תיווך ללא הסכם והיו בעיות במכירה שנפתרו על ידי אחרים
"ברוך שאמר" סימן יא עמ' מח-מט
דמי תיווך
הופיעו לפנינו הצדדים, והתובע טוען: חברי חיפש דירה. הצעתי לו לקנות
דירה מסוימת ונתתי לו את שם החבר, את מספר הטלפון, את כתובת הדירה, את מספר החדרים
ואת הסכום פחות או יותר. והנתבע הלך וחתם זכרון דברים וסיפר לתובע שיש לדירה זו
בעיה עם הרישום בטאבו שחלק מהדירה לא רשומה בטאבו. קרובת משפחתי נתנה לו הסברים על
הבעיה ואף קשרתי בינו לבין אדריכל. ובעקבות הבעיה, הסכים המוכר להוריד לו מסכום
הדירה. וכעת דורש התובע דמי תיווך כנהוג. לעומתו טוען הנתבע שהיה בדעתו שנתן לו את
מספר הטלפון בתורת חסד והוא אומדן דעת ברורה משום שהוא חבירו לספסל הלימודים ואינו
עוסק בתיווך כלל. זאת ועוד שהתברר כי אותה דירה מפורסמת ב"ישא ברכה"
שהוא מנוי עליה ובודאי שיכל להגיע אליה בכוחות עצמו ולכן לא מגיע לתובע מאומה.
א. דין המתווך כדין כל פועל העוסק בשאר מקצועות אע"פ שהוא עובד
בדיבור בלבד, וכמבואר בשו"ת עדות ביהוסף (ח"ב סימן לה) שכבר הסכימו כל
הגדולים שהשדכנות יוצאת בדיינים ואפילו לא טרח כלל אלא שכר אמירה בעלמא מגיע לו
שכרו מושלם דיש לך אדם שהוא טורח בשדכנות כמה ימים ואינו עושה כלום ויש מי שעקימת
שפתיו הוא מעשה ובלא עמל וטורח יטול כל שכרו מושלם, עכת"ד. והסביר בשו"ת
מהר"ם ב"ב (סימן תש"ו) דמחמת חובת המקח מרבה שכר גדול לסרסורים על
ידי דיבור אחד. והביאו ראיה לדבר מהגמרא בב"ב (קמ"א) המבשרני במה נפטר
רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה, הרי שהשוכר חבירו לעשות פעולה בדיבור בעלמא מקבל
שכרו.
ואע"פ שלא עשו שום קנין ולא חתם על שום הסכם חייב לשלם לו את מלוא שכרו כמבואר במרדכי קידושין (סימן תקמ"ד):
"מעשה בראובן שתבע את שמעון שיתן לו עשרה זהובים שידבר עליו לשלטון ולבסוף לא רצה לשלם כיון שלא עשה אתו קנין, והשיב דחייב לשלם מלוא שכרו אע"פ שלא היה קנין כיון שדינו כפועל ופועל אין צריך קנין. וכ"כ רב האי גאון (חמדה גנוזה קל"ה) דטענתו שלא היה קנין הוי דברים בטלים, אלא בההיא הנאה שהוא הולך ובא בצורכי גמר ומשתעבד לו".
ואע"פ שהוא לא מתווך רשמי ואין לו משרד לתיווך, חייב הלוקח לשלם
למתווך שכר טרחתו לפי האחוזים המקובלים לשלם דמי תיווך באותו מקום כמבואר
בכנה"ג (חו"מ הגה"ט אות י) בדין ראובן שהביא גוים אוהביו בחנותו של
שמעון וקנו ממנו דברים ותובע ראובן משמעון דמי הסרסרות שכן מנהג בעלי החנויות,
הדין עמו, אע"פ שמדובר שם בסתם אדם שאינו מתווך. וכתב בספר משכנות הרועים
(מערכת ס' אות כ"ח) דהממאן לשלם אין שומעין לו מאחר דכן נהגו ומנהג ישראל
תורה הוא. וכן מבואר בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה' חו"מ ל). ודינו כמו דין
כל פועל שמגיע לו שכרו.
וכן פסק הרמ"א (בסוף סי' פ"ז) בשם פסקי מהרא"י בדין השדכנות אם יש ויכוח בין הצדדים על כל טענות שביניהם דינן כשאר תביעות ממון ונשבעין על כך ואע"פ שלא פנו אליו שיתווך או שישדך והוא מעצמו פנה מגיע לו לקבל את שכרו, כמבואר בגמרא ב"מ (ק"א):
"היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות בעל השדה אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה".
ועפ"ז פסק הרמ"א (חו"מ רס"ד, ד) כל אדם העושה טובה לחבירו לא יכול חבירו לומר שעשית לי טובה בחינם שהרי לא בקשתי ממך אלא חייב לשלם לו כיון שנהנה ממנו. וכתב בשו"ת מהר"ש אנגיל (חלק ג' סימן ט"ו) שכל זמן שהסרסור לא אמר בפירוש שהוא מוחל שכר ספסרותו, אין השתיקה נחשבת למחילה וחייבים לשלם לו שכרו, ומסתמא אין יכול לומר לו שעשה כן בתורת מתנה. וכ"כ בערו"ה (קפ"ה ס"ק ד):
"כל סרסור נוטל סרסרותו אע"פ שלא התנה עמו מקודם דסתמא כן הוא".
וכ"כ בשו"ת דובב מישרים (חו"מ א' סימן מ"ב):
"דמה דאין יכול לומר עשית עמדי בחינם היא הלכה קבועה ואין שום חולק על זה".
ב. אמנם כיון שהמציע לא טיפל בכל עיניני המכירה וחלק מהדירה לא היתה
רשומה בטאבו והיה צריך לשתף אדריכלים ועו"ד שיטפלו בנושא ולהביאו לידי גמר יש
למציע דין מתחיל. וכתב בעטרת צבי (ס"ק י"ז) מצאתי כתוב בפנקס הארצות
דהמתחיל והגומר יחלקו ביניהם בשוה והמתחיל לא נקרא אלא מי שאמר כמה אתה נותן
ואמצעי לא יקח כלום. אבל ראיתי נוהגים שמתחלקים ל-ג' חלקים, שליש למתחיל שליש
לאמצעי ושליש לגומר.
וכ"כ בתשובת שב יעקב (סימן י"ג) שדבר זה תלוי במנהג המקומות, וז"ל::
"וראיתי המנהג בעיר מולדתי פראג ליתן למתחיל שליש וגם לשיטת הרא"ש שפטור מדינא לשלם לו כל זה לפני שפשט המנהג אבל לאחר שפשט מנהג הארצות פשוט שהכל כמנהג המדינה", ע"ש.
וכתב הגאון ר' ידידיה טיאה דלענין מתחיל:
"לא בעינן אפילו שעשה פעולה טובה אם רק ידוע שהוא המתחיל בדבר ינתן לו כתקנה".
ולעצם הטענה שהוא יכל להגיע לדירה זו על ידי תיווך ישא ברכה שהיתה
ברשותו, מאחר ולא נתבררה טענתו אין להיזקק לזה.
