קיזוז פיצוי על אובדן שכר כאשר נוצר חיסכון מאי העבודה
"ברוך שאמר" סימן יט עמ' עה-עו
עובדת הוראה שפוטרה
שאלה: עובדת הוראה
שפוטרה שלא כדין באמצע השנה, שהמנהג הוא לשלם לה את שכרה עד סוף שנת הלימודים כל
עוד שלא מצאה עבודה אחרת. אך מאחר ויש לה תאומים הנמצאים אצל המטפלת, וכעת היא
חוסכת את דמי המטפלת, האם יכולה המעבידה לנכות לה את דמי המטפלת משכרה.
תשובה:
א.
איתא בב"ק (נט.):
"בהמה שירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה, אכלה סמדר רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו ענבים העומדות ליבצר וישלם כפי ערך ענבים גמורים, וחכמים אומרים רואין כמה יפה היתה הקרקע עם ענבים וכמה היא יפה בלי ענבים וישלם".
ובגמרא שם נחלקו ר' שמעון בן יהודה ור' יהושע בכעי"ז, ומסקנת
הגמרא שם דאיכא בינייהו כחש גופנא, דהיינו מה שהענבים מכחישים ומחלישים את הגפן האם
מנכים למזיק את כל מה שנמנע מהניזק פחת הגפן שלו, שלדעת רבי שמעון בן יהודה מנכים
מערך הענבים מהחשבון את כל מה שהמזיק מנע מהניזק את פחת הגפן, ולדעת רבי יהושע לא
מנכים, ע"ש בסוגיא. ולפ"ז המורה שפוטרה שלא כדין, האם ינכו משכרה את
ההוצאות שהיו לה עבור המטפלת של ילדיה, ד"ז תלוי במחלוקת הנ"ל, דלדעת
רבי שמעון בן יהודה יש לנכות לה את זה משכרה ותקבל משכורתה כמו שהיה נשאר לה כל
חודש נטו ביד אחרי התשלומים למטפלת. אולם לדעת ר' יהושע היא צריכה לקבל את מלוא
שכרה אע"פ שחוסכת לה את הוצאות המטפלת.
ונחלקו הפוסקים איך לפסוק להלכה, דדעת הרא"ש (ב"ק פ"ו
סי' ח) שמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשאר הפירות עד שנגמרו ומנכין
למזיק. ולדעת הרמ"ה (הו"ד ברא"ש שם) אין מנכין אותם וישלם את מלא הנזק
כענבים העומדים ליבצר. ומרן בב"י (חו"מ סימן שצד) פסק כהרי"ף
והרמב"ם שלא הזכירו כחש גופנא משמע שדעתם כדעת הרמ"ה שאין מנכין אותם, וסיים
שכן הלכתא. ואע"פ שמרן לא העלה זאת בשולחנו הטהור, סמך על מה שכתב בבית יוסף.
לפ"ז בנ"ד אין המעבידה יכולה לנכות לה את דמי המטפלת וחייבת
לשלם לה מלוא שכרה עד סוף השנה, כולל כל ההטבות. ויש לכלול שנה זו גם בחישובי
הפיצויים.
ב.
אמנם יש לעיין דלכאורה פסק זה קשה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות שכירות הלכה ו):
"רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבויה ברועים אחרים ובמקלות ולא קרא ולא הביא מקלות הר"ז חייב".
שומר שכר חייב לשכור רועים ומקלות עד כדי
דמי הבהמה כדי להציל וחוזר ולוקח שכר מבעה"ב, ואם לא עשה כן והיה לו לשכור
ולא שכר ה"ז פושע וחייב. וכתב הראב"ד שם דאינו משלם לו כל דמי הבהמות
אלא מנכין לו השכר שהיה צריך לשכור הרועים להציל. וכתב המגיד משנה שם דנראין דברי
הראב"ד בפשוט שמנכין לו השכר והדעת נותנת כדבריו, ואפשר שאף רבנו
[הרמב"ם] סובר כך וקיצר לפי שכבר ביאר שהשכר משל בעה"ב, עכ"ל.
וא"כ קשה מאי שנא דין שומר שמנכים לו, מכחש גופנא דאין מנכין לו. [ובפרט שמרן
בשו"ע (חו"מ סי' שג סעיף ח) פסק כהרמב"ם הנ"ל, ובב"י שם
הביא את ביאור הרב המגיד ברמב"ם בשתיקה].
וי"ל דלא דמי רועה לכחש גופנא דהיינו טעמא דברועה מנכה לו השכר
שהיה צריך לשלם לו, כי כל עיקר טענתו של בעל הבהמות לרועה היה מדוע לא שכרת רועים
להציל את הצאן, ומטעם זה הוא תובעו שחייב לשלם, וע"כ לא יתכן שנחייב אותו
לשלם דמי הצאן על שלא שכר רועים ולא ננכה לו את דמי הרועים, שהרי כל תביעתו של בעל
הבהמות היא מדוע לא שכרת רועים, משא"כ בכחש גופנא שלא שייך האי טעמא
וע"כ מה שהזיק צריך לשלם, ודו"ק.
וראיה לדבר מהא דאיתא בב"מ (קד:) ההוא גברא דקביל ארעא באריסות
ע"מ לזרוע בה שומשמין שמחירו יותר יקר מחיטים אבל מכחישים את הקרקע יותר
מהחיטים, והאריס שינה וזרע חטין במקום שומשמין, ועשתה הקרקע חטים במחיר של שומשמין
שזריעת החיטים הצליחה והתייקר מחירם ובעה"ב לא הפסיד, ורק הרויח שהקרקע שלו
פחות הוכחשה. סבר רב כהנא שבעל הקרקע ינכה לאריס כל מה שלא הוכחשה הקרקע,
וא"ל רב אשי שלא ינכה לו כיון שאדם מעדיף שהקרקע תכחש ולא תכחש ההכנסה שלו.
והקשה הדרישה (סימן שצד, סוף אות ה) מ"ש כחש גופנא דלפי הרא"ש מנכה לו, מהמקבל
לזרוע שומשמין וזרע חטין דגמ' מפורשת דלא מנכה לו. ותירץ דשאני התם דהתנה בעל השדה
עם המקבל שיזרע שומשמין וע"כ לא מנכה לו, מה שאין בכחש גופנא דבהמתו הזיקה
שלא מדעתו, ע"ש.
הרי דכשבעה"ב התנה, הולכים לפי תנאו. וגם ברועה, הוי כאילו התנה
בהדיא שישכור רועים ומקלות אם צריך לכך, ולכן יש לנכות לשומר את שכר הרועים.
לכן להלכה יש לשלם למורה את מלוא שכרה.
