להניחם בכלי זה, הוא פשע בעצמו ופטור המזיק. הגה: ויש אומרים דאפילו היו עדים שהיו שם, פטור, הואיל ופשע..."

 הסמ"ע שם ס"ק ג הסביר את מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א:

"אבל אם אין דרכן להניחם בכלי זה כו'. בגמרא [ב"ק ס"ב ע"א] הוא איבעיא דלא איפשטא ז"ל, מי מנחי מעות בכלי כזה או לא, ופירשו הרמב"ם [המובא בציונים אות א'] והטור [סעיף א'] והמחבר דאפילו אי ודאי אין דרך בני אדם להניח שם, מיבעיא ליה אי אזלינן בתר דרך בני אדם ופטור, והכי קאמר, מי מנחי, בתמיה, וכיון דאין דרך להניח שם והיה הסל מחופה, פירוש, מכוסה דלא ראוהו, פטור, דלא עלתה על דעת המזיק שיש שם מעות, או נימא דנאמן הניזק בשבועה שהניח שם מעות וחייב המזיק משום דמאי הוה לזה להכלי להשליכו במים. ופסק הרמב"ם בזה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם תפס אין מוציאין מידו וכמ"ש המחבר, והרא"ש [המובא בציונים אות ד'] ס"ל כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני ביה תפיסה, והיא דעת החולקים דכתב מור"ם בסמוך".

ממילא במקרה שלנו אם נאמר שאין דרך בני אדם להניח אהיל יקר בצורה כזו על שידה (בכדי שידעו להזהר בו) הגענו למחלוקת בפסיקה, והמוציא מחברו עליו הראיה. יתכן לטעון יותר מזה ולומר שהגמרא רק הסתפקה במקרה של אדם שהזיק בכוונה שניתן לטעון כנגדו: דמאי הוה לזה להכלי להשליכו במים. אולם אם הזיק בשוגג הכל יודו שפטור.

אולם אחר העיון נראה קצת דוחק לומר שאין דרך להניח מנורה עם אהיל על שידה. במיוחד לאור העובדה שלא מדובר באהיל יקר בצורה יוצאת דופן.

מסקנה:

לאור כל האמור קשה לחייב במלוא הנזק, ומכח סמכותנו לפסוק על פי פשרה אנו מחייבים בחצי.

דיין ג':

אינני מסכים עם חלק מהדברים שנכתבו ע"י חברי הדיינים ולהלן הערותי:

א. סעיף ה:  פועל שהזיק בנוכחותו של בעל הבית.   

לענ"ד אין זה המקרה הנדון. בעל הבית שכר שרותי חברה שיעשו לו שיפוצים, וברור שבחברה הזו עובדים אנשים רבים שהם שכירי יום. בעל החברה איננו עושה הכל לבד. אבל זה לא מענינו של בעל הבית. הוא משלם על כך שהבית יהיה משופץ וצבוע. הוא לא שכר פועלים הוא שכר שרותי חברה. אין בינו לבין הפועל קשרי מעביד ועובד. דברי רבנו יהונתן והרב מאיר הכהן מסרקוסטה לא שייכים לכאן. הדיון הוא כמו שנידון בסעיף ד האם הפועל הוא מזיק מאחר שהיה עליו להיזהר ולבדוק האמנם השידה מנותקת לגמרי מהקיר או לא, מה גם שלפי ההוראות של החברה בה הוא עובד אסור לו לגעת בחפצים. היה עליו לפנות לבעל הבית שיזיז. באופן פשוט היה על הפועל לבדוק האם השידה מנותקת לגמרי מהקיר, גם אם לא היה עליה כלום, וגם אם היא לא היתה מכוסה. העובדה שבעה"ב הזיז קצת את השידה אין זה אומר שהוא ניתק אותה לגמרי. כיון שלא עשה כן, הוא אחראי לנזק שנגרם. המאירי בבא קמא צט,ב וכן המגיד משנה בהל' שכירות י, ה פסקו שאם עובד לא שם לב וגרם לנזק עליו שלם. הרב יאיר בכרך, (שו"ת חות יאיר סי' קסט) חייב שפחה שלא השגיחה מספיק על האש בתנור וגרמה שרפה. אמנם גם שם חייב את בעה"ב לנהוג לפנים משורת הדין. הרב פתחיה ברדוגו, (שו"ת נפת צופים, חושן משפט סי' שצה) חייב חמר שכיר שהתיז בהילוכו עם בהמת בעל הבית.

ב. סעיף ח': למען תלך בדרך טובים:

הרב אורי סדן, (דיני עבודה במדינת ישראל ע"פ ההלכה - כתר, י, עמ' 446-443) דן בהלכה זו ובהשוואה לחוק הישראלי. ע"פ ההלכה, קבלן וכן שכיר שבעל הבית לא אמור לפקח על עבודתו שהזיק, חייב לשלם על הנזק באופן מלא. אם בעל הבית אמור לפקח עליו, על הפועל לשלם רק מחצית הנזק. בהתייחס לחוק הישראלי, אין חוק מוסדר בענין זה, אלא:

"שהפרשנות אותה נותנים בתי המשפט לסעיף בחוק היא שכאשר מתקיימים בין הצדדים יחסי עובד מעביד פטור העובד מתשלום נזקים אשר נגרמו לצד ג. פסיקה זו עומדת בניגוד להלכה המחייבת את העובד לשאת לכל הפחות במחצית הנזק הנגרם. לפסיקה זו של בתי המשפט אין תוקף הלכתי, הן בשל העובדה שמדובר בפרשנות של בתי המשפט לחוק ולא בחקיקה ישירה, והן בשל העובדה שאין בפסיקה זו ענין ציבורי או שלטוני, שכן אינן נוגעות לתשתית מערכת יחסי העבודה וזכויות עובדים". [ראו שם עוד בעמ' 442-437 על לפנים משורת הדין במקרים כאלו].

אמנם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשידה היתה מכוסה ומרוחקת מהקיר היא מטעה ונדמה היה לפועל כאילו היא מנותקת לגמרי. בכך יש אשמה גם לבעל הבית. אם האהיל כל כך חשוב בעיניו, היה עליו להוציא את האהיל מהחדר בזמן הצביעה ולא להסתפק בכיסוי, או לפחות לומר לפועל שידע שתחת הכיסוי יש אהיל יקר. ובכל מקרה לנתק לגמרי מהשקע שבקיר ולא ליצור מצג כאילו השידה והמנורה מנותקים לגמרי.

כיוון שגם לבעל הבית יש אשמה מסוימת בדבר, ובהתחשב בהלכה שהובאה לעיל בסעיף ח': "למען תלך בדרך טובים", יש לדעתי לחייב הפועל בשני שליש מערך האהיל.

הדין:

הנתבע ישלם לתובע 211.5 ₪.

יש לשלם את הסכום עד כ"ט באב תשע"ו.