נזק הנעשה באמצעות חיישנים
המקרה:
משפחה שכרה צימר
המצוייד במספר חיישני הפעלה לשביעות רצונם. יומיים אחרי שיצאו משם, התקשר מנהל
הצימר בכעס, ותיאר להם כי הותירו מול חיישן המים מגבת כך שהפעילה אותו והמים
המשיכו לזרום במשך יומיים, ויצרו הצפה שהזיקה למיכשור חשמלי שהיה בסמוך. כמו כן,
הותירו בחנייה עגלת משא מול החיישן, כך שהשער נותר פתוח וציוד הגינה וחית מחמד
נעלמו, כל זאת חרף התראה מוקדמת של בעל המקום להקפיד לסגור את האתר.
מנהל הצימר טוען: היות והשוכרים הפעילו את הברז ולא
סגרו אותו הם חייבים לשלם את עלות דמי המים הרבים שזרמו, שהם הרבה מעבר לשימוש המקובל
והסביר בשכירות הצימר, וכן את נזק המכשיר החשמלי. וכן בכך שהותירו את הגינה פרוצה
הם חייבים על הגניבה שהזדמנה בגין פשיעתם. בנוסף לכך, ביקש לבצע בדיקת החיישנים,
ובאם יתברר שניזוקו בשל שימוש מוגבר ולא תקין, יהא מושת על השוכרים עלות תיקונם.
השוכר טוען: אומנם היה מודע לקיומם של החיישנים
ואף השתמש בהם במהלך השהות באתר, אך לא היה מודע כי גם מגבת מפעילה את החיישן של
המים, ולא סבר שהעגלה עשויה להפריע לשער להסגר. לדבריו, פעל בתום לב ובשימוש סביר,
והנזק נגרם מאליו ולא מחמת מעשיו, ואין להלין ולתבוע את המשתמש באופן סביר.
תשובה
הפעלת חיישן הינה כמעשה האדם בכוחו,
שכן השימוש בכוחות הטבע הפיזקליים ליצירת פעולה נחשב כפעולת האדם הישירה. נמצא,
שיש לחייב על נזק הנעשה בהפעלת החיישן (גם אם המנגנון רק מסיר את המפריע לפעולה) כדין
אדם המזיק בכוחו. אך יש לחלק בין סוגי נזקים שונים; בכך שהניח מגבת מול החיישן והפעיל את
המנגנון, הינו פועל את הנזק בידיו, וחייב את עלות המים ש'צרך' באופן לא סביר. וכן
אם החיישנים ניזוקו מחמת שימוש לא תקין, אזי יש לחייב את המזיק, שכן בשני אלו הזיק
בכוחו. ברם על המכשיר החשמלי, שלא ניזק ישירות מהפעלת החיישן אלא רק מהמים (שאינו
שלו) שהצטברו – פטור בדיני אדם על גרם היזק.
בכך שהותיר את השער פתוח, והגם
שבידיו מנע את סגירתו, לא יצר נזק אלא איפשר וגרם לכך שהחיית מחמד תמשיך להיות
חופשיה – ולכן יש לפטור אותו בדיני אדם. וביחס לציוד גינה בוודאי שיש לראותו רק
כגורם הגניבה (אומנם אם קיבל ע"ע חיוב שמירה, הוי פשיעה וחייב ע"כ). ואף
לו השוכר פתח את השער, לא יהא ניתן להוציא ממון, כיון שיש מחלוקת אם ניתן לחייבו
על אבידת הבהמה. וכן אם פותח דלת ומחמת כן חדרו מים או חרקים לבית, הוי גרמא
ופטור.
נמוקי
הדין
הפעלת סוגי
חיישנים
ההתפתחות
הטכנולוגית מבקשת להניע מערכות רבות כולל הפעלת משק הבית ללא מגע יד אדם, וזאת
באמצעות פעולות חשמלית הנגרמות על ידי חיישנים (Sensor). קצב הגידול
במגוון החיישנים, השילוב שלהם, והתחכום שבפתרונות מבוססי חיישנים מביאים לחיינו
התנהלות חדשה, המצריכה התייחסות הלכתית התואמת אותה. שכן בתהליך זה, האדם לא עושה
פעולה כלשהיא בכדי להפעיל את מבוקשו, אלא מתרחשת פעולת שרשרת באמצעות חיישנים
הממירה ערכים פיזיקליים לתנועה מכנית או לאותות חשמלים או אלקטרונים. כך
לדוגמא, הם קולטים את נוכחות הנכנס לדירה ומפעילה מערכת המרימה תריס, מדליקה אור
ומזגן, מדיחה את האסלה ופותחת את ברז המים בכיור ואף מציעה לנהוג עבורנו.
קיימים שני סוגים
עיקריים של חיישנים. חיישנים תרמיים, המבוססים על קליטת קרינה בתחום
העל-אדום (Infra-Red = IR),
המודדת את האנרגיה הקיימת ומבוססת על עקרון הפליטה של גוף האדם (כל חפץ פולט קרינה
כלשהיא, וכי עצמת הקרינה ואורך הגל שלה תלויים בטמפרטורה של הגוף. יש חיישנים
המזהים את גוף האדם שהוא בעל טמפרטורה של כ-37 מעלות צלזיוס, וקרינתו מעלה את המתח
החשמלי שבחיישן, ואזי נוצר מעגל חשמלי שמפעיל את שנדרש). יש לציין שמעגל חשמלי זה
מחובר כל הזמן, ובכל עת זורם בו זרם חלש, ורק כאשר מתקרב גוף בעל טמפרטורה נתונה,
הזרם מתגבר. ויש חיישנים אופטיים, שמבוססים על פליטת אנרגיה של קרן אור
בלתי נראית שנשלחת ומכוונת כנגד גלאי מסויים. וכאשר גוף נכנס וחוצץ בין הקרן
לגלאי, מופעלת או מופסקת המערכת החשמלית הצמודה למעגל של הגלאי.
ישנו דיון נרחב
סביב הפעלת חיישנים בדינים רבים בהלכה והחשבתו ככוחו של המפעילו. שכן לא הרי כוחו
הישיר הנצרך לדין טווית ציצית ואפיית מצה שבה נדרשת פעולתו של כח גברא, ככוח הנדרש
לעניין הרחקות בנידה, שנאסרה תנודה של חיבה בין בני הזוג כולל זריקת חפץ ביניהם,
ולא של תנופה חשמלית מכוחו. ומטבע הדברים ישנו דיון בדבר משמעותו של הפעלת חיישן,
הן לעניין הפעלתו בשבת והן לעניין חיוב בנזיקין, האם נחשב כפעולתו הישירה של
המפעילו והאם הוא חייב על תוצאותיו שגרמו לנזק לזולתו.
קיים חילוק מהותי בין שני הדינים, בעוד שבהלכות שבת הדגש הינו גם על עשיית הפעולה וגם על 'מלאכת מחשבת', בדיני נזיקין דרוש לברר האם יש בהפעלת החיישן מעשה ישיר של מפעילו. וכך להדיא חילקה הגמ' בב"ק בדף ס. בדין ליבה וליבתה הרוח, שהרוח הניעה את האש שהדליק מאן-דהוא ויצרה שריפה במקום אחר:
"רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו (שחייב) - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור".
הרי לעניין שבת בוחנים אם ישנה מלאכת מחשבת, ולעניין נזיקין נדרש
שכל ההיזק יהא כלול במעשיו, וכן באר האמרי בינה דיני שבת ס' כז והאחיעזר ח"ג
ס' ס.
הפעלת חיישן בשבת
הלכה פסוקה היא
שרק מלאכה שהינה פרי מחשבתו ופעולתו הישירה של האדם, נאסרה בשבת, ומהאי טעמא הסיקה
הגמ' בשבת בדף קכ:: ש'עשייה הוא דאסור, גרמא שרי'. ודנו הפוסקים בדבר החיישנים האם
נאסרו מחמת פסיק רישיה.
הרמב"ם בהל' שבת פ"א ה"ו כתב:
'עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד, הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב'.
ובארו המרכבת המשנה בהל' שבת פ"א ה"א
והמגיד משנה שם שחייב על פעולה שבהכרח תווצר ממעשהו, אף שמכוון לתוצאה אחרת
מבחינתו, מ"מ התוצאה המוכרחת כלולה בכוונתו ובמעשיו, וחייב עליה. וכן באר
בשו"ת עונג יום טוב סי' כב. ולהבדיל מכך, אם אין פסיק רישיה, קיומה של תוצאת
מלאכה שאינה מוכרחת שתהיה, אינו מספיק כדי להחשיבה כפעולתו ולא נאסרה. וכן כתב
בשו"ת 'שבט הלוי' ח"ג סי' מא: 'הנה יסוד גדול באיסור מלאכת שבת דבעינן
ב' תנאים. שתהיה פעולת מלאכה שאנו יכולים ליחסה לאחד מל"ט אבות מלאכות או
תולדות. ושנית, שתהיה מלאכת מחשבת על דרך שקבלו חז"ל... אבל לא
יתכן לחייב על תוצאה של מלאכה לבד דהיינו שעלה לו מטרת המלאכה בלי שעשה
הפעולה של האב המתיחס לאותה מלאכה'.
ומכאן יצאו לדון
עפ"י הגמ' בשבת בדף קכא: שהתירה פעולות הנעשות לפי תומו של ההולך שם: 'דאמר
רב יהודה, רוק דורסו לפי תומו. ואמר רב ששת, נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא,
עקרב דורסו לפי תומו'. והרמב"ן בחידושיו בשבת שם ובמלחמות שם בדף מה: מדפי
הרי"ף הדגיש שדין זה אמור גם אם מתכוין לפעולה האסורה כל עוד נעשתה על פי
תומו, במהלך הליכתו. וכן סבר הרשב"א עפ"י הירושלמי בשבת פי"ג
ה"ו שאפילו אם כוונת האדם למלאכה האסורה, כל עוד כוונתו למעשה מותר. דין זה
נזכר בירושלמי בדיני צידה, שהתירו לכתחילה לנעול ביתו לשמור ביתו כשצבי בתוכו,
כיון שהוא צריך לשמור ביתו: 'אף על פי שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד
שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד'. אולם הר"ן שם בדף לח. מדפי הרי"ף חלק
על דברי הרשב"א הללו, הב"י או"ח סי' שטז כתב שאין להקל
כרשב"א. וכן פסק המשנ"ב בסי' שטז ס"ק כה כדעת הר"ן. אך
בשו"ת 'שבט הלוי' ח"ט סי' סט, ח"ג סי' מא באר שהמחלוקת בין
הרשב"א לר"ן היא אם לצרף את מעשה ופעולת הנעילה למעשה הצידה. אולם, סבר
שהם לא חולקים שבמקרה שאדם אינו עושה שום פעולה כלל, אלא הולך לפי תומו – שמותרת
הפעולה אף אם תיגרם תוצאה אסורה.
נמצא, שבדיני שבת
אדם העושה פעולה מותרת שאין עליה שם 'מלאכה' כלל, כגון ההולך על פי תומו, גם אם יש
תוצאה נוספת האסורה – אין לה דין של 'פסיק רישיה' ומותרת. אם כן, כאשר האדם הולך
לפי תומו, ויש חיישן המזהה פעולה זו ומפעיל מערכת חשמלית, גם אם האדם מודע לתוצאה
ונהנה ממנה, אין לאסור, ובלבד שאינו מוסיף פעולה מיוחדת הגורמת להפעלה החשמלית.
וכך כתב הרב ואזנר בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' סט עמ' מג-מד: 'יקרתו קבלתי
ואשיב בקיצור כדרכי, ע"ד המצוי אצלכם שנדלק מאור עלעקטרי לפני הבתים כשאדם
עובר לפני הבית... ונמצא שאדם העובר גורם להדלקה... ואומר בטח דבעניי, אין חשש
איסור בזה עכ"פ מעיקר הדין... כשאדם אינו עושה כלום ממש והולך לדרכו לפי תומו
ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה אף שבגרמתו נדלק אור או דבר כיו"ב בזה
פשיטא שכל זמן שאינו חושב ממש ללכת למען הדליק וכיו"ב שאין אנו מצרפים הליכתו
הרגילה להתוצאה הנ"ל, ואין כאן פעולה של מלאכה... אינו בגדר אינו מתכוין אלא
שאינו בגדר מלאכה כלל', וכ"כ הגריש"א במאורי השבת ח"ד סי' יד.
אומנם הובאה שם בהערות צט, קד דעת הגרש"ז אויירבעך שהחמיר בכך.
יש לציין שהדברים
אמורים רק במצב שבמהלך הליכתו נעשות פעולות חשמליות באמצעות חיישן – ואינו מעוניין
בהם, ברם אם מעוניין בהפעלת החיישן, אסר זאת השבט הלוי שם במהדורה החדשה: 'ומובן
דאין זה דומה לנדון השכיח היום שדלתות בית נפתחות ע"י עין אלקטרי ע"י
הנכנס לתוכו, דבזה ודאי איכפת לי בתוצאה של כניסתו ואסור, משא"כ העובר ברחוב
גרידא בלי שום ניחותא הנ"ל'. וכן על מעבר לפני עין חשמלית הפותחת דלתות כתב
בשו"ת שבט הלוי חלק ט סי' סח: 'אלא דאם הוא מכוין לכך ורצונו בזה בודאי
עכ"פ אסור מדרבנן, אבל אם אין רצונו בזה כלל גרע אפילו מאיסור פס"ר
בדרבנן'.
הפעלת חיישן לעניין נזיקין
איתא במסכת סנהדרין בדף עז::
"אמר רבא זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא קדם ונטלו - פטור, דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פסקיה גיריה (בעת שזרקו היה דבר חוצץ בין החץ ובין הניזק). איתמר, אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ושקיל עליה בידקא דמיא, גירי דידיה הוא ומחייב. והני מילי בכוח ראשון אבל בכוח שני גרמא בעלמא הוא (כפת את חברו מתחת לסכר מים והסיר את הסכר, חיציו הם וחייב. ודווקא כשהמים שעם הרמת הסכר הטביעו מיד את האדם הכפות, אך אם הם זרמו באפיק ואח"כ פגע בכפות והרגוהו, חשוב ככח שני וכגרמא ופטור)".
למדנו מכך, שכל הנעשה בפעולה ישירה מהווה כחציו של
המפעיל אותו, לעומת מצב שבעת הפעולה לא היה כלול אפשרות הנזק, שאין לראות את היורה
כמזיק.
בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' ס הביא בשם חידושי הרמ"ה בסנהדרין שם חילוק בין מצב שהמים נמצאים על שפת הסכר ובסילוקו הוא מפיל בידיו את המים, ונחשב בכך להורג בידים את האדם המצוי ליד הסכר, לבין יורה חץ ממרחק בשעה שהתריס חוצץ בינו לבין הניזק. לדבריו, אם החץ היה כבר צמוד לתריס ובא אדם וסילק את התריס וכתוצאה מכך נזרק החץ והזיק, מסלק התריס יהיה חייב, ודינו כפותח הסכר. ובכך, דימה האחיעזר סגירת מעגל חשמלי לפתיחת הסכר בכח ראשון:
'הרי מבואר מדברי הרמ"ה דאם היה החץ סמוך ממש להתריס, אם הסיר התריס זהו גירי דילי' והי' חייב ע"ז כמו בבידקא דמיא, וה"נ אם הסיר הגשר וזרם האלקטרי עובר מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא, דמתחברים הזרמים כמו המים. ונראה דזה הוי ככח ראשון... המורם מכל האמור דבחבור החוטין של אלקטרי, להבעיר בידים, דהוי מלאכת הבערה ממש וגם אם החבור נעשה בסבוב הכפתור באופן שמאליו יתחברו החוטין דמי ביותר לבידקא דמיא בכח ראשון דחייב משום גירי דיליה'.
שכן הזרם נמצא בחוט המתג, וחיבורו נחשב למעשה גמור של חיבור החשמל ב'כח ראשון',
וזו פעולה ישירה של המדליק.
אולם בשו"ת הר-צבי או"ח סי' קמג הסתפק לעניין אם בהדלקת מתג החשמל יוצא יד"ח הדלקת הנר בערב שבת, וחקר שמא פעולה חשמלית במתג דומה לסילוק התריס לפני החץ, ופעולה זו חשובה כגרמא ולא כמעשה גמור. נראה מדבריו שמדמה הפעלת מתג חשמלי ל'כח אחר מעורב בו', שכן האדם רק סוגר את המעגל ומאפשר לזרם האלקטרונים ולחשמל המיוצר בתחנת הכח לזרום:
'וא"כ מזה נקח לנ"ד שזה המדליק את החשמל אין עושה דבר הנדלק אלא שמזמין גשר או מסלק הגשר אשר דרך בו יעבור הזרם, לכאורה מסתבר דלא עדיף מסלוק התריס, שג"כ עושה דרך למעבר החץ, ומה לי מפנה דרך בסלוק התריס ומה לי מקרב גשר למעבר הזרם'.
ואפשר, שלחומרא הסתפק אי חשיב כעשייה ממש להחשיב שהדליק הנר שבת,
אך לא 'להקל' ולומר שאין כאן מעשה של המפעיל לעניין מלאכה בשבת ולחיוב נזיקין.
גם החזון איש בב"ק
בסי' יד ס"ק יב הסתפק בהגדרת הסרת מונע אם הוי כפעולתו ומלאכתו של המסיר
לעניין איסור ומלאכת שבת, אך לא בהכרח יאמר כי אין בכך מעשה וחיוב על אשו וממונו
לעניין נזיקין. אדרבה, החזו"א בב"ק סי' ב סק"ט הקשה מדוע פטור על
כח שני בהיותו רק גרמא, והלא חייב המניח אסו"מ בראש הגג, הגם שכח שני ידחפנו
ויגרום הנזק. והשיב החזו"א, כי רק מדיני רציחה פטרוהו, ולעניין נזיקין אכן
חייב ע"כ. הרי שאין לפטור את המפעיל מנגנון, הגם שנעשה בכח שני, ובלבד שיהא
הנזק תוצאה ישירה של מעשהו, ולא מותנה בהפעלה נוספת. על כן, הפעלת חיישן שיזיק עם
כניסת גוף נוסף הינו מעשה ישיר, כרוח מצויה.
במכתב של הג"ר
שמעון שקופ בסוף כרך ב, נזיקין, עמ' קיט בהוצאת תשד"מ, כתב שיש לחייב את יוצר
תהליך הנזק, כל שהוא רתם אליו את מגוון הכוחות הפיזקלים, ולאו דווקא אם הניחו ברוח
מצויה: 'כל כח המצוי בדרכי הטבע חשוב כרוח... ורק עלינו להתבונן אם יש במעשה האדם
איזה מעשה להחשיבו בעל האש'. נמצאנו, שיש לחייב את יוצר תהליך ההזיק, הגם שנעשה
באמצעות ובניצול משאבי הטבע השונים ולא באופן ישיר. לפיכך, כשם שנזק הנעשה
ע"י פעולה חשמלית, לא מיוחסת ה'אש' וה'חץ' לתחנת כח החשמל אלא ליוצר את סגירת
המעגל, שכן אין 'חשמל זורם' בחוט, אלא בסגירת מעגל החשמלי מנוצל המתח המצוי בחוט
ע"י מפעילו ונעשה 'זרם' חשמלי, כפי שהגדיר החזו"א במכתביו לגרש"ז
אויירבעך במאורי אש השלם ח"ב, מאמרים ותשובות עמ' תקכ: 'חיבור חוט החשמל
מעורר את כח החשמלי המוטבע בחוט עצמו, והוא מההרכבה המזגית שבשורש יצירתו, ושימוש
זה תדירי'. כן יש להבין שהמפעיל את החיישן, שהוא מפעיל את המנגנון ויוצר את
הפעולה, והוי אב נזיקין מטעם אש וחייב על כך.
אולם הדברים
אמורים רק באם ע"י הפעלת החיישן נוצר מזיק של חץ, אש או בור, אך אם יצר
בהפעלתו גרמא בלבד, כגון שהמים (שאינם שלו) שזרמו מכח החיישן הזיקו בהתאספותם
ובזרימתם למוצר חשמל, אזי אין כאן אלא גרמא בלבד. שכן הוא אומנם יצר את האש הכא,
והם התפשטו והזיקו בכח שני במקום אחר, ואינו חייב בדיני אדם בכגון דא. וראה בסוף
מכתבו של הגר"ש שקופ הנ"ל: 'אבל אם קירב את המזיק שיזיק ע"י רוח
מצוי', כיון שהמזיק אינו שלו חשבינן רק כגורם'.
חיישן הפועל באופן של הסרת מונע
תינח שהמפעיל את
מנגנון החיישן באופן שסוגר מעגל חשמלי או אלקטרוני נחשב כפרי פעולתו ומעשיו
הישירים וחייב על כך. אולם יש לדון אם מנגנון החיישן פועל באופן שהוא לא יוצר את
הפעולה, אלא בהסרת גורם מסויים, ממשיך התהליך לפעול באין מפריע. האם נחשב שהמסלק
פועל ויוצר את הפעולה, או שיש לראות במעשיו כגורם לנזק שבגינו התאפשר הנזק אך אינו
מזיק באופן ישיר.
1. הגמ' בסנהדרין דלעיל בארה שאם בשעת הפעולה לא יכל להווצר נזק בשל תריס המונע מהווית הנזק, אין לחייב את היורה וכן אין לחייב את המסלק את התריס. והדברים אמורים לעניין חיוב רציחה וכ"ש לעניין נזיקין כמש"כ התוס' שם עז. בד"ה 'בנזיקין', וכן מבואר להדיא בגמ' בב"ק בדף כו::
'ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן או קדם וסלקן – פטור'.
ובאר רש"י שם שהמסלק את הכר פטור מטעם: 'דגרמא בנזיקין הוי' וכ"כ התוס' שם בד"ה 'קדם וסילקו' והרא"ש פ"ב סי' טז, ובהשגת הראב"ד והרמ"א. ברם הרי"ף, הרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז והרמב"ן סברי שהמסלק את הכרים וכסתות חייב וכן פסק מרן השו"ע בסי' שפו סעי' ג.
יש לדון אם
ע"י הפעלת החיישן שאין במעשהו יצירת מעגל והפעלת המנגנון, אלא הפרעה לקרן אור
ובכך מופעל המנגנון יש להשוותה לסילוק כר וכסת שנחלקו אם הוא כגרמא בעלמא או שהוי
כדינא דגרמי והוי מחלוקת שו"ע ורמ"א. או שהוא מעשהו הישיר של הפועל,
מבחינת אופי הכללי ותוצאת הפעולה, הגם שפיזיקלית התנהלות החיישן פועלת באופן של
גרמא (שכן המתרחש בתוך ה'קופסא' אינו משפיע על הגדרת הפעולה. דאל"כ, פעולות
רבות יוגדרו כגרמא בשל ההליך המורכב משרשרת פעולות שמתבצעת במנגנון ההפעלה, כמנוע
רכב, ירי).
2.
יש לדמות דין זה לפורץ ומסלק גדר בפני
בהמת חבירו ובכך הסיר את הגנת הבהמה, ואכן אבדה הבהמה. הטור בסי' שצו פטר כשיטת
אביו הרא"ש והביא שהרמ"ה חייב על כך וכן סבר הרב המגיד בהל' נזקי ממון
פ"ד ה"ב. הרמ"א בסי' שצו סעי' ד הביא מחלוקת בדין זה. בביאור
הגר"א שם סק"י נשמע שפסק כרמ"ה: 'אבל באבידתה כמזיק בידים הוא וכן
פ' הרב', וכן פסק במהרש"ל ב"ק פ"ו בסי' ד: 'ואין זה גרמא מאחר
שעביד בידים ופרץ הגדר ושמירת הבהמה תלויה בה – הוי כמזיק בידים'. אך הש"ך שם
סק"ב הביא תשובת הרשד"ם ונשמע מכך שחלק ופוטר ע"כ, וכן פסק
בשו"ת חוות יאיר בסי' רד. הרי למעשה לא נוכל להוציא ממון מהמסלק את שמונע
מהנזק.
[מחלוקת זו נסיבה
סביב אבידת בהמה מחמת פריצת הגדר, שהרמב"ן בקונטרס דגרמי הגדיר את דעת
המחייבים ע"כ: 'שבשעה שפירץ יצאת מרשות בעלים והם גרמו ליה'. ובעצם פריצת
הגדר יצרו מציאות היזק מובהקת ונתנוה במקום שאינו משתמר. אולם כנגד טענה שנגנבו
חפצים דוממים מחמת פריצת הגדר, לכו"ע יחשב כגרמא, שכן תלוי בדעת אחרים, הגנב
שיבוא לגנוב, ולא נכון לראות בעצם פתיחת השער כמעשה בידים של הזק לחפץ דומם.]
סתירת הדינים
לכאורה בדין נטילת המונע מהנזק טעונה ביאור. שכן בדין המסלק כרים וכסתות סבר
הרמ"א עפ"י התוס' והרא"ש שפטור בהיותו גרמא בעלמא (אומנם
השו"ע עפ"י הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן ראו בכך כגרמי וחייבו),
ואילו בדין הפורץ את הגדר הרמ"א הביא את שתי הדיעות ולדעת הגר"א פסק
לחייבו על אבידת הבהמה וכ"כ המהרש"ל (והש"ך בשם מהרש"ם וחוות
יאיר פטרוהו) – ומאי שנא הסרת מונע הנזק האי מהאי. אולם כד נחית לעומקא נחזי שיש
חילוק מהותי בין הפעולות, בעוד שבהסרת הכרים והכסתות אין כל השלכה על החפץ שבאויר
הגם שעד כה כלו חציו, שכן לא נעשה פחות שמור בכך, אלא ההגנה מהניפוץ ניטלה. ברם
בנטילת השמירה מהבהמה בפריצת הגדר, נעשתה הפרה חשופה לפגיעה וחופשיה לברוח וכלשון
הרמב"ן בקונטרס דגרמי שהגדיר זאת 'ממקום המשתמר' (סברא זו תהיה בבהמה בלבד,
ואילו בדומם הנגנב לכו"ע תהא פריצת הגדר כגרמא, משום היותו תלוי ברצון ובמעשה
גורם נוסף), ואפשר להגדיר את פריצה זו כהיזק וכפשיעה ממצבה הקודם אף אם לא תתרחש
הגניבה. ניתן לדמות זאת להבדל בין המדביק בהמה בנגיף קטלני לבין משמיד תרופה של
נגיף. כלומר, ניתן ללמוד מכך כלל בדיני הנזיקין, שבנטילת המונע לנזק יש לחייב רק
באם יש במעשה זה כדי להזיק באופן ישיר, ובעצם – דינו זהה לכל דיני גרמא. הוי אומר,
שהמסיר את המפסק של זרם החשמל נחשב כמפעיל ויוצר הזרם, ואילו המסיר את המפסק כך
שיפעל זרם החשמל בעוד שעה (כשעון שבת) לא יצר את הזרם באופן ישיר, ונחשב כגורם
שבשבת פטור ובנזיקין חייב בדיני שמים בלבד. לדברים אלו יש לחייב את המפעיל את
מנגנון החיישן אף אם נעשה באופן של הסרת המונע שמאפשר לפעולת ההיזק שכן הוא מפעיל
את המנגנון, ואילו המסיר את בלם הרכב הינו פושע אך אינו חייב על נזקי התאונה בדיני
אדם.
הנפק"מ
לענייננו, שיש לחייב על הפעלת חיישן המפעיל מים באופן זה, אך אין לחייב על העמדת
העגלה מול החיישן שרק מנעה מסגירת השער ובכך התאפשרה הגניבה (גם לשיטת הגר"א
ומהרש"ל שחייבו על פריצת גדר. אומנם מציוד הגינה לכו"ע יש לפטור בדיני
אדם כדין גרמא, אף בלא סברת הסרת המונע. שכן הנזק תלוי במעשה ובפעולת אחרים). מהאי
טעמא יהא פטור אם פתח דלת הדירה ובגין כך חדרו מי גשמים או חרקים לדירה (אא"כ
היה המזיק דבוק על הדלת ומיד בפתיחתו נוצר נזק. שאז חייב כדין בידקא דמיא), שכן
מנע את הגנת המקום ולא יצר את הנזק, בניגוד למעמיד סולם כשנמייה מצויה שיוצר את
ההיזק, כפי שבאר החזו"א ב"ב סי' י סק"א שדווקא שמונחת שם הנמייה,
דאל"כ הרי כבר כתב ר"י בתוס' בב"ב בדף כו. בד"ה 'זיקא':
'דבעלי חיים שאני, דחמירי טפי מרוח, דכח אחר מעורב בהן' ואזי יהא פטור כדין הגורם
לעורבים להגיע בשל דם וכדו'.
3.
האחרונים הקשו מה נקודת ההבדל ומדוע
הפותח כיסוי הבור חייב ואילו אם הפיל גדר ויצאה האש ושרפה הוי רק גרמא ופטור. וכן
אם פרצוה ליסטים הינם פטורים על יציאת הבהמה, ולשיטת התוס' והירושלמי אף אם
הליסטים הוציאוה בידים פטורים, והרי סילק את השמירה מהשור כשם שהסיר את המכסה
מהבור. ובאר הקה"י זאת בשני אופנים. הקהלות יעקב בב"ק בסי' ב בסק"א
נקט בתחילת דבריו כי: 'דדין זה דסילוק שמירה מחשב כעשיית מזיק, אינו אלא
גזה"כ גבי בור ולא בשאר מזיקין. וצ"ע'. וכן יש להגדיר כל הסרת הגנות
ושמירה, שאינו נחשב כמזיק בידים, כל שאינו בגדר בור.
אולם בהמשך דבריו
מחלק הקה"י בסק"ב בין סילוק השמירה וההגנה של המזיק, כמו בור, שאז
המסירו חייב על כך, לבין סילוק השמירה וההגנה של הניזק, כתריס שהגן עליו מפני
המזיק, שאזי הוי גרמא בעלמא. ואולי ניתן להגדיר, עפ"י דברי הרמ"ה המובאים
לעיל, שהיכא שסילוק הכיסוי והשמירה יהא כבדקי דמיא, ומיד יהווה מזיק, הרי יוצר בכך
את המזיק מחדש, שכן בהסרת כבלי השמירה מהמזיק מתפרץ המזיק. אך אם ע"י סילוק
השמירה אומנם יחשף הניזק לנזק אבל לא היה לו זיקה למזיק, יחשב רק כגורם. לפי דברים
אלו, ברור שחיישן מעין זה הינו כפועל את הנזק, שכן בהסרת והפרעת קרן הלייזר הוא
מפעיל את המנגנון. לכן יש לחייב את מהניח את המגבת מול החיישן אף על נזק החיישן
הגם ש'רק' השאירו פתוח – שכן בעצם מעשיו שמנעו את סיום פעולת החיישן, הריהו
כמפעילו ומזיקו בידים.
לא היה מודע להפעלת החיישן והנזק
במקרה שלפנינו
טען המזיק, שהוא לא ידע שבהנחת המגבת החיישן ממשיך להפעיל את הברז, ולא היה מודע
כי העגלה מפריעה לשער להסגר, וסבר שאין לראות במעשהו כמזיק.
איתא במשנה בב"ק פ"ב מ"ו: 'אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן', ודנה הגמ' שם בדף ד. בחיוב המזיק בשנתו בהיותו אנוס, ובאר התוס' שם בד"ה 'כיון דכייף' חילוק דין עפ"י הירושלמי:
'יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים, אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור, דהם גרמו לו. וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב'.
כלומר, ישנו חילוק מהותי בין
סוגי חוסר ידיעת הישן מהכלים שבצידו. אם היה מודע לכלים שבמיטתו, ורק בעת שבירתו
היה אנוס בשנתו, התנהלות של פשיעה היא, כפי שבאר הסמ"ע בסי' תכא סק"ט,
שכן היה מודע לכך שיתכן ויגרם נזק בשנתו. ברם, אם לא היה מודע כלל שהניחו את הכלים
שם, הריהו מוגדר כאנוס גמור ופטור על נזקיו.
עפ"י חלוקה
זו, יש לחלק בין מצבים של חוסר ידיעת האדם מהפעלת החיישן. אם היה מודע להפעלת
החיישן, אך לא ידע על כל מרכיבי הפעלתו ולא היה מודע שהנחת גוף זר בפני החיישן
ממשיך את הפעלתו, אזי הינו מזיק באונס, וחייב אדם על נזק באונס. ברם אם לא היה
מודע כלל מכך שתנועה זו מפעילה חיישן, הרי הינו כישן שהניחו כלים לצידו, והוי אונס
גמור ופטור ע"כ.
חיוב בחשבון המים
בעל הצימר תובע
את עלות המים שזרמו, שכן מחוייב מטעם החברה שמספקת את המים עפ"י מד המונה. יש
לדון בחיוב הפותח ברז של חבירו, ומחמתו זורמים מים והמד מציג מונה עפ"י צריכה
זו, אם חייב לשלם לבעל המונה את שהתחייב מחמתו, ומאיזה טעם נחייבו.
האם יש לראות
בפותח הברז כאדם המזיק? ואזי, הינו חייב על כל המים שזרמו עפ"י המופיע בצג
המונה. או שמא, הוא הזיקו בידיו רק את ה'ליטר' הראשון כבידקא דמיא, והיתר זרם מכוח
זה וכגרמא הוא.
ואם נחשיבנו
כמזיק בגרמי, אזי יהא תלוי אם כוונתו בפתיחת הברז להזיק את חבירו, ובאם לא – יהא
פטור ע"כ.
ושמא, יש לראות בפתיחת הברז כחופר בור, ואזי הוא חייב על על הנזק. אבל פטור על כלים, ויהא פטור על נזק המים שגרם.
ואולי יש לראות
בכל מעשיו כגרמא בעלמא, היות והוא רק גורם לעירייה וחברת המים לגבות ממנו מים שלא
צרך. שכן מדוע אם ישנה נזילה, חברת המים מוזילה את המחיר? מפני שלא מחייבים
עפ"י המים שעברו עפ"י מדדי המונה, אלא עפ"י צריכה בפועל. ובעלי
המים לא צרך את כמויות אלו, אלא רק מחוייב בגינם ע"י חברת המים המקומית. דומה
הדבר, שאם יסובב אדם את מד המונה של חבירו כך שיגבו ממנו יתר משימושו, שיחשב מעשהו
כגרמא בלבד.
ושמא, וכך מסתבר,
לאחר שהמים עברו את המד, הינם בבעלות בעל המונה, ופותח הברז מזיקו בכך שמאבדם
ומפסידם בידים. ואזי צ"ע אם לא מעוניין בצבי שרץ בחצירו ובמים אלו שהולכים
לאבדון, האם זכה בהם כדין מי גשמים המובא בסי' קנה סעי' ד. ואולי יש התנייה בעצם
ההתקשרות עם חברה המספקת את תשתיות המים, שכל מים שעוברים את המד – בעל המד
'מעוניין ורוצה' בהם, ואזי יש לראות במים שהזיקו לשכנו מחמת פיצוץ בצינור, כמים
שלו וכממונו המזיק, וראה פתחי חושן נזיקין פ"ה הערה ג (ומסתבר שיש לחלק בין
חיובו כלפי חברת תשתית המים, שהתחייב כלפם עסקית שיחוייב עפ"י העולה מהמד
צריכה, לבין הבעלות הממונית של בעל המונה ואחריותו על מים אלו, וכי לא מתכוון
לזכות באלו כשיש פיצוץ ואין לחייבו על נזקים שהסבו באונס כשלא היה מודע למתרחש).
נמצא, שהפותח את הברז או חיישן המים הינו מאבד את המים של הבעלים, וחייב לשלם
לבעלים את שהזיקו והפסידו. [יש מי שחלק ע"כ, וסבר שפותח הברז הפסיד את חברת
המים והוא חייב להם ע"כ, וכיון שבעל המד שילם את חובו, הינו חייב לשלם לו
ע"כ. נפק"מ, שאם אינו גזלן לא יגבו מהעידית]
חייב אדם למנוע נזק
טענת השוכרים
ש'רק' לא הסירו את החוצץ בפני החיישן לא מתקבלת. שכן חייב אדם למנוע את עובדת הנזק
ואף להסתלק בכדי שלא יהיה כחלק מגורמי ההיזק, מלבד החיוב של השבת אבידה לחבירו,
הכולל בחובו גם מניעת נזק.
הגמ' בב"ק בדף לא. נקטה שאם היתה אפשרות לנופל להתרומם ולקום, הוא יחשב כבור ביחס לנתקל בו.
הגם שהוא לא יצר את ה'בור', ואם לא היתה לו שהות לקום, הוא נחשב כבור של המפיל
אותו ו'ראשון חייב בנזקי כולם'. הרי, שאף שלא יצר את הנזק, באם יש ביכולתו למנוע
מהנזק, הוא נחשב כפועל אותו וכמזיק.
בסוגיית חמישה
שישבו בספסל בב"ק בדף י: נאמר, שאם האחרון גרם לנזק, כל היתר פטורים. אולם אם
היו היושבים הראשונים יכולים להשמט ולקום, הינם חייבים. וכך כתב רש"י שם:
'שישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני'. מדוע חייבום לקום, והלא אינם יוצרי
הנזק, אלא רק השתמשו בהם (אומנם לרא"ש בסי' י הינם פטורים. ואף לרמב"ם
והטור רק אם היה הספסל ניזוק לאחר ב' שעות וכעת קרב הנזק מתחלקים בנזק בשווה. אולם
מהחזו"א ב"ק סי' ג אות יא מבואר כי לעולם חייבים הראשונים באם יכלו
לעמוד ולקום בראותם את הנזק מתרחש, ולא קמו. וכן מבואר בערוך השולחן בסי' שפא סעי'
ה). והדברים תואמים את דין הגמ' בב"ק בדף קיז: שאם הכביד על הספינה והכניס
חמור באחרונה המאיים להטביע את הספינה, הוא חייב לבדו. אך אם כולם הכבידו, כולם
חייבים להקל מעליה, כמבואר ברמב"ם חובל ומזיק פ"ח הט"ו ושו"ע בסי' שפ סעי' ד. מוכח, שאם יש יכולת לגורם ששותף להיזק להמלט ולהציל מהנזק, הוא
חייב בכך, ואם עבר וע"כ ולא הסתלק, נעשה הוא כפועל את הנזק וחייב.
כן עולה מהדיון
הידוע (אור גדול סי' א עמו' י, חידושי הגר"ח יסודי תורה פ"ה ה"א
וגיליון חזו"א שם) סביב השאלה שאם זורקים אדם על תינוק ויהרג בכך, האם מחויב
להמנע מכך ואף להרג בכדי שלא יפילו אותו. הנה מלבד הטעם של שב ואל תעשה ומאי חזית
דדמא דידיה סומק טפי מדמא דידי כמש"כ התוס' ביומא בדף פב. בד"ה 'מה
רוצח', נראה שהיה חייב למנוע זאת הגם שלא הפעיל את הנזק. שכן בכך שהינו רכיב בהליך
הנזק, מחויב למנוע זאת כל שבידו הוא.
מבואר א"כ
שישנו חיוב למודע לכך שחיישן יפעל ויזיק בשל עמידתו במקום זה, לסור ממקומו ולא
לאפשר לנזק להתרחש. וצ"ע, אם אף יחוייב על ההיזק אם היה מחוייב לסור משם.
