פדיון הבן בטעות

בדבר אחד שפדה את בנו פטר רחם ואחר ה' שנים נתברר שהיתה אמו משבט לוי

שאלה:

בדבר אחד שפדה את בנו פטר רחם במדליות העשויות כסף טהור של ה׳ סלעים, שבהנפקת ״החברה הממשלתית למדליות״, אצל כהן ת״ח כדת וכדין, והנה אחר ה׳ שנים בא קרוב משפחה מצד האם מארץ רחוקה, והביא עמו מגילת יוחסין של משפחת האם, ונתברר דהיא משבט לוי, ולא היה צריך לפדות כלל את בנו, וטוען אבי הבן, שיחזיר לו הכהן את אותן המדליות דהה׳ סלעים, דהוי כמקח טעות.

והנה שח לן הכהן הנ״ל, דבאותן ה׳ שנים עבד ע״י אותן המדליות שהביא לו אבי הבן הזה פדיונות רבים, באופן שהיה מוכרן לפודים אחרים בכסף מלא, והם היו פודין בהם את בניהם או את עצמן [והוא הקפיד למוכרן בכסף מלא, אפי׳ דהוי יותר משיעור ה׳ סלעים דאו׳ דהוי 96 גר׳, הואיל ומחיר המדליות בשוק הוא יותר בהרבה על מחיר 96 גר׳ כסף טהור, וכיון דבעי האב לפדות את בנו בנתינה גמורה, בעינן שיהא הכסף שלו, ואי ימכור לו הכהן המדליות בזול, חיישינן שלא גמר בדעתו להקנותם לו בקנין גמור, אלא רק מכוח מה שמאמינו שיחזירם לו בפדיון בנו, ואם לא יחזירם לו ליכא גמירות דעת דכהן להקנותם לו, הילכך מוכרם לו במחיר מלא, ועי״ז בריא לן דהקנם לו בקנין גמור, דמה לו הן מה לו דמיהן. ועיין עוד שו״ת שבט הלוי ח״ג סי׳ קנ״ג שדן בהא מצד דמחזי כערמה, ועיין עוד בקובץ ״מבית לוי״ ד׳ (תשרי תשנ״ד) עמוד ל״ח סעיף ל״ח שכתב ז״ל:

"כהן שיש בידו מטבעות כסף לא ימכרם בפחות משויים - דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות - כדי שיפדו אצלו", עכ״ל.

ועי״ש בהערה נ׳, ואכמ״ל]. ועתה נדרשנו לדינא, מאי הוה אכל הנך פדיונות דעביד אם החפצא דה׳ סלעים שבא לידו במקח טעות כנ״ל.

תשובה:

ענף א׳

ראשית נידון בדינא דמקח טעות, ואי בעי למיהדר ליה הכהן לאבי הבן את הה׳ סלעים, ואם בעי לשלם ליה, נידון מאיזה דין הוא. ומהא נפקא אי בעי לשלם ליה דווקא את הני ה׳ סלעים עצמן, או דילמא סגי ליה שישלם לו אחרים תחתיהן. דהנה רבו בה הפלוגתות והשיטות, ועמם נמי רבו הגווני, אם בכל מקח טעות, נעשו המעות של הקונה שביד המוכר בתורת גזל, או פקדון או הלואה או מזיק כאשר יתבאר.

בפלוגתת הרא״ש עם שאר ראשונים אי מעות דמקח טעות שביד המוכר הוו בתורת גזל או בתורת הלואה

איתא במתני׳ קידושין נ״ו ע״ב,

"המקדש בערלה וכו׳ אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת".

וכתב שם הרא״ש סי׳ ל״א בתו״ד וז״ל:

"ירושלמי (סוף ה״ט) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, רבי חגי בשם רבי זעירי שאין תופסין דמיהן לאיסור, אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל, פי׳ לפיכך היא מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאיסור, ודייק מינה ר׳ חנינא שמקדשין בגזל דמאחר שאין דמיהן נכנסין תחתיהן לאיסור נשארו הן אסורין והמעות גזל הן בידו, ואנן דקי״ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת צריך לאוקמה כדפרישית [היינו כדפי׳ שם לעיל כגון שמכרן לעכו״ם, או אפי׳ לישראל ובכה״ג דידע בהו הקונה דהוו איסורי הנאה], ואי לאו הירושלמי דמחשיב ליה גזל לא הוה קשיא לי מידי, דהני דמים לאו גזל הן בידו כי בתורת מקח באו לידו, ואע״ג דמקח טעות הוא ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה נתנו לו", עכ״ל.

חזינן דס״ל להרא״ש דבכל מקח טעות נעשו המעות של הקונה שביד המוכר גזל. [עי״ש בקרבן נתנאל אות ב׳]. ועיין בספר נחל יצחק סי׳ פ״א אות ו׳ ענף א׳ ד״ה ״והא דפסקו״ מש״כ בדעת הרא״ש ועיין עוד להלן אות ג׳ דברי המל״מ בזה.

מיהו ברשב״א שם ד״ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כתב בסוף דבריו וז״ל:

"וא״נ לישראל כיון דלאנפקינהו יהבינהו ניהליה לאו גזל מיקרי אלא כעין הלואה הן, ואע״ג דמקחו בטל כי אתי למהדר ביה משלם מביתו", עכ״ל.

הרי דפליג הרשב״א על הרא״ש וס״ל דמעות דמקח טעות שביד המוכר הוו בתורת הלואה. וכ״כ נמי הרמב״ן והריטב״א והר״ן בחי׳ שם, עי״ש.

נפק״מ בין השיטות הנ״ל

ג.        והנה כתב המחנה אפרים הלכות גזילה סי׳ כ״ג נפק״מ בין הרא״ש לשאר ראשונים, דלהרא״ש דס״ל דהמעות שביד המוכר הוו גזל, בכה״ג שכבר הוציאם ואינם תחת ידו, חייב המוכר ליתן להקונה מעות דווקא, ואי לית ליה דמים אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי, דלא אמרו ממרי רשותך פארי אפרע [כההיא דב״ב צ״ב ע״ב], אלא גבי בעל חוב, דנפקא לן מקרא דוהשיב, כמבואר בגמ׳ ב״ק דף ט׳, אבל גזלן דלית ליה דמים, אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי, אבל לשאר ראשונים, דס״ל דהוי המוכר על המעות כבעל חוב, ומלוה הן בידיו, שפיר מצי למימר ליה, טול שאר מטלטלין שיש לי בביתי ואפי׳ סובין, כדין בעל חוב, ולא מצינן למימר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי.

והק׳ שם מהך דריש פרק המוכר פירות (ב״ב צ״ב), דפליגי רב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דרב אמר הרי זה מקח טעות, ואוקי התם תלמודא דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא, ופרכינן ולימא ליה ממארי רשותך פארי אפרע, ואי נימא כהרא״ש, דמעות דמקח טעות הוו גזל ביד המוכר, היאך מצי למימר הכי, והא בעי לשלם דמים מעליא, דאמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי.

הבדל בין אם ידע המוכר שהמקח טעות לבין אם לא נתכוין להטעות את הלוקח

ד.       ותי׳ שם בנו הרב ר׳ יאודה (בעהמ״ח ספר ״קרית מלך רב״) לחלק, דבמכר לו איסורי הנאה, הוו המעות ביד המוכר גזל, הואיל והוא עצמו ידע בהו דהוו איסוה״נ, והטעה את הקונה, משא״כ במכר שור ונמצא נגחן, דלא נתכוין כלל להטעותו, דאפשר דחשב דלשחיטה הוא קונה הימנו, דאוקי התם תלמודא בגברא דזבין להכי ולהכי, בכה״ג לא אמרינן דהמעות הוו גזל בידו אלא בתורת הלואה הם.

וביותר עיין בשו״ת משנה הלכות מהדו״ת ח״ד סי׳ כ״ט דכתב אההיא דירושלמי שהביא הרא״ש, דנהי דהוי גזל בידיו, מ״מ הואיל ובא לידו בדרך מקח וממכר ולא בתורת גזל, אינו חייב להחזירן הן עצמן דהו״ל כעין הלואה, עי״ש וצ״ב. אמנם נראה מתוך דברי המחנ״א דס״ל דהרא״ש סבר דהוי כגזל ממש ולכך ס״ל דאמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי, ודוק׳.

[הנה היוצא מזה דנהי דאית ליה להמוכר על המעות שבידו שם גזלן מ״מ שוגג הוא בהגזילה דהא לא נתכוין כלל לגזול, וא״כ אתאן לדינא דגזלן בשוגג, דהנה כתב המאירי ב״ק צ״ה ע״א וז״ל:

"מי שגזל אע״פ שאינו מתכוין לכך כגון שהיה סבור שהיא שלו או שלקח מגזלן ואינו יודע שגזל ונשתנית בידו או הושבחה או הוכחשה, בכלם דינו כגזלן גמור, שמ״מ גזלן הוא וכו׳", עכ״ל.

ומשמע מדבריו דגזלן בשוגג מ״מ הוי גזלן גמור, בין אם לקח חפץ והיה סבור שהוא שלו, ובין אם לקח מגזלן ולא ידע בו שהוא גזול ונעשה אצלו קנין גזילה בשינוי.

ועיין במחנה אפרים הלכות גזילה סי׳ ז׳ דכתב לחלק בזה, דדוקא בלוקח חפץ מגזלן ולא ידע בו שהוא גזול מ״מ גזלן קרינן ליה דנתכוין לקנותו, משא״כ בלוקח חפץ וכסבור היה שהוא שלו, לא קרינן ליה גזלן, דהא לא נתכוין לקנותו, עי״ש כל דבריו ודוק׳.

ובקצוה״ח סי׳ כ״ה סק״א כתב להדיא דדוקא גבי מזיק עשו שוגג כמזיד לחייבו, אבל גבי גזלן לא חייבו אותו על השוגג, ועיין עוד בקצוה״ח סי׳ שמ״ח סק״ד.

ובנתיבות המשפט שם סוף סק״א פליג עליה וכתב דהא כל גזלן הוי נמי מזיק דגורם לחסרון ממון אצל חבירו, וא״כ חייב אף בשוגג, ורק בשליח לדבר עבירה פטור השליח אפי׳ דהוי גזלן בשוגג משום דלא נתכוין כלל לקנותו לעצמו רק להמשלח, ועי״ש במשובב נתיבות מש״כ בזה. ועיין עוד בספר קהלות יעקב עמ״ס סנהדרין סוף סי׳ א׳.

הרי דנחלקו בזה הקצוה״ח והנתה״מ אי גזלן בשוגג מקרי גזלן או לא, ומ״מ זה ברור שגם להקצוה״ח דלא מקרי גזלן מ״מ חייב לאהדורי את החפץ לבעליו, וא״כ ה״ה בנדו״ד והבן.

ועיין עוד בנדון זה דגזלן בשוגג באמרי בינה עדות סי׳ ל״ד, ובשער משפט סי׳ ע״ב ס״ק ל״א, ובשו״ת עונג יו״ט סי׳ מ״ח, ובספר פרי יצחק בקונטרס ענף פרי שבסופו סי׳ ס״ב, ובאמרי משה סי׳ ל״ג וסי׳ ל״ד, ובקובץ שיעורים ח״א עמ״ס ב״ק אות ל״ו ואות ע״ח, ובקהלות יעקב למסכת פסחים סי׳ כ״ז אות א׳, ואכמ״ל.]

נפק״מ לנדון דידן אי הוו המעות בתורת גזל או בתורת הלואה

ה.       ומעתה לפ״ז אית לן למימר גבי נדון דידן, דלכאו׳ היה נראה דיהא תלוי בפלוגתת הרא״ש עם שאר ראשונים שזכרנו, דלהרא״ש דס״ל דמעות דמקח טעות שביד המוכר הוו גזל, א״כ צריך הכהן להחזיר לאבי הבן הפודה את המדליות עצמן, דהוו בעינא בידו, והוי כעין שגזל, ורק אי לית ליה אותן בעצמן בידו מצי לשלם לו מעות אחרין ולא מטלטלין, אבל לשאר ראשונים דס״ל דהוו המעות בתורת הלואה, א״ה אית לן למימר דהואיל ומלוה להוצאה ניתנה, א״כ אינו חייב לו רק דמים כהלואה, והיכא דלית ליה דמים מצי לפרוע לו חובו מביתו.

איברא דאחר דחזינן למש״כ הר״ר יאודה בנו של המחנ״א [ובשו״ת משנה הלכות שזכרנו], אפשר דהכא אף הרא״ש יודה דהוו המעות בתורת הלואה ולא בתורת גזל, דהא ודאי לא נתכוין הכהן להטעות את אבי הבן שיפדה את בנו, דהוא עצמו טעה ובא לפדות אצלו, ובכה״ג מודה הרא״ש דהוו המעות הלואה בידו, ושפיר מצי הכהן לפרוע מביתו, ואי״צ ליתן לו דווקא המעות עצמן.

דברי המל״מ בדעת הרא״ש לחלק בין איסוה״נ לשאר מומין שבמקח

ו.         והנה כתב המשנה למלך בפרק ה׳ מהלכות אישות ה״ז להסתפק במי שמכר חפץ לחבירו, והלך המוכר וקידש אשה באותן המעות שקיבל מהקונה, ואח״כ נמצא מום במקח שדינו שהמקח חוזר, אי הויא האשה מקודשת, מי אמרינן דהואיל והוי המקח מקח טעות, נמצא דאין המעות שלו, וקי״ל דהמקדש בדבר שאינו שלו אינה מקודשת, או דילמא נהי דנתבטל המקח וחייב להחזיר הדמים, מ״מ אינו חייב להחזיר דווקא את אותן הדמים, אלא דמים בעלמא חייב הוא להחזיר. והביא ראיה מהך דירושלמי שזכר הרא״ש עי״ש כל אריכות דבריו. ואעתיק כאן הלשון הצריך לנו:

"הכלל העולה ממה שכתבנו דלכל הפירושים הנה מהירושלמי הזה יש ללמוד שני דברים, האחד הוא דס״ל דמקדשין בגזל וכמבואר, והב׳ הוא דמי שמכר איזה דבר לחבירו ונמצא המקח מקח טעות שהמעות שקיבל המוכר גזל הם בידו, ואם קידש בהם את האשה למ״ד דאין מקדשין בגזל אינה מקודשת, והנה בחלוקה הראשונה פשיטא דלא קי״ל כדברי הירושלמי אלא כתלמודא דידן דאית ליה דאין מקדשין בגזל וזה פשוט מכל הפוסקים לא נחלק בו אדם מעולם (וכו׳), אך בחלוקה האחרת והוא במקח טעות אם המעות הם גזל ביד המוכר או לא, נראה דבהא קי״ל כדברי הירושלמי דאית ליה שהם גזל ביד המוכר, שהרי לא מצינו בחלוקה זו הפך הירושלמי, ומתניתין דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת איכא לאוקמה במוכר לגוי או לישראל וידע שהם איסורי הנאה, וכ״נ שהוא דעת הרא״ש שהרי קודם שהביא דברי הירושלמי הלזה אוקמה למתניתין בהני תרי גווני שכתבנו וכו׳, והרואה יראה דלקושטא דמילתא ס״ל להרא״ש דהמעות הם גזל, אלא שאם לא היה הירושלמי היה אומר שאינם גזל, אבל לפי האמת ביטל דעתו מפני סברת הירושלמי, וכ״פ הטור בס״ס כ״ח דהמעות הם גזל יע״ש, ומתוך דברי הר״ן ז״ל נראה דלא פסיקא ליה מילתא שכתב או אפשר דאפילו במוכר לישראל וכו׳, ומדברי הריטב״א נראה דס״ל לקושטא דמילתא שהמעות אינם גזל וכמבואר בחידושיו יע״ש. אך אני מסתפק למ״ד דהמעות הם גזל אם היינו דווקא כשהכיר המוכר במום שאז נראה שנתכוון לגזול, אך אם המוכר ג״כ לא הכיר במום אפשר שלא יהיו המעות גזל וכו׳, עוד היה נ״ל לומר דע״כ לא קאמר הירושלמי דכיון שהוא מקח טעות דהמעות הם גזל אלא באיסורי הנאה, דכיון דאיסורי הנאה נינהו אין להם דמים, ונמצא דמה שקיבל גזל הוא בידו, אבל במוכר איזה דבר לחבירו ונמצא בו מום, נהי דהוי מקח טעות מ״מ המעות שקיבל לא הוו גזל שהרי מקח זה דמים לו אלא שבשביל המום אינו שווה כמו שפסק וא״כ אפשר דבכה״ג אין המעות גזל", עכ״ל.

וחזינן מדברי המל״מ דס״ל לחלק בין הך דמכרן וקידש בדמיהן דס״ל להרא״ש דהוו המעות גזל ביד המוכר הואיל ולא יהיב ליה מידי השווה דמים, משא״כ מוכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום, אף הרא״ש מודה דלא הוו המעות גזל, דהא יהיב ליה מידי השווה כסף, אלא דבשביל שיש מום בהחפץ רוצה הלוקח לחזור בו. ועיין עוד באור שמח פ״ה מהלכות אישות ה״ב וה״ז ובספר נחל יצחק סי׳ פ״א אות ו׳ ענף ב׳ ד״ה ״וראיתי״ דנמי כתבו כהמל״מ.

יתר ביאור בחילוק המל״מ משו״ת האלף לך שלמה, והעולה לדינא בנדו״ד לפי דבריהם

ז.        והנה לא נתפרש בדבריהם מאי סברא איכא לחלק כך, וגם לא הביאו ראיה לדבריהם, וכבר עמד בזה בשו״ת האלף לך שלמה חלק אהע״ז סי׳ קכ״ד וכתב שם ז״ל:

"וטעם החילוק הוא בין איסורי הנאה או לא, ע״פ מה שאיתא בחו״מ סי׳ קל״ו בדין נתחלפו לו כליו בבית האומן ונתן לו טלית שאינו שלו שמותר להשתמש בו, ולא חששו שמא יבוא הלוקח ויבטל המקח ויאמר לא על בגד זה נתתי מעות, או ימצא בו מום ויבטל המקח, כיון שגם המוכר משתמש במעות אינו מקפיד באשר גם זה משתמש בטלית שאינו שלו עי״ש, ולפ״ז ה״נ בשלמא בשאר מקח טעות שעכ״פ גוף המקח הוא דבר היתר, ולכך נהי שהוי מקח טעות מ״מ כ״ז שהמקח ביד הלוקח יכול להשתמש בו כרצונו, בין אם כבר נודע לו שהוא מקח טעות והודיע להמוכר שנתבטל המקח ומ״מ כל שלא החזיר לו מותר לו להשתמש בו שימוש שאינו מחסרו ואין מקפידין זע״ז, שהמוכר אינו מקפיד על שימוש הלוקח כיון שגם הוא יכול להשתמש בהמעות כמ״ש הסמ״ע, ולהיפוך אינו מקפיד הלוקח על שימוש המוכר במעות כיון שגם הוא יכול להשתמש בהחפץ לפי שעה, ומכ״ש כל זמן שלא נודע להלוקח שהוא מקח טעות כיון דהוא משתמש בהמקח כרצונו אף שאח״כ יתוודע לו שהוא מקח טעות, מ״מ עכ״פ יהי׳ לו הנאה למפרע במה שהשתמש בהחפץ עד הנה, וכיון שעכ״פ יש להלוקח הנאה ממה שמשתמש בהחפץ, שוב אינו מקפיד על המוכר מה שישתמש בהמעות ג״כ, כיון שגם הוא ישתמש בהחפץ, וכשיוודע לו שהוא מקח טעות לא יהי׳ גזל למפרע ביד המוכר, שמ״מ אין הלוקח מקפיד על למפרע על שימוש המוכר כנ״ל, אבל באם מכר איסורי הנאה, לא מבעיא משעה שנודע שזה הוי איסוה״נ, ודאי כיון דאין הלוקח יכול להשתמש בהחפץ כלל, שוב מקפיד ג״כ על מה שהמוכר ישתמש בהמעות, ואסור להמוכר להשתמש בו והוי גזל, ואף גם כשעדיין לא נודע ללוקח שהוא איסוה״נ והוא משתמש בהמקח, מ״מ אח״כ כשיוודע לו שהוא איסוה״נ לא יהי׳ לו הנאה מה שהשתמש בו למפרע, ואדרבא צער הוא לו שהשתמש באיסור ועבירה קעביד, ודומה למה דקי״ל בחו״מ סי׳ רל״ד שהמוכר דבר איסוה״נ אף שהוא איסוה״נ דרבנן ואכלם הלוקח אינו מנכה לו מן הדמים כלל שאין בזה הנאה ללוקח רק צער, וא״כ כשנודע לו אח״כ שהיה איסוה״נ ובאיסור השתמש, ודאי לא ניחא ליה מה שהמוכר השתמש במעות שלו ולכך הוי גזל וכו׳, ולפ״ז היוצא מזה לדינא, שבשאר דבר שלא היה איסוה״נ אם הוי מקח טעות לא הוי גזל, ומכ״ש באם אחד אנס את חבירו למכור לו דבר ונתן לו דמיו והמוכר מסר מודעא, אף שהמכירה בטלה מ״מ לא הוי המעות גזל ביד המוכר, ואם קידש בהם אשה מקודשת, אך היינו דווקא כל זמן שלא תבע הלוקח את המוכר בבי״ד להחזיר לו מעותיו, אבל כשכבר תבעו בבי״ד להחזיר לו מעותיו והמוכר מעכב, דאז גילה דעתו שהוא מקפיד ואינו רוצה שהמוכר יהי׳ משתמש בו עוד, ודאי הוי גזל בידו, ומכאן ולהבא אם קידש אשה אינה מקודשת, וז״ב לדינא", עכ״ל.

הרי דחזינן דס״ל בדעת הרא״ש דכל מה דאמרינן דהוו המעות גזל ביד המוכר הוא דין מיוחד באיסורי הנאה, דאיכא להלוקח טענה על המוכר דלא יהיב ליה מידי, ואדרבא מקפיד הלוקח על המוכר דמכר לו איסוה״נ ונשתמש בהם באיסור וקעביד עבירה על ידו, משא״כ כל מקח טעות מחמת מום, לא ס״ל להרא״ש דהוו המעות גזל ביד המוכר, ושפיר מצי המוכר להשתמש בהו כמו דמצי הלוקח להשתמש בהחפץ, ודינם כהלואה.

וא״כ בנידון דידן נמי נימא הכי דאפילו לדעת הרא״ש מצי הכהן להשתמש בהמדליות, כיון דאיהו לאו מידי קעבד הכא, והאב מעצמו בא אליו לפדות את בנו אצלו, ומה טענה אית ליה לאב על הכהן, ודוק׳.

אפילו נימא כפשטות דברי הרא״ש דהוו המעות גזל ביד המוכר, מ״מ איכא הכא יאוש ושינוי רשות. ובדין יאוש בטעות ושינוי רשות בטעות

ח.       ואפי׳ נימא דהוו המעות גזל בידו וכפשטות דברי הרא״ש [לולא דברי הר״ר יאודה בנו של המחנ״א ושו״ת משנה הלכות שזכרנו], מ״מ הואיל ובשעה שנתן אבי הבן להכהן את הה׳ סלעים, היה בטוח דלפדיון בנו נתנם, כבר הסיח דעתו מהם והוי יאוש, ועתה משמכרם הכהן לאחר, הוי שינוי רשות, ושפיר קנאם זה ביאוש ושינוי רשות, והוו שלו מדינא, ושפיר מצי לפדות בהו את בנו, ופשיטא לן דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דהשתא לאו גזול מקרי, ואכמ״ל ודוק׳.

אכן באנו בזה לדינא דיאוש בטעות דכתב הקצוה״ח סי׳ קמ״ב סק״א דמהני עי״ש, ובתרומת הכרי סי׳ רס״א בהג״ה אות א׳ ד״ה ״נחזור״ כתב דהוא פלוגתת ר״י ור״ל בירושלמי אי מהני או לאו עי״ש, ועיין בשו״ת בית יצחק או״ח סי׳ ע״ו דכתב כהקצוה״ח דיאוש בטעות מהני, ולכן בשור הנסקל שהוזמו עדיו אמרינן בכריתות כ״ד ע״א דכל המחזיק בו זכה בו שהוא מדין יאוש [ודלא כמש״כ בהא הקצוה״ח סי׳ ת״ו דהוא מטעם הפקר], ועיין מש״כ בזה בקונטרס בענין יאוש שבסוף ספר המרחשת ח״א ואכמ״ל, ועיין עוד מחנ״א הלכות קנין חצר סי׳ ח׳ דכתב באחד שהפקיד אצל חבירו חפץ ושכחו וסבור היה שאבדו ונתייאש הימנו דזוכה הנפקד בהחפץ, ומשמע מהא נמי דיאוש בטעות הוי יאוש, ועיין בשו״ת מהר״ם שיק יו״ד סי׳ שצ״א דכתב נמי דיאוש בטעות מהני, אמנם סייג דבריו דדווקא היכא שבא ליד זוכה אחר היאוש, אבל אם קודם שבא ליד הזוכה עמד המתייאש על טעותו לא מהני היאוש. אמנם עיין בשו״ת שואל ומשיב מהדו״ב ח״ד סי׳ קפ״ח דמשמע דס״ל דאין לחלק בין הפקר בטעות ליאוש בטעות כהבית יצחק ובתרויהו לא מהני. ומ״מ משמע דרוב הפוסקים ס״ל דיאוש בטעות הוי יאוש, ואכמ״ל.

עוד באנו בזה לדינא דשינוי רשות בטעות, דהא הוזקקנו לשינוי הרשות ביד אבי הבן השני הקונה את המדליות מהכהן, דעי״ז הוי יאוש ושינוי רשות והוו שלו בקנין גמור ושפיר מצי לפדות ע״י את בנו. דהנה כתב בשו״ע סי׳ שס״א ס״ה:

"לא הוי שינוי אא״כ מכרו או נתנו לאחר".

וכתב עלה הרמ״א ז״ל:

"י״א דאם מכרו באחריות או נתנו בטעות או בע״כ לא מקרי שינוי רשות".

ולכאו׳ חזינן דשינוי רשות בטעות לא מהני, וא״כ בנדון דידן אין לך טעות גדול מזה דסבר הכהן שהם שלו ואינו כן.

מיהו כתב שם הש״ך דבעל המאור והרמב״ן במלחמות פליגי ע״ז וס״ל דשינוי רשות בטעות נמי מהני עי״ש. ובלאו הכי יש לומר דהכא שאני, דלמעיין במקור דברי הרמ״א יראה כן, דהם מתשו׳ הרשב״א ח״א סי׳ תתקס״ח דכתב אהך דב״ק קי״ד ע״א דתנן התם:

"נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר וכו׳ הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן".

ובגמ׳ איתא עלה:

"תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים, קסבר יאוש כדי לא קני", ע״כ.

 והק׳ הראשונים והא איכא תו שינוי רשות כשהביאוהו לו המוכסין, ותי׳ הרשב״א ז״ל בתשובה הנזכרת:

"עוד י״ל בשטעו ונתנו לו חמור אחר וסבורין דשלו נתנו לו, ובכה״ג לאו שינוי רשותא הוא, דלא הוי שינוי רשות אלא כשנתנו לו מדעת, הא בטעות הוה ליה כמי שנטל מרשות גזלן שלא מדעת גזלן דאינו קרוי שינוי רשות וכדמוכח בפרק מרובה״, עכ״ל.

וחזינן דהיינו טעמא הואיל וסברו המוכסין דמחזירין ליה להנגזל את שלו וטעו ונתנו לו דבר שאינו שלו, וא״כ לא היתה כוונתם לעביד שינוי רשות כלל, משא״כ הכא אין השינוי רשות נעשה בטעות ובלא כוונה להשינוי רשות, אלא דהטעות הוא דהיה סבור הכהן שהם שלו, ומ״מ לענין עצם שינוי הרשות הנעשה מיד הכהן ליד אבי הבן השני שפיר הוי מדעת ובכוונה לשינוי הרשות, וא״כ אפשר דהכא שפיר מהני לכו״ע, ודוק׳.

דברי רש״י גבי פדה״ב תוך ל׳ יום באומר מעכשיו דלכו״ע אין הבן פדוי והוו המעות מתנה, ומשא ומתן בדבריו מהמהרי״ט אלגאזי

ט.       והנה איתא בגמ׳ בכורות מ״ט:

"איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום, רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי, [אמר רבא (גירסת הב״ח)] דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי, לאחר שלשים יום ואיתנהו למעות ודאי בנו פדוי, כי פליגי לאחר שלשים יום ונתעכלו המעות, רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה התם לאו אע״ג דנתעכלו המעות הוו קידושי הכא נמי לא שנא, ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו, ואע״ג דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל", ע״כ.

ופרש״י ז״ל:

"דכ״ע אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדיה", עכ״ל.

והקשה המהרי״ט אלגאזי פ״ח אות ע״ד, דמשמע מפי׳ רש״י דבאומר מעכשיו לכו״ע הוו המעות מתנה, ואמאי, הא איפליגו בה רב ושמואל בקידושין מ״ו ע״ב, גבי המקדש אחותו, דרב אמר המעות חוזרין, דאדם יודע שאין קידושין תופסין לו באחותו וגמר ונתן לשם פקדון, ושמואל אמר אין המעות חוזרין, דאדם יודע וכו׳ וגמר ונתן לשם מתנה, וכן עוד פליגי בב״ב ט״ו ע״ב גבי הכיר בה שאינה שלו, דרב ס״ל דאית ליה מעות, דגמר ונתן לשם פקדון, ושמואל סבר דלית ליה מעות, דגמר ונתן לשם מתנה, וא״כ הכא נמי אפי׳ נימא דכו״ע ידעי דאין פודין בתוך ל׳ יום, מ״מ נהי דלשמואל ה״נ הוו המעות מתנה, מ״מ לרב אמאי נימא הכי, והיאך פי׳ רש״י דלכו״ע הוו המעות מתנה.

וביותר הק׳ שם, דאפשר דהכא אפי׳ לשמואל לא הוו המעות מתנה אלא פקדון כרב, דאפשר דלאו כו״ע ידעי האי דינא דאין פודין בתוך ל׳ יום במעכשיו, דנהי דאי מת הבן תוך ל׳ יום, כו״ע ידעי דלאו פדיון הוא, מ״מ אי חי הבן לאחר יום שלשים, אפשר דלאו כו״ע ידעי דלא מהני מה שפדו תוך ל׳ במעכשיו, ואולי אפי׳ לשמואל נימא דגמר ונתן לשם פקדון, וכיון דאין הבן פדוי יחזרו המעות כדין מקח טעות.

ותי׳ דהכריחו לרש״י לפרש כן, דאי לאו הכי, לאחר ל׳ אי איתנהו למעות בעין, אמאי אין הבן פדוי, והא הוו המעות בתורת פקדון ביד הכהן, ויהא עתה חלות הפדיון, ובגמ׳ משמע דאפי׳ באיתנהו המעות, אי אמר מעכשיו לא הוי הבן פדוי, וע״כ דאפי׳ הכא ס״ל לשמואל דהמעות מתנה, ולכך אין הבן פדוי.

ומכוח זה התי׳ הכריח שם המהרי״ט אלגאזי, דס״ל לרש״י בכל מקח טעות, דהמעות שביד המוכר הוו גזל, וכמו שמתבאר מדברי התוס׳ ב״ב צ״ב ע״ב ד״ה אי דליכא, דס״ל דבמקח טעות אי איתנהו להמעות בעין ביד המוכר, חייב להחזירם להקונה בעצמן, דלא דמי להלואה דמלוה להוצאה ניתנה יעו״ש, וכן הוכיח דס״ל להרא״ש שזכרנו לעיל אות א׳.

אמנם הביא שם המהרי״ט אלגאזי דשיטת הרמב״ן והרשב״א והריטב״א והר״ן דלא כהרא״ש, אלא דהמעות הוו בתורת הלואה, כיון דלאנפקינהו יהבינהו ניהליה, וכמו שזכרנו לעיל, ולדידהו ה״ה הכא גבי פדיון הבן, דאפי׳ דאית לן למימר, דאפי׳ לשמואל לא הוו המעות מתנה כדפי׳ לעיל, מ״מ הכא לא מהני אפי׳ המעות בעין, הואיל ודינם הלואה, ואין פודין במלוה.

חילוק המהרי״ט אלגאזי בין מקח טעות במכר דהוו המעות הלואה לבין פדה״כ תוך ל’ דהוו המעות פקדון

י. אלא דכתב שם לדחות, דאפילו להנך ראשונים דס״ל דמעות דמקח טעות הוו בתורת הלואה, זה דווקא במכר, דס״ל דסתם נותן מעות על המכר דעתו היא, שאם יתבטל המכר מחמת מקח טעות, יהו המעות ביד המוכר כהלואה, דהואיל ולאנפקינהו יהבינהו ניהליה, לא קפיד שיהיו דווקא פקדון, ולא יוכל המוכר להוציאם, והיינו דהואיל ובשעת הקנין לא אסיק אדעתיה שיהיה המקח טעות, גמר ונתן המעות בנתינה גמורה אדעתא שישתמש המוכר, ואף דאנן סהדי דאילו הוי ידע שיתבטל המקח מחמת מקח טעות, אינו רוצה כלל ליתן המעות, וודאי דאין רצונו שישתמש בהו המוכר, מ״מ בעת המכירה לא אסיק אדעתיה כוליה האי, וגמר ונתן בנתינה גמורה, משא״כ פדה״ב תוך ל׳ יום, אף דלא אסיק אדעתיה שאין הפדיון כלום, מ״מ יהיב דעתיה בשעת מתן הה׳ סלעים, דאם ימות הבן תוך הל׳ יום יהיו המעות שלו ואינו רוצה שישתמש בהם הכהן כל זמן דלא עבר יום ל׳, וכיון שכן כל דאיגלאי מילתא דאין הבן פדוי אפי׳ לאחר שלשים, הוו המעות שביד הכהן פקדון, וא״כ לכו״ע הוכרח רש״י לפרש דהוו המעות מתנה, דאל״ה אמאי באיתנהו המעות בעין לאחר ל׳ אין בנו פדוי, והא המעות בעין והוו בתורת פקדון דמהני ביה פדה״ב. [וע״ע שו״ת שואל ומשיב מהדו״ת ח״ב סי׳ י״א].

העולה לדעתי מדברי המהרי״ט אלגאזי לנידון דידן, ובדין השתמשות בפקדון ברשות המפקיד

יא. ומעתה לפי דברי המהרי״ט אלגאזי, יש לומר לכאו׳ בנדון דידן נמי, דהוו המדליות פקדון ביד הכהן, דנהי דאדעתא דפדיון קא יהיב ליה, מ״מ כבר בשעת נתינה יהיב דעתיה דאם לא יחול הפדיון יהיו המדליות פקדון ביד הכהן, ואין רצונו שישתמש בהו כלל, וא״כ הואיל ואחר ה׳ שנים איגלאי מילתא למפרע דלאו פדיון עבד, א״כ הוו המדליות ביד הכהן פקדון, וחייב להשיבם הן עצמן, ולא מצי למימר ליה דלהוצאה ניתנו לו, וכיון שכן הוא הדבר והוו המדליות בעין ודאי דבעי הכהן להשיבם לו הן עצמן.

ומיהו נראה לומר דאינו כן, דהן אמת דס״ל להמהרי״ט אלגאזי דהוו המעות בתורת פקדון ביד הכהן, מ״מ נראה דשווה דינם לפקדון שנשתמש בו הנפקד ברשות, דהא נהי דהוי הפדיון בטעות, מ״מ נתנו לו על דעת שישתמש בו, ומש״כ המהרי״ט אלגאזי בתו״ד ז״ל:

"וכיון שכן אפילו לא מת הבן כל דאיגלאי מילתא דאין בנו פדוי חזרו המעות כפקדון", עכ״ל.

זה דווקא במאי דאיירי התם, שנתן הה׳ סלעים תוך ל׳ יום במעכשיו, דאחר ל׳ נמי לא מהני, דבשעת נתינה כבר יהיב דעתו דאינו נותן בנתינה גמורה עד יום ל׳, משא״כ בנדו״ד ודאי דנתכוין ליתן בנתינה גמורה, ופשיטא דשרי ליה להכהן להשתמש בהה׳ סלעים.

והנה כתב בשו״ע סי׳ רצ״ב ס״ז ז״ל:

"היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה אע״פ שהם צרורים מותר לו להשתמש בהם, לפיכך נעשה עליהם שומר שכר, וחייב בגניבה ואבידה אפי׳ קודם שנשתמש בהם, ואם כבר נשתמש בהם חייב גם באונסין אפי׳ אחר שהחזירם למקומם, עד שיחזירם לבעליהם", עכ״ל.

וכתב שם הש״ך סק״ח דאם תובע הימנו המפקיד ליתן לו מעותיו אי״צ ליתן לו דווקא אותן המעות שהפקיד אי הוו בעינא, ומצי ליתן לו מעות אחרים, וכ״כ הבאר היטב שם ס״ק י״ד, וכן משמע מדברי הט״ז על השו״ע סי׳ ע״ג סי״ט עי״ש.

מיהו בהגהת החכ״צ על הט״ז שם פליג עליה וס״ל דכל זמן שלא הוציאם הנפקד הוו ברשותיה דהמפקיד לענין אונסין וכן לענין אי נפסלה המטבע, וה״ה דלא מצי לפרוע לו מעות אחרים וצריך ליתן לו אותן המעות שהפקיד אצלו, ועיין עוד בפתחי תשובה סי׳ רצ״ב סק״ג ובהגהות אמרי ברוך שם. ובנתיהמ״ש שם סק״ט כתב, דכה״ג הוי כאילו אמר המפקיד להנפקד, שיהיה הברירה בידו, אם ירצה יקנה את המעות להשתמש בהם, ואם לאו לא יקנם, ואם רוצה הנפקד לקנותם, יקנם אף בע״כ דהמפקיד, אבל אם אינו חפץ לקנותם ודאי דבעי להשיבם הן עצמן אי איתנהו בעינא [ועיין עוד תומים סי׳ ע״ג סק״כ, ובספר נחל יצחק סי׳ פ״א אות ו׳ ענף ו׳].

וא״כ הכא כיון דיהיב ליה אבי הבן להכהן את המדליות אדעתא שישתמש בהם, פשיטא דמותר הוא להשתמש בהו, [אמנם אי לא נשתמש בהם באנו לפלוגתת הש״ך והט״ז עם החכ״צ אי בעי הכהן להחזירם הן עצמן הואיל ואיתנהו בעינא, או דילמא דכבר זכה בהו ומצי ליתן לו מעות אחרים].

פלוגתת הסמ״ע והש״ך אם מעות דמקח טעות הוו כהלואה או כפקדון ודברי התומים הקצוה״ח והנתיהמ״ש ליישכ הסמ״ע כ״א כפי דרכו

יב. והנה כתב בשו״ע חו״מ סי׳ ס״ו ס״א:

"אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה".

וכתב הרמ״א ז״ל:

"מיהו יכול לתפוס בנייר עד שיחזיר לו דמיו וכן אם אין למוכר לשלם ללוקח מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה וכו׳", עכ״ל.

וכתב שם הסמ״ע בהגה״ה לסק״ד וז״ל:

"וכתב מהרי״ו סי׳ קס״ב הואיל ואין המקח קיים אינו על המעות רק שומר שכר, אע״ג דנתן לקונה שטר על המעות, ונאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו", עכ״ל.

ומבואר דס״ל למהרי״ו, דהיכא דאין המקח קיים, הוו מעות דקונה שביד המוכר בתורת פקדון.

ופליג עליה הש״ך שם סק״ח וכתב דשגגה יצאה תחת ידי הסמ״ע לבאר כן את דברי מהרי״ו, אלא דכל מקום דאין המקח קיים הוו המעות שביד המוכר בתורת הלואה. והוכיח זה מהך דפרק איזהו נשך (ב״מ ע״ב) דאיתא התם:

"ההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה, אכלה תלת שני, א״ל אי מזבנית לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, אזל קם אקנייה לבנו קטן והדר זבנה ניהליה, זביני, ודאי לא הוי זביני, זוזי, כמלוה בשטר דמו וגובה מנכסים משועבדים, או דילמא כמלוה ע״פ דמו ואינו גובה מנכסים משועבדים", ע״כ לשון הש״ס שם.

ומשמע דהואיל ואין המקח קיים הוו המעות שביד המוכר כמלוה, אלא דמספקא ליה לתלמודא אי הוי מלוה בשטר או מלוה ע״פ, והכי פסיק בשו״ע סי׳ ע׳ סוף ס״ח ז״ל:

"מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות של האנס שביד המוכר יש להם דין מלוה על פה", עכ״ל.

ומבואר להדיא דכל היכא דאין המקח קיים הוו המעות שביד המוכר בתורת הלואה ולא כהסמ״ע דס״ל דהוו בתורת פקדון. וכן הוכיח מספר התרומות שער מ״ז, שהביא שם הרבה גווני דאין המקח קיים, והוו המעות ביד המוכר כמלוה. [ומש״כ הסמ״ע בשם מהרי״ו יישב שם הש״ך עי״ש, ואכמ״ל].

מיהו בתומים שם סק״ה ובקצוה״ח סק״ד ובנתיבות המשפט סק״ח כתבו להחזיק בשיטת הסמ״ע ויישבו קושית הש״ך בענין אחר. דהנה כתב התומים דאדרבה שגג הש״ך במאי דקרי להמעות הלואה, דעד כאן לא אמרינן בגמ׳ ב״מ הנ״ל, דהוו המעות הלואה, אלא היכא דנכנס הלוקח להמקח, דהואיל וכבר מחזיק הקונה בהמקח, גמר ונתן את המעות בנתינה גמורה, ודעתו שישתמש בהם המוכר, משא״כ ההיא דהמוכר שטרות, דמחסרו כתיבה ומסירה, בהא לא נחית הלוקח כלל להמקח, דאכתי לא עביד קנין המועיל לו, הילכך לא גמר ונתן המעות ע״ד שישתמש בהו המוכר עד שיעשה הקנין המועיל, ולהכי הוו המעות פקדון ביד המוכר. [ועיין בנתיהמ״ש שם מה שהקשה עליו מבעל התרומות הנ״ל, דכתב האי דינא דהוו המעות הלואה גם גבי המוכר מה שאירש מאבא, והא הכא לא נחית הקונה למקח ואמאי לא הוו פקדון, ודוק׳].

ובקצוה״ח כתב להוכיח כדברי מהרי״ו כהבנת הסמ״ע, ממש״כ התוס׳ ב״מ מ״ג ע״א ד״ה ״מאי איריא״, דמשמע התם דלר׳ יוחנן דס״ל דבר תורה מעות קונות, לא הפקיעו חכמים כח שיש ביד המוכר להשתמש במעות, ושרי ליה להשתמש בהו אע״פ דאכתי מחוסר משיכה, אבל לר״ל דס״ל דאין מעות קונות מדאו׳, ודאי דאסור ליה להמוכר להשתמש בהו, עד דעבדי קנין משיכה, והוי עלייהו שומר שכר, וא״כ ה״נ גבי שטרות דאין המעות קונין בהו מדאו׳, הוי דומיא דר״ל במטלטלין, דהוי המוכר עלייהו כש״ש. ומה שהק׳ הש״ך מההיא דפרדיסא, יש לחלק דהיכא שקנין נתפס בו, אלא דהוא מחוסר קנין המועיל לו, כגון מטלטלין דמחסרי משיכה, או שטרות דמחסרי כתיבה ומסירה, בזה אין המוכר רשאי להשתמש בהמעות כל זמן דלא עבדי קנין המועיל, דכמו דלא קנה הלוקח את מקחו, כ״כ לא קנה המוכר את המעות להשתמש בהם, והוו כפקדון. אבל ההיא דפרדיסא, דמצד הקנין כבר עבדי קנין המועיל, אלא דהדבר הנמכר ליתיה במכירה, דאינו שייך להמוכר, דכבר נתנה במתנה לבנו מקודם, בזה נראה דהואיל והלוקח כבר נחית להמקח, ולדעתו קנה הפרדיסא, אע״פ דטועה הוא, מ״מ נתן המעות בנתינה גמורה, ודעתו שישתמש בהו המוכר, הילכך הוו המעות בתורת הלואה. [ועי״ש בנתיהמ״ש מה דהקשה נמי אקצוה״ח מבעל התרומות הנ״ל, ועי״ש מה שתי׳ ע״ז במשובב, ואכמ״ל].

ובנתיבות המשפט שם כתב לחלק בענין אחר, דדווקא מטלטלין, דאף שנתן כבר המעות להמוכר, ודאי דדעתו לעשות אח״כ משיכה, דהיא קנין המועיל בהו, הילכך אמרינן דהוו המעות פקדון עד דיגמור הקנין, אבל במוכר דבר שאינו שלו כההיא דפרדיסא, וכן מוכר דשלב״ל ואסמכתא, דכבר גמר הקנין ואין דעתו יותר על המקח, בהא אמרינן דכבר נתן המעות בנתינה גמורה, ובדעתו הוה שישתמש בהו המוכר, דאי לאו הכי אמאי נתנם להמוכר, דהא לא פירש לו דרוצה לעשות עוד קנין אחר, וע״כ או שטעה דזהו הקנין המועיל לו, או שידע דאינו קנין המועיל ומ״מ יהיב ליה המעות, דסמך דעתו והאמין את המוכר שלא יחזור בו, וא״כ בודאי דנתן לו המעות על דעת שישתמש בהן, ולפ״ז הכא נמי גבי מכירת שטרות יהא דינא הכי, דאם פירש לו שרוצה עוד לעשות כתיבה ומסירה דהוא קנין המועיל בהו, בכה״ג ודאי דאסור להמוכר להשתמש בהמעות עד שיעשו הכתיבה והמסירה, ודין המעות שביד המוכר כפקדון וכמש״כ הסמ״ע, ומיהו אם לא פירש לו כן ונתן לו המעות בסתמא, ע״כ או שטעה דזהו הקנין המועיל או שסמך על המוכר שלא יחזור בו, ובזה דין המעות כהלואה דנתן לו אותן ע״ד שישתמש בהן, ודוק׳.

העולה מזה לנדון דידן

יג. והשתא דאתינן להכא נבוא למיחזי בנדון דידן אליבא דכאו״א מהני אשלי רברבי שזכרנו. דהנה למש״כ הסמ״ע בפשיטות דבריו בשם מהרי״ו, דכל היכא דאין המכר קיים, הוו המעות ביד המוכר כפקדון, הכ״נ נימא הכי וחייב הכהן להחזירם הן עצמן לאבי הבן הפודה, הואיל ואיתנהו בעינא, אבל להש״ך דהוו המעות בתורת הלואה ביד המוכר, הכ״נ הואיל ודינא דהלואה דלהוצאה ניתנה, א״כ אינו חייב ליתן אותן בעצמן לאבי הבן, וסגי בזה שיפרע לו מעות אחרין כדין בעל חוב.

מיהו לפמש״כ התומים לחלק, דהיכא שנכנס הלוקח להמקח כההיא דפרדיסא, הוו המעות בתורת הלואה, א״כ ה״ה הכא הא נכנס אבי הבן להמקח דסבור היה שנפדה בנו עי״ז, והוי המדליות כהלואה ביד הכהן. וכן נמי לפמש״כ הקצוה״ח, דהיכא דכבר עשה קנין המועיל, רק איכא חסרון בהחפץ הנקנה, הוו המעות בתורת הלואה, הכ״נ הא עביד פדיון מעליא, רק איכא חסרון בהבן, דלאו בר חיובא הוא, והוו המדליות ביד הכהן בתורת הלואה. וכן לפמש״כ הנתיהמ״ש, דהיכא דכבר גמר דעתו, ואין בכוונתו לעשות עוד איזה קנין, הוו המעות כהלואה, א״כ ה״ה הכא, הא אין בכוונת אבי הבן הפודה לעשות עוד איזה קנין וכבר גמר ונתן בנתינה גמורה, והוו המדליות בתורת הלואה ביד הכהן.

מחלוקת הראשונים שהביא הרמ״א אי הוי המוכר על המעות במקח טעות כבע״ח או כמזיק

יד. והנה כתב הרמ״א חו״מ סוף סי׳ רל״ב וז״ל:

"כל מקום דהוי מקח טעות וצריך להחזיר לו דמיו ואית ליה זוזי, צריך ליתן לו מעות דהוי כבעל חוב, ודלא כיש אומרים דיכול ליתן לו קרקע", עכ״ל.

 ודבריו מפורשים בנמוק״י ב״ב דף מ״ו ע״ב מדפי הרי״ף ז״ל:

"משמע מהכא דהיכא דלית ליה זוזי למוכר, לא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך טרח וזבין, אלא יפרע ממטלטלי, אבל אי אית ליה זוזי, בעי למיתן ליה זוזי, וכי היכי דאמרינן הכא בלוקח, ה״ה מבעל חוב, דהא מקח דהוה בטל, הוו הדמים חוב עליה דמוכר, ונראה דהיכא דלית ליה למוכר זוזי, ואית ליה קרקעות ומטלטלין, מטלטלין יהיב ליה, קרקעות לא יהיב ליה, דכיון דאי הו״ל זוזי יהיב זוזי, מטלטלים דחשיבי בתר כספא טפי, יהיב ליה", עכ״ל.

וכן כתב ברבינו ירוחם נתיב ט׳ ח״ב וז״ל:

"מקח טעות גובה הלוקח מן המוכר מעות אם יש לו כדין בעל חוב כך כתב רבינו תם בספר הישר פירש ואינו יכול לומר טול מה שמכרתי לך במעותיך או מטלטלין אחרים וכו׳", עכ״ל.

חזינן דס״ל כמש״כ הרמ״א, דדין מעות דמקח טעות ביד המוכר הוי בתורת הלואה.

והיש אומרים שהביא הרמ״א דס״ל דיכול ליתן לו קרקע ה״ה בתשובות מיימוניות שבסוף ספר משפטים סי׳ י״ג בשם ר״י וז״ל:

"ור״י אומר דדינו כנזקין דלא הוי אלא כמזיק מעות של חבירו דמסלק ליה בכל מילי אי ליתנהו להנהו זוזי שנתן לו הלוקח", עכ״ל.

וחזינן טעמיה הואיל והוי המוכר כמזיק מעותיו של חבירו, הילכך אי איתנהו בעינא ודאי דחייב ליתנם הן עצמן, אבל כי ליתנהו בעינא מצי לפרוע לו אף בקרקעות.

מו״מ בשיטת ר״י דס״ל דהוי כמזיק, ובדין מזיק חפץ של חבירו והיה סבור שהוא שלו

טו.      מיהו נראה דאף לשיטת ר״י נהי דהוי מזיק מ״מ נראה לידון להכהן כמי שהזיק כלי של חבירו וסבור היה שהוא שלו. דכתבו התוס׳ ב״ק כ״ז ע״ב ד״ה ״ושמואל אמר״ גבי הניח להם אביהם פרה שאולה וכסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכן נהנו אבל מה שהזיקו אין משלמין דאנוסין הן, עי״ש כל דברי התוס׳ דכה״ג חשיבי אונס גמור, וס״ל להתוס׳ דאדם המזיק באונס גמור פטור.

ועיין בנתיבות המשפט סי׳ רל״ב סק״ה דמשמע נמי דנקט בשיטת התוס׳ דההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה הוי אונס כעין גניבה דסבורין היו שהיא שלהם ופטורין מטעם מזיק, ומיהו בסימן קכ״ו סק״ו משמע דהוא עצמו ס״ל דמי שהזיק חפץ של חבירו והיה סבור שהוא שלו חייב, דכתב ז״ל:

"אם היה מונח חפץ של ראובן אצל שמעון וטעה ראובן וסבור שהוא של שמעון והודה לשמעון שהוא שלו ואח״כ נתן שמעון החפץ במתנה לעכו״ם דחייב שמעון לשלם דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק כמש״כ התוס׳ בב״ק ובכמה דוכתי וכיון דמזיק חייב אפי׳ בשוגג מה לי שהטעות היה ע״י אחר או ע״י בעל החפץ", עכ״ל.

וא״כ לכאו׳ דבריו סתרי אהדדי, וצ״ע. ועיין בפתחי חושן הל׳ נזיקין פ״א הערה נ״ט מש״כ ליישב בזה ודו״ק. ועיין עוד בספר המרחשת ח״ב סי׳ ל״ב אות ב׳-ט״ו מש״כ בדין זה דמזיק חפץ של חבירו והיה סבור שהוא שלו ואכמ״ל.

ועי״ש עוד בפתחי חושן שכתב דבמחנה אפרים הלכות נזקי ממון סי׳ ז׳ כתב להוכיח מדברי הרשב״א גבי עכו״ם שנסך יין של ישראל וסבור היה שהוא שלו דפטור דהוי היזק שאינו ניכר, ומשמע דמדין מזיק חייב, ומשמע מזה דהמזיק דבר שאינו שלו וכסבור שהוא שלו חייב מדין מזיק, ולא מיפטר מטעם אונס דמ״מ נתכוין למעשה ההיזק. אמנם לא מצאתי זה כתוב במחנ״א שם, וצ״ע. ועי״ש במחנ״א ובסי׳ ח׳ שם ודוק׳.

העולה מזה לנדון דידן

טז.      וא״כ י״ל בנדון דידן דיהא תלוי בהך פלוגתא, דאי נימא כהר״י שהביא התשו׳ מיימוניות הנזכר דאית ליה להכהן דין מזיק על המדליות, א״כ להתוס׳ דס״ל דמזיק ממון של חבירו וכסבור שהוא שלו פטור הכ״נ דפטור, אבל להמחנ״א בדעת הרשב״א שהביא הפתחי חושן הנ״ל נראה דהכ״נ יהי׳ חייב מדין מזיק, וחייב להחזירם לו, ואי ליתנהו בעינא מצי לפרוע לו בקרקעות כדין מזיק.

אמנם בפשיטות נראה דכל הנידון במזיק דבר של חבירו והיה סבור שהוא שלו אי פטור או חייב, זה דווקא לשיטת התוס׳ דס״ל דכל אדם המזיק באונס גמור פטור, אבל לשיטת הרמב״ן בחי׳ לב״מ פ״ב ע״ב ד״ה ואתא ר׳ יהודה, דס״ל דאדם המזיק חייב אפי׳ באונס גמור, ואפי׳ רוח של אליהו, וא״כ אפשר דמדינא יהא חייב כדין מזיק.

מיהו עיין בחזו״א למסכת ב״ק סי׳ י״א אות כ״א דכתב בתו״ד ז״ל:

"ובעיקר דברי רמב״ן נראה דמודה דבאונס גמור פטור אדם המזיק, אלא כל שאפשר לי׳ ליזהר חשיב אדם המזיק אף שהנזק אינו מצוי כלל וכו׳", עכ״ל.

וא״כ לדבריו אפשר דהכא אף הרמב״ן יודה דפטור הכהן דהא הוי אונס גמור שאינו יכול ליזהר בו כלל, דמאי הוי ליה למיעבד שבא אבי הבן אליו לפדות את בנו, ודוק׳.

מ״מ חזינן הילכתא, דס״ל להרמ״א דבכל מקח טעות הוי המוכר על המעות כבעל חוב, וצריך להשיב ליה להקונה דמים מעליא אי אית ליה, ובדלית ליה חייב ליתן לו מטלטלין ולא סגי ליה בקרקעות. וחזינן מהא נמי דס״ל דכל מקח טעות נעשו המעות שביד המוכר כהלואה, ודינו דאי אית ליה זוזי יפרע לו בהן, ואי לית ליה אלא מטלטלין יפרע מהן, ומ״מ ודאי דהחפץ עצמו אינו מחוייב להחזירו לו, ודוק׳.

סיכום שיטות הראשונים האחרונים והפוסקים בדין מקח טעות בנדון דידן

יז. העולה מכל משנ״ת לעיל, דנחלקו הראשונים והפוסקים בכל מקח טעות, מה יהא דין המעות של הקונה שביד המוכר. הרא״ש בקידושין ס״ל דהוו בתורת גזל, וכ״כ המהרי״ט אלגאזי דכן היא דעת רש״י ותוס׳, וכבר הבאנו דברי שו״ת משנה הלכות, דס״ל דודאי דאין כוונת הירושלמי שהביא הרא״ש דהוי גזל ממש, הואיל ובתורת מקח וממכר באו המעות לידו, והמחנ״א ס״ל דדברי הרא״ש כפשוטן דהוי גזל, ולא מצי למיפרע במטלטלין, ואמרינן ליה זיל טרח וזבין. ומיהו הר״ר יאודה בנו של בעהמ״ח ספר מחנה אפרים כתב, דהיכא שלא אינה המוכר בכוונה תחילה את הקונה, ודאי כו״ע מודו דהוו המעות בתורת הלואה, וכן לפמש״כ המל״מ ושאר אחרונים נמי הוו המעות בתורת הלואה, דרק באיסוה״נ ס״ל להרא״ש דהוו בתורת גזל. [ואפי׳ נימא כפשטות דברי הרא״ש וכהבנת המחנ״א, דהוו המעות ביד המוכר גזל, ביארנו דמ״מ איכא הכא יאוש ושינוי רשות וודאי קנאם ואינו חייב להחזיר המדליות עצמן דכבר דידיה נינהו].

איברא דנהי דאין המעות גזל ביד המוכר, מ״מ אתאן לפלוגתת הפוסקים בשו״ע חו״מ סי׳ ס״ו אי הוו בתורת הלואה, או דילמא בתורת פקדון, דהסמ״ע ס״ל דהוו בתורת פקדון, והסכימו עמו התומים והקצוה״ח והנתיהמ״ש [אמנם איכא חילוקי דינים היכא הוי בתורת פקדון והיכא בתורת הלואה וכמו שביארנו לעיל], והש״ך ס״ל דהוו בתורת הלואה. עוד נתבאר מדברי הרמ״א בסי׳ רל״ב, דכל מקום דהוי מקח טעות הוו המעות שביד המוכר בתורת הלואה.

והשתא דאתינן להכא נבוא למיחזי בנדון דידן מאי דינא. דלהסוברים דהוו המעות ביד המוכר בתורת הלואה, א״כ נהי דצריך הכהן לפרוע חובו לאבי הבן שפדה את בנו בטעות, מ״מ הא מלוה להוצאה ניתנה, ושפיר קעביד שמכרם לאחרים שיפדו בהו את בניהם, דדידיה נינהו, ואין לנו לערער אחר כל אותן פדיונות דעבד כל הה׳ שנים עד שנתגלתה הטעות שלא היה הבן בר חיובא.

ולהסוברים דהוו המעות בתורת פקדון, ביארנו דהכא דינו של הכהן כנפקד שנשתמש בהפקדון ברשות המפקיד, ושרי ליה להכהן להוציאם, וחייב לאבי הבן ה׳ סלעים אחרים.

[עוד הבאנו שיטת הר״י דהוי המוכר במקח טעות כמזיק, ולא קי״ל כוותיה כמש״כ הרמ״א בחו״מ סי׳ רל״ב].

ענף ב'

גדר חדש בנדון דידן דדמי לנותן מתנה בטעות דקי"ל דהדרה היא ופירותיה

א.       איברא דעד כאן לא אסיקנא אלא דפדיון הבן הוי דומיא דמקח וממכר [ועיין מש״כ במהרי״ט אלגאזי פ״ח אות פ׳ או״ק ב׳], והאב הפודה ה״ה כקונה, מיהו נראה דאינו כן דהא גדר פדה״ב כמבואר בכל דוכתין, וכידוע דהוא מתנה שצוותה התורה לאבי בן בכור פטר רחם ליתן לכהן, והוי אחד מכ״ד מתנות כהונה המבוארים בגמ׳ חולין קל״ג ע״ב, וכן כתב הרמב״ם בפ״א מהלכות בכוריםס ה״א ז״ל: "ארבעה ועשרים מתנות ניתנו לכהנים וכולן מפורשים בתורה וכו׳", עכ״ל.

 ובה״ז כתב ז״ל:

"ומה הן החמש שזוכין בהן הכהנים בכל מקום, המתנות ופדיון הבן וכו׳", עכ״ל.

וא״כ נראה לדונו כאחד שנתן מתנה בטעות, ונבאר.

איתא בגמ׳ ב״ב קל״ב ע״א:

"הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה, ר׳ שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, [בידוע (גירסת הב״ח)] שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן, ואמר רב נחמן הלכה כר׳ שמעון בן מנסיא", ע״כ.

והכי פסק ברמב״ם פ״ו מהלכות זכיה ומתנה ה״א וז״ל:

"לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אע״פ שלא פירש, כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו מתנה, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו", עכ״ל.

והנה עוד כתב שם הרמב״ם בהי״ג ז״ל,

"כל הנותנין כל נכסיהם, כשתקדבטל המתנה ויחזרו כל הנכסין לבעלים הראשונים אין המקבל מתנה מחזיר פירות שאכל", עכ״ל.

וכתב שם הלחם משנה ז״ל:

"היינו דוקא כגון שטר מברחת, דכוונתה לא הוי שתהא מתנה אלא עד שתתגרש או ימות בעלה, אז לא יחזיר הפירות, דלא עדיף סתמו מפירושו, אבל ההיא דר״ש בן מנסיא דהוה סבור דבנו אינו קיים, הך ודאי מתנת טעות היא והפירות חוזרות", עכ״ל.

וכן משמע נמי מלשון המגיד משנה שם עי״ש. וכן כתב בשו״ת הראנ״ח סי׳ כ״ח עי״ש כל דבריו. ועיין עוד שער המלך פ״ו מאישות ה״ב ד״ה ועוד אפשר, ואכמ״ל.

ועיין בשו״ת בית הלוי ח״ג סי׳ כ״ט דכתב דבכה״ג כההיא דר׳ שמעון בן מנסיא, לא בעינן למשפטי התנאים, דהואיל ונעשה המעשה בטעות, דיינינן ליה להפקיעו מעיקרא, וגם אין שייך לדון ביה מטעם דברים שבלב דאינן דברים, דהכא פקע עצם מעשה הנתינה בעצמותו, ואיכא על זה אומדנא דמוכח דאם לא היה שומע שמת בנו לא היה נותן הנתנה כלל. ועיין עוד שיעורי ר׳ שמואל למסכת ב״ב שם ודוק׳.

וא״כ אית לן למימר בנדון דידן נמי, דהואיל וכל מעשה הפדיון נעשה מכח מה דחשב שבנו בעי פדיון, ועכשיו שנודע לו טעותו, תו לא הוי הפדיון כלל מעיקרא, דאומדנא דמוכח היא דאי הוה ידע שאין בנו בר חיובא לא הוי עביד הפדיון, וא״כ נימא הכא דלא זכה הכהן כלל בהני מדליות דה׳ סלעים, ובעי לאהדורינהו ניהליה.

דין כל הריוח שהיה לכהן ע״י הה׳ סלעים שבאו לידו בטעות משך ה׳ שנים

ב.       וביותר אולי נימא דהני פדיונות דעביד הכהן כל משך הה׳ שנים מקרו פירותיהם, וכמו דכתב הרמב״ם בהי״ג שזכרנו, וא״כ אולי נימא דחייב הכהן ליתן לאבי הבן לבד מהני ה׳ סלעים עצמן, עוד יתן לו כל הריוח דעבד על ידם כל הה׳ שנים שפדה ע״י אחרים כמו שזכרנו בשאלה, דהוי פירות המתנה שנתן לו אבי הבן בטעות.

איברא דהא פשיטא לן דאין לומר כן, דברור הדבר דלא קרינן למכירת החפצא דה׳ סלעים פעם אחר פעם פירות, דאחר שמכרן פעם אחת תו אינם שלו, ועכשיו כנתנם לו אבי הבן השני בפדיון בנו הוי זכיה חדשה, ותו לא שייך לאבי הבן הראשון שטעה בפדיונו, ומה דחייב לשלם לו הכהן אינו אפילו אותן המדליות עצמן, דכבר מכרן לאחר והוי התשלום ששילם לו האב השני עבורם כפירותיהן והן עצמן כבר לא בעינא לאהדורינהו, ומה דסו״ס הלא הן בידו, זה אינו מחייבו להחזירם וכמו שביארנו לעיל בדין דמעות דמקח טעות הוי בתורת גזל ביד המוכר, דאחר שכבר זכה בהו האב השני, ונתנם לכהן בפדיון בנו, תו לא הוי מיקרי ״בעין״, לענין שיהא חייב הכהן לאהדורי הן עצמן, ודוק׳.

עוד סברא להתיר כל הפדיונות שנעשו משך ה׳ שנים מטעם דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה

ג.        עוד סברא אית לן למימר ולהתיר כל הני פדיונות דעביד הכהן עם הני ה׳ סלעים משך ה׳ שנים, והוא מטעם דניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה, דכל כמה דלא ידע בהטעות, מאי איכפת ליה דעביד הכהן ע״י הה׳ סלעים דידיה עוד פדיונות כדרך הנזכרת, ופשוט ואכמ״ל.

[אמנם עוד אית לן למידן מצד הנאה ושבח ממון שבא לו להכהן ע״י ממונא דאבי הבן הטועה, דסו״ס נתרבה לו ממון ע״י הה׳ סלעים שלו, ונהי דאי נימא דהוו המעות ביד הכהן בתורת הלואה לית לן בה, דהא דידיה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה, וכן נמי להצד דהוו בתורת פקדון, הא ביארנו לעיל דהוה שרי ליה להשתמש בו לכתחילה, אבל מ״מ אי נימא דהוו המעות בתורת גזל בידו, או אפי׳ דהוי כמזיק, הא באת לו הנאה ושבח ממון ע״י ממון חבירו, וכבר ביארנו במקו״א מאי דינא בכה״ג, ואכמ״ל.]

האם הכהן מקרי תפוס בהה׳ סלעים הואיל והאידנא הלויים בספק

עוד אית לן למידן בהאי עובדא דהביא הקרוב משפחה מצד משפחת האם הנ״ל מגילת יוחסין, ובה כתוב דהיא ממשפחת שבט לוי, מי נימא דעי״ז נחזיק אותה לבת שבט לוי ובנה פטור מפדיון, והא ברירא מילתא דהאידנא אין לנו אף לוי מיוחס ע״פ דין ע״י עדים, וא״כ אפשר דצריכה מדינא לפדות את בנה, או מ״מ לחומרא, וכדכתב בפתחי תשובה יו״ד סי׳ ש״ה ס״ק י״ב משם השאילת יעב״ץ דהאידנא יש לפדות אף בן כוהנת ולויה מספק ככל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן, וכ״כ בדברי חמודות על הרא״ש פ״א דבכורות אות ט׳ וז״ל:

 "יש לדקדק בזה״ז שאין כהן מיוחס היאך יוצאין בכורי כהנים והלוים בלא פדיון ושמא אינו כהן או לוי הואיל ואין לנו יחס רק חזקה בעלמא, והיה ראוי להפריש הפדיון ויהיה לעצמו כמו בשאר ספק בכורות, אך לא מצאתי מי שכתב כן וכו׳", עכ״ל.

[אמנם בתשו׳ חתם סופר יו״ד סו״ס רצ״א כתב בקיצור דאין נראה לו דברי השאילת יעב״ץ, סתם ולא פירש עי״ש. ועיין בערוך השלחן סי׳ ש״ה סנ״ה דכתב ז״ל:

"ראיתי מי שכתב דבזה״ז כיון שאין לנו יחוסי כהונה ראוי לכל כהן לחוש שמא אינו כהן ויחזיר המעות, וכן הוא חייב בפדיון ויפריש לעצמו, ולדעתי אסור לשמוע דברים כאלו להקטין עתה מעלת הכהונה ואתי לזלזולי וח״ו לומר כן", עכ״ל.

ועי״ש כל דבריו. ועיין שו״ת מנחת יצחק ח״ב סי׳ ל׳ ובשו״ת שבט הלוי ח״ב יו״ד סי׳ קע״ב ואכמ״ל], וא״כ נימא דהשתא הוי הכהן מוחזק בהה׳ סלעים, ואין לנו להוציא מידו מספק, ואפי׳ נימא כהחת״ס ודעימיה דאין הבן בעי פדיון, ואפי׳ לחומרא, מי נימא דמצד חו״מ אית להו זכות לתבוע מהכהן הני ה׳ סלעים, דמ״מ מוחזק הוא בהו מספק, וכתב בספר שער משפט סי׳ כ׳ סק״א ז״ל:

"יש לי מקום עיון באחד שתבע לחבירו בספק ע״פ עדים והשיב הלה איני יודע והוצרך לשלם בבי״ד ע״פ עדים הללו, ואח״כ הביא הנתבע עידי הזמה שמזימים לעדים הללו, או יורשים שתבעו מן היורשים בשטר בבי״ד ופרעו להם, ואח״כ באו עדים שהשטר פרוע מאביהן, נראה דבכה״ג פטורין מלהחזיר המעות וכו׳, אלמא דהיכי דנגמר דינו בבי״ד ע״פ עדים והנתבע לא ידע אף שנתברר אח״כ ע״פ עדים שהוא שקר, מ״מ איאושי מייאש לה כבר ומפקר לה וזכה הזוכה בו מתורת הפקר, וא״כ ה״נ כשהנתבע אינו יודע אם חייב לו או לא והוצרך לשלם בבי״ד ע״פ עדים בשעת הפרעון, איאושי מייאש מיניה ומפקיר המעות, וזכה התובע בהמעות מתורת הפקר וכו׳", עכ״ל.

עי״ש כל דבריו. וחזינן דס״ל דכל היכא שנעשה מוחזק ברשות בטעות, הוי שלו דמהפקירא קזכי, דכבר נתנו לו המעות על דעת שהם שלו. ועיין בפתחי תשובה סי׳ כ׳ סק״א שהביא דברי השער משפט, ועוד הביא דבספר בית יהודה מסיג עליו וכתב דבכה״ג ודאי דלא הוי הפקר, ועיין עוד בנחלת צבי מש״כ בזה.

וא״כ לפי השער משפט מבואר דלא בעי הכהן להחזיר הה׳ סלעים לאבי הבן דכבר מוחזק הוא בהם מספק.

שיטת שאר הפוסקים בתפיסה ברשות בטעות דלא מהני וחייב להחזיר

ומיהו עיין בנתיבות המשפט סוף סי׳ כ״ה ב״כללי דיני תפיסה״ ס״ק י״ח דכתב ז״ל:

"תפיסה ברשות בטעות, כגון שהבעלים טעו וסברו שהדין עם שכנגדו ומסרו בידו, ואח״כ נודע לו שהדין הוא עמו, מחמת שבספק הדין המע״ה ובטעות נתנו, לא הוי תפיסה ברשות", עכ״ל.

ועיין בספר תקפו כהן סי׳ ס״ב דכתב ז״ל:

"ומורי חמי זקני מהרמ״א כתב בי״ד ר״ס שט״ו גבי הא דקי״ל ס׳ בכור מוציאין מידו וז״ל, ואפי׳ אם נתנו לו הישראל בטעות שהיה סבור שצריך ליתנו לו ואח״כ נודע לו צריך הכהן להחזיר לו עכ״ל. והוא מפסקי מהרא״י סי׳ קס״ו תשו׳ מהר״י הלוי, וכן הוא בתשו׳ מהרי״ל סי׳ ר״ה. ויש להקשות דהא בתפס ברשות לכ״ע אין מוציאין מידו וכ״ש דנתנו לו אדעתא דיהא שלו, ודמי למ״ש הרמב״ן והרא״ש ספ״ק דבכור גבי נדמה, דאם כבר נתנו לכהן אין מוציא מידו, והבאתי לשונו לעיל סי׳ נ׳, וי״ל דלא אמרינן דתפיסה ברשות מהני אלא כשנתנו לו שלא בטעות רק שנתנו לו לגמרי, משא״כ הכא דאי הוי ידע שא״צ ליתנו לו לא היה נותנו לו, ומה שנתנו לו היה מחמת שהיה סבור שהדין כך שצריך ליתן ס׳ בכור לכהן, א״כ האי נתינה מעיקרא ליתא ולכך צריך להחזירו לו, ודו״ק", עכ״ל.

ועיין עוד בכנסת הגדולה מהדו״ב חו״מ ב״י סי׳ כ״ה אות כ׳ וז״ל:

"כתבתי עוד בתשובה הנז׳ דלא אמרינן קם דינא אלא כשדן הדיין באותו דין עצמו, רוצה לומר שנשאל, המשל אם זכה ראובן בנכסים מטעם זכיה ע״י אחר או מטע׳ מצוה לקיים ד״ה, ודן הדיין שלא זכה מאותם הטענות והוציא המעות מיד המוחזק, בהא קם דינא. אבל אם נשאל על דבר אחר ודן שלא זכה, וע״פ הדין שדן הדיין הוציא המוחזק המעות מידו, ולא היה יודע שזכה מטעם אחר, אם הדיין לא נשאל ע״כ ואח״כ זכה המוחזק מטעמים אחרים, הא ודאי כמי שלא הוציא הממון מידו דמי, דלא מקרי דן הדיין לענין זה, ויכול הדיין לחזור ולהעמיד הממון ביד המוחזק מחמת הטענות האחרונות", עכ״ל.

וכן עיין בשו״ת שבות יעקב ב״כללי ודיני קים לי״ שבסוף ח״ב אות ג׳ וז״ל בתו״ד:

"ואם נתן לו מכח טעות לא מקרי תפס ברשות", עכ״ל.

חזינן דס״ל לכולהו דתפיסה ברשות בטעות לא מהני, ולא מקרי התופס מוחזק ואינו שלו.

וא״כ לדעת כל הנך פוסקים שזכרנו כאן נראה דס״ל דלא כהשער משפט, ולדבריהם פשוט דצריך הכהן להחזיר הה׳ סלעים לאבי הבן.

תבנא לדינא:

בראשית דברינו הוה לן הו״א דהכא דינא כמקח טעות, וא״כ אית לן ד׳ שיטות בראשונים ובאחרונים ובפוסקים אי חשיב גזל, או פקדון, או הלואה, או מזיק, ונפק״מ עי״ז אי בעי הכהן להחזיר את אותן הה׳ מדליות שקיבל מאבי הבן בטעות עבור פדיון בנו או סגי ליה במעות אחרים.

מיהו הכא נראה ברור דדינא הוי כמי שנתן לחבירו מתנה בטעות, דקי״ל בכה״ג כר״ש בן מנסיא דהדרא היא ופירותיה, וא״כ נראה דזה ודאי שצריך הכהן להחזיר לאבי הבן את המדליות עצמן, אלא דעתה איכא שאלה על כל אותן הפדיונות שעשה משך ה׳ שנים עם המדליות הללו, דעתה נתברר שמעולם לו היו שלו. אלא דנראה דזה אינו, או מטעם דזכה בהו ע״י יאוש ושינוי רשות, או דנימא ביותר, דלית ליה כלל דין גזלן, ומטעם דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, דמאי איכפת ליה לאבי הבן שפדה בנו בטעות שעשה   הכהן עם הה׳ מדליות שלו פדיונות אחרים, והא ממילא עד עתה לא ידע בטעותו כלל, וחשב דשפיר עביד, ולא היה תובע אותן מהכהן, וא״כ נראה דצריך הכהן להחזיר לו את הה׳ מדליות, ועל אותן הפדיונות האחרים שעשה כל הה׳ שנים אין לנו לערער כלל.