פיצויי פיטורין לעובדת שאיחרה, וייצוגה על ידי הבעל

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 184-נג כרך ב' עמ' רה-ריח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין. אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס׳׳ד בענין תביעת עובד לפיצויי פיטורים ותביעה נגדית של המעביד על נטילת סחורה ללא תשלום

סיפור המעשה

אשת התובע עבדה בחנותו של הנתבע כמוכרת במשך כארבע שנים (לאחר שתקופה קודם לכן עבדה בתוך ביתם והתפטרה). תחילת עבודתה לא נעשתה בחוזה כתוב, אך לאחר כשנה כתבו ביניהם חוזה עבודה על תנאי העבודה והשכר וכן על פיצויים במקרה של פיטורים (על חלק מזמן עבודתה הפקיד המעביד עבורה סכומי כסף בקרן פיצויים שעומדים לרשותה במקרה של פיטורים), ועל זכותה של העובדת לקנות סחורה מהחנות בהנחה של 20% ובשני תשלומים. את המו״מ על השכר ערכו ביניהם בעלה של העובדת עם בעל החנות.

לתובע בדין זה היו כבר בעבר טענות על גובה המרכיב הבסיסי של השכר שנקבע בזמן כתיבת ההסכם, ושעם השנים נשחק ולא עודכן, וע״כ הסכימו הנתבע ובעלה של העובדת לקבל את הבוררות של רב פוסק, ואף חתמו בפניו על כתב בוררות. אלא שטרם קבלת הפסק התערערו היחסים בין הצדדים עד כדי כך שבשיחת טלפון כעוסה בין הנתבע לעובדת אמר לה הנתבע דברים שהעובדת הבינה מהם שהוא מפטר אותה מהעבודה, אם כי לטענת הנתבע הוא לא אמר זאת במפורש, ואדרבא, הוא הסכים שתמשיך לעבוד ע״י ״פתיחת דף חדש״.

העובדת מודה שתוך כדי תקופת עבודתה בחנות נטלה כמות של פריטי סחורה מהחנות, עבור עצמה ועבור בנותיה, ולא שילמה אלא על פריט אחד מהם (מדובר בחמישה פריטים שמחיריהם לצרכן בס״ה הוא 2030 ש״ח, ויתכן שמחירם בס״ה הוא 2050 ש״ח). לטענת העובדת, נטלה את הסחורה בידיעתן של עובדות החנות, והודיעה על כך לבעלת הבית יום או יומיים לאחר שנטלה. לדבריה, בעלת החנות הסכימה למכור לה את הסחורה במחיר הקרן (היינו לדבריה בס״ה 1140 ש״ח), וראיה לכך ממה שאמרה לה פעם אחת כשרצתה העובדת לקנות פריט מסויים שהיה יקר מדי, אמרה לה בעלת הבית שהיא תוכל לקבל אותו במחיר הקרן, אם כי לבסוף לא נטלה את אותו פריט, וגם על פריט אחר אמרה לה בעלת הבית שתתן לה עליו מחיר מיוחד. בעלה של העובדת מוסיף ומסביר שמה שלא שילם עבור הסחורה עד היום הוא משום שהבין משתיקתו של הנתבע על ענין הסחורה כל הזמן מאז שהסחורה נלקחה, שהוא אינו רוצה לעורר את ענין התשלום לסחורה כדי שלא לפתוח את הסכסוך שיש ביניהם בקשר לעידכון המרכיב הבסיסי של המשכורת.

לעומתם טוען הנתבע שכלל לא ידע על לקיחת רוב פריטי הסחורה ע״י העובדת אלא לפני כחודש וחצי, ועל כן לא תבע את תמורתם. לטענתו, אמנם היתה העובדת רשאית לקנות לעצמה סחורה מהחנות כשם שהיתה רשאית למכור אותה לאחרים, אך זאת בתנאי שתשלם עבור הסחורה מיד ובשני תשלומים. לדבריו, לא נאמר לעובדת שיכולה לקנות את הסחורה שנטלה מהחנות במחיר הקרן, וגם ההנחה של 20% לא הובטחה לעובדת אלא אם תשלם מיד ובשני תשלומים או לכל היותר בארבעה תשלומים, אבל במקרה זה שעדיין לא שילמה על מה שלקחה לפני זמן רב אין הוא מוכן לתת לה הנחה כלל, מכיון שהאיחור בתשלום גרם לו לשלם רבית חובה בבנק, וע״כ הוא תובע את מלוא המחיר, ובעצם הנטילה ללא ידיעה מוקדמת של בעלת הבית, הוא רואה בזה מעשה גניבה, ותובע להחזיר לו את דמי הפריטים. אם כי אין הוא תובע החזרת הפריטים לחנות, וגם התובע אינו מבקש להחזירם. עוד טוען הנתבע שבאיחוריה לעבודה וכן בסיימה את העבודה לפני הזמן, גרמה לו העובדת הפסדים.

בעקבות פיטוריה תבעה העובדת פיצויי פיטורים כמוסכם (היינו סך 1275 ש״ח בכפולות של מספר השנים שעבדה אצלו), והנתבע כתב הסכם דברים בקשר לכך, ובו הוא מתחייב לשלם לה פיצויים על פיטוריה, וחיובה של העובדת לשלם עבור פריטי הסחורה ללא הנחה, אם כי בביה״ד הוא טוען שאין לראות במכתב זה הודאה על הפיטורים וחיוב הפיצויים בגללם, משום שכתב כן כפשרה עם התובע, פשרה שלא יצאה לפועל בגלל ויכוח על תביעת העובדת להחזר הפרשי שכר שלטענתה מגיעים לה ושבגללם פנו לבוררות בפני הרב הפוסק, וכן בגלל תביעתה של העובדת לזכות בהנחה עבור הפריטים שלקחה, עד שבסופו של דבר התגלגל הענין לבי״ד, דבר שהנתבע רצה למנוע במכתב האמור, וע״כ מבקש הנתבע לחזור בו מהודאתו במכתב האמור.

בינתיים חזר בעלה של העובדת וטען שאין תוקף לחתימה שלו בשטר הבוררות בפני הרב הפוסק מכיון שלא נעשה בהרשאת אשתו, וע״כ הוא מבקש לדון ע״כ בפני ביה״ד, ובהרשאת אשתו. עוד הוא תובע חוב פיצויים על השנים בהם עבדה בביתו של הנתבע, אם עפ״י חוק הם נכללים בין השנים שחייבים עליהם פיצויים.

הנתבע טוען שהוא מוכן להחזיר את העובדת לעבודה למרות התנהגותה בעבודה כבעלת בית ונטילת סחורה ללא תשלום, ולמרות איחוריה לעבודה שגרמו לו הפסדים. לדבריו בשיחת הטלפון הכעוסה לא התבטא בלשון פיטורים, וע״כ אינו חייב לה פיצויי פיטורים, וגם לאחר שיחת פיטורים, אם השיחה היתה מתוך כעס, עפ״י החוק יכול המפטר לחזור בו בתוך זמן סביר, וכיום הוא מודיע שהוא מוכן לקבלה לעבודה. זאת ועוד, מעשיה בנטילת הסחורה ללא ידיעת הבעלים, וכן איחורים לעבודה שגרמו הפסדים ברורים כמו גם סגירת החנות לפני הזמן, יחד עם התנהגותה המתנשאת כלפי בעלת הבית ואי דיווח עדכני פנים אל פנים מהנעשה בחנות, כל אלה מהווים לדעתו סיבות מוצדקות לפיטורים ללא חובת פיצויים.

התובע חוזר על טענתו שבשיחת הטלפון פיטר הנתבע את העובדת, ויעיד ע״כ נוסח ההסכם שרשם הנתבע כמה ימים אחר כך בו הוא חוזר וכותב את הלשון ״מפוטרת״. ולאור היחסים המעורערים בין בעה״ב לעובדת אין העובדת מוכנה לחזור עוד לעבודה אצלו. התובע הציג מסמכים משפטיים המאשרים את טענתו שיש להחשיב את שיחת הטלפון של הנתבע כפיטורים, גם אם לא נאמרה המילה המפורשת ״פיטורים״, ובמקרה זה הרי מכתבו של הנתבע מאשר שאכן היו פיטורים.

בנוגע לכתב הבוררות בפני הרב הפוסק שהתובע רוצה לחזור בו מפני שנעשה שלא בהרשאת אשתו, טוען הנתבע שלא יתכן לבטל כתב זה בטענה זו, ויש להמתין לפסק הבוררות באותו ענין.

באשר לשנים בהם עבדה העובדת בביתם, טוען הנתבע שלא מגיעים לה פיצויים משום שהעובדת התפטרה מרצונה לאחר שסיימה אז את עבודתה.

לנתבע טענות נוספות על העובדת שלא נתבררו בביה״ד, כגון ניצול שיחות טלפון מהחנות, שלטענתו לא הורשה לה הדבר, ועוד.

פס״ד

ביה״ד אינו נזקק לדון בקשר לתביעת העלאה של המרכיב הבסיסי של השכר, מאחר שהובא כבר לפני הרב הפוסק, ויש להניח שבפסק הבוררות שלו יתייחס הרב הפוסק גם לטענת התובע שאין חתימתו על כתב הבוררות מחייבת אותו ללא הרשאת אשתו.

הואיל והתובע לא הוכיח שהמעביד חייב לשלם פיצויים עבור השנים הראשונות שהעובדת עבדה בביתו והתפטרה מהעבודה מרצונה, ולא היה רצף של עבודה לאחר התפטרותה, אין ביה״ד נזקק לחייב פיצויים עבור אותם שנים.

מאידך, נראה לקבל את טענת התובע שבשיחת הטלפון הכעוסה של הנתבע לעובדת, אכן היה במשמעותה פיטורים מצד הנתבע, זאת בהסתמך על הנאמר במסמכים המשפטיים שהוצגו בביה״ד והם מנהג המדינה, וגם בהסתמך על מכתבו של הנתבע עצמו (למרות שנכתב רק כמסמך של פשרה).

למרות שהעובדת לקחה את פריטי הסחורה מהחנות ללא רשות מוקדמת של בעה״ב, א״א לקרוא לכך גניבה, וכפי שיבואר בנימוקים שיצורפו לתיק זה.

מכיון שגם לדברי העובדת לא נאמר לה ע״י בעה״ב שכל מה שתיקח מהחנות יהיה במחיר הקרן, אלא שהיא הבינה כן מדברי בעה״ב לגבי פריט מסויים, ומכיון שבהסכם ביניהם נכתב שהעובדת תשלם עבור פריטי סחורה שתקנה מהחנות את המחיר לצרכן בהנחה של 20% הנחה בלבד, חייבת היא איפוא לשלם, עבור פריטי הסחורה שלקחה, את המחיר האמור (היינו סך 1624 ש״ח), ואין רשות הלכתית לבעה״ב לייקר את המחיר רק בגלל האיחור בתשלום, ותשלום זה חל על העובדת מיד, ויתקזז עם חוב הפיצויים של הנתבע כדלהלן.

טענות הנתבע להפסיד לעובדת את זכותה לפיצויי פיטורים בגלל לקיחת פריטי הסחורה ללא ידיעה מוקדמת של בעה״ב, וכן בגלל התנהגותה בעבודה באי שמירה על זמני העבודה וביחסיה עם בעה״ב, טענות אלו אע״פ שיש בהן להטיל צל על יחסי העובדת כלפי בעה״ב, מ״מ קשה להפסיד בגלל כך באופן מוחלט את זכותה לפיצויים, מה גם שהנתבע עצמו כתב במכתב הפשרה שהוא מוכן לשלם פיצויים על פיטוריה של העובדת, וע״כ באופן עקרוני יש לחייב את הנתבע בתשלום הפיצויים, בקיזוז מחיר פריטי הסחורה שלקחה, כאמור, לפיכך קובע ביה״ד פשרה על הצדדים, ועל הנתבע לשלם לעובדת סך מסויים של ש״ח בתוך 30 יום ממתן פס״ד זה (סכום זה כולל את הסכומים שהצטברו בקרן הפיצויים של העובדת).

השאלות לדיון

א. שכר עבודה של אשה מחוץ לביתה, האם דינו כמעשה ידיה השייכים לבעל, או שדינו כנכסי מלוג השייכים לאשה, ולבעל יש בהם פירות.

ב. פיצויי פיטורים האם דינם כשכר מע״י של העובד, ובמקרה של אשה עובדת זכאי הבעל בהם במע״י האשה, או זו זכות נוספת ומיוחדת שאין לבעל בהם אלא פירות.

ג. האם הבעל נחשב ל״בעל דין״ לדון עם המעביד של אשתו בקשר לתביעת שכרה גם ללא הרשאת האשה בגלל זכותו על השכר, ומה דינו בתביעה לפיצויי פיטורים, והאם העובדה שכספי הפיצויים הופקדו בקרן פיצויים מקנה לו זכות עדיפה.

ד. האם חייב המעביד להוסיף תוספת שכר לעובד יותר ממה שפירש בהסכם העבודה שלו.

ה. הקונה סחורה בחנות, מאימתי ותוך כמה זמן עליו לשלם תמורתה. ומה הדין כשקבל על מחיר הסחורה הנחה ולא שילם עליה בזמן, האם רשאי המוכר לתבוע את המחיר המלא של הסחורה.

ו. הלוקח כלים מבית חבירו, ובעה״ב עשוי היה למכור את כליו, וטוען בעה״ב שבגזילה לקחם, והלוקח טוען אתה מכרתם לי, האם נאמן.

ז. מי שעובדת בחנות למכור סחורה לקונים, האם יכולה לקנות לעצמה בלי הקנאת בעל החנות, ומה הדין כשבעל החנות קבע את מחיר הסחורה.

ח. אם הקונה מודה שחייב עבור פריטי הסחורה שלקח, אבל חובו הוא פחות ממה שתובע המוכר, אך מאידך טוען הוא שכנגד חוב הסחורה שחייב הוא למוכר, חייב לו המוכר חוב אחר על פיצויים או תוספת שכר, האם דינו של הקונה ככופר הכל.

ט. הטוען על חבירו טענת גניבה עפ״י מה ששמע מהנתבע עצמו, והנתבע כופר וטוען שקנאה ממנו, טענה המוכחשת ע׳׳י התובע, האם התביעה חשובה כטענת ברי שנשבעים עליה.

י. האם נטילת פריטי הסחורה ע״י העובדת, ואיחוריה לעבודה, מצדיקים פיטורים ללא תשלום פיצויים.

יא. אם לפי מנהג המדינה ניתן למעביד לחזור בו מהודעת פיטורים שניתנה מתוך כעס ״בתוך זמן סביר״, והוא חוזר בו לאחר קרוב לחודש ימים, האם נחשב הדבר כחזרה.

יב. מכתב הודאה בחיוב שניסח הנתבע, האם יכול לחזור בו הנתבע מאותה הודאה בטענה שהמכתב נכתב בגדר של ״עיסקת טיעון״, והואיל ולא הביא את ההסכמה המיוחלת בין הצדדים, הרי הוא חוזר בו מההודאה.

יג. איחורי העובדת לעבודה וכן סגירת החנות על ידה קודם הזמן המוסכם עם בעה״ב, ולטענת בעה״ב נגרמו לו בכך הפסדים, האם יש לחייב את העובדת על הפסדים אלו.

תשובה

א.      האם שכר עבודתה של אשה מחוץ לבית שייך לבעלה?

בהלכה שמעשה ידיה של האשה לבעלה, פסקו הרמב״ם אישות פכ״א ה״א ושו״ע אבהע״ז סי׳ פ סעי׳ א:

"מעשה ידיה לבעלה כיצד, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד".

ופסקו בפד״ר כרך א עמ׳ 92 עפ״י מהר״ם מינץ סי׳ יז שעבודה מחוץ לבית היא מסוג העבודות שאין האשה מחוייבת בהן כלפי בעלה והשכר של עבודה כזו דינו כהעדפה שע״י הדחק, שבזה פסק הב״ח אבהע״ז שם והובא בח״מ וב״ש ס״ק ב שהמנהג שלנו שאין מוציאים מידה (אלא שהחזו״א אבהע״ז סי׳ ע אות ה הכריע להלכה שלא כדברי הב״ח).

ובנידון דידן שהאשה רגילה לתת את שכרה לבעל, פשוט הדבר שיש לבעל זכות מעשה ידים על עבודתה, ואפי׳ אם היתה תופסת השכר לעצמה דינו כנכסי מלוג שיש לו בהם זכות פירות, מה גם שבזמנינו רגילות הנשים לעבוד ולהתפרנס מחוץ לבית, וע״כ יש להחשיב את זאת כמעשה ידיה השייכים לבעל.

ב.             חובת תשלום פיצויי פיטורין לעובד

חוב המעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד מקורו בחוב הענקה של עבד עברי, עי׳ החינוך מ׳ תפב. וכתבו המשל״מ עבדים פ״ג הט״ו ופנ״י קדושין טז ב ד״ה ואי שחוב הענקה הוא כשכר פעולה, ועי׳ משל״מ שם שפשוט הדבר שהוא חוב דאורייתא חלף העבודה, אמנם הסמ״ע חו״מ סי׳ פו ס״ק ב כתב שאינו מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה, והש״ך שם ס״ק ב כתב שהדבר ידוע שהוא מתורת צדקה.

ולפי״ז ה״ה בחוב פיצויי פיטורים, לדברי המשל״מ והפני״י כשם שהענקה היא מתורת שכר המעשה ידיים, כך גם פיצויי הפיטורים, אמנם לדעת הסמ״ע והש״ך י״ל שאף חוב הפיצויים אינו חוב גמור חלף העבודה אלא מתורת חנינה וצדקה.

ובנידון דידן שהבעל תובע את חוב הפיצויים עבור אשתו הדבר תלוי אם דין הפיצויים כדין המעשה ידיים עצמם או שדינם כחנינה מיוחדת וצדקה, שאפשר שאם דינם כחנינה מיוחדת וצדקה אין לו בהם אלא זכות רווח ביתא ופירות וצריך הרשאה כדי לתובעם, אבל אם דינם כמעשה ידיים, כשם שתובע הוא את שכרה בלא הרשאה, כך תובע גם את חוב הפיצויים.

ועי׳ פסקי דין ירושלים ממונות כרך א עמי קנח מאאמו״ר זצ״ל שהוא כמו משכורת שלוש עשרה, ועי׳ פד״ר כרך א עמ׳ 330 וכרך ג עמ׳ 280 שיסוד החיוב הוא מנהג המדינה, ושכר הפועלים נקבע עפ״י מנהג המדינה, ומכיון שהיסוד הוא מנהג המדינה בשכר פועלים, נראה שדינו כשכר עצמו, והוא כתוספת לשכר החדשי המשתלם לפועל בזמן פרישתו מהעבודה.

ג.       בעל כבעל דין של מעסיק אשתו לגבי פיצויי פיטורין

מתי בעל צריך הרשאה לדון בנכסי אשתו?

פסקו הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״ג ה״ד ושו״ע אבהע״ז סי׳ פה סעי׳ ד עפ״י גמ׳ גיטין מח ב סוף פרק רביעי:

"בעל הבא לדון עם אחר על נכסי אשתו צריך הרשאה, ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו דן על העיקר ואינו צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לה קרקע אין לו פירות".

וכתב הרמ״א שם בשם תה״ד סי׳ יב שעל מעות מזומנים של אשתו אינו צריך הרשאה, דהוי כאילו היו פירות בקרקע. ובב״ש סי׳ פג ס״ק ה הקשה על מה שפסק השו״ע שם שאין הבעל יכול לתבוע חלקה של האשה בדמי חבלתה אלא בהרשאתה, מ״ש ממעות אשתו שפסק תה״ד שתובע אף בלא הרשאתה, ותירץ הב״ש שדמי החבלה הואיל ולא באו עדיין לידה ולא היה לה שום זכות בממון זה, לפיכך אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה. ועי׳ בית יעקב סי׳ פה סוף סעי׳ ד שתירץ שתה״ד לא כתב אלא כשיש לבעל תביעה על מעות מזומנים כגון פקדון וכיוצא, שמוכנים לקנות בהם דבר שיש לו פירות תיכף, משא״כ בתביעת חוב, שאם פיקח הוא מגבה קרקע שעתיד לגדל פירות.

תביעת פיצויי פיטורים על ידי הבעל

ולפי״ז בתביעת שכר מע״י האשה, אם היה זה מע״י המגיעים לבעל בתורת מע״י, אין הבעל זקוק להרשאה של אשתו, אבל אם דינה של עבודה זו כהעדפה שע״י הדחק שלפי דעת הב״ח אם תפסה האשה אין לבעל בהם זכות מע״י אלא רק זכות נכסי מלוג, צריך הוא הרשאה לדון עליהם, ואע״פ שהתביעה היא על מעות מזומנים, לא גרע מדמי חבלתה שצריך עליהם הרשאה.

ועוד, כיון שבמקרה הנידון לפנינו חתם הבעל על כתב בוררות שלא בהרשאת האשה, הרי פסק הריב״ש סי׳ תצו והובא ברמ״א בשו״ע אבהע״ז שם שאפי׳ כשדן על קרקע שיש בה פירות אם בא לעשות פשרה צריך הרשאה, וכתב בהגהות הגר״א שם ס״ק ט שדוקא לענין דין רשאי לדון כשותף, אבל לעשות פשרה אינו רשאי משום שאינו רשאי למחול על חלקו בנכסי מלוג.

אמנם כיון שבמקרה דידן רגילה האשה לתת את משכורתה לבעלה ואינה תופסת אותה לעצמה, משמע שמוסכם עליה לדון בזה כדין מע״י, וגם אופן המו״מ של הצדדים במשך כל השנים שהבעלים סיכמו ביניהם, מוכיח כן. ע״כ נראה שאין הבעל זקוק להרשאה מאשתו כדי לדון עם הנתבע בקשר לשכרה.

ומאחר שנתבאר לעיל שדין פיצויי הפיטורים כדין השכר עצמו, במקרה זה דינם כמע״י השייכים לבעל, ורשאי הבעל לתובעם גם ללא הרשאתה של אשתו, ואף במקרה שהשכר עצמו אין דינו כמע״י השייכים לבעל, אם המעביד הפקיד לזכותה של העובדת כספים לצורך פיצויי פיטורים בקרן פיצויים, נמצא שתביעתו היא כמו על מעות מזומנים שפסק הרמ״א עפ״י תה״ד שהבעל דן עליהם ללא הרשאה הואיל ויש לו בהם זכות פירות, אם כי אינו רשאי למחול עליהם וממילא גם לא לקבל עליו פשרה בענינם.

ד. תביעת תוספת שכר שאינה חלק מהבוררות

תביעה לתוספת שכר שלא פורטה בהסכם העבודה, והיא אינה מנהג מדינה אצל כל העובדים בעבודה מסוגה של התובעת, נראה פשוט שאין לה בסיס, אך ביה״ד אינו נכנס לדון בכך כל עוד נמצא הדיון אצל הרב הפוסק.

ה. שמיטת כספים בכספי הקפת חנות

פסק הב״י חו״מ סי׳ סז והובא בסמ״ע ס״ק כו שהמוכר דבר לחבירו מיד כשמכרו לו הו״ל כאילו הלווהו, ומשמטו השביעית (ועי׳ ב״ח שם ס״ק יג והובא בהגהות רעק״א בגליון השו״ע סי׳ עג סעי׳ א, שלהלכה דינו כהלואה שסתמה ל׳ יום), ודוקא בהקפת חנות אין השביעית משמטת לפי שדרך החנוונים להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו והו״ל כאילו הלווהו וקבע לו זמן לאחר שביעית, משא״כ במכר. ובדרך הקפת חנות הביא הב׳׳י שם מפיהמ״ש להרמב״ם שביעית פ״י מ״א שהיא דרך האמנה עם בעלי החנויות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו, שאין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית לפי שאינו כדרך החובות, שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהיה חוב, ואינו אלא מוכר בדמים מועטים עד שיצטרף עם דמים אחרים ויקח את שלו, והוסיף הכ״מ שמיטה ויובל פ״ט הי״א שטעם הדבר לפי שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות, ואין דרך לנוגשו, ועי׳ גדו״ת שער מה אות יג שאורחא דמילתא הוא שמקיף כמה פעמים, אבל ה׳׳ה בהקפה אחת בלבד אם לא נעשתה בדרך הלואה.

עובד שהורה היתר לעצמו לקחת מחנות

ובנידון דידן נראה שהתובע הורה היתר לעצמו שלא לשלם עבור פריטי הסחורה, וכמו שטען שהיה סבור מתוך שתיקתו של בעה״ב בזמן פגישותיהם לתשלומי המשכורות שבעה״ב אינו תובע את התשלום כדי לא לעורר את ענין התביעה לעידכון המרכיב הבסיסי של המשכורת, וניתן לו להבין כאילו היתה האמנה בענין זה כשל הקפת חנות, וע״כ לא תשש לאיסור של עושק באי החזרת החוב מיד. אם כי כמובן לפי טענת הנתבע שכלל לא ידע שהעובדת נטלה את רוב פריטי הסחורה מהחנות, וע״כ לא תבע ממנה את החוב, יתכן בהחלט להניח שאילו היה יודע לא היה מסכים למוכרם בדרך האמנה אלא בדרך מכירה רגילה, וכמו שמוכח בהסכם שנכתב בין הצדדים שהעובדת תשלם עבור מה שתקנה מהחנות בשני תשלומים.

האם ניתן לבטל הסכם הנחה עקב איחור בתשלום?

והנה יש להסתפק האם רשאי כיום בעה״ב לתבוע עבור אותם פריטים שנטלה העובדת את המחיר המלא ללא הנחה, בגלל האיחור שלה בתשלום, והאם אין בכך חשש איסור רבית או מיחזי כרבית, והצד להיתר הוא שהרי אינו תובע היום אלא את המחיר שלהם הרגיל.

ונראה שהדבר מפורש ברמ״א בשו״ע יו״ד סי׳ קעג סעי׳ ג שאם כשנגמר המקח אמר לו תפרע לי עכשיו עשרה, שוב אסור ליקח ממנו אחר זמן שנים עשר, וכתב הפת״ש ס״ק ה בשם תפילה למשה שאפילו שווה שנים עשר אסור, דכיון שנתרצה ליקח עשרה, הרי אילו היו לו מעות היה לוקח בעשרה, ובשביל המתנה נותן לו שנים עשר. ועי׳ משכנות יעקב שם שמכיון שהמקח נגמר במחיר של עשרה, אינו יכול לתבוע יותר, ועי׳ אמרי בינה בתשובות שבסוף הספר סי׳ כ אות ג עפ״י מחנ״א דיני רבית סי׳ לא.

ואפי׳ לענין שכירות פסק האו״ז ב״מ סי׳ קפא ובתשובות מיימוניות לס׳ משפטים סי׳ טו ובהג״א ב״מ פ״ה סי׳ ג במלמד שלא ניתן שכירותו בזמנו אלא אחר זמן הרבה, והמלמד תובע מן המשכיר כל הריווח שהיה יכול להרוויח באלו המעות עד אותו הזמן, פטור המשכיר משום דהוי רבית. ואף בנידון דידן מכיון שבהסכם שבין הצדדים סוכם שהעובדת תשלם עבור הסחורה שתקנה במחיר עם הנחה של 20%, אין בעה״ב רשאי היום לתבוע תוספת בגלל האיחור בתשלום.

ומה שטוען בעה״ב שבגלל איחוריה בתשלומים נזקק לשלם רבית חובה בבנק, אילו היו הדברים מתבררים ומוכחים בביה״ד, היה מקום לחייבה מדין גרמי, אבל כל עוד לא נתבררו הדברים ולא הוכחו, א״א לחייבה ב־20% על מחיר הפריטים שלקחה על סמך השערה בעלמא.

ו. לקיחת מוצר העומד למכירה על מנת לשלם את תמורתו אינה נחשבת לגניבה

פסק הרמב״ם גזלה ואבידה פ״ד הי״ב והי״ג וטוש״ע חו״מ סי׳ שסד סעי׳ ב:

"ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חבירו שלא בפני בעה״ב ונטל משם כלים, אע״פ שהוציאן מגולין, ואע״פ שבעה״ב הזה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר דרך גזל לקחן והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי וכו׳ אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאן בפני עדים, ה״ז בחזקת גזלן, לפיכך מחזיר הכלים לבעה״ב ואין כאן שבועה, שהרי העדים ראו מה גזל, ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעה״ב בכל מה שיטעון והדין ביניהם. וכן אם היה שם ע״א בלבד ובעה״ב טוען שגזול הוא כלי זה בידו והלה אומר לקוח הוא בידי וכו׳ ה״ז חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה, שאילו היו שם שני עדים היה חייב לשלם, ועכשיו שאין שם אלא ע״א חייב שבועה ואינו יכול לישבע, שהרי אינו מכחיש את העד, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם".

מקור הרמב״ם הוא הרי״ף שבועות מו ב השער העשירי, עפ״י ב״ב לו א בגודרות. ועי׳ רי״ף שם שי״ס שנאמן לטעון לקוח הוא בידי, והוא שיטת רבינו אפרים שהובא בבעה״ת שער מט חי״א והעיטור מלוה על המשכון, ולדעתו יש חילוק בין נסכא דר׳ אבא שראוהו חוטף מיד חבירו למקרה הנ״ל, משום שבמקרה הנ״ל לא חציף ליטול מרשות חבירו אם אינו נוטל ברשות. וכתב הגדו״ת שם שדעת הרי״ף אינה כן מכיון שהפותח בית חבירו ומוציא משם כלים מבלי היות שם בעליו, שווה לחטיפה מתוך ידו, ובשניהם תורת גזילה יש בהם, שמן הסתם אין אדם עשוי להרשות לאתר שיפתח ביתו שלא בפניו כדי שיקח משם דבר מסויים.

וכעי״ז בנתה״מ סי׳ קלז ס״ק א שכתב עפ״י או״ת סי׳ צ ס״ק מ שהטעם שאינו נאמן לטעון לקוח הוא בידי משום שאפי׳ אם לקוחים הם מ״מ גנב הוא שנכנס לבית חבירו שלא בפניו, אבל אם נכנס ברשות או שהיתה השדה אינה משתמרת שלא נתפס כגנב על הכניסה, אין בעה״ב נאמן לומר גנבת, והמחזיק נאמן לומר לקוח הוא בידי.

ובגמ׳ ב״ב לג ב

"אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן וכו׳ לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה".

והקשו בתוס׳ מאי איריא משום דלא חציף, תיפו״ל משום דתפיס, מידי דהוה אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן, ותירצו דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינו שלו דלא תפיס בהן. ופסק השו״ע חו״מ סי׳ קלז סעי׳ א שהיורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו, בעל השדה טוען שבגזל לקחם וזה אומר שמכרם לו, נאמן בשבועת היסת אפי׳ אם יש עדים שליקטן. וכתב הסמ״ע שאפי׳ באופן שאין חזקה שאין אדם מעיז, כיון שכבר לקטם והוא מוחזק בהם אין מוציאים מידו. וכתב הנתה״מ שם שמדובר שאין ידוע באיזה אופן הגיעו לידו הפירות, אם הבעה״ב בעצמו מסרם לו או מעצמו לקחם, אך מכיון שהוא מוחזק ואינו מוחזק כגנב, אין מוציאים מידו.

ובנידון דידן שהפריטים אותה נטלה העובדת מהחנות היו עומדים למכירה, ובדעתה היה לשלם עבורם, הרי נטלתם בהיתר ולא באיסור, וכמש״כ הנ״י מו״ק יז א בשם הראב״ד (וכעי״ז בתוס׳ שם בשם ר״ת), והובא במחנ״א דיני גזילה סי׳ ה, וחי׳ הר״ן ב״ב פח א, והובא במחנ״א שלוחין ושותפין סי׳ כ.

ומה שטוען הנתבע שעל אופן כזה שהעובדת לא תשלם עבור הסחורה זמן רב כל כך לא הסכים שתיטול, וממילא גניבה היא בידה, נראה שהואיל ומלכתחילה התכוונה העובדת לשלם עבור הסחורה, לקיחתה היתה ברשות, והדמים הם חוב, והעיכוב בתשלום הוא לכל היותר עיכוב בהחזרת החוב, וזה אינו עושה את הלקיחה לגניבה.

ז. האם שליח יכול לקנות לעצמו במחיר שהבעלים ביקש ממנו למכור לאחרים?

פסק השו״ע חו״מ סי׳ קפה סעי׳ ב:

"אין שליח יכול לקנות לעצמו אפי׳ באותם דמים שהרשוהו בעלים למכרו".

מקור ההלכה הוא הרשב״א כתובות צח א עפ״י גמ׳ שם שאין האלמנה רשאית למכור מהנכסים בלא שומת בי״ד, והובאו דבריו במ״מ אישות פי״ז הי״ד, וסברתו היא לפי שהוא נעשה שליח של בעה״ב להקנות לאחרים,

"אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולהקנותו דאין אדם מקנה לעצמו, שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות, וזה לא יצא מרשותו, שהרי במקום בעלים עומד", עכ״ל.

וכתב הש״ך שם ס״ק ג בהגהה שבתשו׳ הגאונים משמע שפסק שיכול להחזיק לעצמו, ובהגהות אמרי ברוך שם הביא בשם הריטב״א כתובות שם שנשאר בזה בצ״ע, ולמעשה פסקו האחרונים שאם הלוקח מוחזק אין מוציאים ממנו. וכתב המחנ״א שלוחין ושותפין סי׳ כ שיש לחלק בזה בין אם הרשוהו הבעלים למכור בכמה שימצא לנכון, שאז השליח נקרא המקנה, ואינו יכול להקנות לעצמו, אבל אם הרשהו למכור במחיר שקבע הבעלים אז המקנה הוא הבעלים עצמו לכל מי שיתן כמו שפסק. ועוד חילק שם שדוקא בקרקע אין השליח יכול לקנות לעצמו מכיון שצריך דעת מקנה שיקנה לו, ושלא בפניו אין מי שיאמר לו לך חזק וקני, אבל אם מסר לו מטלטלין למכור בסכום קצוב, כיון שהבעלים נתרצו להקנותם לכל מי שיתן אותם דמים, יכול גם השליח עצמו לקנות, שאין הבעלים צריך לומר לו הגבה וקני.

לפי״ז בנידון דידן שהתובעת עבדה בחנות של הנתבע בתור מוכרת סחורה לקונים, לדעת הרשב״א והמ״מ והשו״ע אין היא יכולה לקנות לעצמה, אלא אם כן סיכמה ע״כ עם בעה״ב שאם תרצה לקנות מקנה לה הבעלים, אבל לדעת הגאונים יכולה היא לקנות לעצמה, במיוחד שהמדובר כאן במטלטלין. ומכיון שהמחיר היה קבוע ע״י בעה״ב, מתווספת כאן גם סברת המחנ״א שאז מתרצה הבעלים למכור למי שיתן את המחיר, והבעלים הם המקנים לקונה ולא השליח.

ח. האם טענת "יש לי בידך כנגדו" נחשבת להודאה במקצת?

אע״פ שהעובדת מודה במקצת התביעה בענין מחיר הסחורה שהיא חייבת, מ״מ מכיון שלפי טענתה כנגד תביעת בעל הבית על דמי הפריטים שנטלה מן החנות, חייב לה בעל החנות חוב כספי של פיצויים והעלאת משכורת, ה״ז כטענת כפירה, וכמו שפסק השו״ע חו״מ סי׳ עה סעי׳ ז: 

"מנה לי בידך, וטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, כיון שכפר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת".

ומקור הלכה זו בתשובת רה׳״ג שהובאה בבעה״ת שער מט ח״ד ובהעיטור פקדון (דף סח ע״ב):

"מי שיש לו אצל חבירו ממון, ויש לו גם הוא תחת ידו מלוה או פקדון ולא קא יהיב ליה, מהו למיתפס ולאישתבועי ליה. הכין חזינא, דאי מלוה הוא דאית ליה תחת ידיה, לאו מיעבד דינא לנפשיה הוא אלא חושבנא בעלמא קא חשיב, אית לך עלי כך, אית לי עלך כך וכך, ותניא בתוספתא שבועות פ״ה מנה לי בידך והלה אומר וכו׳ יש לך בידי במנה כסות במנה כלים פטור, ואע״פ שבעל דינו אומר אני יש לי בידך כמה שהודית, ואתה אין לך בידי כלום, אין משגיחין על דבריו, אלא הנתבע שאומר חשבתי מה שיש לך עלי במה שיש לי עליך ולא נותר לך עלי כלום, או שנותר לך עלי כך וכך, נשבע ונפטר, ואם מודה במקצת הטענה חייב שבועת התורה, ואם לאו שבועת היסת. אבל אם מלוה יש לזה וכו׳ והאחר יש לו פקדון שחייב להחזירו בעינו, הא ודאי דמי לעביד אינש דינא לנפשיה וכו׳". עכ״ל.

ועי׳ שלטי גבורים ב״ק מו ב בדין נזקקים לתובע תחילה, שאם תבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו מנה וחזר שמעון ותבעו שיש לו בידו חפץ פלוני אומרים בי״ד פרע שטרו תחילה שאתה מודה לו ואח״כ תחזור ותתבעהו, ואם היה הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שתבעו שאתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר, ה״ז כאילו טוענו ששטרו פרוע, והכל תביעה אחת, ואם הוא טוענו שישבע לו לא יפרע זה בשטרו עד שישבע, עכ״ל. ודברי הש״ג הובאו בקצוה״ח סי׳ כד ס״ק א וסי׳ עב ס״ק כח. וכ״כ נתה״מ סי׳ עה ס״ק ה שכשטוען הלווה יש לי בידך ה״ז כטענת פרעון.

ט.    ברי מתוך דברי הנתבע

לטענת בעל הבית שכלל לא ידע מנטילת רוב פריטי הסחורה מהחנות ע״י העובדת אלא מתוך סיפורו של בעלה של העובדת, יש לדון אם חשובה טענתו כטענת ברי להשבע עליה, שהרי אין תביעתו מתוך ידיעה עצמית.

והנה לענין חיוב תשלומים בטענה כזו כשהנתבע טוען איני יודע אם פרעתיך והתובע אומר ברי לי שלא פרעתני, כתב הש״ך סי׳ עה ס״ק ל וט״ז שם עפ״י שו׳׳ע שם סעי׳ י שאינו חייב (ועיי תומים שם ס״ק ח שחולק), אך לענין שבועה עי׳ שו״ע שם סעי׳ יז שחייב הוא שבועה על טענה כזו.

והדברים מפורשים בגמ׳ גיטין נא א:

"אמר ר׳ יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי, והלה אומר לא מצאתי אלא אחד, נשבע".

וכתב בעה״מ שם:

"אע״פ שלא ידע בעל האבידה במציאתו אלא מתוך דבריו של המוצא כשהחזירה וא״ל כיס אחד מצאתי לך".

ועי׳ מלחמות שם שאע״פ שהטוען עפ״י אחר י״ס שאינו כטוען ברי, מ״מ כשטוען עפ״י הודאת הנתבע עצמו ה״ז כטענת ברי.

י. האם איחור לעבודה הוא עילה לפיטורין?

כבר נתבאר לעיל אות ו בשם הראב״ד שבמקרה זה לא היה בנטילת הסחורה ע״י העובדת כל איסור מכיון שעמדה למכירה, וע״כ נראה שאינה יכולה להוות סיבה החלטית לפיטורים ללא תשלום פיצויים.

ומה שטוען בעה״ב שהעובדת היתה מאחרת לעבודה ומפני כך יש לפטרה מהעבודה ללא תשלום פיצויים, ראוי להביא בזה מש״כ בשו״ת חות יאיר סי׳ קו שפעמים רבות באו לפניו לדין בעה״ב ומשרת שתבע בעה״ב את המשרת משום שאיחר לבוא תוך הזמן יום או יומיים, ולפעמים היה שוגג ואונס, וכתב החות יאיר:

"מימי לא פסקתי דין ביניהם, רק טרחתי מאד עד שמצאתי פשר דבר״.

אלא שמ״מ יש לקבל קצת את טענת הנתבע שעם יחסי עובד ומעביד כאלה א״א לעבור ביחד, ויש איזו שהיא הצדקה לפיטוריה. ע״כ נראה שיש לפשר בין הצדדים בחיוב הפיצויים.

יא. חזרה מהודעת פיטורין

בגדר ״זמן סביר״ שעפ״י החוק רשאי המעביד לחזור בו מהודעת פיטורים לעובד שניתנה מתוך כעס, מסתבר מאד שהכוונה היא לזמן סביר של התפכחות מהכעס, ולכל היותר ימים ספורים, אך בנידון דירן שהחזרה נעשתה רק כעבור כחודש, מסתבר שלא לכך נתכוין החוק באומרו ״זמן סביר״, ולא מועילה חזרתו.

יב. חזרה מהודאה בחיוב

פסק השו״ע חו״מ סי׳ פא סעי׳ יז שבע״ד שכתב בשטר הודאה בחיוב אינו יכול לחזור בו בטענת השטאה. ופסק הרשב״א בשו״ת ח״ג סי׳ כד והובא בב״י חו״מ סו״ס סט וסמ״ע שם ס״ק יב שראובן שטוען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכרת סחורתי ובכמה קניתי והוא יותר ממה שהורה, ושמעון אמר לא כתבתיו אלא להתעסק ולא להיות לך לראיה, וגם לא כתבתי שמי בו, ולא בא מידי לידך ונגנב או נאבד או נפל ממני ומצאתו, והשיב הרשב״א שמה שטוען להתעסק כתבתיו אין בו ממש, דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד לעצמו, ועיי״ש שדחה אף שאר טענותיו. ולפי״ז בנידון דידן שהנתבע ניסח מכתב הסכמה עם התובע ובו הוא מודה שחייב לשלם לעובדת פיצויים על פיטוריה, יש לראות בכך הודאת בע״ד גמורה.

אך יש להסתפק האם יכול הנתבע לחזור בו בטענה שלא הודה על חוב הפיצויים אלא בגדר ״עיסקת טיעון״, כדי שלא להגיע לדינא ודיינא, וגם בתנאי שהתובע מצידו ישלם עבור כל פריטי הסחורה ללא הנחה, אבל מכיון שהמכתב לא הועיל, והתובע הביא את דינו לפני בי״ד וגם אינו מוכן לשלם את מלוא המחיר עבור הסחורה, ע״כ הוא חוזר בו מאותה הודאה.

ונראה שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים אם מועילה חזרה מהודאת בע״ד ע״י אמתלא, שלדעת קצוה״ח סי׳ פ ס״ק א בשם ר״ש הלוי מועילה אמתלא, אבל לדעת הח״מ אבהע״ז סי׳ קטו ס״ק כב וב״ש ס״ק כד לא מועילה אמתלא בהודאת בע״ד, ומכיון שהנתבע מוחזק בעיקר התביעה, א״א להוציא מידו על סמך אותה הודאה שחזר ממנה באמתלא.

אמנם נראה שאפי׳ אם מועילה אמתלא לחזור בו מאותה הודאה, וא״א לחייבו על סמך אותה הודאה, מ״מ יש ללמוד ממנו על פירוש שיחת הטלפון של הנתבע לעובדת, שכיום נתונה לויכוח בין הצדדים, שאכן משמעותה היתה פיטורים.

יג. חיוב על מניעת רווח מהחנות

אמרו בירושלמי ב׳׳מ פ״ה ה״ג והובא בר״ן ונ״י ב״מ קד א שהמבטל כיסו של חבירו פטור, וכתב הרא״ש ב״ק פ״ב סי׳ ו שהוא מדין גרמא. ועי׳ מחנ״א דיני גזילה סי׳ יא ושו״ת חת״ס חו״מ סי׳ קעח שהוא משום שלא ברי היזקא, וכשיטות הראשונים בדין גרמי שכל שלא ברי היזקא אינו גרמי אלא גרמא.

ולפי״ז אף בנידון דידן מכיון שהנזק מביטול העבודה בחנות אינו ברור, שמי זה יודע בוודאות שהקונים שהיו אמורים להכנס לחנות באותן שעות היו אכן קונים לבסוף או יוצאים כלעומת שבאו, ע״כ אין לחייב את העובדת על כך.

הרב אברהם דוב לוין.