חיוב שוכר בנזקי שריפה במושכר מבוטח

"ברוך שאמר" סימן יז עמ' סה-סז

האם השוכר חייב בשריפת בית מבוטח

שאלה: ראובן השכיר את דירתו וחתם עם השוכר חוזה מפורט המחייב את השוכר בכל הנזקין שיגרמו בדירה כולל שריפה או כל אונס אחר. ולאחר ג' חודשים היה קצר חשמלי ששרף את הדירה ואת הכתלים. השוכר מוכן לעמוד בהתחייבותו לשלם את כל הנזק ובינתיים נודע לו מהשכן כי המשכיר ביטח את הדירה ועומד לקבל תשלום מלא בעין יפה מהביטוח. והשוכר ששמע שיש ביטוח מסרב לשלם כיון שהוא התחייב לשלם את כל הנזקים ומאחר ויש כאן ביטוח אין כאן נזק ואין לו למשכיר לקבל כפל תשלומים אע"פ שהוא התחייב לו.

תשובה: איתא במשנה בכתובות (קא:) הנושא אשה ופסקה עמו שיזון את בתה למשך חמש שנים ונתגרשה ונישאת לבעל שני וגם הוא התחייב לזון את בתה חמש שנים, ותוך החמש שנים התחתנה הבת וכעת גם בעלה חייב לפרנסה, חייבים שני הבעלים הראשונים לעמוד בהתחייבותם ולשלם לבת דמי מזונות אע"פ שיש כאן כפל תשלומים ממקום אחר. ולכאורה הכא נמי יקבל המשכיר כפל תשלומים. אלא דבאור שמח (פרק ז' מהל' שכירות הלכה א) דחה ראיה זו דשאני המתחייב לזון את בת אשתו כיון שהוא התחייב לזון במשך חמש שנים וידע מה הוא מתחייב וידע שהיא עלולה להתגרש ממנו ולהתחתן עם אחר ובכל זאת התחייב ולכן לא אמר לה אני מתחייב למשך חמש שנים בתנאי שאת אתי לכן חייב במזונות, אבל בנדו"ד הוא התחייב לשלם את מלוא הנזק ומאחר והוא מקבל כסף מהביטוח אין כאן נזק. והביא ראיה לחייב מהא דאיתא בב"ק (קטז.) שטף נהר את חמורו וחמור חבירו, שלו שוה מאה ושל חבירו שוה מאתיים, וביקש ממנו חבירו שיציל את שלו והוא ישלם לו דמי חמורו, והציל את של חבירו ששוה מאתיים וחמורו עלה מאיליו, חייב לשלם לו מאה אע"פ שהוא לא הפסיד כלום כיון שהוא טוען משמים ריחמו עלי, ע"ש. גם כאן שעשה יכול לטעון משמים ריחמו עלי ונתנו בליבי לעשות ביטוח להרויח כסף.

אמנם עי' בשו"ת הרי בשמים (מהדו"ת סימן רמ"ה) שדחה דשאני התם דכיון שירד להציל את חמור חבירו, ממילא החמור שלו נעשה כאבוד מיד ונתחייב לו בעל החמור בתשלומין, וכשעלה חמורו זכה בו מההפקר לכן שייך לומר משמיא רחימו עלי, אבל בנדון דידן לא נגרם לו שום היזק והוא מוחזק בכסף, ע"כ אי אפשר להוציא כסף ממנו.

ובאור שמח (שם) הביא עוד ראיה לחייב השוכר מהא דאיתא בב"מ (לה:) דאם השוכר השאיל את הפרה בתוך ימי שכירותו למשכיר ונאנס אצל המשכיר חייב המשכיר לשלם לשוכר פרה והיינו שצריך לתת לו שתי פרות אחת שתהיה לשוכר והשניה להשלים ימי שכירותו. ודקדק האור שמח דמזה דהמשכיר לא יכול לטעון לשוכר כיון שאתה כבר מקבל פרה בשביל השאלה אין אני חייב להביא לך עוד פרה להשלים ימי השכירות, אלא דהשוכר זוכה מכאן ומכאן. הכא נמי הבעה"ב יקבל תשלום מהביטוח וגם מהשוכר, ע"ש.

מאידך, לכאורה יש להביא ראיה לפטור את השוכר מהתשלומים מהגמרא בב"ק (עח:) גבי האומר הרי עלי עולה והפריש שור לנדרו ובא אחר וגנבו שאין הגנב חייב אלא בדמי כבש כיון שיכול לצאת ידי חובת הנדר על ידי כבש, ואומר לו הגנב מה הפסדתיך. ומזה למד השלטי גיבורים (פ"ק דב"ב, ו. בדפי הרי"ף אות ב) שהגונב חפץ מחבירו שהיה שאול לו והתפשר השואל עם המשאיל בפחות משויו שאין הגנב חייב לשלם יותר ממה שהתפשר דאומר לו מה הפסדתיך. והובאו דבריו בחי' רעק"א על חו"מ (ריש סי' שמח). וא"כ הכא נמי שהמשכיר לא הפסיד כיון שהביטוח שילם לו, יכול השוכר לומר לו מאי אפסדתיך.

אמנם עי' בשו"ת קנין תורה (ח"ב צ"ד) שהקשה על עיקר דין זה דהלא שואל זה מעולם לא קנה את החפץ ולא פקע שם הבעלים הראשונים ממנו אפילו שהוא בבית גנב וכיון שהוכר הגנב והחפץ או דמיו בעין בודאי שהכל שייך לבעלים והפשרה שנעשתה באין ברירה ליתא והגנב חייב להחזיר הכל לבעלים.

והנה בשער משפט (סימן ע"ב ס"ק י"ב) הקשה מההיא דב"מ (לה:) שהובא לעיל, דלת"ק דס"ל ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר, תקשי מהא דב"ק (עח:) גבי האומר הרי עלי עולה והפריש שור דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש, א"כ הכא נמי יאמר השואל מאי אפסדתיך. ודוחק לומר דהדין הנ"ל תליא בפלוגתא דת"ק ור' יוסי במשנה שם, דהו"ל לש"ס לפרושי. אלא ודאי דל"ד כלל להתם, דשאני התם כיון דהקדש הוא ואין בו הנאה לבעלים כלל והגנב אינו חייב לשלם אלא מפני שהבעלים חייבים באחריותו לכך כיון דמצי פטר נפשיה בכבש ישלם כבש, אבל בשוכר שהשאיל דהוי ממונו ולא רק אחריות ויכול להרוויח ע"י ממונו, ודאי חייב לשלם הכל. ובסוף דבריו ציין שם לעיין במשנה למלך (פט"ז מהל' מעשה הקרבנות ה"ז), עכת"ד. וכוונתו דהמשנה למלך דן שם באחד שגנב או הזיק אתרוג מהודר בימי החג דלכאורה דומה לגנב שור של עולה שיכול לתת לו כבש וגם כאן יתן לו אתרוג פשוט שיכול לצאת בו י"ח, ודחה דיש לחלק דבשור עולה הוא כבר לא בעלים רק צריך להתכפר בו לכן מספיק לו כבש משא"כ אתרוג זה ממונו ויכול למכור אותו לכן משלם מחיר מלא, ע"ש. וזהו סיוע לחילוק השער משפט הנ"ל, וכמש"נ.

[ואע"פ דבשו"ת מהר"מ מינץ (סימן קי"ג) כתב דאין צריך לשלם לו דמי אתרוג מהודר אלא אתרוג שיכול לצאת בו ידי חובה, כבר השיג עליו בשו"ת חכם צבי (סי' קכ) דשגגה היא בידו דבהקדיש שור היא לא בת דמים דאינה בת מכירה כמבואר בפסחים (פ"ט) דהמוכר עולתו לא עושה כלום משא"כ האתרוג בר דמים הוא וכי יעלה על הדעת אדם שגנב ס"ת מהודר יחזיר ס"ת פשוט שאפשר לצאת בו ידי חובה או תפילין מהודרות יחזיר תפילין פשוטות.]

עוד יש לצדד לפטור את השוכר בנד"ד ע"פ מש"כ המרדכי ריש פרק השואל (סי' שע"א) דנשאל לרבינו מאיר על ראובן שהיה לו משכון ביד גוי המלוה בריבית ושמעון הוצרך למעות ללוות מהם וביקש שירשהו ללוות מהם על אותו משכון אשר בידו וכן עשה דבלאו הכי ממושכן עדיין היה קצת בשביל ראובן ונשרף בית הגוי ואבד המשכון, והשיב:

"נ"ל דשמעון פטור מלשלם דמי המשכון דהא לא משך ותקנו משיכה בשומרים, ועוד דבלאו הכי היה המשכון ביד הגוי והיה נשרף. ואין ראובן יכול לטעון לשמעון הא קמשתרשת ליה שאתה מרויח שאתה פטור מלשלם את החוב אז תן לי את החוב, כיון דברגע שנשרף המשכון פקע החוב של הגוי ומה איכפת לו לראובן ושמעון יכול לטעון דמשמיא הוא דרחימו עליה", ע"ש.

וא"כ יש ראיה דכשלא הפסיד הבעה"ב כיון שיש לו ביטוח, השוכר פטור מלשלם. אמנם יש לעיין ממש"כ בשו"ת הרי בשמים (מה"ת סי' רמה) דלא שייך לומר משמיא הוא דרחימו עליה אלא דוקא בדבר שבא מאליו כדמשמע בחמור שעלה מאליו, וכמבואר עוד בגיטין (עד:), וב"ק (צא.) גבי אמדוהו והבריא נותן לו כל מה שאמדוהו ופירש"י אמדוהו שיחלה זמן מרובה והבריא לזמן מועט נותן לו כל מה שאמדוהו דמשמיא הוא דרחימו עליה, והיינו טעמא דהרפואה ממילא קא אתיא, ע"ש. וא"כ בנד"ד שהבית נשרף בפשיעתו ולא מאיליו, אין לומר משמיא רחימו עליה.

ובענין זה עיין עוד בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תנינא סימן קכ"ט) שדן בראובן שהיה דר בבית שמעון שהיה חייב לו כסף ומוריד לו מהחשבון ונתן לו שטר מכירה על הבית שאם לא ישלם לו עד זמן מסוים הדירה תהיה שלו וראובן השוכר היה משלם דמי ביטוח על הבית ונשרף הבית וראובן רוצה לקבל דמי הביטוח כיון שהוא שילם דמי הביטוח ושמעון רוצה את דמי הביטוח כיון שהבית שלו, והביא דעה שאם לפי החוק יכול אדם לשלם דמי ביטוח על בית חבירו ודאי הדין עם ראובן, והביא ראיה לזה מב"ב (נה.) מאן דמשלם טסקא ליכול ארעה, אבל אם לא יכול לבטח את בית חבירו דימה את זה לשו"ע (חו"מ סי' קפ"ג) דאם נתנו מתנה לשליח דחולקין דעל ידי מעותיו של זה ורגליו של זה בא הריוח, עיין שם.