צביעה בספריי שהזיקה לרכב הסמוך

פסק הדין

המקרה

התובע: בעל הרכב, הנתבע: הקבלן

התובע החנה את רכבו במקום מסוים. פועל ערבי צבע את הגדר בסמוך לרכב באמצעות ספריי, ורוח שנשבה העיפה טיפות צבע על הרכב, והזיקה לרכב. התובע פנה לקבלן (להלן ה"נתבע") שהעסיק את הפועל והלה הסכים לשאת בעלות תיקון הנזק. הרכב נלקח למוסך על ידי התובע ולאחר ששמע ממנו את עלות התיקון, קישר טלפונית את בעל המוסך עם הנתבע שסיכמו ביניהם על המחיר בסך 500 ש"ח.

לטענת התובע התברר לאחר זמן שהטיפול לא הועיל ויתכן שגרם לרכב נזק גדול יותר, התובע טוען שלדברי מומחים שראו את הרכב אין מנוס אלא לצבוע מחדש את כל הרכב, וכן לעשות טיפול מיוחד בשמשות. התובע דורש 7000 ₪ עבור עלות הצביעה, וכן 2000 ₪ עבור עלות תיקון השמשות, המחירים אינם כוללים מע"מ.

הנתבע טוען שאינו חייב כלום מעבר לעלות התיקון במוסך, אולם לפנים משורת הדין מוכן לשלם עד סך 1000 ₪ (כולל התשלום למוסך).

הדיון

לאחר שחתמו שני הצדדים על הסכם בוררות של דיין יחיד, ולאחר שמיעת טענות שני הצדדים, הוחלט כך:

א. הגדרת הנזק:

הנזק הוא נזקי אדם המזיק מאחר ונגרם מכוחו, ואדם מועד לעולם וחייב בין מזיד בין שוגג בין באונס. לכאורה היה מקום לומר שמאחר והרוח הסיטה את טיפות הצבע על הרכב, מדובר בממון המזיק ובנזק מדין אש ושנינו:

"...וכן אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב" (ב"ק ג ע"ב).

אולם באמת אינו שייך לנזק מדין אש משום שאש היא ממונו שהניח ובאה הרוח והסיטה את האש, אך כאן הפועל הסיט בתנועת ידו את הצבע, ועוד שמדובר בספריי המתיז צבע למרחק ונחשב שהזיק מכוחו (ע' שו"ע חו"מ שפד,א). [ואם היינו מגדירים שהנזק שייך לדין אש יתכן שהיה מקום לפטור במקרים מסוימים כאשר הרחיק כשיעור הראוי כמבואר בשו"ע (חו"מ תיח,ב), או שהרוח הייתה רוח שאינה מצויה, ואין כאן מקום להאריך].

הטענה של הנתבע היא שעל הניזק היה לכתחילה להרחיק עצמו ממקום הנזק, ולשים לב שהגדר נמצאת בתהליך צביעה. טענה זו אינה מתקבלת משום שחנה במקום ציבורי שכולם חונים שם ולא ראה שלט שמזהיר אותו לא לחנות.

ב. מי המזיק

אולם למעשה, הפועל גרם את הנזק ולא הנתבע, ורבות דיברו הפוסקים על מקרים כעין אלה והמסקנה היא שאין הקבלן חייב על נזקי הפועל (ע' שו"ע רצא, כד והחונים עליו), שהרי אדם מועד לעולם[1], והקבלן לא קבל אחריות שמירה על נזקי פועליו (ומה שאומרת הגמרא שיד פועל כיד בעל הבית הוא רק לעניין קניינים וכדו'). לכו, התביעה צריכה להיות נגד הפועל הערבי שגרם את הנזק.

ג. התחייבות הנתבע

כל זה מעיקר הדין, אולם מאחר והנתבע הודה בבית הדין שאמר לתובע שהוא מוכן לשלם את הנזק, הרי שחייב את עצמו, ורשאי אדם לחייב את עצמו אף במה שאינו חייב מעיקר הדין (שו"ע חו"מ סי' מ), ולכן לכאורה היה מקום לחייבו בתשלום כל הנזק.

אולם נראה שאין לחייב את הנתבע בשל כך משתי סיבות:

1. האמירה הייתה ללא מעשה קניין והתחייבות ללא קניין אינה חלה, ולכן יכול לחזור בו (עיין שו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ו' ונו"כ, שחייבים לעשות קניין או לכל הפחות שני עדים שאומר להם 'אתם עדי').

2. גם אם ההתחייבות הייתה חלה, אנו אומדים דעתו שבוודאי התכוון שמוכן לשלם סכום נמוך (כפי שהתווכח עם בעל המוסך על סכום של 500 ₪) ולא סכום גבוה של אלפי שקלים שזאת לא העלה על דעתו.

ד. ברם, נראה שהנתבע חייב מסיבה אחרת והיא מנהג המדינה. על פי החוק האזרחי מעביד נושא באחריות לנזק של פועליו אם עבדו ברשותו.

וזו לשון החוק [סעיף 13 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)] שכותרתו היא "חבות מעביד": 

(א) "לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו -

1. אם הרשה או אישרר את המעשה;

2. אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

אולם -

א. מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו  בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

ב. מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".

נשאלת השאלה האם החוק משפיע על דין תורה, או במילים אחרות האם זהו מנהג המדינה המקובל? ונראה שיש לדון בכל מקום ומקום לגופו, ובכל מקרה ומקרה לגופו. ונראה שקבלן שבא לבצע עבודה פרטית אצל אדם מסוים בדרך כלל לא בא על דעת החוק.

אולם בנידון שלנו, העבודה של הקבלן נעשתה בהזמנת המזכירות המקומית, וידוע שהמזכירות עובדת לפי חוק ולפי כללי העבודה, ואם כן הקבלן שבא לעבוד בא על דעת חיובי החוק הנהוגים במדינה, ואם כן מן הסתם קבל על עצמו לשאת באחריות נזקי פועליו כפי שמחייב החוק.

ה. חוו"ד מומחה

לאחר שהגענו למסקנה שהנתבע חייב לשלם על הנזק. עלינו לדון האם יצא ידי חובתו בכך ששילם למוסך הראשון על הטיפול. כדי להכריע בשאלה זו נקבעה פגישה עם מומחה בתחום, מנהל מחלקת פחחות וצבע במוסך א', מר מ', והוא בדק את הרכב ארוכות (ללא תמורה) והגיע למסקנות הבאות:

1. המוסך הראשון נהג נכון והצליח להוציא את כתמי הצבע, אולם לא סיים את העבודה כראוי, שהיה עליו להשתמש בחומר מסוים שמחזיר את הברק לרכב. מר מ' הראה לניזק (התובע) כיצד במקום מסוים הוא מצליח להחזיר את הברק, ואמר שכך יש לעשות בכל המקומות.

2. אין צורך לעשות צביעה לכל הרכב, ע"י טיפול נכון יחזור הברק כמעט בכל המקומות. באופן כללי צבע שחור הוא בעייתי בישראל משום שהיא מדינת שטופת שמש, וכדי לתחזק נכון צריך טיפול פעם בשנה של פחחות. דבר זה לא נעשה וישנה הזנחה של כמה שנים, ורק לאחר שנעשה הפוליש להוצאת כתמי הצבע נחשף הצבע הדהוי של הרכב.

3. על שמשות המכונית יש שריטות, שלא יתכן שנגרמו מכתמי הצבע. יתכן שהיו קודם לכן, ויתכן שהמוסך לא טיפל נכון ולא ידע איזה סוג פוליש לעשות לכתמים על שימשה. לכן, אין תלונה על הנתבע, אלא לכל היותר על המוסך.

מר מ' הציע לטפל ברכב ולהחזיר את הברק לרכב (כמה שניתן) תמורת סכום 400 ₪ (+מע"מ), או לחילופין שהניזק יחזור למוסך הראשון ומר מ' ידריך את בעל המוסך בחינם כיצד לטפל.

לסיכום, המסקנה של המומחה הייתה שאין לחייב את המזיק בתשלום נוסף.

ו. מומחה מטעם התובע

התובע אמר שהוא הלך לשני מוסכים אחרים שאמרו שצריך לצבוע את כל הרכב, ואם כן יש כאן סתירה בין המומחים. טענה זו אינה מתקבלת משתי סיבות: א. הם נוגעים בדבר שהרי רוצים שיעשה אצלם את הצביעה של הרכב באלפי שקלים. ב. גם אם לא היו נוגעים בדבר, מאחר ויש סתירה בין המומחים יש כאן ספק בדין ממון, ולפי הכלל בדיני ממונות בספק הוא קולא לנתבע (ע' ב"י חו"מ סז) שהוא המוחזק בממון, והמוציא מחברו עליו הראיה.

ז. הכחשות

במהלך הדיון התגלתה הכחשה בין טענות שני הצדדים:

1. לגבי המצופה מהנתבע: התובע טוען שאמר לנתבע שהוא צריך לדבר לא רק על גובה התשלום אלא גם לוודא שהמוסך מסוגל לתת טיפול מתאים, ושאם הוא מסכים למחיר האחריות עליו עד שהנזק יתוקן. ואילו הנתבע טוען שהטרחה לתיקון היא על התובע, והיה ברור שעליו רק לסכם עם בעל המוסך את עניין התשלום ותו לא, ומאחר והתובע עצמו בחר במוסך הזה הרי שהפסיד את עצמו.

2. מחלוקת נוספת היא מה אמר בעל המוסך: לטענת התובע בעל המוסך אמר לנתבע שיתכן והטיפול לא יעזור והצבע ידהה, ואילו הנתבע טוען שמעולם לא שמע שבעל המוסך אמר דבר כזה, ואם היה שומע לא היה נותן לו לתקן.

משיחה עם בעל המוסך, הוא טען כך: 1. הוא אמר לנתבע שיתכן והטיפול לא יעזור לאורך זמן. 2. הטיפול שנעשה היה טיפול ראשוני שכל מוסך היה עושה, ובכל מקרה אף ללא הטיפול האפשרות היחידה לתקן את הנזק היא צביעה כללית של הרכב.

למעשה, לא ניתן לחייב את הנתבע:

1. לגבי המצופה מן הנתבע: לא ניתן לקבוע בוודאות מה סוכם ביניהם, אולם המקובל הוא שבדרך כלל הניזק מטפל בתיקון הרכב, ואחריות המזיק היא רק לשלם. ונמצא שאם הניזק בחר ללכת למוסך שטיפל באופן לא נכון ברכב, הרי שהניזק הפסיד לעצמו.

2. בעל המוסך אינו נאמן בטענותיו משום שהוא נוגע בדבר בשתי טענותיו. ולכן לא ניתן לקבוע האם בעל המוסך אמר כן לנתבע או לא. וכאמור בסעיף הקודם כל ספק הוא קולא לנתבע.

הכרעה:

ח. נמצא (לפי האמור לעיל בסעיף ה) שכדי לטפל ברכב ולהחזירו למצב הקודם, צריך לשלם 500 ש"ח למוסך הראשון, ולמוסך השני 468 ₪, סך של כ-970 ₪.

ט. מאחר והנתבע אמר בבית הדין שמוכן לפצות לפנים משורת הדין את התובע בסכום של 1,000 ₪, יש לפסוק סכום זה לטובת התובע.

לסיכום:

על הנתבע לשלם לתובע סכום בסך 1,000 ₪.

על החתום:

הרב ניר אביב