כלב שתקף ילדה - האם יכול בעל הכלב להמשיך להחזיק בו?
הרב פז ברוך
הרב רטבי ישועה
מספר תיק: 0618
סילוק כלב מהישוב
המקרה
ילדה בת אחת עשרה,
הלכה בשביל שעל יד ביתו של הנתבע. הכלב של משפחת הנתבע, רועה גרמני מעורב, שהשתחרר
מן הבית, תקף אותה וגרם לה פציעות בחזה. הנתבע שהיה בבית שמע המתרחש והכניס את הכלב
הביתה.
התביעה
התובעים דורשים את
סילוק הכלב מן הישוב בגלל שהוא גורם פחדים לילדה, והיא נמנעה מללכת בשביל בו גרה
משפחת הנתבעים. הם הציגו ציטוטים ממאמר של הרב יעקב נבון בתחומין 9 שמשתמע ממנו
שבמקרה של תקיפה חייבים להרוג הכלב, וגם איש זר יכול לעשות כן במקרים מסוימים.
המשפחה לא תבעה
תביעה כספית בשלב זה, ומשאירה לעצמה האפשרות לעשות כן בשלב מאוחר יותר.
טענות הנתבעים
משפחת הנתבע
התנצלה וחזרה והתנצלה על שנעשה.
מאידך היא הטילה
ספק אם הכלב נשך הילדה או רק שרט אותה. הנתבע העיר שאם הכלב היה באמת תוקף התוצאות
ל"ע היו הרבה יותר חמורות אלא הכלב היה בשליטה עצמית.
הכלב השתחרר בעבר
ולא תקף ולכן אפשר להסיק שהוא לא כלב מסוכן.
הוא ציין את הקשר
של המשפחה לכלב ותחושת הביטחון שהוא נותן.
הפסק
השאלה שעומדת
לפתחינו היא, אם מותר להחזיק כלב, ואם יש הבדל בין סוגי הכלבים, ומה הדין אם הכלב
תקף, ואם יש הבדל בין תקיפה אחת להרבה תקיפות, ומה עושים לכלב תוקפני?
נתחיל בסקירה של
המקורות התלמודיים בנידון ואחר כך נדון בדעות הפוסקים בהנ"ל.
המקורות התלמודיים בעניין החזקת כלב
א. המשנה
בב"ק עט: כותבת:
"לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת".
ובגמרא שם פג. הובאו
מעשים של כלב נובח שגרם להפלה. ונאמר שם שהמגדל כלב דינו כמו מגדל חזיר שהוא בארור
ושזה גורם לשכינה להסתלק מישראל, בגלל שאובדן של נפש אחת יכול למנוע השראת שכינה,
בגלל שלא יהיו המנין הדרוש להשראת השכינה בישראל. זה נפסק ברמב"ם הלכות נזקי ממון ה,ט ובשו"ע חו"מ תט,ג.
ב. דברי רבי
ישמעאל ב"ק פ.:
"מגדלין כלבים כופרין וחתולים... מפני שעשויים לנקר את הבית".
ופירוש כלבים
כופרין ע"ש ברש"י ד"ה כלבים כופריים:
"קטנים וננסים הם ל"א כלבים גדולים של ציידים ואינם מזיקין".
יש שפסקו כרבי
ישמעאל.
ג. דברי רבי נתן ב"ק טו: ומובא גם במו.:
"מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך".
נפסק בשינוי לשון
ברמב"ם הלכות רוצח יא,ד ושו"ע חו"מ תכו,ח.
ד. ב"ק טו: יישום של דברי רבי נתן במעשה שם של כלב שאכל כבש גדול, וחתול שאכל תרנגול גדול,
שאין דרכם בכך, שדין בעליו:
"ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא".
נפסק ברמב"ם הלכות ת"ת ו,יד ובשו"ע יו"ד שלד,מג.
ה. ב"ק מו. יישום של דברי רבי נתן לפי ר"א ששור מועד:
"אין לו שמירה אלא סכין".
לפי רש"י מה:
ד"ה אלא התנאים האחרים המובאים במשנה שם, שהלכה כמותם, חולקים על ר"א
וסוברים שדברי רבי נתן לא נאמרו על שור מועד. מיהו לפי תוס' ד"ה אלא מו. אין
מחלוקת בין ר"א ושאר התנאים, ולדעת כולם דברי רבי נתן נכונים גם לשור מועד
אלא שהם חולקים בהשלכה של עובדה זו לרמת השמירה הדרושה על השור. מהרמב"ם בפירושו
משמע כתוס':
"והלכה כר"י אבל חייב לשוחטו כדי להסיר היזקו".
ו. ב"ק פ::
"אתא שונרא קטעיה (גירסא שלפנינו, "לידא" אבל יש ל"ג עיין רמב"ם בהמשך) דינוקא. נפק רב ודרש חתול מותר להורגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השבת אבידה לבעלים".
ונפסק ברמב"ם הלכות אבידה טו,יז ובשו"ע רסו,ד.
ז. סנהדרין ב. במשנה:
"שור הנסקל בעשרים ושלושה... הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלושה. רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלושה" (בגמרא מבואר שר"ע סובר כר"א בדין נחש וכת"ק בדין שאר החיות המוזכרות).
ובגמרא שם (סנהדרין) טו::
"אמר ר"ל והוא שהמיתו! אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים. רבי יוחנן אמר כל הקודם להורגן זכה".
זאת אומרת לפי
ר"ל רק אם הרגו סובר ר"א וכן ת"ק ור"ע שאפשר להרוג החיות
המוזכרות, אבל אם לא הרגו לא, בגלל שאפשר לאלף אותן והן אינן בחזקת מסוכנות.
ור"י סובר שאפילו לא הרגו, הורגים אותן לר"א, ואולי גם לת"ק
ור"ע בגלל שהן בחזקת מסוכנות וא"א לסמוך על אילופן. הרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין ה,ב כר"ע לפי הסבר ר"ל והראב"ד פסק שם כת"ק לפי הסבר
ר"ל.
הנ"ל הן
הגמרות המרכזיות שדנות בדין כלב ושאר חיות מסוכנות ומה דינם.
החלופות שמוצעות במקורות הנ"ל
נאמרו בגמרות אלו
כמה חלופות בדיני הכלב וכו':
א. יש כלבים שמותר
לגדלם ואין צורך כלל לקשור אותם בגלל שהם לא נובחים ואינם נושכים. זו דעת רבי
ישמעאל ב"ק פ. הנ"ל. יש שפסקו כרבי ישמעאל עיין הג"מ הלכות רוצח
יא,ג.
ב. יש כלבים שמותר
לגדלם אבל צריכים לקשור אותם. כך במשנה עט:.
ג. יש כלבים שאסור
להשהותם. כך בסוגיא טו: בכלב שאכל כבשים גדולים. וע"ש בנ"י שכתב בדף ו:
בדפי הרי"ף ד"ה בין כך ובין כך:
"בין אזיק ובין לא אזיק היכא דידיעא מילתא דכלבא בישא הוא".
ד. יש חיות ובהמות
שחייבים להרוג אותן. כך בחתול שתקף, ב"ק פ., ושור המועד לר"א מה: "אין
לו שמירה אלא סכין", ויש שפסקו כר"א לעניין שחייבים להורגן.
ה. יש חיות שלא רק
צריכים להרוג אותן אלא דינן כהפקר, וההורג אותן זוכה בגוף בעל החיים. כך דין החתול
הנ"ל פ. כדברי רב המצוטטים למעלה.
צריכים לעיין מתי
מפעילים כל דין לעניינו.
האם הלכה כרבי
ישמעאל?
שאלה זו אינה רלוונטית
כל כך לנידון דידן כאשר מדובר ברועה גרמני שאינו מאולף די צורכו, כהודאת הנתבע,
ולכן אינו נכנס לקטגוריה של "כלב כפרי". לסקירת השיטות אם פוסקים כרבי
ישמעאל אפשר לעיין במאמר של הרב יעקב נבון הנ"ל בתחומין ט עמוד 176.
לאיזה כלב מתייחסת המשנה עט:?
במשנה כתוב:
"לא יגדל הכלב" ומחד אינה מבדילה בין כלב לכלב ומאידך יש שדייקו
ממש"כ "הכלב" בהא הידיעה שדווקא כלב רע נכלל באיסור או לכל הפחות
בא למעט כלב כופרי.
ונחלקו הפוסקים
בשאלה זו.
הרמב"ם לא
חילק בין כלב לכלב וכתב בהלכות נז"מ ה,ט לשון המשנה: "...ולא את
הכלב..." וכן הרא"ש והרי"ף כתבו לשון המשנה כפשטותה בלי להזכיר
דברי רבי ישמעאל או כל סיוג אחר.
מיהו הטור תט,ג
ובעקבותיו המחבר כתבו:
"אסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל...".
מחד משמע שכלב
שאינו "רע" אינו צריך שלשלאות של ברזל, ומאידך לומדים שגם כלב רע מותר
על ידי שלשלאות של ברזל. מהרמב"ם, הרא"ש והרי"ף אין משמעות שכלב רע
אפשר להחזיק בכלל, אפילו על ידי שלשלאות של ברזל, שהרי הם התייחסו לסתם כלב שאפשר
להחזיק אותו על ידי שלשלאות, ולא הביעו דעה אם מותר להחזיק כלב רע על ידי שלשלאות
או לא.
ואכן מהסוגיא
ב"ק טו: הנ"ל משמע שכלב רע אסור להחזיק בכלל.
נאמר שם שכלב
שאוכל כבשים גדולים:
"ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק מדרבי נתן, דתניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע...."
משמעות הסוגיא
שכלב רע אסור להחזיק.
ובשלמא לפי הרמב"ם
וכו' יש לחלק בין כלב סתם שאפשר לגדל אמנם בשלשלאות, לבין כלב רע שאסור לשהות אצלו
כלל. אבל לטור ומחבר וכו' שמותר לגדל כלב רע אמנם בשלשלאות, איך להבין הסוגיא בדף
טו: הנ"ל שאסור להחזיק כלב רע בכלל? ואכן המחבר פסק סוגיא זו ביו"ד
שלד,מג?
מיהו י"ל
שהמחבר נשמר משאלה זו, ולכן השמיט ביו"ד הנ"ל דברי הרמב"ם "כגון
כלב רע וסולם רעוע" כדי לתרץ הקושיא הנ"ל, ואמר שכלב רע אינו בכלל הנאמר
של סיכון שצריך לסלק. שהרי למחבר מותר להחזיק כלב רע אמנם עם שלשלאות, ואם כן למה
צריך לסלק אותו לגמרי? אבל הטור הביא לשון הרמב"ם הנ"ל בהלכות ת"ת,
שאסור לשהות כלב רע ומאידך פסק שמותר על ידי שלשלאות?
ואולי י"ל
שמש"כ ביו"ד: "עד שיסלק הנזק", אין כוונתו שצריך לסלק הכלב
כליל מרשותו. י"ל שכוונת הפסק לקשור הכלב כדבעי, ובזה גם מתקיים "עד
שיסלק הנזק". וי"ל שזו גם כוונת הסוגיא בב"ק טו: הנ"ל
"עד דמסלק הזיקא" היינו שיקשור הכלב. שהרי מדובר שם בכלב משוחרר, עובדה
שתקף כבשים.
מיהו זה ק"ק
שהרי רש"י פירש שם בב"ק "שיהרגם" וכן פירש שם הנ"י, ולא
הסתפקו בקשירת הכלב, וזה פשט הלשון "עד שיסלק" היינו לגמרי. אם כן חזרה
השאלה הנ"ל למקומה.
ונראה יותר לחלק
בין סוגי כלב רע.
רמות ב"כלב רע"
נראה שקיימות רמות
בהגדרת "כלב רע".
עיין יש"ש
ב"ק ז,מה שכתב:
"דכלב רע הוא כלב המנבח על מי שאינו מכיר ומחמת נביחתו הוא קרוי כלב רע אף שאינו נושך..."
ומקורו מהסוגיא
בב"ק פג: שמסופר איך אשה הפילה מבהלה של כלב נובח. כלב כזה תרופתו לקשור על
ידי שלשלאות של ברזל שאז גם נביחתו לא מפחידה כמש"כ הסמ"ע תט,ה.
אבל "כלב
רע" של רבי נתן הוא רמת "רע" אחרת כמו שמסופר שם שהכלב היה טורף
ואוכל כבשים גדולים. כלב כזה לא עוזר לקשור שהרי מן הסתם במעשה שם בב"ק טו:
הכלב היה קשור ובכל זאת השתחרר וטרף אם כן לכלב כזה לא מועילות שלשלאות של ברזל
אלא צריכים לסלק אותו כליל מן המקום.
וע"ש
בנ"י שצוטט למעלה שפירש "בין כך ובין כך" בין אם הזיק ובין אם לאו
מסלקים אותו אם ידוע שהוא כלב רע. זאת אומרת, גם בלי תקיפה בפועל אסור להחזיק כלב
שידוע שהוא תוקפני אפילו על ידי שלשלאות של ברזל בגלל שהוא מסוגל להזיק גם כך.
לפי הנ"י
מדובר בסוג כלב או בכלב ספציפי שידוע שיש לו פוטנציאל להזיק ולכן לא סומכים על
השלשלאות. שונה "כלב רע" זה מ"כלב רע" של היש"ש במשנה
בדף עט:.
סיכום פרק זה:
לפי המחבר מותר
להחזיק "כלב רע", אבל זהו כלב נובח אע"פ שאינו נושך. או כלב שאינו
תוקפני ביותר. כלב תוקפני ביותר או כלב שכבר השתחרר מכבליו ותקף - אסור להחזיק גם
על ידי שלשלאות של ברזל.
איזה כלב חייבים להרוג אם בכלל?
עיין למעלה
שרש"י ונ"י כתבו שה"כלב רע" המסופר עליו בדף טו: חייבים להרוג
בגלל שהוא מסוכן וחל עליו דינו של רבי נתן "לא תשים דמים בביתך".
מיהו מהרמב"ם
ופסיקת המחבר וטור משמע שכלב כזה צריכים לסלק אבל אין צורך להרוג אותו. כך פסקו הרמב"ם
בהלכות ת"ת ו,יד והשו"ע יו"ד שלד,מג הנ"ל שכלב רע צריכים
לסלק. לא נאמר שצריכים להרוג.
מיהו מצאנו בעלי
חיים שחייבים להרוג.
עיין רמב"ם הלכות חובל ז,יג ונפסק בשו"ע שפב,א:
"שור שהיה עומד להריגה בגלל שהוא מזיק את הבריות..."
ונראה מקורו
מר"א ב"ק מו: הנ"ל וכפירושו שם במשנה, שגם ר"י, שהלכה כמותו,
מודה לר"א לעניין דין השור ש"אין לו שמירה אלא הסכין" היינו
שחייבים להורגו.
וכן מצאנו ברמב"ם הלכות אבידה טו,יז:
"חתול רע שהורג הקטנים אסור לקיימו..."
ובגמרא שם משמע
שפירוש "אסור לקיימו" הוא שחייבים להורגו: "וכיון דאמרת מותר
להורגו, מאי ניהו תו אסור לקיימו? מהו דתימא מותר להורגו איסורא ליכא,
קמ"ל" שיש חיוב להורגו ואסור לקיימו.
השו"ע פסק
פסיקה זו בשנוי לשון משמעותי רסו,ד:
"חתול רע שמזיק לקטנים - אין צריך להשיבו לבעלים, אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו".
ונשאלת השאלה: למה
כאן מצווה להורגו משא"כ בנידון של ב"ק טו: הנ"ל שדינו לסלקו ואין
דינו להורגו לפי הרמב"ם ושו"ע?
ונראה שההבדל הוא
שלמעלה מדובר בנזקי רכוש וכאן בנזקי גוף. הרמב"ם דייק וכתב כאן "שור... שהוא
מזיק את הבריות..." היינו בני אדם ולכן חייבים להורגו. וק"ו לגבי החתול
שהיה הורג הקטנים כגירסא של הרמב"ם בסוגיא פ: הנ"ל עיין למעלה.
ואע"פ שבדברי
ר"א בב"ק מה: מדובר בשור מועד, ומן הסתם מדובר בשור שנגח שוורים ולא בני
אדם, הרמב"ם פירש שמדובר שהיה מועד לנגוח בני אדם ולכן חייבים להורגו.
מיהו אחרי עיון נוסף נראה שהמילה "בריות" ברמב"ם ובחז"ל כוונתה לכל בעלי החיים. כך כתב
הרמב"ם בהלכות תשובה ה,ד:
"כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה... וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו – ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו..."
וכן פירש רבינו מנוח שהברכה על ראית "בריות
נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות", כלשון הרמב"ם בהלכות ברכות י,יג על
פי ברכות נח:, היא לאו דוקא על אדם אלא גם על חיות, וכך פסק בפניני הלכה ברכות
עמוד 319. מיהו משמע קצת שהחיי אדם הבין שהברכה היא רק על בני אדם שכתב בכלל סג,א:
"הרואה אילנות טובות ובריות טובות ונאות מכל עם ועם..."
משמע שבריות הם בני אדם. מיהו בשו"ע
או"ח רכה,י מפורש שמתיחס גם לבעלי חיים:
"הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו עכו"ם או בהמה..."
וזה דלא כמו שכתבנו למעלה.
לפי"ז צריכים להרוג שור מועד בין אם הזיק אדם
בין אם הזיק בעלי חיים.
לפי"ז מובן היטב ההבדל בין ב"ק טו: שדין
כלב שאכל אימרי רברבי הוא סילוק לעומת השור בב"ק מו: שדינו שחיטה. בב"ק
טו: מדובר בכלב שהוא תם כמש"כ שם בסוגיא שחייב רק חצי נזק בתור קנס
כמשכ"ש הרא"ש א,כ ולכן דינו סילוק ואין דינו מוות לעומת השור בדף מו. שמדובר במועד כמש"כ שם מפורש בסוגיא.
לפי"ז לא צריכים לפרש שר"א בדף מו. התיחס למועד לנגוח בני אדם דוקא. הדוחק בזה מבואר. וברוך שזכינו לתקן הנ"ל.
ועיין בהמשך דיון
בסוגית החתול בע"ה.
סיכום פרק זה:
חייבים להרוג שור
שמועד להזיק בני אדם או בעלי חיים. ונראה שהוא הדין והוא הטעם בכלב שמועד להזיק
בני אדם או בעלי חיים. כלב תם שמזיק בעלי חיים - אסור לשהותו אצלו אבל אינו חייב
להורגו.
איזה בעל חי חייבים להרוג והעור של מוצאו?
עיין למעלה
שציטטנו דברי רב בב"ק מו. שחתול רע אסור לקיימו ואין בו גזל וההורגו זוכה
בעורו.
באיזה חתול מדובר?
הרמב"ם פירש
שמדובר שהורג קטנים. לפי הגירסה לפנינו החתול היה מזיק קטנים בלבד, וכך פסק המחבר
הנ"ל.
ויש לעיין למה
בשור לא נאמר שאין בו גזל וכו' אלא שחייבים להורגו ואצל חתול החמרנו בדינו שאין לו
גזל וכו'?
לפי גירסת הרמב"ם
מובן ההבדל הנ"ל, הרי חתול זה הרג משא"כ השור רק הזיק ולכן לא החמרנו בו
כמו בחתול. אבל לפי גירסתינו שנפסקה בשו"ע שגם החתול רק הזיק, למה החמרנו בו
יותר מהשור?
ונראה שמדובר
בחתול שהלך חפשי ולא היה קשור ולכן דינו להורגו אע"פ שרק הזיק.
נראה שפירוש זה
מוכרח שהרי הרמב"ם והשו"ע הביאו הדין של החתול בהלכות אבידה. ולמה לא
הביאו דין זה בהלכות חובל כאשר הזכירו דין השור? אלא לומר שהדין כאן הוא דין באבידה.
חתול שאינו מושגח והוא חפשי, ולכן יש עליו דין של אבידה, חתול כזה מותר להורגו
ואין בו דין גזל, בגלל שחכמים הפקיעו ממנו בעלות בעליו בגלל שהוא מסתובב חפשי בלי
השגחה. השור אינו חפשי אלא נמצא בבית הבעלים והוא מושגח, ולכן שם חכמים לא עשו בו
דין של הפקר כמו החתול.
על פי זה מתורצת קושיא אחרת. אצל השור הנ"ל נפסק שאסור להורגו ומי שהורגו חייב לשלם לבעליו
שווי המצווה שגזל ממנו. ובחתול מצווה להורגו וההורגו זוכה בעורו?
אלא נראה
כנ"ל שמדובר בחתול חפשי ושם בטלו דין השבת אבידה ממנו ועשו אותו הפקר
כנ"ל משני טעמים: א. בגלל שהוא לא מושגח. ב. בגלל שלא מדובר בהפקר של חפץ
ברשות בעליו אלא בחפץ שיש עליו דין השבה בלבד ולכן יותר קל להפקיע בעלות ממנו.
ברם שור ברשותו לא
הפקיעו בעלות הבעלים בגלל שהוא מושגח וברשותו.
סיכום פרק זה:
חתול, ונראה שהוא
הדין והוא הטעם כל בעל חי שמזיק בני אדם ומסתובב חפשי, מצווה להורגו ואין בו גזל.
אבל בעל חי שמזיק ונמצא ברשות הבעלים ומושגח על ידיהם, אינו הפקר ורק לבעליו מותר
להורגו כדי שלא לגנוב ממנו מצוותו.
האם אדם זר יכול להרוג בעל חי שמזיק ונמצא ברשות בעליו?
לפי הנ"ל
מבורר שלאדם זר שאינו בעליו - מותר להרוג בעל חי מזיק שנמצא מסתובב חפשי ואינו
מושגח בלבד. אבל בעל חי מזיק שנמצא ברשות בעליו - אסור להורגו ואינו הפקר. וזה דלא
כמסקנת הרב נבון שם עמוד 184-186.
שיטת התוס' בחתול
התוס' הקשו
בב"ק פ: ד"ה מותר: למה רב החמיר בחתול הנ"ל ופסק שמותר להורגו ואין
לו גזל, כאשר ר"ל בסנהדרין טו: הנ"ל סובר שארי ונמר וכו' אסור להורגם אם
לא הרגו? (ונראה שתוס' הקשו מר"א בסנהדרין שם ולא מחכמים ואליבא דכו"ע,
שגם אם הרגו אסור להורגם אלא דנים אותם בב"ד של כ"ג, בגלל שס"ל
שהלכה כר"א כמשכ"ש ד"ה מאי שפוסקים כר"ל ולא כר"י,
ומחלוקת ר"ל ור"י היא רק בדעת ר"א כמשכ"ש תוס ד"ה ור').
והנה נראה שלפי
פשט המחבר שמדובר בחתול רע שתוקף הקטנים בתמידות וק"ו לפי הרמב"ם שמדובר
בחתול שהורג הקטנים, ההבדל בין ר"א אליבא דר"ל בסנהדרין ובין פסיקת רב
מבורר. בסנהדרין מדובר בבעל חי שלא מסתובב חופשי ואין לו היסטוריה של תקיפות, ולכן
לא הורגים אותו. וזה עיקר חידושו של ר"ל שיחס להם תרבות. אבל במעשה של רב
מדובר בחתול רע שמזיק או הורג בתמידות ולכן דינו שונה.
מכאן משמע שתוס'
הבינו שרב לא פסק ההלכה שלו כתגובה למעשה שהיה, ובחתול שיש לו היסטוריה של תקיפות,
אלא שחזר על הדין שכבר פסקו אותו מזמן, שאסור להחזיק חתול ואפילו לא הזיק כלל.
בגלל זה תוס' הקשו מסנהדרין הנ"ל למה דין חתול שלא עשה כלום גרוע מדין ארי
ונמר וכו'?
ונראה שיש ראיה
גדולה לפשט תוס' בסוגיא, שהרי הסוגיא מקשה מרבי ישמעאל שהתיר להחזיק חתול והגמרא
שואלת למה רב פסק נגד דברי רבי ישמעאל?
ואם נאמר שרב פסק
על חתול עם היסטוריה של תקיפות בלבד, אין קושי כלל מדברי רבי ישמעאל, שהרי רבי
ישמעאל התייחס לחתול שלא הזיק כלל. אלא ע"כ שרב פסק שאסר להחזיק כל חתול
ולפי"ז קושיית תוס' מתבקשת.
ונראה שהנ"ל
כתוב בתוס' ד"ה נפק רב ודרש:
"לא עתה על זה המעשה תיקן, דהא פריך עלה מברייתא אלא דרש דמקודם נתקן".
ברם לפי פשט הרמב"ם
והמחבר קשה. איך שואלים מברייתא של רבי ישמעאל על רב, כאשר רב פסק על חתול רע ורבי
ישמעאל דן על חתול טוב?
הרשב"א הקשה
שאלה זו ותירץ וז"ל:
"לאו למימרא דעכשיו תיקן, דאם איתא מאי קא מותיב ליה מן ברייתא? אלא נפק ודרש שמימות הראשונים הסכימו והתקינו שיהא מותר להרוג. ואפשר לי לומר, דעכשיו תיקן, והכי אקשו עליה היאך תיקן ואע"פ שעכשיו הזיק, והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית".
לפי דברי
הרשב"א הנ"ל רואים כמש"כ שלפי הפירוש הראשון שהביא היינו פירוש
התוס', התקנה של רב לא היתה על סמך המעשה שהיה, אלא הוא חזר על הדין שנפסק מכבר
שאסור להחזיק חתול בכלל. ולפי התירוץ השני דברי רב היו כתגובה למעשה שהיה ולכן רק
תיקן כעין אותו מעשה בחתול רע. והקושי מן הברייתא הוא שרבי ישמעאל התיר להחזיק
חתול וכו' כדי לנקר הבית, ואם כן איך רב אסר אפילו בחתול רע?
וזו כוונת
ה"ה שם בהלכות אבידה הנ"ל, שהרמב"ם הביא הדין של רב בחתול עם היסטוריה
של תקיפות דווקא, בגלל שזה היה המעשה שבעקבותיו רב פסק ההלכה שלו. והיינו כפשט השני
ברשב"א הנ"ל.
התוס' תירצו שני
תירוצים לשאלה הנ"ל איך רב פסק נגד דברי ר"ל בדעת ר"א בסנהדרין
הנ"ל.
תירוץ ראשון, רב
פסק על חתול לא קשור, ובמשנה שם מדובר בבעלי חיים קשורים. נראה שמוכרח לפרש כדברי
תוס' שמדובר בסוגיין בחתול חפשי, שהרי רבי ישמעאל נימק דבריו "מפני שעשויין
לנקר את הבית" ולעשות כן הם צריכים להיות חופשיים. וגם בגלל שרב פסק שם שאין
להם השבת אבידה – הרי שמדובר בחתול חפשי ומסתובב.
בתירוצם השני התוס'
תירצו שחתול יותר חמור מהרשימה בסנהדרין, בגלל שלא יודעים להיזהר ממנו. נראה שגם
תירוץ זה מקבל הנחת היסוד של התירוץ הראשון שסוגיין היא בחתול וכד' חופשיים שרק כך
הם יכולים לנקר את הבית. אלא שסובר שחתול חופשי דינו כמו ארי קשור, ולא אמורה
להיות סכנה יותר גדולה בחתול חפשי מארי קשור. ולכן נשאלת השאלה למה רב אסר חתול
חפשי? והתירוץ שיש סוג חתולים מסוכן ולכן אסור להחזיק כל חתול. ונראה שסוברים שלא
שייך לקשור חתול.
וקשה מאד לומר
שתוס' בתירוצם השני, התירו לגדל ארי חפשי ולא קשור. שאם כן דינו יותר קל מכלב.
אמנם י"ל בקושי שכלב הוא מאד טריטוריאלי ונובח על כל מי שמתקרב לבית
משא"כ ארי מאולף לא אכפת לו אם מתקרבים לבית. ולכן התירו להחזיק ארי מאולף לא
קשור. אבל נראה קשה לפרש כך אע"פ שאין לנו ניסיון עם אריות מאולפים, וכנראה
שבימי חז"ל היו כאלו, והיה להם ניסיון בהתנהגות שלהם.
לפי הפשט הראשון
למעלה שמותר להרוג חתול מזן מסוכן שמסתובב חפשי אע"פ שאין לו היסטוריה של
תקיפות, ה"ה שמותר להרוג ארי וכו' שמסתובבים חפשי. לפי זה יהיה מותר להרוג
כלב מזן מסוכן שמסתובב חפשי. לפי הפשט השני נראה שאסור להרוג כלב מזן מסוכן
שמסתובב חפשי שאין לו היסטוריה של תקיפות, בגלל שזנים אלו בדרך כלל מוכרים ואנשים
יידעו להיזהר מהם, ורק התירו בחתול שקשה להבדיל בין הזנים השונים כמש"כ תוס'
לפי תירוץ זה השני. (וכל זה דלא כרב נבון שם).
סיכום פרק זה:
לפי תוס' בפשט
הראשון מותר להרוג כל בעל חי שיכול להזיק, אם הוא חפשי אפילו לא הזיק בפועל. לפי הפשט
השני מותר להרוג חתול חפשי אפילו לא הזיק. אסור להרוג כלב חפשי שלא הזיק, אפילו אם
הוא מזן מסוכן.
הבדל בין חתולים וכלבים של ימי הש"ס לחתולים
וכלבים שלנו
מהנ"ל רואים
שיש הבדל גדול בין חתולים של ימי הש"ס לחתולים שלנו. רואים בב"ק טו:
חתולים שהרגו ואכלו תרנגולים גדולים וכן מהמעשה של רב הנ"ל פ: שתקפו קטנים
ולפי גירסת הרמב"ם הרגו קטנים. ברור שהחתולים של ימינו אינם מהווים סיכון
לבני אדם וגם לא לתרנגולים. רואים שהחתולים עברו תהליך משמעותי של ביות במאות
השנים האחרונות ולכן דינם שונה היום.
נראה שגם הכלבים
עברו תהליך ביות מזמנם. שהרי רבי נתן הנ"ל ב"ק טו: כתב שהמגדל כלב רע
בתוך ביתו עובר על "לא תשים דמים בביתך" ולפי הרמב"ם ועוד איסור זה
נאמר על סכנת נפשות בלבד ולא סכנת פציעה. משמע שהכלבים של אז היו מסכני נפשות.
כן נראה גם
מהיש"ש הנ"ל שכתב שאסור לשחרר כלב בלילה כאשר יש שומרים שמסתובבים בעיר
בגלל שאסור להציל רכושו על ידי סיכון נפשות של השומרים. משמע שראה בכלבים אלו
מסכני נפשות. וכן היעב"ץ א,יז מובא במאמר של הרב נבון כתב:
"ושכיחא סכנתא בכולהו, כמו שאירע כמה פעמים ר"ל, וכל סכנתא לחומרא".
משמע שראה בכל כלב
סכנת נפשות.
נדיר שכלב היום
תוקף והורג, ורק הכלבים מהזנים המסוכנים הידועים כגון אמסטף ידועים בסכנתם. ולכן
היה נראה שסתם כלב של ימיהם היה דומה לאמסטף של היום. והיום סתם כלב דומה יותר
לכלבים כפריים של רבי ישמעאל. וצ"ע בכל זה לדינא.
כמה פעמים כלב צריך להזיק כדי להיקרא כלב רע שאסור
להשהותו אצלו?
כתבנו למעלה שכלב,
וכן שור, ונראה שה"ה כל בעל חי שמזיק, אסור להשהותו וצריך להורגו אם מזיק בני
אדם. ונשאלת השאלה אחרי כמה פעמים חל דין זה שחייבים להורגו?
בב"ק מו.
מבואר שמדובר במועד היינו שהזיק שלוש פעמים ואז חלים עליו דינים אלו. וכן בחתול
מדובר בחתול ש"הורג את הקטנים", ובשו"ע: "שמזיק הקטנים".
משמעות הלשון שהזיק כמה פעמים ולא רק פעם אחת.
ודבר זה נראה מבואר
מסנהדרין הנ"ל. לפי ת"ק שהלכה כמותו, גם אחרי שבעל החיים המית אסור
להרוג אותו אלא צריכים לדון אותו לפני ב"ד של כ"ג. רואים שאין לו דין
שחייבים להורגו. וגם לר"א שמתיר להרוג אותו, ע"ש ברש"י שזה בגלל
שדינו כאילו נגמר דינו להריגה. זאת אומרת שדין ההריגה שם הוא עונש על לשעבר ואינו
מחשש נזק עתידי.
אמנם ר"ע פסק
כר"א בנחש של"צ כ"ג אלא מיתתו ביחיד, ורש"י פירש הטעם בגלל
שנחש מועד לעולם. משמעות הדבר שנחש שהמית דינו כמו אחרי גמר דין בגלל שהוא מועד
ולכן לא צריך לדון אותו אלא חזקתו שהוא עשה המעשה.
מכאן משמע שבעל חי
שהמית, הואיל ועכשיו הוא שמור בבית בעליו ומדובר במעשה חד פעמי, אנו דנים אותו על
מעשיו ולא מחילים עליו דין של "לא תשים דמים בביתך", בדומה לאדם שהרג
פעם אחת, שלא מחילים עליו דין רודף שכל המוצאו צריך להרוג אותו אלא דנים אותו על
מעשיו. ההשוואה הזו בין אדם לבעל חי לומדים מן הלימוד "כמיתת הבעלים כך מיתת
השור". ולכן דנים אותו לפני ב"ד של כ"ג.
רק בנחש ר"ע
מחמיר וכך נפסק ברמב"ם, של"צ לדון אותו בכ"ג אלא יחיד דן אותו בגלל
שהוא כבר מועד ויש חזקה שהרג. משמע שגם נחש לא הורגים על העתיד אלא על העבר.
מכאן שכלב שתקף
פעם אחת אין לו דין מועד, ולא חלים עליו דינים אלו של הריגה, שהרי דינו אינו יותר
חמור מדין הארי שהרג.
וכל זה לענין חיוב להרוג הבעל חי. עכשיו נדון בחיוב סילוק שמקורו מן הסוגיא טו: הנ"ל.
נראה שאין להשליך
מחיוב מיתה לחיוב סילוק. ואחרי שביארנו שהמילה "בריות" כוללת כל בעל
חיים ויש חיוב מיתה אחרי שלוש פעמים גם אם הזיק בהמה שלוש פעמים, מבואר שחיוב
סילוק הוא אחרי פעם אחת ולא צריך שלוש פעמים, שהרי אחרי שלוש פעמים חייבים להורגו!
עכשיו נשאלת השאלה האם כל בעל חי תם שמזיק בעל חי
אחר צריך לסלק אותו מיד? או שיש כללים בזה?
הרא"ש הנ"ל שאל שאלה זו:
"לכאורא משמע דקאי אכלבא דאכל אימרי רברבי אפילו פעם אחת דהא קרי ליה משונה ומשלם חצי נזק. ותימה אם כן שור המועד היכי משכחת ליה כיון דמשמתינן ליה פעם ראשונה? ודוחק לומר כגון דקביל עליה שמתא דרבנן. וי"ל אע"ג דקרי ליה משונה ומדמי לקרן, שנויו גדול משנוי דקרן, שהוא נלחם עם מי שגדול ממנו אבל שור בעודו תם לא משמתינן ליה אבל הועד ודאי משמתינן ליה א"נ מועד לבהמה לא משמתינן ליה כיון דאם הזיק משלם נזק שלם מן העליה".
נעיין בדברי הרא"ש האלו בע"ה כדי לברר
נידון דידן.
לפני שנוכל לדעת מה ההלכה שלומדים מן הרא"ש
צריכים לבחון אם יש תירוץ אחד או שני תירוצים ברא"ש. נדון בשאלה זו עכשיו
בע"ה.
א. האם מש"כ ברא"ש
"א"נ..." הוא תירוץ שני לקושית הרא"ש או הערת אגב?
עיין רא"ש הנ"ל שהקשה: שלא יתכן דין
מועד אם מסלקים הבהמה אחרי שהזיקה פעם אחת. הרא"ש תירץ בתירוצו הראשון שלא כל
בהמה המזיקה מסלקים, רק מסלקים כלב שתוקף כבשים יותר גדולים ממנו שזה שנוי גדול.
אבל מזיק "רגיל" לא מחייבים לסלק. אחרי תירוץ זה הרא"ש הוסיף:
"א"נ מועד לבהמה לא משמתינן ליה כיון שאם מזיק משלם נזק שלם מן
העליה". בפשטות תירוץ זה מתייחס לקושיה הנ"ל של הרא"ש, ויש שני
תירוצים לקושיה זו. מיהו אי אפשר להעמיד פירוש זה בגלל שאם מועד לא מסלקים בגלל
שהוא משלם נזק שלם, אבל תם מסלקים, חוזרת קושית הרא"ש הנ"ל שלא נמצא בהמה
מועדת לעולם? ואכן כך מבואר בפלפולא חריפתא שם ס:
"דינא קאמר ולא לתירוצי תימה".
זאת אומרת שדברי הרא"ש אינם באים לתרץ התימה
המקורית של הרא"ש אלא הם הערת אגב שי"ל שמועד לבהמה לא משמתינן כלל,
לעומת מש"כ הרא"ש למעלה שמועד משמתינן.
לפי זה יש רק תירוץ אחד בדברי הרא"ש.
מיהו עיין יש"ש ב"ק א,מה שנראה שהבין
ברא"ש שהא"נ הוא תירוץ שני לפיו אכן משמתינן לתם, ורק מועד לא משמתינן
בגלל שמועד משלם נזק שלם גם בבבל משא"כ תם שלא גובים בבבל. ברם לפי זה חוזרת
קושית הרא"ש הנ"ל כאמור למעלה, שאם כן לא נמצא לעולם מועד? וצריכים לתרץ
לפי דבריו, שמדובר שעבר ולא ציית לשמתא דרבנן.
ברם קשה פירוש זה בגלל שעל פי זה העיקר חסר מן
הספר. הרא"ש היה צריך לתרץ "א"נ כגון דקביל עליה שמתא דרבנן"
ולא להסיע אותנו למרחקים שלא משמתינן מועד, דבר שאינו קשור כלל לתירוץ הנ"ל?
שהרי בין אם משמתינן מועד או לא, יש לתרץ שמדובר ש"קיבל עליו שמתא
דרבנן" וגם הרי הרא"ש למעלה דחה תירוץ זה מחמת דוחקו, וקשה לומר שעכשיו
בתירוץ השני קיבל התירוץ שדחה למעלה! וע"ש שהיש"ש עצמו דוחה פירושו
ברא"ש בטענות אחרות:
"וגם יכול זה לעולם לתפוס כדי נזקו ועוד מוכח בסוגיא..."
נמצאנו למדים שיש רק תירוץ אחד ברא"ש היינו
לחלק בין תם לתם, שמשמתינן כלב התוקף כבש יותר גדול ממנו, שזה שנוי גדול מאד, ולא
משמתינן שור הנוגח.
אמנם יש לעיין עכשיו איפה לשייך בעל חי התוקף אדם?
כתם שלא משמתינן או ככלב שנלחם עם כבש יותר גדול ממנו והורגו, שמשמתינן?
נדון בשאלה זו כעת בע"ה.
ב. מה הדין בנידון דידן של כלב התוקף בן אדם, האם
לדמות אותו לכלב התוקף כבשים גדולים או לשור הנוגח?
תירוץ לשאלה זו אפשר למצוא בהמשך דברי היש"ש
הנ"ל ב"ק א,מה שמאריך בהסבר דברי הרא"ש הנ"ל וז"ל:
"ועוד מוכח בהדיא בסוגיא דלא מיירי אלא כגון דבר שהוא סכנה לאדם דומיא דרבי נתן דדריש קרא לא תשים דמים בביתך שנאמר על סכנת האדם, ובגמרא אמרינן משמתינן ליה מדרבי נתן, א"כ בדידיה איירי. ולכן שור מועד לבהמה... או שור תם שנגח אפילו אדם, דהא סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומן הדין היה ראוי לפטור והתורה קנסו כדי שישמור שורו כי ח"נ קנסא, א"כ אין דין שמתא עליו, אבל כגון כלבא דאכל אמרי שעשה שנוי גדול א"כ נעשה כמזיק גמור כזאב וכארי והוא סכנה לאדם ואסור לקיימו, וכל כה"ג לפי ראות עיני הדיין ראוי לנדותו עד שיסלק היזק שיגיע לסכנת אדם..."
היש"ש חילק כאן בין שור תם הנוגח אדם, שלא
מסלקינן אותו בגלל שאינו מהוה סיכון לאדם בגלל שפוסקים שח"נ קנסא ובהמה תמה
אינה צריכה שימור מעיקר הדין בגלל שהיא, בחזקת שימור קיימא, ולכן לא חל עליה הדין
של רבי נתן. משא"כ כלבים אלו שנלחמו בכבשים גדולים מעצמם, מהווים סכנה לאדם בגלל שעשו שנוי גדול של
תוקפנות יתר, דינם כזאב וארי שמסכנים בני אדם.
כבר מדברי היש"ש אלו נראה שכלב שתוקף פעם אחת
בצורה מצומצמת ולא אכזרית, דינו כשור שנגח אדם ולא ככלב הנ"ל, בגלל שעדיין
נאמר בו דין תם שהוא בחזקת שימור, ואינו כזאב או כארי.
דבר זה מקבל חיזוק מהמשך דברי היש"ש
"וכל כה"ג לפי ראות עיני הדיין".
הרי שהיש"ש הניח הגדרים האלו בידי הב"ד.
ב"ד זה אינו רואה עצמו מומחה לבעלי חיים, ולכן בית הדין יסמוך בשיקול דעתו בעניין הזה על הנחיית החוק ועל שיקול דעת הממונים
על כלבים תוקפניים לפי החוק. כמו שנכתב בהמשך, החוק אינו מחייב כלב תוקף בהסגרה
אלא מחייב כלב תוקף בהחמרת אמצעי השמירה עליו. ובנידון דידן הווטרינר המחוזי אישר
שהכלב יכול להישאר בבית בעליו ואישר אמצעי השמירה שהכלב נתון בהם.
בנוסף לכך
הווטרינר אמר שכאשר הכלב היה בהסגר בכלביה של המועצה התרשמו שהכלב היה
"ביישן" ולכן לא עמדו על כך שישלח להיות כלב חבל, צעד שנוקטים בכלבים
אגרסיביים.
לאור כל זה, ראות עיני בית הדין היא לקבל הנחית
החוק, ושיקול הדעת של המומחה הממונה על ענייני כלבים תוקפים לפי החוק.
סיכום פרק זה
יש חובה לסלק כלב אגרסיבי ותוקפני מה שאין כן כלב
שאינו כזה אפילו אם תקף פעם אחת כל עוד התקיפה היתה בצורה לא אגרסיבית. דבר זה הוא
לפי עיני הדיין. הנחית החוק ושיקול דעת הממונה לפי החוק מנחים ב"ד זה בעניין
הזה ולכן בנידון דידן אין חיוב לסלק הכלב.
ג. הבהרת דברי היש"ש כאן בהשוואה לדבריו בפרק
ד,לג
מיהו יש להעיר שהיש"ש כאן כתב שהלכה כדברי
הרא"ש השניים, ששור המועד לא מסלקינן אותו, ברם בפרק ד,לג כתב ששור המועד
חייבים לסלק שההלכה היא שאין לו שמירה אלא סכין?
אלא נראה שכאן מדובר במועד לבהמה כמו שהרא"ש
הדגיש בדבריו, ולכן לא מסלקים אותו גם אם הוא מועד, בגלל שהוא אינו מהוה סיכון
לאדם. ובהמשך צ"ל שמדובר בשור מועד בנגיחת אדם, שאותו ודאי מסלקים "ואין
לו שמירה אלא סכין" כנ"ל.
ד. האם יש סתירה בין מש"כ ביש"ש כאן למה
שכתב בפרק ז,לז?
עיין יש"ש ז,לז שהתייחס לדברי רב בב"ק פ:
המוזכרים למעלה, שמצווה להרוג חתול חיוורא בר חיוורא וז"ל:
"כל המפרשים לא הביאו, לפי שלא מצוי בינינו כמו שאין נזהרים עכשיו בגלוי. ואם המיתו פעם אחת במקרה או נשכו וקטעו יד של תינוק פשיטא דנוהג כל הדינים ואפילו אם הם אוכמא בר אוכמא, דרב לא חילק בין אוכמא לחיוורא אלא כשלא המיתו וכן איתא בתוספות..."
הרי כאן כתב היש"ש שגם באוכמא בר אוכמא, שמן
הסתם דינו ככל בעל חי אחר, שהמית או נשך – מצוה להורגו. אם כן איך היש"ש כתב
אצלנו א,מה ששור שנגח אדם לא רק שלא הורגים אותו אלא אפילו לא מסלקינן אותו, והניח
הדין לשיקול דעת הב"ד?
אלא נראה שהיש"ש בפרק ז, מתייחס לפציעה חמורה
שדינה כהרג, ובזה מצוה להרוג החתול, ובפרק א מתייחס לתקיפת אדם שאינה אכזרית ובזה
כתב שלא מסלקים השור והניח שיקול הדעת לדיינים.
כך נראית כוונת היש"ש שאכן היש"ש הצמיד
דין הפציעה כאן לדין של הרג "ואם המיתו פעם אחת במקרה או נשכו..." משמע
שמדובר בפציעה קשה כעין הרג ל"ע.
עוד ראיה לפשט זה שהיש"ש לא הסתפק באומרו
"או נשכו" אלא הוסיף "וקטעו ידו של תינוק" שזה אכן המקרה
בגמרא, לומר שלא מדובר בנשיכה מצומצמת אלא בקטיעת יד שזו אכן תקיפה אגריסיבית
ואכזרית ובזה מצוה להרוג החתול.
עוד ראיה לכך שהיש"ש בהמשך שם, לא הזכיר כלל
נשיכה ורק הזכיר הרג "דרב לא חילק בין אוכמא לחיורא אלא כשלא המיתו".
מכל זה נראה שיש לחלק בין תקיפה אגרסיבית ואכזרית
כגון קטיעת יד של תינוק שבזה מצווה להורגו לפי היש"ש, משא"כ בתקיפה
מצומצמת ששם לא מסלקינן הבעל חי.
יש גם להעיר שהיש"ש הסתמך בפסיקתו על דברי
התוספות שבסוגיא בדף פ: שמצוה להרוג חתול חיוורתא בר חיוורתא בכל עניין אפילו לפני
שתקף אפילו פעם אחת. ומכאן שדין זה חל על כל בעל חי אם תקף בפועל אפילו פעם אחת.
ברם למעלה כתבנו שהרמב"ם והשו"ע לא פסקו כתוס' בזה ורק אם תקפו כמה
פעמים חל הדין של רב שמצווה להורגו.
סיכום פרק זה
יש לחלק בין תקיפה שגורמת לפציעה משמעותית שאז
מצווה להרוג הבעל חי לפי היש"ש לבין תקיפה מצומצמת שבזה אין מצווה להורגו או
לסלקו. לפי הרמב"ם והשו"ע נראה שצריך להיות מועד לענין זה. מיהו נראה
שגם לשיטתם כלב תוקפני ביותר צריך לסלק מיד.
אמנם יש לעיין עוד. היש"ש הנ"ל א,מה כתב
שתם הוא בחזקת שימור, ולא צריכים לחשוש שמא יתקוף, ולכן לא מסלקינן אותו אפילו אם
תקף. ברם לגבי כלב פוסקים לפי המשנה שכלב אין לו שמירה אלא בשרשראות של ברזל? האם
אין בזה ראיה שהכלל שתם הוא בחזקת שימור, לא נאמר בכלב? ואם כן אולי צריכים לסלק
כלב אחרי תקיפה אחת בלבד לעומת שור שרק מסלקים אם הוא מועד?
נדון בשאלה זו בע"ה.
ה. למה כלב צריך שמירה בשרשראות של ברזל אם הוא
בחזקת שמור?
נראה שהסיבה לחיוב לשמור כלב בשרשראות של ברזל
איננה נובעת מחיובי שמירה של גדרי נזיקין שמא ישך, אלא מדרבי נתן ומן הפסוק "לא
תשים דמים בביתך". ונראה שעיקר סיבת השמירה היא בגלל שהכלב מפחיד הסובבים ויש
סיכון שנובע מההפחדה הזו, וכמו שהגמרא מדגישה בדף פג. שהפחד יכול לגרום להפלה על
ידי הנביחות של הכלב. זו סכנת נפשות לעובר ולכן גם לסוברים כרמב"ם שלא תשימו
הוא רק על סכנת הרג, יש בנביחת כלב סיכון כזה מבחינת העובר. בנוסף לכך כלב מועד
לנבוח ולכן הגבילו החזקת כלב בתנאים מחמירים. אבל אין בזה ראיה שכלב מועד לנשוך,
שהרי רק חמש החיות מועדות מתחילתן! וכלב אינו ביניהן! ואם כן כלב תם אינו מועד
לנשוך ולא חייבו אותו בשמירה מחמירה בגלל חשש נשיכה, ולא חייבו אותו בסילוק אלא אם
כן הוא תוקף כבשים גדולים ממנו שיש בזה ראיה שהוא כלב תוקפני כמו אריה או זאב כמו
שכתב היש"ש הנ"ל.
סיכום פרק זה
כלב אינו מועד לנשוך ולכן לא צריך שימור מעיקר
הדין בגלל זה. מיהו כלב מועד לנבוח ולהפחיד ולכן צריך שימור בשלשלאות כדי שלא
יפחיד.
כל החילוק של הרא"ש בין סוגי תקיפות בנוי על
שאלתו שאם משמתינן לסלק התם אחרי שהזיק, לא נמצא לעולם מועד. נעיין בהנחת יסוד זו
של הרא"ש ונשאל אם הקושיה של הרא"ש קיימת לכל השיטות בסוגיא בדף טו
הנ"ל.
ו. למה אם משמתינן לא יהיה מועד לעולם לפי
הרא"ש? האם מכאן מוכח שהרא"ש סובר כרש"י ונ"י שמשמתינן אותו
להורגו ודלא כפסיקת שו"ע שמשמתינן אותו למוכרו?
למעלה ראינו ששיטת רש"י ונ"י בב"ק
טו היא שמשמתינן להרוג המזיק. לעומתם דייקנו מהרמב"ם והמחבר שמשמתינן לסלק
המזיק כלשון הגמרא ולא מצריכים להרוג המזיק. מה דעת הרא"ש בשאלה זו? האם יש
לזה השפעה על קושית הרא"ש הנ"ל? זאת אומרת האם קושית הרא"ש
הנ"ל רלוונטית אם סוברים שלא צריכים להרוג את בעל החי אלא צריכים לסלק אותו
בלבד?
נראה שאין הכרע איך הרא"ש סובר במחלוקת בין
רש"י והרמב"ם הנ"ל. ונראה שיש מקום לקושית הרא"ש גם אם
הרא"ש סובר כרמב"ם והשו"ע שצריכים לסלק הכלב בלבד ולא צריכים להרוג אותו. זאת אומרת גם אם הרא"ש
סובר שצריכים לסלק הכלב, ולא להורגו, בכל זאת קשה קושית הרא"ש "תימה שור
המועד היכי משכחת לה כיון דשמתינן ליה פעם ראשונה?" וזה בגלל שגם אם מחייבים
הבעלים למכור או ליתן הבהמה לאחר, מתבטלת ספירת המועדות של הבהמה! וזה על פי פסק
הרמב"ם הלכות נזקי ממון ו,ו:
"שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו".
כרב פפא ב"ק מ: ש"רשות משנה" וכך
פסק בהלכות נזקי ממון ד,ט. ועיין ה"ה ו,ו "זהו דעת רבינו ולא ראיתי
חולק", ואכן המאירי שם פסק כרמב"ם בזה. ונראה שכמו ששנוי רשות משנה לבטל
דין מועד מהבהמה, כך שנוי רשות משנה לבטל
ספירת התמות של הבהמה והיא חוזרת להתחלת הספירה אם היא נמכרת לאחר.
אם כן גם אם סוברים כרמב"ם והשו"ע
שמשמתינן אותו למכור הבהמה, ולא מחייבים אותו להורגו, מכל מקום קושית הרא"ש
במקומה עומדת "ותימה אם כן שור המועד היכי משכחת ליה?" בגלל שהעברת
הרשות גורמת לביטול הספירה ואם כן לא נגיע לשור מועד לעולם! אלא אם כן עבר על
השמתא ולא סילק הבהמה. הרא"ש הנ"ל דוחה אפשרות זו.
נמצאנו למדים שקושית הרא"ש תקפה גם לפי
הרמב"ם שמשמתינן אותו להעביר הבהמה לרשות אחרת.
מיהו יש לעיין עוד בגלל שלמרות דברי ה"ה
הנ"ל שלא ראה חולק על הרמב"ם הנ"ל, הנ"י בסוגיא שם בב"ק
מ: פסק כרבי יוסי ששנוי רשות אינו משנה והמאירי הביא דעה זו בי"א והביא עוד
י"א שרשות אינה משנה ורק רשות אפוטרופוס משנה? קושית הרא"ש לא תהיה קשה
לסוברים שמשמתינן ליה עד שיסלק הבהמה מרשותו, אם סוברים כנ"י, שאין שנוי רשות
משנה?
מיהו הואיל והרמב"ם סובר ששנוי רשות משנה,
סביר להניח שגם המחבר יסבור כמותו בזה בגלל שרוב רובן של הפסיקות של המחבר הן
כרמב"ם בחו"מ כמו שהוא ז"ל מעיד בהקדמתו לחו"מ שהלכה
כרמב"ם בממונות בגלל שקיבלו פסיקותיו בא"י.
בר מן דין אפילו
אם אין ההכרח של הרא"ש תקף לשיטות מסויימות, אין ראיה שחולקים על מסקנת
הרא"ש הנ"ל, בגלל אפושי מחלוקת לא מפשינן בלי ראיה.
סיכום פרק זה:
כלב שתוקף לא מחילים עליו דין סילוק אם עושה כן רק
פעם אחת, אם הוא שמור היטב. אם ח"ו מעשיו ישנו אז צ"ע מה דינו, ונראה
שמסלקינן אותו, שבזה הוא הוכיח שהוא אגרסיבי ותוקפני ככלב שתוקף כבשים גדולים
הנ"ל. בשלוש פעמים חלים עליו דיני סילוק או הריגה.
מיהו אם ב"ד משוכנע שכלב מסוים הוא מסוכן ביותר או שזן כלב מסוכן ביותר, ב"ד יכול להחיל
עליו דין סילוק או הריגה בפחות משלוש תקיפות ואפילו בלי תקיפה כלל כדברי הנ"י
בב"ק טו: וכדברי תוס' בסוגיא פ: שחל דין הריגה על בעל חי שהסיכון שלו לציבור
מוכח.
האם כלוב בבית דינו כשלשלאות?
במשנה כתוב שצריך
שלשלאות של ברזל, ובשו"ע תט,ג:
"אלא אם כן אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם".
נראה שכלוב בבית
שהכלב נמצא בתוכו כל הזמן למעט כאשר מוציאים אותו ואז הוא קשור בחבל ופיו כבול
מספיק ודינו כשלשלאות של ברזל בגלל שמדובר בשמירה מעלייתא. כך משמעות היש"ש הנ"ל
שכתב:
"ואלמא דאפילו בעיר הסמוכה לספר צריכה שמירה מעלייתא".
היש"ש מתייחס
לקשירה ב"שלשלאות" בתור "שמירה מעלייתא", משמע שדי בכל שמירה
שנכנסת לגדר של "שמירה מעלייתא" ואפילו כלוב בתוך הבית.
ברם לא מספיק
להשאיר הכלב חפשי בבית אלא צריך להיות בכלוב בתוך הבית. כך רואים מהמעשה בב"ק
פג. שאשה הוזמנה לאפות בבית והכלב נבח עליה והפילה. רואים שגם בתוך הבית יש סכנה
של תקיפה כמו שהנתבע סיפר שהכלב תקף קבצן שהכניסו לתוך הבית.
סיכום פרק זה:
נראה שכלב בתוך
כלוב בבית דינו כשלשלאות של ברזל.
החלטת הרשויות בעניין הכלב
הנתבע אמר
לב"ד שיש לו רישיון של הווטרינר של המועצה שמתיר להחזיק הכלב למרות התקיפה
בתנאים מגבילים. ובשיחה עם הווטרינר נאמר לנו שלפי החוק כלב שתקף פעם אחת ואין
נגדו תלונות אחרות והתנהג בכלביה בלי סימני אגרסיביות מוגדר כלב מסוכן, אבל לא
מחרימים אותו והוא יכול להישאר אצל המשפחה תחת תנאים מגבילים של שמירה מוקפדת. אם
הוא תוקף שוב ח"ו אז דינו שונה ומחרימים אותו וכו'.
החלטה:
ב"ד לא רואה
סיבה להתערב בהחלטת הרשויות שאמונים על החזקת כלבים, שהתירו למשפחת הנתבע להמשיך
להחזיק בכלב למרות התקיפה בתנאים מגבילים.
החלטת הרשויות
עולה בקנה אחד עם ההלכה שאין חובת סילוק הכלב או הריגתו אחרי תקיפה אחת אם הכלב
שמור ומושגח כדבעי, ולא הוכחה סכנתו.
הכלב צריך להיות
בכלוב בתוך הבית כל הזמן למעט כאשר הוא קשור בחבל עם מחסום פה ומושגח.
עצה:
אולי אפשר להראות לילדה
כללי השמירה של הכלב בבית, וכך לסייע לה להתמודד עם הפחדים המוצדקים שלה.
ניתן היום יום
רביעי יז אלול תשע"ח
הרב יהודה קרויזר
- מרא דאתרא
הרב ברוך פז
