האם מותר לרכוש חפצים מההוצאה לפועל

"ברוך שאמר" סימן כא עמ' פב-פו

רכישת חפצים מההוצאה לפועל

שאלה: האם מותר לקנות דבר מה שעוקל ע"י ההוצאה לפועל. ההוצאה לפועל מעקלת במקרים שונים, לדוגמא, אדם שניסה להבריח סחורות במכס ותפסו אותו, הסחורות יוחרמו ע"י ההוצאה לפועל. וכן אדם שלא שילם את חובותיו למס הכנסה, פקחים יבואו לביתו ויחרימו לו חפצי ערך מביתו. למעשה, מהשאלה הנ"ל מסתעפת שאלה נוספת, אם אדם קנה מההוצאה לפועל וקידש אשה ממה שקנה מהם, האם האשה מקודשת כדת וכדין.

תשובה: איתא בבבא קמא (פ"י מ"א):

"אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו' ואין נוטלין מהם צדקה".

כלומר, מי שצריך לפרוט כסף אסור לו לפרוט מהכסף שנמצא בתיבת המוכסים וכן אין לוקחים ממנה לצדקה, הואיל וחזקה שהכסף שנמצא בתיבה גזול, ולכן אסור מטעם שאין להנות מגזל. ובגמ׳ שם (קיג.) הקשו, היאך ניתן להחזיק את המוכסים כעוברי עבירה, והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא,דאם המלכות קבעה שיש לשלם מכס אז זהו דין צדק ואין להתייחס אליו כגזל. ותירצה הגמ' דיש לחלק בין מוכס שיש לו קצבה לבין מוכס שאין לו קצבה, כלומר, אם המוכס גובה מס אחיד מכולם שווה בשווה, על כגון זה נאמר דינא דמלכותא דינא, אולם, אם המוכס גובה באופן לא שוויוני, למוכס כזה יש להתייחס כגזלן.

פרטי דיני דינא דמלכותא דינא

בגמ׳ שבת (פח.) מובא שהקדוש ברוך הוא כפה את התורה על ישראל הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. והקשו המפרשים הרי כתוב שישראל הקדימו נעשה לנשמע ומדוע יש צורך לכפות עליהם את התורה? ונראה לומר, שהקדוש ברוך הוא הראה להם תנ"ך קטן, דהיינו תורה שבכתב, וע"ז אמרו ישראל נעשה ונשמע. אולם, כאשר הראם את התורה שבע"פ, הראם גמרות וקונטרסים רבים עבי כרס, ובראותם את אלה סירבו לקבלם והיה צורך לכפות עליהם הר כגיגית. ואיתא עוד שם, אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא, ופירש"י שם (ד"ה מודעא רבה) שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס. כלומר, אם יטען הקב"ה מדוע לא קיימו את תורתו, ישיבוהו שתורתו לא נתקבלה מרצון כי אם בכפייה.

מכל מקום, ממודעא רבה לאורייתא שנזכרה במקור זה, למדו חז"ל שדינא דמלכותא דינא, ואף אם אין חוק המדינה לרצון העם, למלך יש תוקף לחוקק ועל התושבים לקבלם, ובלבד שחוקים אלה יהיו שווים לכל. כך לדוגמא פסק הרמב"ם (פ"ה מגזילה ואבידה הל' יא): "מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף לעצמו כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא. ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה המלך ישראל".

ויש לשאול, האם דינא דמלכותא דינא ביחס למלך שהוא שליט יחיד בלבד, או גם ביחס לממשלה נבחרת, כפי שיש בימינו ואף היא נקראת מלכות. בשאלה זו דנו הפוסקים, ויש כמה וכמה תשובות שבהן נפסק שדינא דמלכותא דינא לאו דוקא ביחס למלך בלבד, אלא דינא דמלכותא דינא נאמר בכל צורת שלטון שיש בה רשות מחוקקת. וכל זאת בתנאי שהחוקים שנחקקים אינם סותרים את דיני תורתנו הקדושה, אולם חוק שסותר את דיני התורה אינו דינא דמלכותא כי אם דינא דחמסנותא ואין לו כל ערך.

תוקפה של דינא דמלכותא דינא

שאלה נוספת שמתעוררת היא, האם תוקפה של דינא דמלכותא דינא מן התורה או מדברי סופרים. הרב בית שמואל (אה"ע סי' כח ס"ק ג) דן בקידושי אשה שנעשו בטבעת גזולה שבעליה התייאשו ממנה, ובמקום שבו ישנה תקנת שוק שיש להחזיר גזלה לנגזל אף לאחר ייאוש. ודן שם במקרה שהמקדש שקנה את הטבעת לא ידע שהיא גזולה הואיל והוא לא קנה אותה מגנב מפורסם, ולאחר הקידושין הופיע הנגזל ותבע את טבעתו. ופסק הב"ש שדינא דמלכותא דינא מדרבנן בלבד, והאשה קנתה את הטבעת בקנין גמור ולכן היא מקודשת מן התורה.

אמנם, האבני מילואים (שם) חלק עליו, וס"ל שדינא דמלכותא דינא הוא דין דאורייתא. וכן פסק החתם סופר (יו"ד סי' שיד) שדן באדם שהיתה לו בהמה שעדיין לא המליטה, והוא לא רצה לנהוג בקדושת בכור והחליט למכרה לגוי. השאלה היא, אם היהודי מכרה לגוי בצורת קנין שהמלכות קבעה ולא בקנין של תורה כמשיכה וכיו"ב, האם יהיה תוקף לקנין המלכות כקנין דאורייתא? בתשובה לשאלה זו הוא פסק כי לקנין המלכות יהיה תוקף מדאורייתא הואיל ודינא דמלכותא דינא מן התורה, והבהמה פטורה מן הבכורה. גם מדברי הרשב"ם בב"ב (נד:, ד"ה והאמר שמואל) משמע שדין המלכות הוא דין מן התורה, וכן מוכח מפוסקים רבים נוספים (והוא הדין לסיטומתא שהמלכות קבעה שיש להנהיג).

לאור הדברים הללו יש לומר כי חובה לשלם את המכס, ואם אדם ניסה להבריח את המכס ונתפס, יש זכות למלכות להחרים את הסחורות שנתפסו, ויש זכות לצד שלישי לקנות את הסחורות או החפצים שנתפסו.

פטורים שונים מתשלום מסים

כידוע, חז"ל פטרו תלמידי חכמים מלשלם מסים, אך השאלה שנותרה היא, מהי הגדרתו של תלמיד חכם שיש לפטרו מתשלום מסים. הרא"ש (ב"ב פ"א סימן כו) כתב שתלמיד חכם ייקרא גם אדם שעוסק בענייני פרנסה אך מנצל את כל זמנו הפנוי לעסוק בתורה, וז"ל:

"דכל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הצבור, בין קבועין ובין שאין קבועין, אין ת"ח חייבין לסייע בהן את הצבור. ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן, אבל אין תורתן אומנותן חייבין וכו' ונראה שת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו."

אולם, המאירי (בב"ב ח.) כתב שתלמיד חכם שיש לפטרו מתשלום מסים הוא דוקא מי שיושב ועוסק בתורה בכל זמנו ואינו עוסק בעניינים אחרים, וז"ל:

"ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בתלמיד חכם שאינו מתעסק בצרכי העולם כלל ותורתו אומנותו לגמרי. אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפין עניני העולם עם למודם אינם בכלל זה והדברים נראין."

מכל מקום, להלכה נפסקה שיטת המאירי. השאלה היא, כיצד יש לנהוג אם המלכות הגדירה בעצמה מיהם תלמידי חכמים שיש לפטרם ממסים, והאם יש תוקף לקביעתה.

שאלה נוספת, נניח שתושבי חוץ פטורים ממכס, יבוא תושב הארץ ויבקש מתושב חוץ לקבל ממנו במתנה סחורה שחייבת במכס. תושב החוץ יעבירם במכס ללא תשלום מסים הואיל והם שייכים באופן זמני לתושב החוץ, ולאחר מכן תושב הארץ יקבל בחזרה את חפציו ללא ששילם מכס בעבורם. האם דרך זו כשרה או לא? בשו"ת הריב"ש (סימן ב) כתב כי דרך זו איננה כשרה. הוא הסתמך על המעשה בבית חורון שנזכר במשנה בנדרים (פ"ה מ"ו; מח.):

"המודר הנייה מחברו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר משום מתנה והלה מותר בה. מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה והיה משיא את בנו ואמר לחברו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה, ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים. אמר לו לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים. אמר לו, לא נתתה לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העון תלוי בראשי. אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת אינה מתנה."

ממשנה זו למד הריב"ש לנדון דידן שאין מדובר באמת בנתינת מתנה, שהרי נותן המתנה שמבקש להרוויח את כספי המכס לא יסכים שמקבלה יקדיש את המתנה לשמים, ולכן אין זו מתנה גמורה ואסור לעשות כן.

בגמ' בבא מציעא פרק הזהב (נד.) דנו באדם שביקש לפדות מעשר שני שלו וביקש להתחמק מתשלום החומש, דכתוב בתורה "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא), ודרשו חז"ל דדוקא מעשרו חייב חומש ולא כשמעשר משל אחרים. לפיכך, סיכם עם חברו שהוא יקנה לו את כל הפירות במתנה, והפירות שעתה הקנה לחברו יהיו מחוללים על הכסף שנמצא בביתו. ושם התירו לעשות כן, אמנם, אם החבר ירצה להקדיש לשמים את הפירות שניתנו לו במתנה, הקדשו הקדש ומי שנתן את הפירות במתנה לא יוכל להתרעם על חברו. רש"י פירש שם שלא מדובר במתנה רגילה אלא במתנה שיש עמה ערבות שמקבל המתנה לא יקדישה לשמים. הריב"ש התייחס אף הוא למקרה זה, וטען כי מותר יהיה להערים ולהפטר מהחומש באופן זה, הואיל ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כפי שאנו מוצאים במצות לולב ביום הראשון, על אף שדרשו חז"ל (סוכה ל.) ולקחתם לכם - משלכם, אם אדם לקח מחברו לולב במתנה על דעת להחזירו, יצא ידי חובת מצות לולב. והוא הדין כאן, אם אדם נתן במתנה את פירותיו לחברו על מנת שיחזירם לו לאחר שיפדם, מה שעשה עשוי ומותר לכתחילה.

רכישה מהוצל"פ מותרת ואסורה

ועתה לשאלה שהעמדנו בתחילת דברינו, מה יהיה הדין ביחס לרכוש שעוקל והועמד למכירה, האם יהיה מותר לקנותו? ביחס לעיקולי רכוש שבוצעו כתוצאה מניסיונות הברחת מכס, כאמור מותר להוצאה לפועל למכור את הרכוש ומותר לכלל הציבור לקנותו.

ברם, ביחס לעיקולי רכוש שבוצעו כתוצאה מאי תשלום חוב למס הכנסה, נראה בפשטות כי זה חמור יותר מהמקרה הראשון הואיל ומי שלא שילם מס הכנסה עד שבאו לביתו פקחי ההוצאה לפועל, התחייב מן הסתם גם בסכומים גדולים של רבית מעבר לחובו המקורי למס הכנסה. ולכן, יש כאן איסור רבית ורבית דריבית, ומדובר אפוא בגזל גמור. כלומר, הרכוש המעוקל שנמצא בידי ההוצאה לפועל דינו כרכוש גזול, ואסור לקנות רכוש גזול ולסייע בכך בידי עוברי עבירה.

זאת ועוד, לא כל כך ברור שמי שעיקלו לו את הרכוש התייאש מנכסיו. היה מקרה שעיקלו לאדם אחד חנות נעליים, והוא הלך למקום שבו ההוצאה לפועל מכרו את סחורתו, וביקש מהאנשים שלא לקנות מכיון שזו סחורתו, ואף אחד לא קנה והוא קנה את הסחורה במחיר זול. נמצא שלא תמיד במקרה של עיקול יש ייאוש בעלים. ויתרה מזו, דבר הגזול אסור לקנות ממחזיקו אף על פי שיש ייאוש בעלים.

ולכאורה, הואיל ולא כל הרכוש המעוקל נגוע באיסור רבית, ניתן לדמות זאת למה שהתיר השו"ע בחו"מ (שסט, ג) שכתב:

"אסור ליהנות מהגזלן. ואם היה מיעוט שלו, אף על פי שרוב ממונו גזול, מותר ליהנות ממנו, עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו."

הסיבה שהשו"ע התיר היא מכיון שמדובר בכסף מזומן, ואנו תולים שהכסף שהוא נהנה בו מגזלן זה הוא מהכסף שאינו גזול וכסף זה שייך לגזלן. אולם, בנדון דידן מדובר ברכוש כגון מקרר, תנור וכיו"ב, שלא ניתן לתלות ולומר משלו הוא לוקח, אלא לכל המקרר וכיו"ב יש דין של דבר הגזול.

בנוסף לכך, יש כאן איסור נוסף, של לא תבא אל ביתו לעבט עבטו (דברים כד, י), כלומר, יש איסור להיכנס לבית החייב לקחת ממנו מטלטלין. אלא "בחוץ תעמוד" (שם, יא), ודרשו חז"ל (ב"מ קיג:) שאפילו לשליח בית הדין אסור להיכנס, אלא השליח עומד בחוץ והחייב מוציא לו את המשכון החוצה.

וכידוע, כל האיסור של לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, הוא דוקא אם לקח ממנו הלואה, אך אם נתן לו פיקדון או ששכר עבודה מונח אצלו, נכנסים ולוקחים ממנו. וכן ידועים דברי הרמב"ם (פ"ו משלוחים ושותפין הל' ב) ביסוד לשותפות עסקית:

"תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהיה חצי הממון בתורת הלואה והרי המתעסק חייב באחריותו אף על פי שאבד באונס, והחצי האחר בתורת פקדון והרי הוא באחריות בעל המעות, ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון אין המתעסק חייב לשלם."

לאור כל זאת, במקרה ובעל החוב והחייב שיתפו את עסקיהם במה שנקרא בימינו 'היתר עסקה', ייתכן ונוכל לקבוע כי החוב שלפנינו יהיה חוב שהוא מורכב מחצי הלואה וחצי פיקדון. במקרה כזה מה יהיה הדין? האם יהיה מותר להיכנס לביתהחייב ולגבות מרכושו חמישים אחוז מגובה חובו? לכאורה התשובה לשאלה זו תהיהכן.

אמנם, בעל הנתיבות המשפט (חו"מ סי׳ צז ס"ק א) הוסיף וכתב, שמותר להיכנס לבית החייב ולגבות ממנו את כל סך החוב, והוא מביא ראיה מגמ' בבבא מציעא (ל.). שם מובא מעשה באדם שמצא כסות וצריך לשטחה כדי שלא תתקלקל, והתירו לו חכמים לשטחה ולהשתמש בה אגב אורחא כשטיח, אך לצורכו בלבד אסור לו להשתמש בכסות כשטיח. דרך משל, אם באו אליו אורחים והוא רוצה להתנאות בכסות זו וגם לשטוח אותה כדי שתתאוורר ולא תתקלקל, התירו לו חכמים לשטוח את הכסות דהיינו השטיח לצורכו ולצרכה.

בהמשך הגמ' שם הקשתה ע"ז מעגלה שיועדה לעגלה ערופה, ובעליה הכניסה כדי שתינק ותדוש בעת ובעונה אחת ופסלוה חכמים. והקשו, והרי לצורכו ולצרכה מותר, ועגלה זו גם ינקה וגם דשה, ולכאורה אין לפסלה? ומסקנת הגמ' שם שבעגלה ערופה יש פסוק מיוחד ללמד שאסור לעבוד בה בכל אופן של עבודה, שנא' אשר לא עבד בה (דברים כא, ג) מכל מקום, דהיינו עגלה ערופה נפסלת בכל אופן של עבודה, ע"ש. ומשמע מהגמ׳ שם כי בכל שאר המקרים, למעט עגלה ערופה, לצורכו ולצרכה מותר. ומזאת למד בעל הנתיבות שגם כאן, בחוב שמורכב מחצי פיקדון וחצי הלואה, יהיה מותר לגבותו בשלמותו.

אמנם החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"א פ"ז סעי' א) חלק עליו וס"ל שלצורכו ולצרכה גם בשאר עניינים אסור, ע"ש. ומכל מקום, יש עוד כמה ראיות שלצורכו ולצורכה מותר, ואכמ"ל.