התחייבות תורם לתרום לאחר מותו

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קצג - קצו

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל). אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בטענת תנאי בהקדש לישיבה

סיפור המעשה

ראובן נתן לגבאי של ישיבת פ. בזמנים מיוחדים לפי הודאת הגבאי בס״ה סך 3700$ בערך, ע״ח מנין בימי השבעה, השתתתפות בהלויתו והקמת מצבה שמנין בחורים ישתתפו בהנ״ל ואחד מהישיבה יגיד קדיש, וכן במשך כל השנה הראשונה בכל יום ויום בלמוד משניות ע״י מנין ת״ח, וכן קדיש שלש פעמים ביום ונר זכרון, ולפי טענת הגבאי היה מוסכם בע״פ שמלבד הכספים במזומן הנ״ל, ישאיר עשרה אחוזים מכל הכספים שיש לו לראובן בקופת הגמל וחתם ראובן בבנק הנ״ל בחתימתו האישית ובאשור חתימתו על ידי הנהלת הבנק.

וטוען ראובן שהתוספת של העשרה האחוז מקפת הגמל, היתה דוקא ע״ס שיגיד קדיש אחד רק לשמו במשך השנה, הגם שבשעת החתימה לא אמר תנאו זה, אבל היות והגבאי אמר לו שימלא כל משאלות לבו לכן חתם, אבל בסופו של דבר שהגבאי אמר שזה לא בא בחשבון, חזר בו ובטל את ההוראה שחתם עליה.

הצדדים בהלכה

הנה בעצם השאלה אם יכול לחזור ולבטל במה שנתן ההוראה וחתם עליה, הרי ההוראה היתה שלאחר פטירתו יתן הבנק לישיבה עשרה אחוזה מכל הכספים, ובחייו לא נתן כלום, ולא שייך בזה לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דאף אם מסר להדיוט ואמר שהמכר או המתנה לא תחול אלא אחר שלשים יום, ודאי יכול לחזור בו תוך שלשים יום.

והנה בנדרים כ״ט ב׳ ר״ן:

"הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הלכך אפילו למ״ד התם חוזרת הכא לא מצי הדר ביה, וא״ת ותיהוי נמי כמסירה, אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד שלשים יום דנהי דאמרי׳ בכתובות פ״ב ובמציעא משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים דאי קיימא באגם לא קנה ובעומדת בחצירו קנה, היינו דוקא דלא חזר בו בינתיים, אבל חזר בו אפילו עומדת בחצירו מצי למיהדר בי׳ כיון דלא קניא עד לאחר ל׳ יום, ולגבוה נמי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חיילא אמאי לא מצי למיהדר בי׳, וי״ל דכי אמרי׳ כמסירתו להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמאן דאמר מעכשיו ולאחר ל׳ יום דמי, כלומר דלא מצי הדר בי׳, והיינו דמחדשין השתא, דמעיקרא נמי הוה סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, דמשום הכי מקשינן פשיטא וכמו שכתבתי למעלה, אלא דמעיקרא לא הוה סבירא לן דעדיפא טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט, אבל למסקנא מחדשין דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהניא כמסירה גמורה להדיוט דהיינו במעכשיו, ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דלא מצי הדר בי׳ דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט, אבל הרשב״א ז״ל כתב דאפשר דכי אמר הכי, ה״מ אליבא דבר פדא דס״ל דקדושת דמים לא פקע בכדי, אבל לרבא ואביי דס״ל דקדושת דמים פקעה בכדי, מוקמי ברייתא כפשטיה וכו׳, הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ה״מ כמסירה גרידא בלא מעכשיו, אבל כמסירה דמעכשיו לא, דאי אפשר שתקנה יותר אמירה ממסירה, הלכך לדידהו האומר הרי זו עולה לאחר יום יכול לחזור בו, ופלוגתא היא בירושלמי הרשב״ל ז״ל", עכ״ל.

ועי׳ בתשובות הגרע״א סי׳ קמ״ה ובנה״מ סי׳ קצ״ז ס״ק ה׳. ועי׳ בפ״ת סי׳ רמ״ז שהביא דברי הגרע״א בתשובה סי׳ קמ״ב על דברי הרמ״א שם במקדיש קרקע מהיום ולאחר ל׳ יום לא קדיש כלל, הא לא גרע מאומר רק לאחר ל׳, ועיי״ש שכתב לדינא אף בחזר לא ידעתי אם יש להקל, כיון דהר״ן ס״ל דא״י לחזור וגם הרשב״א בחידושיו מספקא לי׳, וביותר קשה שדברי הרשב״א בתשובה שם הוא רק בהקדש בדק הבית דהיניקה אסור, משא״כ בהקדש דידן דהיינו הקדש עניים לכו״ע קדוש ואינו יכול לחזור דבזה שפיר מקיימין דבריו בגופא מהיום ופירי לאחר ל׳ כמו במתנה להדיוט, וא״כ דברי הגהת שו״ע אלו צע״ג וכו׳ עכ״ל.

האם יכול לחזור בו מהקדש

והנה בפלוגתא דר״ן ורשב״א, דלר״ן גם בהקדש עניים אינו יכול לחזור בו מטעם אמירתו לגבוה דעדיפא ממסירתו להדיוט, אבל לרשב״א בהקדש עניים יכול לחזור בו, ובנידון דידן אם יכול לחזור בו בפלוגתא תליא, והא דדן הגרע״א להקשות על הרמ״א בהקדש עניים אינו יכול לחזור בו הוא דוקא באמר מעכשיו ולאחר שלשים דגופא קניא מהיום ופירי לאחר ל׳, ומה דכתב הנה״מ בסי׳ קצ״ז דהרמ״א פסק כרשב״א, א״כ מה זה שכתב לא אמר כלום, הלא זה דוקא אם חזר בו. ועי׳ בתשובות הגרע״א סי׳ קמ״ב דהקשה על הרמ״א למה לא כתב דצריך לחזור בו אלא כתב לא אמר כלום.

ונראה אף לר״ן דפסק בהקדש עניים לאחר ל׳ אינו יכול לחזור בו, נראה בנידון דידן דטוען ראובן שהי׳ תנאי בדבר יכול לחזור בו, דהנה הרמ״א פסק בחו״מ סי׳ ר״נ באיבעיא דהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חלק לעניים ועמד, פסק האיבעיא לקולא, וביו״ד סי׳ רנ״ח ורנ״ט פסק דספק צדקה לחומרא, וזה הקשה הגרע״א בסי׳ קמ״ה, והנה כבר כתב מו״ר הגר״ש זצ״ל דהנמ״י בפרק מי שמת עמד בענין זה וכתב משום דאיהו יודע בנפשי׳, דז״ל שם:

"איבעיא להו וכו׳ וסלקא בתיקו, הלכך בין הקדש בין העניים הם המוציאים, דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה, הלכך אם עמד חוזר, ואע״ג דאמרי׳ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו, אבל הכא מי יימר דדעתו להקדש אפילו עמד, הלכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי, ואף ספק איסור מעילה ליכא, דאיהו ידע בנפשיה, ולענין עניים נמי אמרי׳ דאע״ג דאמרינן ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ואפילו הוי לי׳ כספק ליכא למיחש, דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי׳ לה". עכ״ל.

וביאר מו״ר זצ״ל במקדיש כל נכסיו דספק אצלנו על אומדן דעתו בשעה שהקדיש שבין כך ובין כך אינו נכנס ספק זה במשמעות לשונות כלום, בענין זה מהני מחשבתו וכונתו אלא שאנו מסופקים האיך חשב אז, אבל הוא שיודע בנפשי׳ ליכא גביה שום ספק ואין כאן חשש איסור, דהכלל בידינו דבכל ספק אפילו בספק של תו״ת מהני ברי כמו דאמרי׳ בכתובות כ״ב, וגם אחרים יהיו רשאים ליהנות מספק הקדש זה, דע״א נאמן באיסורין היכא שהדבר שקול ואינו מוצא מחזקה שהוחזק כבר, וכל היכא שע״א נאמן גם הבעלים נאמנים, ולפי״ז י״ל דהרמב״ם והשו״ע והרמ״א נקטו כן ולכן פסקו בענין זה לקולא לנתבע ע״כ. לכן נראה לדינא כיון דבכה״ג אף לר״ן יוכל לחזור בו דלא אמרי׳ בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כיון דהוא טוען ברי שהקדיש מקופת הגמל דוקא בכה״ג ע״מ שאדם מיוחד יגיד קדיש כל השנה, ואם הגבאי לא הסכים לתנאי הזה הגם שהוא טוען שלא דובר בתחלה בשעה שחתם בבנק על ההוראה, אבל לפי המבואר ראובן נאמן בזה כע״א וטוען ברי.

לכן על ישיבת פ. לכבד את ההתחייבות שלהם ע״י ב״כ כפי שחתם. והקב״ה יאריך ימיו ושניו של ר׳ נ. ב. שיזכה לקבל פני משיח צדקנו, וודאי יעמוד גם להבא להיות לאחיעזר ולאחיסמך לישיבת פ. עד ינון שמו מבורך.

הרב ברוך יצחק לוין.