הבטיח תשלום לחזן שלא יהיה חזן

שאלה:

מעשה בא לידינו בראובן שעשה שמחה בביהכ״נ בשבת, ובביהכ״נ יש חזן קבוע אשר יש לו חזקה להתפלל תפילת מוסף על כל שבתות השנה, וביקש ראובן מזה החזן שלא יעבור לפני התיבה בשבת זו, ובמקומו יעבור אחד מאורחיו, ובעבור זה יתן לו $500, ונשאלתי בתרתי, א׳, אי מצד דיני חו"מ חייב ראובן לשלם בעבור זה. ב', אי יש בזה איסור משום שכר שבת.       

תשובה:

ראשית אית לן למידן מה היה העסק בין החזן לראובן בעל השמחה, דמחד גיסא אפשר לומר דהא דנתחייב ליה ראובן להחזן $500 הוא על מה שישתוק ולא יגש להתפלל לפני העמוד, וא״כ אתאן לסוגיית שכירות פועלים על שב ואל תעשה וכמו שיתבאר אי״ה בענף ב׳. ומאידך גיסא אפשר לומר דהתשלום הוא כקנית ״העמוד״, דכאילו החזן הוא בעלים על זה, שמחזיק בהמצוה להיות שליחם של הציבור לתפילות אלו, והוא מוכר לראובן זו הזכות בסך 500$, וא"כ אתאן לדיני שררות ומנויין, ואם יורש בן את אביו, ומהו דינו של ש"ץ בזה, ואם אפשר למכור זכות שיש לו לאדם במצוה או שררה ומינוי, ונבאר בס"ד.

ענף א': בדין שררות ומנויין, ובדין ש"ץ, ובדין אם אפשר למכור שררתו לאחר

דעת הרמב"ם בעיקר דין שררה, ודברי הנו"כ

כתב הרמב״ם בפ״א מהלכות מלכים ה״ז וז״ל:

"כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנ׳ ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, מאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו לעולם, שהמלכות ירושה להם, שנ׳ למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם וכו׳", עכ״ל הצריך לנו.

ועין עוד בספר החינוך מצוה תצ״ז.

ובהגהות מיימוניות שם אות ב׳ כתב ז״ל:

"בספרי (שופטים י״ז כ׳) שנינו הוא ובניו שאם מת עומד בנו תחתיו, מניין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן, ת״ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ובת״כ (שמיני פ״א) תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים היו קודמין אע״פ שלא היו שקולין כאלעזר ואיתמר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד ע״כ וכו'", עכ״ל.

ובכסף משנה שם כתב עוד וז״ל:

"וכל הקודם בנחלה וכו', דאמרינן בכתובות פ' הנושא (ק״ג ע״ב) שאמר רבי אע״פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא, לפי שהיה הגדול, וגם ביהושפט כתוב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור, הרי דבן גדול קודם לקטן", עכ״ל.

[ועיין בשו״ת חקרי לב או״ח ח״א סי' י״ח מה שהאריך לבאר סוגיא זו, ואכמ״ל.]

וכן כתב הרמב״ם גם בפ״ד מהל' כלי המקדש והעובדים בו ה״כ וז״ל:

 "כשימות המלך או הכהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו את בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם בנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אע״פ שאינו כמותו בחכמה, שנ' במלך הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה, והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו", עכ״ל.

ואמנם שינה כאן הרמב״ם ממש״כ בהל' מלכים הנ״ל דלא כתב גם דכל המנויין דינם כן, ומיהו מסתימת הפוסקים משמע דלאו דווקא דייק הכי, וצ״ע.

ומבואר מכל הנ״ל דכל השררות והמנויין דין אחד להם כמו דין מלכות וכהונה גדולה, ואיכא בהו דין ירושה, וכמו דבירושה איכא דיני קדימה, כ״כ הוא סדר זכיה בשררת האב. ועתה אית לן לברורי אי דין ש״ץ הוא ״דין ממון״ כשאר שררות שעובר בירושה מאב לבנו או לאו.

[הראוני את שכתב הרמב״ם בשו״ת ״פאר הדור״ סי' פ״ה שנשאל בדבר חזן שיצא עליו קול עבירה ולא נתברר הדבר בעדים כשרים וגם היו לו אויבים אי שרי להסירו ממינוי החזנות או לאו, והשיב הרמב״ם ז״ל:

"מה שראוי לכל חכם שאין ראוי להסיר שום ממונה ממינויו בשביל שיצא עליו קול, ואפי' שלא יהיו לו אויבים וכו', ואם נתקיים עליו העדות גם כן אינו מן הדין להסיר אותו אם קיבל עליו מה שהוא חייב, שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא וכו'", עכ״ל הצריך לנו.

ובשו״ת הרדב״ז ח״ה סי' ב' אלפים ע״ח הביא זו התשובה משמיה דהרמב״ם, וכן הביא דבריו בברכי יוסף סי' נ״ג סק״ט, והביא דבריהם השערי תשובה או״ח סי' נ״ג ס״ק ל״א עי״ש כל דבריו.

ולכאו’ משמע דס״ל להרמב״ם דכל האיסור להוריד חזן ממינויו הוא משום שאין להורידו מקדושתו, וכעין מה ששנינו מעלין בקודש ואין מורידין, וא״כ לכאו' נראה מזה דס״ל דליכא בחזן משום שררה, ולית ליה ״בעלות ממונית״ על מינויו.

וכן משמע דאין לש״ץ זכות ממון במינויו אלא משום חשדא לבד, ממש״כ הגר״א בביאורו לסי׳ נ״ג ס״ק מ׳ דכתב ז״ל:

"עיין בגיטין בסוף פרק הניזקין ס' ע״ב מערבין כו' משום חשדא", עכ״ל.

והיינו דהטעם דאין מעבירין החזן ממשרתו הוא משום חשד ותו לא. וכן משמע מדברי המשנ״ב שם עי״ש ודוק'. ועיין עוד שו״ת שרידי אש או״ח סי׳ כ״א ענף ב׳, ואכמ״ל.

מיהו נראה דנהי דלית ליה ״בעלות ממונית״ על היותו ש״ץ, מ״מ מכלל ״מינוי״ לא יצא, וס״ל להרמב״ם דב״מינוי״ נמי איכא דין ירושה כבמלך וכהן גדול, [ועיין לקמן עוד בדין ״שררה״ ובדין ״מינוי״.]

דברי הרשב״א בתשו' גבי ש״ץ, ודברי החת״ס בדעת הרשב״א דבש״ץ ובשאר מנויין שאינן של שררה אין דין ירושה מעיקר הדין.

והנה בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ ש׳ דן לגבי חזן שמינה את בנו לעזור לו במקצת מתפקידיו בחזנות, וחלק מהציבור ערערו על כך, ורוצים למנות אחר תחתיו, ובנדון שם הי' מפורש בתקנות הקהל שאין הקהל יכולים למנות עזר במקומו רק מי שימנה החזן בעצמו, וכתב שם הרשב״א שאפילו לא היה מפורש הכי בתקנות הקהל מ״מ הדין עמו, וז״ל הצריך לנו:

"ואף על פי שענין זה מבואר מפורש מלשון התקנה כמו שאמרנו, אני אומר אפילו לא יהא מבואר כל כך אלא מסופק, כיון שיש חרם בדבר הולכין להחמיר ולא להקל, ואין לאחר לערער עליו בדברים אלו, ואם הבן ראוי לכך אע״פ שאינו ערב בקולו כמו אם קולו אינו משונה והוא הגון ואין מכשלת עברות תחת ידו, דבר ראוי הוא שיהא בנו קודם בסיועו לכל אדם, ועוד שאפילו לא היה האב יכול לעמוד בשמושו אם הבן ראוי לכך, אע״פ שיש אחר טוב ממנו, שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם, כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הציבור חזנים תחת האבות, וגם זה היה אביו ואבי אביו חזנים לפי מה שכתוב בנוסח הטענות, וכלל גדול אמרו ז״ל בכל עניני המנויין, שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם, ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי אע״פ שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו הבן קודם, שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו, וכל שכן עכשיו שאב קיים ומשמש בשמושו אלא שצריך עזר לקצת ימים שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם", עכ״ל ויעו״ש כל דבריו.

ופסק הרמ״א כדברי הרשב״א באו״ח סי׳ נ״ג סעי׳ כ״ה עי״ש ובמג״א שם.

והקשה בשו״ת חתם סופר או״ח סי׳ י״ב לדברי הרשב״א אמאי איצטריך לבוא מכח מנהג אותה קהילה ותקנותיה, הא ס״ל דשורת הדין הוא דבנו עומד תחתיו, ועוד מאי רבותא איכא בכהן גדול דקאמר ״ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי וכו'״.

וע״כ העלה שם החת״ס ע״פ מה דיש להקשות על הגמ׳ יומא ע״ב ע״ב-ע״ג ע״א, דאיצטריך התם קרא לכהן גדול שבנו קם תחתיו, ולכאו' למה לי קרא הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המנויין בישראל וכמשנ״ת לעיל מדברי הרמב״ם, ולמאי איצטריך קרא מיוחד לכה״ג, ועוד קשה דהתם בגמ' יומא הנ״ל מבואר דבמשוח מלחמה אין הדין כן ואין בנו עומד תחתיו, וצ״ב וכלום שאני משוח מלחמה משאר מינויין ושררות דמרבינן להו מבקרב כל ישראל. אלא ע״כ דלא נאמר דין דבן עומד תחת מקום אביו אלא במלך והדומין לו ככל המנויין דאיתא בירושלמי שהביאו התוס' בסוטה מ״א ע״ב ד״ה אותו, דהיינו שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינים ומכין ברצועות, שאלו הם מנויין של שלטון, משא״כ שאר מנויין של קדושה לא הוו בכלל זה, ומשו״ה איצטריך קרא מיוחד לרבות כה״ג שבנו קם תחתיו, ולפיכך חוזר קרא למעט משוח מלחמה שאין דינו ככה״ג אלא כשאר מינויין של קדושה שאין בן קם תחת אביו בהם, לפי שאינן דומין למלך דאינן מינוי של שלטון. ולפ״ז שפיר מש״כ הרשב״א, דבלא תקנת הקהל שם לא היה הדין עם הש״ץ דשם, דאין מינוי של ש״ץ עובר מאב לבן, ורק מכח תקנות הקהל הוא דקם הבן תחת אביו, ולזה איצטריך הרשב״א להביא הראי' מכה״ג דמינוי של ש״ץ הוי דומיא דכה״ג, דאיכא מקומות שהנהיגו שיהי' דין ש״ץ במקדש מעט כדין כה״ג בביהמ״ק.

וחזינן מדברי החת״ס דס״ל בדעת הרשב״א דליכא דין ירושה במנויים של קדושה והוראה ורבנות וכדו', אלא רק במנויין של שלטון כמלך ושאר הני דברים שזכרו התוס' בסוטה הנ״ל, וזה לכאו' דלא כדעת הרמב״ם שזכרנו לעיל אות א', דמשמע מדבריו דאף במינויין שאינן של שררה איכא דין ירושה ובן קם תחת אביו, דהא כתב, ״כל השררות וכל המנויין״, ומשמע נמי ״מינוי״ אף שאינו נכלל בכלל ״שררה״, ודוק'.

דברי עוד פוסקים דס״ל כהחת״ס דאין בש״ץ דין ירושת שררה מעיקר הדין.

ג.        וכן כתב להדיא בשו״ת מהרשד״ם יו״ד סוף סי' ע״ה [הביאו המג״א או״ח סי' נ״ג הנ״ל], דודאי במנויין של תורה וכדו' ליכא דין ירושה שבן יעמוד במקום אביו, דהתורה הפקר היא לכל, ונשא' ליודעים אותה, ואפי' ממזר ת״ח קודם לכהן ע״ה, ועיין בחת״ס הנ״ל שהביא נמי את דברי רשד״ם אלו. ועיין עוד בשו״ת שמחת יו״ט סי' ו', ובשו״ת דבר משה (למהרח״מ אמארילייו) סי' א' דכתבו דדעת מהרשד״ם הלזו היא דעת יחיד ולא קי״ל כוותיה [ועי״ש בשמחת יו״ט שהביא משם הר״ב עשרה מאמרות דמשמע דכן ס״ל כמהרשד״ם], ואכמ״ל.

ועיין שם עוד בחת״ס הנ״ל סי' י״ג שחזר וכתב כמש״כ בסי' י״ב שאין דין ירושה במנויין של תורה וברבנות, ועי״ש שהקשה לדבריו ממש״כ הרמ״א ביו״ד סוף סי' רמ״ה וז״ל:

"מי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אע״פ שבא לשם אחר גדול ממנו, אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה, והם חכמים קצת וכו׳", עכ״ל.

וחזינן דס״ל להרמ״א דאיכא דין ירושה ברבנות, ויישב החת״ס דהרמ״א מיירי דווקא היכא דהוא רבנות של עיר דהיא גם שררה, דלבד ממה שרב העיר הוא ת״ח ומשמש לדברים שבקדושה, הוא גם משמש לשאר צרכי העיר, עי״ש כל דבריו.

וחזינן דס״ל להחת״ס דס״ל להרשב״א דרק מינויין של שלטון כמלך ושאר הני דברים שנז' בתוס' הנ״ל, בן קם תחת אביו, אבל מינויין של קדושה כגון רבנות והוראה וכדו', אין בן קם תחת אביו.

וכן משמע נמי בספר משפטי שמואל סי׳ נ״ג, דדן שם בענין חברא קדישא שהחזיקה במצות קבורת ישראל, ורצו איזה אנשים להקים להם ח״ק אחרת, והח״ק הישנה רוצים לעכב בעדם מלעשות כן בטענה שכבר החזיקו בהמצוה כמה שנים, והשיב להם שאין הרשות בידם לעכב, דלא דמי למלך וכה״ג שזוכים הם וזרעם, דשאני התם דהוי שררה על ישראל או הכהנים, משא״כ הכא פשיטא שאין זה בעלות שלהם לבד על מצות קבורת ישראל, עכת״ד. ומשמע נמי דס״ל דדווקא בחידי של שררה איכא האי דינא דבן קם תחת אביו, אבל שאר דברים של קדושה או מצוה שאינם שררה, אין בן יורש את אביו.

וכן כתב בשו״ת זרע אמת ח״א סי' ט', דדן שם בדברי הרשב״א אלו והק' נמי כקושית החת״ס הנ״ל, אמאי נקט הרשב״א לטעמא דמנהגא מאחר וס״ל בסוף דבריו דכן הוא דינא דבן קם תחת אביו, וכתב דתשו' זו דהרשב״א מיירי בכה״ג דהי' שם המנהג שמזכים הציבור להש״ץ את מינויו לו ולזרעו אחריו, והלכך ס״ל דמן הדין הבן יורש את אביו, אבל בלא זה המנהג לא ס״ל להרשב״א דהבן יורש את אביו.

ועוד הק׳ שם הזרע אמת ממש״כ הרשב״א בתשו' אחרת, והיא בח״ה סי׳ רפ״ג וז״ל:

"כתבת בדין החזן, שאין מסלקין אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פיסול, והבאת ראיות על זה. יפה כתבת ויפה דקדקת. ועוד שנינו (גיטין נ״ט ע״ב) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, ואוקימנא לה בגמ׳ (שם, ס׳ ע״ב) משום חשדא. ואלא מיהו כל הגמ׳ להלכה, ואי נמי אפילו למעשה בדורות הללו, אבל עכשיו נהגו כל הקהלות למנות אנשים על כל צרכי צבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהן, כן למזון וכן לקופה של צדקה וכן על המס ושאר המנויים הצריכים לצבור, בין שנוטלין עליה שכר בין שאין נוטלין עליהם שכר, ואפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו כך, והמנהג כהלכה שכל הדברים תלו אותם במנהג, ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבוא חליפות נסתלק החשד, שכשרים שבדורות נושאים במשא הרבים ובצורכי צבור ואחר כך מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם, אם כן דין ממון אין כאן חשד אין כאן", עכ״ל.

והביא דבריו בב״י או״ח סי' נ״ג אות כ״ה-כ״ו, וכתב שם עוד דתשו' זו נמצאת גם בסוף ספר הכלבו עי״ש.

וחזינן מדבריו דטעמא דאין לסלק ש״ץ ממינויו אינו מן הדין אלא רק משום חשדא, וא״כ אי נימא דס״ל להרשב״א לדינא כמו דמשמע בתשו' דח״א סי' ש', א״ה נמצאו דבריו סותרין זה את זה, וע״כ דס״ל דבאמת בש״ץ אין בן יורש את אביו, ומה דבתשו' ח״א סי' ש' כתב דהוא מעיקר הדין, היינו דווקא התם דהי' המנהג למנות ש״ץ לו ולזרעו אחריו, ואחר שזכו הוא וזרעו שפיר הוא מדינא דבן יורש את אביו, עכת״ד הזרע אמת, ויעו״ש כל אריכות דבריו.

[איברא דיש לדקדק בלשון הרשב״א בתשו' הנ״ל ח״ה סי' רפ״ג הנ״ל, דחזינן מדבריו דדווקא היכא דאיכא מנהג למנות אחד מן המינויין של ציבור לזמן, אזי לית ליה לאותו הממונה זכות בהמינוי ליותר מאותו הזמן שקבעו עמו, ואפי' היכא דמינוהו בלא להתנות עמו שיהי' לזמן, נמי בהגיע הזמן יכנס אחר תחתיו, ואין בזה לא דין ממון ולא חשד (כההיא דחזינן בגמ׳ גיטין הנ״ל גבי עירוב), אמנם מתוך דבריו נראה, דהיכא דאין המנהג כן, אלא שנהגו למנות כל אחד מהמנויין בלא הגבלת זמן, אזי הוי דינו דאין מסלקין אותו אם לא נמצא בו פיסול, וכמו שזכר הרשב״א להדיא בלשון השאלה הנ״ל, וכן פסק בשו״ע או״ח סי' נ״ג סעי' כ״ה וז״ל:

"אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פיסול", עכ״ל.

ומשמע מזה דלכל מינויי הקהל, ובכללם אף מינוי ש״ץ, איכא ״דין ממוני״ בזכותו של הממונה במינויו.

וכן משמע להדיא ממש״כ הרשב״א הנ״ל בסו״ד, ״אם כן דין ממון אין כאן חשד אין כאן״, ומשמע כנ״ל דאיכא בש״ץ ״דין ממון״ אי מסלקין אותו מאומנותו היכא דליכא מנהג שיהי' המינוי לזמן. וצ״ע. ועיין בספר באר יצחק יו״ד סוף סי' ג'. ואכמ״ל.]

ועיין עוד בספר דבר שמואל סי' מ״ז עמד בזה דבמידי דלית בהו משום שררה מהיכא תיתי למימר שיהי' נוהג בהו דין ירושת בן את אביו, ועי״ש שהק' בדברי הרשב״א בתשו' הנז' כקושיית החת״ס הנ״ל, אמאי הוצרך הרשב״א לדין מנהגא לומר דהבן יקום שם תחת אביו, והא הוא עצמו כתב בסו״ד דמדינא הוא, ומכח זו הקושיא כתב בתו״ד וז״ל:

"ולכך נראה בעיני שגם הרשב״א ז״ל לא מלאו לבו להחליט המאמר בזה שהחזן בכלל המנויים שאמרו רז״ל, אבל אמר שכיון שנהגו זה ביניהם הוי כאי' קבלו ביניהם בפירוש תקנה זאת בחומר וחוזק התקנה של רז״ל בכל שאר המנויים", עכ״ל הצריך לנו.

והיינו דס״ל בדעת הרשב״א דלא פסיקא ליה האי מילתא דש״ץ הוי נמי בכלל המנויין שבן קם בהו תחת אביו ליורשו להיות במקומו.

דעת הפוסקים דאף בש״ץ ושאר מנויין אף שאינן של שררה איכא דין ירושה.

והנה כתב הרמ״א באו״ח סי׳ נ״ג סוף סעי׳ כ״ה וז״ל:

"ושליח ציבור שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אף על פי שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכולין למחות בידו", עכ״ל.

וחזינן לכאו׳ דלא ס״ל כדעת החת״ס הנ״ל, דהא פסק כהרשב״א בתשו' הנ״ל, ולא הזכיר כלל מענין תקנות הקהל, וכתב בסתמא דבן קם תחת אביו ואין הצבור יכולין למחות בידו, ודוק'.

וע״ש במג״א ס״ק ל״ג שהביא תשו׳ רשד״ם הנ״ל, דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן הכי, וכן הביא מספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח״ב פרט י״ט דכל המנויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין, רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהן קודמין, ועי״ש בשמן המאור שהק׳ על המג״א למה לא הביא ראי׳ מדברי הרמ״א ביו״ד הנ״ל, דמשמע דס״ל דלא כהרשד״ם ודלא כהעשרה מאמרות, ומשמע נמי דהבין השמן המאור בדברי הרמ״א דלא כהחת״ס בסי׳ י״ג הנ״ל, אלא דס״ל להרמ״א להלכה כהרמב״ם, דבכל המנויין והשררות בן קם תחת אביו וקודם לכל אדם.

ועיין בספר כנסת הגדולה סי׳ נ״ג הגהות ב״י שכתב להדיא דדעת הרשב״א כהרמב״ם, וז״ל:

"ה״ה לכל שררה מן הציבור הן מלך הן חכם הן חזן הן שופט הן מוהל הן גבאי במקום שלא נהגו למנותן לזמן ידוע שאין מסלקין אותן אם לא נמצ' בהם פסול, וה״ה נמי דאם יש לו בן ממלא מקום אבותיו שיורש את מקומו כמו שכתבו הרמב״ם ז״ל בפרק ד׳ מהל' כלי בית המקדש ופ״א מהל' מלכים והרשב״א ז״ל בתשובה סי׳ ש׳ וכו׳", עכ״ל הצריך לנו.

וחזינן דס״ל דהרשב״א ס״ל כהרמב״ם, דאף בש״ץ איכא דין ירושה ובן קם תחת אביו, ועי״ש שהביא מעוד פוסקים הרבה דס״ל הכי.

וכן עיין בספר שדי חמד ח״ח מערכת חזקה במצוות דהאריך הרבה בדין חזקה בש״ץ אם הוא מדין חזקת מצוה או מדין שררה, ושם בסי׳ ח׳ האריך לבאר בדעת הרשב״א דס״ל הכי, והביא כן מעוד ראשונים ופוסקים רבים. ועי״ש עוד שכתב ליישב קושיית החת״ס למאי הוצרך הרשב״א לטעמא דמנהגא אי ס״ל דמעיקר הדין הוא דבן הש״ץ קם תחת אביו, וכתב דס״ל להרשב״א דבמקום שנהגו בהיפך שאין הבן יורש את אביו, אזי מנהג עוקר ההלכה, ולא יירש בן את אביו, דאדעתא דהכי נכנס האב להיות ש״ץ שלא יהי׳ בנו קם תחתיו, ואע״כ הוצרך הרשב״א למימר דהתם הי' המנהג שהבן יורש את אביו, ולכן אזלינן בתר עיקר הדין דכלל גדול אמרו בכל המנויין וכו'. ויעו״ש עוד באות ז' מש״כ ליישב הקושיא הב' של החת״ס, למאי איצטריך הרשב״א למימר ואפי' כה״ג, ולמאי איצטריך קרא מיוחד על כה״ג, ולא ילפינן ליה מובקרב כל ישראל, ועי״ש באות י״ד מש״כ ע״ז משם שו״ת בית שלמה, ואכמ״ל.

וכן משמע בשו״ת גנת ורדים יו״ד כלל ג' סי' ז' דס״ל דגם במנויין שאין בהם משום שררה נמי אמרינן בהו האי דינא דבן קם תחת אביו, ועי״ש דמיירי בש״ץ ובדברי הרשב״א בתשו' הנז', ומסיק דאף בש״ץ איכא דין ירושה דאית ביה שררה קצת, שנעשה סרסור בין ישראל לאבינו שבשמים, והיינו ממש היפך ממש״כ החת״ס והדבר שמואל הנ״ל, ועי״ש עוד בגנת ורדים שהביא בסימן שאח״ז את דברי תשובת מהר״י אריפול ואכמ״ל.

ובשו״ת חקרי לב או״ח ח״א סי' ט״ו-כ״ד דן הרבה בארוכה בנדון שררות ומנויין ובכמה דינין העולים מזה, ואין כאן המקום להאריך בדבריו כ״כ, רק אכתוב בע״ה הנוגע לנדו״ד ויעו״ש עוד כל דבריו.

ובסי’ ט״ו שם אחר שדן בארוכה באופני הלימוד והילפותות מהני ב' קראי דגבי מלך וגבי כהן גדול, והאריך שם לבאר הצריכותות, כתב דבנדון מנויין

שאין בהם משום שררה איכא פלוגתא ארוכה בראשונים ובפוסקים, דהרמב״ם והסמ״ג והחינוך ודעימייהו ס״ל דדין ירושת בן את אביו איכא נמי במנוי שאינו של שררה ולא רק במלך וכה״ג, ומאידך דעת הרי״ף והרא״ש ורבינו ירוחם והטור ודעימייהו אפשר דאינו כן מדהשמיטו האי דינא דבשאר מנויין בן קם תחת אביו, עי״ש כל דבריו ומה שביאר ביסוד פלוגתתם.

ולענין דינא כתב שם בתו״ד וז״ל:

"ולענין דינא אין ספק דקי״ל דבכל השררות והמנויין הבן קם תחת אביו וכו'", עכ״ל.

ועי״ש שכתב להוכיח כן מלשון החינוך פרשת שופטים (מצוה תצ״ז) דכתב ז״ל:

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהם במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים וכל המנויין שבישראל, בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו עד לעולם", עכ״ל.

הרי דס״ל להדיא דאף מנויין שאינן של שררה איכא בהו דין ירושה ובן קם תחת אביו, וכן נמי דייק מלשון הרמב״ם שזכרנו לעיל בריש הענין, דכתב בתו״ד, ״כל השררות והמנויין שבישראל״, ומשמע מנויין אפילו אינן מנויין של שררה, ועי״ש עוד איך יישב את דברי המשפטי שמואל הנ״ל ואכמ״ל.

והאריך עוד שם בענין איזהו מנוי דאיכא ביה דין ירושה ואיזהו שאין בו דין ירושה, ועי״ש דמסיק בענין ש״ץ דהוא מינוי ושררה דאיכא ביה דינא דירושה ובן קם תחת אביו.

מיהו כתב שם דמצד אחר נראה דאין בש״ץ דין ירושה, דשאני ש״ץ ממלך וכהן גדול, דבמלך וכה״ג עיקר מינויים הוא מינוי של כבוד ושררה, ואף דאית להו טובות הנאה ממוניות ע״י שנתמנו לזה, מ״מ אין זה עיקר מינויין אלא הכבוד והשררה שבהן, והממון דאית בהו הוא מילתא זוטרתא, משא״כ מינוי ש״ץ עיקר מינויו הוא לשכרו ולשאר הנאות דאית ליה עי״ז, ולא לכבוד ושררה קצת דאית ליה נמי, וא״כ מהיכ״ת למילף דין ירושה בש״ץ מדין ירושה במלך וכה״ג. ועין מש״כ בזה בשדי חמד הנ״ל אות י״ז.

ועי״ש מה דשקיל וטרי עוד הרבה בדין ש״ץ, אם מה דפסק הרשב״א בתשו׳ הנז׳ דהבן יקום שם תחת אביו, אם הוא מדינא או ממנהגא ולא פסיקא ליה, וכתב בסו״ד וז״ל הצריך לנו:

"זאת תורת העולה לנדון דידן דבשליח ציבור אית ביה דין קדימה לבנו ושאר יורשים, דאע״ג דלענין דינא אין בידי לברר בעת אי זוכה מדינא או ממנהג, מ״מ לענין מעשה דיינינן ליה כאילו זכה מדינא דהו״ל ספק תורה להחמיר וכו'", עכ״ל.

וכ״כ הוא עצמו שוב בחלק חו״מ ח״ב סי' קי״א עי״ש.

והא דבדיני שררה ומינוי הוא ספיקא דאורייתא ואזלינן ביה לחומרא, כתב גם בשו״ת גנת ורדים הנ״ל בתו״ד וז״ל:

"ובר מן דין נראה לומר, שאפילו שיהיו פנים מטין לומר כן, מ״מ לא ימלט מלהיות ספק בדבר, והו״ל ספיקא בדאורייתא, ונקטינן בה לחומרא, שאם נעמיד אחר יש להסתפק אי קעברי על דברי תורה, ואם נעמיד הבן אין הפסד בדבר, שאם הבן זוכה מדין תורה מוטב, ואם אינו זוכה מדין תורה אין עון והפסד בזה", עכ״ל.

וכ״כ בשו״ת זרע אמת או״ח סי׳ ט׳, ובשדי חמד הנ״ל אות ו׳ ואות י״א, ובשו״ת שמחת יו״ט הנ״ל [ואמנם כתב שם משם הר״ב עשרה מאמרות במאמר חיקור דין דרק בכהונה ומלכות ושאר שררות דכוותיהו הוא מדאורייתא, אבל לא לגבי נשיא ואב בית דין, דכתר תורה מונח בקרן זווית וכל הרוצה יבוא ויטול], ובשו״ת דבר משה (למהרח״מ אמארילייו) סוף סי׳ א׳, ובשו״ת אבני נזר יו״ד סי׳ שי״ג אות י״ח, ואכמ״ל.

העולה מכל משנ״ת לעיל גבי ירושה בש״ץ.

ה.       העולה מכל משנ״ת, דאיכא פלוגתא בראשונים ובאחרונים ובפוסקים אי במנויין שאינן של שררה אמרינן דבן יורש את אביו וקם תחתיו, או דדין ירושה נאמר דווקא בשררות ולא בשארי דברים שאינן של שררה, כגון מידי דקדושה ומידי דמצוה וכיו״ב, וכן נמי גבי ש״ץ הוא מידי דקדושה, ונחלקו בזה אי בן קם תחת אביו או לאו, וגם להסוברים שבן קם תחת אביו, איכא דס״ל דאין זה מדינא אלא ממנהגא.

וסוף דבר סתמו הפוסקים דכיון דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן ביה לחומרא ובן יורש את אביו לקום להיות תחתיו, וא״כ נראה דש״ץ הוא ״בעלים״ על שררתו. ואף דלא הבאנו כאן יותר מאשר מעט מזעיר, מ״מ הבאנו עקרי השיטות ואידך זיל גמור.

וא”כ דאתינן להכא נראה לדון דאולי אפשר לומר בנדו״ד דהחזן ״מכר״ לראובן את ״בעלותו״ על היותו הממונה לש״ץ תמורת סך ה-$500, והוי ממש כמקח וממכר.

מיהו איפסקא הלכתא דאין בעל השררה יכול למכור את שררתו.

ו. מיהו זה א״א לומר דהנה כתב המרדכי בב״ק סוף פרק החובל אות ק״ח [והביא דבריו הב״י או״ח סו״ס קנ״ג ד״ה כתב המרדכי] וז״ל:

"ועוד השיב ר״מ [בתשו׳ מהר״ם סי׳ קל״ט] על ראובן ושמעון שהיה להם ירושה שאין שום אדם רשאי לבנות דבר בביהכ״נ זולתם, ועתה בא ראובן למכור חלק ירושתו לאחד מעשירי העיר, דנראה לאו כל כמיניה, שהרי לא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו, אבל לא למכור לאחרים, ודמיא לההיא דת״כ פר׳ צו גבי כה״ג תחתיו מבניו, שבנו קודם לכל אדם, יכול אע״פ שאינו ממלא מקום אבותיו, ת״ל ואשר ימלא ידו, בזמן שממלא מקום אבותיו אין, ואם לא יבא אחר וישמש תחתיו, כ״ש שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל, וכן כל מיני שררה כהונה ולויה וכיוצא בהן אין לו רשות למכור", עכ״ל.

וכן הביא תשו׳ מהר״ם הלזו רבינו ירוחם במישרים נתיב כ״ו עי״ש.

והכי פסיק השו״ע בסי' קנ״ג סעי' י״ב וז״ל:

 "מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות בבית הכנסת כי אם הוא וזרעו אינו יכול למכור זכותו לאחר", עכ״ל.

[ועי״ש בט״ז ס״ק י״א דכתב דזה דווקא במי שכיבדוהו הקהל באותה מצווה שהחזיק בה, דהוי דומיא דכה״ג שממנין אותו בחנם, אבל אם קנה אחד מן הקהל את המצווה בממון, הרי זה קנאה לכל זכויות שבה ואפילו למוכרה, אמנם יכול למוכרה רק למי שהוא הגון כמותו, דאדעתא דהכי הקנו לו הקהל זכות זאת, ועיין מש״כ בענין זה בשו״ת שרידי אש ח״א סי׳ כ״א ענף א׳, ואכמ״ל].

וכן פסק הרמ״א בחו״מ סו״ס קמ״ט וז״ל:

"ראובן ושמעון שירשו מאביהן שאין לשום אדם כח לבנות בית הכנסת בלי רשותם אינם יכולים למכור כוחן לאחרים, דלהן ניתן רשות ולא לאחר, ולא שום שררה יכולין למכור", עכ״ל.

והנה אף שיש עוד הרבה לדון בזה, כבר האריכו בזה גדולי האחרונים והפוסקים, ואין כאן המקום, ועיין מש״כ בביאור הגר״א על השו״ע או״ח סי׳ קנ״ג הנז', ובמקור חיים שם, ובשו״ת שער אפרים או״ח סי' ל״א, ובשו״ת חקרי לב או״ח ח״א סי י״ח ד״ה ויש, ועוד שם בסי' כ״ד האריך הרבה בדברי המרדכי משם הר״מ הנ״ל, ובשדי חמד ח״ח מערכת חזקה במצוות סי׳ ז׳ אות ס״א, ובשו״ת אבני נזר יו״ד סי׳ שי״ב אות נ״ט וצ״ג, ועיין מש״כ בספר קהלות יעקב עמ״ס ב״ק סי׳ מ״ד אות ב׳ וג׳.

ומ”מ חזינן אנן דאיפסקא כבר הלכתא דאין יכול בעל שררה למוכרה לאחר, וא״כ ה״נ בנדו״ד אין להחזן רשות למכור זכותו לראובן, וא״כ נראה דלא הי׳ בכאן מכירה כלל וכלל, ודוק׳.

ענף ב': האם חייב ראובן לשלם להחזן את אשר הבטיחו מדיני ממונות

בסוגיא דב״ק קט״ו ע״א-קט״ז ע”א בשפך את יינו כדי להציל דבש של חבירו, ובדין אימתי מצי למימר משטה אני בך ואימתי לא.

א.       ועתה נייתי ונחזי אי איכא לחייביה לראובן לשלם להחזן מצד אחר, דהוא אמר ליה התכבד ושב ולא תיגש לפני העמוד ואני אתן לך ה-$500, ונבאר.

איתא במתני' ב״ק קט״ו ע״א-קט״ו ע״ב:

"זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו", ע״כ.

[ועי״ש בגמ' ובראשונים ובאחרונים, אמאי לא הוי הפקר, דהא עומד הדבש להישפך לקרקע וילך לאיבוד, ואמאי לא מצי למימר ליה המציל מהפקירא קא זכינא, ואכמ״ל].

ואמרינן עלה בגמ' שם קט״ז ע״א:

"אמאי, ונימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי לימא ליה משטה אני בך, הא לא דמי אלא לסיפא, ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר רמי בר חמא בציד השולה דגים מן הים דא״ל אפסדתני כוורי בזוזא", ע״כ לשון הש״ס הצריך לנו.

ומבואר דחלוק הדין בין האומר ״טול דינר והעבירני״, לבין האומר ״טול דינר בשכרך והעבירני״, דהיכא דאמר טול דינר והעבירני, מצי למימר ליה משטה אני בך, ואין חייב לשלם לו אלא שכר פעולה, והיכא דאמר טול דינר בשכרך והעבירני, חייב לשלם לו שכרו משלם, וכן נמי כל היכא שמפסיד ממון עבור הצלת ממון חבירו, וכההיא דשפך את יינו כדי להציל דבש דחבריה, אין חייב לשלם לו הפסדו, אלא רק מה שעולה שכר פעולה ושכר כלי, דהוי דומיא דטול דינר והעבירני, אבל אם התנה עמו בפירוש שישלם לו כך וכך בעבור הפסידו, חייב לשלם לו, וכמו בטול דינר בשכרך והעבירני.

מחלוקת רש״י ודעימיה עם הרא״ש ודעימיה היכא דחייב לשלם ולא מצי למימר משטה אני בך, כמה הוא חייב לשלם.

ב.       והנה נחלקו הראשונים היכא שהתנה עמו בפירוש, דמבואר דחייב לשלם לו, אם חייב לשלם כפי מה שהתנה עמו, ואפי' דהוי יתר על מה שהפסיד, או דילמא דחייב לשלם לו רק כפי מה שהפסיד.

שיטת רש״י מבואר שם בד״ה דאפסדתן כוורי בזוזא וז״ל:

"והיינו בשכרו דקתני טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר", עכ״ל.

ומשמע דס״ל דחייב לשלם לו רק אותו שכר שהפסיד מחמתו ותו לא.

וכן משמע שם מדברי התוס׳ בע״ב בד״ה ״להביא״ עי״ש, וכן משמע במרדכי שם אות קע״ב עי״ש.

ומאידך שיטת הרא״ש מבואר בב״מ פרק אלו מציאות סי' כ״ח וז״ל:

"מצוה מן התורה לפרוק וכו׳, מפרש לה מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם, תנינא להא דת״ר פריקה בחנם טעינה בשכר, רבי שמעון אומר זה וזה בחנם, וקיימא לן כרבנן, וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם עמך אם לא תתן לי שכר, ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי, מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו, אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר, אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי האבידה, והיינו אם עושה מעצמו, אבל אין מחויב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו, אבל אם יש שם בי״ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי, מידי דהוה טול דינר בשכרך והעבירני דנותן לו שכרו משלם, דאמרינן בפרק הגוזל בתרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא״ל אפסדתני כוורי בזוזא, וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו, ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי וכו׳", עכ״ל הצריך לנו עי״ש.

ועיין שם ברא״ש סי׳ כ״ד דמשמע נמי הכי ודוק'.

ומבואר להדיא בדבריו דהיכא שהתנה בפירוש שישלם לו עבור מה שמפסיד כך וכך, חייב לשלם לו כל מה שהתנה עמו, ואפילו דהוי יותר ממה שהפסיד. וכן משמע שיטת הרמב״ם בפי״ב מהלכות גזילה ואבידה עי״ש.

הא קמן דנחלקו הראשונים היכא שהתנה בפירוש שישלם לו, כמה חייב לשלם, דשיטת רש״י ודעימיה דחייב לשלם רק כפי מה שהפסידו, ושיטת הרא״ש ודעימיה דחייב לשלם לו כל מה שהתנה עמו, ואפילו אם הוא יותר ממה שהפסיד.

מחלוקת הסמ״ע והקצוה״ח בדעת הרא״ש, אי משלם כל מה שהתנה עמו, או רק כפי מה שהיה יכול להפסיד.

ג.        והנה נחלקו הסמ״ע והקצוה״ח בחו״מ סי׳ רס״ד בדעת הרא״ש אי ס״ל הכי דווקא היכא שהי׳ יכול הדייג לצוד במצודתו באותו זמן את סך מה שפסק עמו, או דילמא אפילו הדבר ברור שלא הי' שולה כל כך דגים כפי מה שפסק עמו, אפ״ה חייב ליתן לו כל מה שפסק עמו.

דז”ל השו״ע שם סעיף ז':

"וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא״ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם היה צייד וא״ל בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה", עכ״ל.

וכתב עלה בסמ״ע סק״כ וז״ל:

"עיין פרישה ודרישה שם הוכחתי מדברי הרא״ש והטור והרמב״ם דכל מאי דפסק עמו ממש קאמר, אפילו אין נראה לעינים שהיה לו ריוח כ״כ אם היה צודה דגים, מ״מ כיון דעכ״פ היה לו לצוד דגים ואפשר שהיה עולה במצודתו כ״כ דגים כשיעור פסיקתו שכר זה, מ״ה צריך ליתן לו כל שכרו ע״ש ודו״ק".

ומדייק בלשונו הקצוה״ח שם סק״ב דמש״כ דמשלם כל שכרו היינו דווקא היכא דאע״פ שאין נראה לעינים שכך הי' עולה במצודתו, מ״מ אפשר שכך הי' עולה, אבל היכא דברור הדבר ונראה לעינים שלא הי' עולה כ״כ דגים במצודתו כשיעור מה שפסק עמו, אי״צ לשלם לו אלא כשיעור שהי' יכול להעלות במצודתו ותו לא.

ופליג עליה הקצוה״ח שם דמלשון הרא״ש מבואר להדיא דאינו כן, אלא כל שיש לו הפסד קצת יטול כל מה שפסק עמו, והינו אפילו שלא הי' עולה במצודתו כ״כ דגים כשיעור מה שפסק עמו, ודלא כהסמ״ע. וכן מבואר להדיא מדברי הפלפולא חריפתא על הרא״ש שם אות ה' דכתב ז״ל:

"וכיון שיש לו קצת הפסד וכו', כדאשכחן כה״ג בפ' כיצד הרגל כמ״ש לעיל", עכ״ל.

וביאר דבריו הקצוה״ח דהיינו מה דאיתא בב״ק כ' ע״ב גבי זה נהנה וזה לא חסר דפטור, דהיכא דחסר קצת וכגון בשחרוריתא דאשייתא מגלגלין עליו את הכל, והכא נמי בטול דינר והעבירני מיקרי זה נהנה דהא צריך הוא למעבורת, אלא דאם לא הפסיד בעל המעבורת כלום, הוי וזה אינו חסר, אבל אם הפסיד קצת מגלגלין עליו את כל מה שפסק עמו. ועיין מש״כ בזה בחי' הגר״ש שקאפ זצוק״ל למסכת ב״ק סי' י״ט ואכמ״ל.

העולה מכל הנ”ל.

ד.       העולה מכל הנ״ל דאיכא ג' שיטות כמה הוא שכרו של אחד שמפסיד מלאכתו ע״י מה שנתעסק בטובתו של חברו והתנה עמו שישלם ע״ז.

הא', היא שיטת רש״י ודעימיה, דס״ל דמשלם לו רק כשיעור מה שהפסיד.

הב', היא שיטת הרא״ש ודעימיה וכדעת הסמ״ע, דס״ל דאם היה יכול להיות שהיה נפסד ממלאכתו כשיעור מה שפסק עמו, אזי חייב לשלם לו כפי מה שפסקו, אבל אם ברור הוא שלא נפסד כ״כ, אזי אין חייב לו אלא כשיעור מה שהי' נפסד בבירור.

הג', היא שיטת הרא״ש ודעימיה וכדעת הקצוה״ח, דס״ל דכל היכא שנפסד קצת, מגלגלין עליו את הכל, ואפילו שברור הוא שלא היה נפסד כ״כ כפי מה שפסק עמו.

חקירה בהנ״ל אי משלם לו על פעולת העברתו את הנהר, או דילמא דמשלם על מה שנתבטל ממלאכתו.

ה. ואחר דאיתברר לן האופנים מתי חייב לשלם ואין יכול לומר משטה אני בך, ונתבררו לן שיטות הראשונים והפוסקים כמה הוא שיעור מה שצריך לשלם, נייתי למידן על מה הוא משלם, ונבאר.

דהנה יש לחקור אי משלם לו רק על מה שנתעסק בטובתו, וכגון ההיא דמעבורת, דמשלם ליה על מה שהעבירו את הנהר, ומה דמשלם יותר מכפי שיעור המלאכה, הוא משום דבדרך כלל מצי למימר ליה משטה אני בך, אבל היכא דמפסיד מחמת ההבטחה שישלם לו יותר, תו לא מצי למימר ליה הכי, וחייב ליתן לו כפי מה שפסקו.

או דילמא דהתשלום הוא גם על עצם מה שנתעסק בטובתו, וגם על מה שלא נתעסק במלאכה דידיה, והיינו שמשלם לו על עצם העברתו את הנהר ע״י המעבורת כפי מה שעולה לעבור את הנהר, ועוד מוסיף לשלם לו על מה שלא עבד בשליית הדגים מן הים.

נפק”מ בזה היא מה שדנו הפוסקים אי איכא שכירות בשב ואל תעשה, ותוכן דברי המחנ״א בזה, ושיטות שאר הפוסקים בזה.

ו. והנפק״מ בזה היא מש״כ המחנ״א בהלכות שכירות סי' י״ח, דדן שם בראובן שאמר לשמעון, התכבד ושב בביתך היום, ואני אתן לך חלק ממה

שארויח בסרסרות, ועתה חוזר בו ראובן ואינו רוצה ליתן לו.

וביאור ספיקו הוא בחקירה הנ״ל, אי איכא כזה מן שכירות של שב ואל תעשה, דזהו שאמר ראובן לשמעון שב בביתך ואל תתעסק בסרסרות ואני אשלם לך ע״ז חלק ממה שארויח, או דילמא דאין זה שכירות כלל, דליכא שכירות אלא בעושה מלאכה בפועל, אבל בשב ואל תעשה לא.

וכתב שם המחנ״א דאפשר דזה דווקא היכא דהפסד הממון ניכר, אבל בנידון ראובן שאמר לשמעון התכבד ושב בביתך היום, הא אפשר שלא הפסידו כלום דאולי לא הי' מרויח שמעון באותו היום כלל, ואף אם הי' מרויח אפשר דרק מעט מזער, ובמה נתחייב ראובן ליתן לו חלקו בכל מה שירויח, ועוד אפשר לחלק, דשאני התם דשכירות היא ובאמירה בעלמא משתעבד בכל מה שהתנה עמו, אבל הכא הא לא עשה שמעון עם ראובן שום מלאכה אלא שנתבטל רק ממלאכתו ואין זה שכירות כלל, ועל מה יש לנו לחייב את ראובן לשלם לו [פירוש דבריו, דאולי נימא כהצד הא' שכתבנו לעיל, דמשלם ליה על עצם מלאכת העברתו את הנהר ע״י המעבורת, ומה דמשלם על מה שהפסיד ממלאכתו, אינו על אי עשיית המלאכה, אלא דזהו שיעור התשלום למי שמעביר במעבורת שלו את הנהר ומפסיד עי״ז ממלאכתו, אבל הכא הא לא עשה שמעון עם ראובן שום מלאכה, רק נמנע מלעסוק במלאכה דידיה, ובזה אולי לא אמרינן דהוי שכירות, דאין שכירות בשב ואל תעשה, ואמנם עיין בספר פתחי חושן דיני שכירות פ״ח סוף הערה ג', דכתב דלדברי המחנ״א היכא דאמר ליה שב במקום פלוני ואל תעשה כלום, שפיר מקרי כה״ג שכירות, דהוא מחוייב לו לישב באותו מקום המסויים, והיינו כדברינו ודוק'], ודומה זה למה דאיתא בגמ' ב״ק פ״ה ע״ב, ״שבת, דהדקיה באינדרונא ובטליה״, ופי' רש״י, ״סגרו במסגר״, וברא״ש שם כתב דדווקא אם הכניסו לחדר וסגר בעדו הדלת מלצאת הוא דחייב משום שבת, אבל אם הי' הוא בתוך החדר ורק סגר הדלת בעדו שלא יצא, הוי גרמא בעלמא ופטור בדיני אדם, ואינו חייב על השבת כיון דלא עביד שום מעשה בגופיה, וה״נ הא לא עביד ראובן שום מעשה במניעת שמעון מלעבוד באותו היום, רק ע״פ דיבורו הוא דנמנע שמעון אותו היום ולא עבד, וא״כ היאך נחייביה לראובן בזה.

אלא דהביא ראי' המחנ״א לכאו' לאידך גיסא, דהנה איתא בגמ' ב״מ ע״ו ע״ב:

"השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת", ע״כ.

וכתבו שם בתוס' ד״ה ״אין״, דמירי שיכולין הפועלים למצוא להשתכר במקום אחר, ואית להו על בעה״ב תרעומת משום שעכשיו ימצאו מקו״א להשתכר רק ע״י טורח, אבל היכא שיותר לא ימצאו להשתכר במקו״א, חייב בעה״ב לשלם להם שכרם כפועל בטל מדינא דגרמי, עי״ש. ולכאו' קשה אמאי חייב, והא לא עביד שום מעשה בגופם של הפועלים.

וכתב המחנ״א דע״כ צ״ל דס״ל להרא״ש דשאני התם שע״פ דיבורו של בעה״ב נתבטלו הפועלים ממלאכתם, ומשו״ה חשיב דיבורו מעשה, וכמש״כ הרא״ש גבי חכם שטימא את הטהור.

וכן הביא ראי' ממש״כ המרדכי להדיא בב״מ פרק הגוזל קמא סי' קי״ד וקט״ו, שהביא שם תשו' רבינו יקיר וז״ל הצריך לנו:

"ואם תאמר מ״ש מהא דאמרינן פרק הריבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין דמשלם, יש לומר דהתם כגון שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב וכו', ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב וכו'", עכ״ל.

ומוכח להדיא כנ״ל דכל היכא שמפסיד ע״פ דיבורו לחבירו, חייב לשלם לו.

ועוד הביא שם דכן כתב בשו״ת מהר״ם [מרוטנבורג] סי' ר״ג וז״ל:   

"וששאלת על ראובן שאמר לשמעון צא מעירך לדור בעיר פלוני ואני אסייעך בכך וכך, או א״ל קנה חפץ זה ואני אסייעך, ואחר שנעקר ממקומו או קנה החפץ חזר בו ראובן, אם החפץ שווה כל כך כמו שקנהו, נראה דמצי ראובן למיהדר ולומר משטה אני בך, מידי דהוי כהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא ובפרק מצות חליצה, הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה לפניו מעבורת ואמר ליה טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כיון דלא מפסיד מידי, אמנם היכא דמפסיד ליה כל כך נותן לו כל מה שהתנה עמו, כי ההיא דקתני סיפא אבל אם אמר ליה טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם, דמוקי לה בצייד השולה דגים מן הים דא״ל אפסדתני כוורי בזוזא, וכן מתנית' דהתם זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו׳, אבל אם אמר לו אם אני מציל את שלך אתה נותן לי דמי ייני משלם לו דמי יינו, התם מפסיד לו כ״כ על כן משלם לו דמי הפסידו, וכן לענין פינוי היישוב כמו כן, אם בלאו הכי היה דעתו לפנות היישוב לא יהיב מידי דאז יש לדמותו לטול דינר והעבירני, ומצי אמר ליה משטה אני בך כיון דלא אפסדיה", עכ״ל.

ומוכח להדיא מדבריו כנ״ל, דכל היכא דמחמת הבטחתו הפסיד חבירו ממון, חייב לשלם לו ע״ז.

ומסיים שם המחנ״א וז״ל:

"ומכל זה מוכח דכל שחבירו הפסיד על פי דיבורו אף שלא עשה לו שום מלאכה, הרי זה משלם לו כל מה שהתנה עמו וכו'. והשתא בנדון דידן שאמר לו ראובן הסרסור שב בביתך ואני אתן לך חלק מה שארויח בסרסרות, דאינו ברור מה הפסידו, דשמא לא היה מרויח כי אם מעט מזער, לא נתחייב ראובן לתת לו חלק מכל מה שירויח וכו'", עכ״ל.

העולה מדברי המחנ״א, דכל היכא דאיכא ודאי פסידא, חייב לשלם לו, ואפילו לא עשה עמו שום פעולה. אבל היכא דליכא פסידא בבירור, אי״צ לשלם. ומוכח דס״ל דליכא דינא דשכירות פועלים על שב ואל תעשה, ורק היכא דאיכא פסידא חייב לשלם לו משום דלא מצי תו למימר ליה משטה אני בך [ומה דלפי הרא״ש ודעימיה משלם כפי מה שהתנה עמו, נראה לומר דס״ל כהקצוה״ח הנז׳ לעיל באות ג׳ דמדין זה נהנה וזה לא חסר היכא דנחסר קצת מגלגלין עליו את הכל, ודוק'].

ועיין עוד בפתחי תשובה חו״מ סי' קע״ו סק״ד שהביא משו״ת בית דוד חו״מ סי' ד' גבי מה שנוהגין הסוחרים כשרואין שהרבה בני אדם עומדים על המקח, ונעשה עי״ז המקח זול, והיות ורוצים שלא יוזל המקח כ״כ, מבטיחים לאשר לא יעמוד על המקח סכום כך וכך, וכתב הבית דוד דאי לא עבדו קנין לזה ולא השלישו המעות ביד אחר, ורק בדברים בעלמא נתחייבו, אינו כלום, ולא דמי לשכירות פועלים דקי״ל דלא בעי קנין, וכמש״כ הריב״ש בתשו׳ סי׳ תע״ו [והובאו דבריו בבית יוסף סי׳ של״א יעו״ש, ועיין עוד בסמ״ע סו״ס קפ״ה], והרא״ש במסכת ע״ז פרק השוכר את הפועל סי' ב', דשאני שכירות פועלים שנותנין השכר עבור פעולה או דיבור, אבל הכא שמשלמים הסוחרים עבור מה שנמנע זה מלעשות ולעמוד על המקח, אע״פ שדרך ליתן ע״ז שכר, מ״מ אין זה שכירות פועלים, ובלא קנין לא מהני, עכת״ד עי״ש. וכן כתב בכסף הקדשים לחו״מ סי' קפ״ה סעיף א' להדיא וז״ל:

"מחייב את עצמו לחבירו שלא ייקר עליו מקח שבדעתו לקנות, י״ל שאינו בגדר שכירות, כי לא מצינו שכירות על שב ואל תעשה ולא תדבר", עכ״ל.

ומבואר להדיא מדבריהם דליכא דין שכירות פועלים על שב ואל תעשה [אם לא שעשו קנין ע״ז], והינו כדברי המחנ״א הנ״ל. ועיין עוד בערך ש״י סי' רכ״ח סעיף י״ח, ובספר שבילי דוד סי' קכ״ט, ובספר פתחי חושן דיני שכירות פ״ח סוף הערה ג', ובספר דרכי חושן ח״א (עמוד ש"ד והלאה), ואכמ״ל.

ומיהו פליג עלייהו בספר מנחת פתים לחו״מ סי' קע״ו, וס״ל דשפיר שייך דינא דשכירות פועלים נמי על שב ואל תעשה, דהא עדיף מדיבור, ובדיבור מצינו בדבר עלי לשלטון דחייב לשלם, וה״נ במה שמונע אותו מלעמוד על המקח, מקרי שכירות וחייב לשלם לו, ועוד דהואיל וכך הוא מנהג הסוחרים במדינה, שמשלמין עבור זה שלא יעמדו הרבה אנשים על המקח, פשיטא דחייב, אפילו בלא דינא דשכירות, דהוי קנין סיטומתא, ובהא אפילו המחנ״א יודה דחייב לשלם, משום הקנין סיטומתא.

העולה מכל הנ”ל, ולפ״ז נראה נמי בנדו”ד.

ז.        העולה מכל משנ״ת. דנחלקו הפוסקים אי איכא דין שכירות פועלים על מניעת פעולה, דהיינו שב ואל תעשה כלום, דדעת רוב הפסקים [המחנ״א והפתחי תשובה בשם שו״ת בית דוד והכסף הקדשים] דאין זה שכירות, ובלא קנין אי״צ לשלם ע״ז, ופליג עלייהו המנחת פתים וס״ל דאף על שב ואל תעשה נמי איכא דינא דשכירות פועלים וחייב לשלם מה שהבטיחו.

אמנם היכא דהי' לו לאותו שהובטח לו הממון הפסד, פשיטא דחייב לשלם, דלא מצי למימר ליה משטה אני בך, וכמבואר בסוגיא דב״ק שזכרנו לעיל בענף זה אות א', אלא דבזה נחלקו הראשונים כמה חייב לשלם לו, דדעת רש״י ודעימיה דחייב לשלם רק מה שהלה הפסיד מחמת הבטחתו, ודעת הרא״ש ודעימיה דחייב לשלם כפי מה שהתנה עמו [להסמ״ע כדאית ליה ולהקצוה״ח כדאית ליה, וכמשנ״ת לעיל בענף זה אות ג' וד'].

והשתא דאתינן להכא נראה לדון בנדון דידן, דאי מיירי שלא נפסד החזן הקבוע ממשכורתו שמשלמים לו גבאי ביהכ״נ, ע״י מה שלא ניגש לפני התיבה מחמת מה שראובן הבטיחו, או שאין הוא מקבל כלל משכורת עבור זה, דממילא לית ליה פסידא, אזי לדעת רוב הפוסקים אין זה שכירות מה שנמנע מלגשת לפני התיבה, ואין חייב ראובן לשלם לו כלל, ולדעת המנחת פתים כן הוי שכירות בכה״ג, וחייב לשלם לו, ונראה דעכ״פ אינו יכול להוציא ממון, דדעת רוב הפוסקים דראובן פטור, ומצי ראובן למימר קים לי כוותיהו.

אבל אם ע״י זה שלא עבר החזן לפני התיבה, הפחיתו לו גבאי ביהכ״נ ממשכורתו, אזי באנו לפלוגתת הראשונים הנ״ל, דלרש״י ודעימיה חייב ראובן לשלם מה שהפסיד לו ותו לא, ולדעת הרא״ש ודעימיה חייב לשלם כפי מה שהבטיחו, ואפילו דהוי יותר ממה שהפסיד בפועל, ואמנם בדעת הרא״ש נחלקו הסמ״ע והקצוה״ח וכמשנ״ת לעיל, ולהסמ״ע ישלם כפי מה שנראה לעיניים שהיה החזן יכול להרויח, ולהקצוה״ח תמיד ישלם כל מה שהבטיחו, דכיון שנפסד קצת, מגלגלין עליו את כל מה שהבטיחו, כנ״ל ודוק'. 

ענף ג: בדיני או״ח, האם חייב ראובן לשלם להחזן מה שהבטיחו.

בעיקר דין ההיתר דחזנים ליטול שכר שבת.

א.       והשתא אית לן לדון עוד בהנך גווני שזכרנו לעיל דחייב לשלם ראובן להחזן, אי שרי ליה להחזן ליטול הכסף מדין שכר שבת, דהנה עיקר האי דינא דשכר שבת הוא מבואר בתוספתא דשבת פרק י״ח א׳ ובתוספתא דב״מ פרק ח׳ ט״ז ובגמ׳ נדרים ל״ז ע״א וב״מ נ״ח ע״א:

״השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת", ע״כ.

והכי הלכתא ברמב״ם פ״ו מהלכות שבת הכ״ה ובשו״ע או״ח סי׳ ש״ו סעי׳ ד׳ עי״ש.

וע״פ זה פסק שם השו״ע בסעי׳ ה׳ וז״ל:          

"אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר", עכ״ל.

וכן פסק בסתמא באו״ח סי' תקפ״ה סעי' ה׳ וז״ל:

"הנוטל שכר לתקוע שופר בר״ה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות ויו״ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה", עכ״ל עי״ש.

והנה איכא שינוי לשון בין מש״כ השו״ע בסי' ש״ו הנ״ל   לבין מש״כ בסי' תקפ״ה, דבסי' ש״ו כתב דאסור לשכור חזנים בשבת, ואמנם כתב די״א דמותר, אולם ידוע דהיכא דכתב השו״ע הלכתא בסתם ואח״כ הביא י״א, ס״ל כהסתם, אלא דבסי' תקפ״ה כתב רק שאינו רואה סימן ברכה ולא כתב שהוא איסור, ועיין מש״כ בזה הט״ז בסי׳ תקפ״ה סק״ז ובג״א שם ס״ק י״ב ובאליהו רבה שם ס״ק י״ז, ועיין מה שהאריך בזה בשו״ת ציץ אליעזר ח״ז סי' כ״ח וח״ח סי׳ ט״ו פרק י״ג וחי״ג סי׳ כ״ח, וסתמא דמילתא הוא דס״ל להמחבר להלכה דמותר לחזנים ליטול שכר בשבת, אלא דאינן רואין בו סימן ברכה, ואכמ״ל.

אלא דכל היתר זה נאמר בחזן הנוטל שכר על מלאכת החזנות שעושה בשבת, ומיהו בנדו״ד הא אין השכר על מלאכת החזנות אלא על אי עשיית המלאכה, וא״כ אית לן למידן אי אית ליה היתר ליטול הכסף או לאו, ונבאר.

בדין אי איכא איסור שכר שבת עבור אי עשיית מלאכה בשבת, ודברי מרן הגר״ח בזה.

ב.       והנה איתא בגמ' שבת י״ט ע״א:

"ת״ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע״ש, בד' ובה' מותר, כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בע״ש, בד' ובה' מותר וכו'", ע״כ.

וכתבו שם התוס' בד״ה לא ישכיר וז״ל:

"אין לפרש משום שביתת כלים וכב״ש, דא״כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי, אלא כב״ה היא דלית להו שביתת כלים, או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי, דלא שייך שביתת כלים, ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת וכו'", עכ״ל הצריך לנו.

והנה ברי״ף (דף ז׳ ע"א מדפי הרי"ף) השמיט האי דינא, וכבר עמדו בזה הר״ן שם ד״ה גרסינן בגמ', והרא״ש שם סי' ל״ו, והרשב״א בחי' שם, דמשמע דס״ל להרי״ף דסוגיין איירי אליבא דב״ש דסברי שביתת כלים, והניחו.

ובחי’ הגר״ח [סטנסיל] סי' י״ב כתב ליישב שיטת הרי״ף, דס״ל להרי״ף דגדר איסור שכר שבת אינו דאסור להרויח ממון בשבת, אלא דאם עושה איזה מלאכה בשבת, ואפילו היא מלאכה מותרת כמו בשומר את הפרה, מ״מ כיון שמשתכר עי״ז ממון, הוי איסור לעשות את המלאכה משום שכר שבת, דהמלאכה גופה אסורה, הלכך ס״ל להרי״ף דהכא ליכא משום שכר שבת, דהא הוא עצמו לא עביד שום מלאכה במה שנותן לנכרי את כליו בע״ש, ורק אי נימא כב״ש דס״ל שביתת כלים, והוא משתכר ע״י הכלי, הוי איסור, דכמו שאסור לו לקבל שכר ע״י פעולה שלו, כ״כ אסור לב״ש להרויח ממון בשבת ע״י פעולה של כליו, דמקבל שכר שבת עי״ז שכלי שלו עושה מלאכה, עי״ש כל דבריו.

ומבואר מדברי הגר״ח הנ״ל דלדעת הרי״ף ליכא איסור שכר שבת על אי עשיית מלאכה, ואמנם לשיטת התוס' והרא״ש ושאר ראשונים דלא ס״ל כהרי״ף נראה דפליגי אף בזה וס״ל דאיכא איסור שכר שבת אף על אי עשיית מלאכה.

קושיא מגמ' בכתובות ס״ג, ותירוץ מרן הגרש״ז אויערבאך זצוק״ל, ב' קושיות על דבריו, ודברי המהרש״ג דס”ל להלכה נמי כמש”כ הגר״ח

ג.        והנה איתא במתני' כתובות ס״ג ע״א:

"המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר שבעה טרפעיקין וכו', וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין, ר' יהודה אומר שלשה טרפעיקין", ע״כ.

ואמרינן עלה בגמ' התם ס״ד ע״א-ס״ד ע״ב:

"אמר ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל, מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת, איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת, איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת", ע״כ.

ומבואר לכאו׳ דלא כהגר״ח, דהא לא יהבינן לאשה על מרידת בעלה שכר על מרידת יום השבת משום דמיחזי כשכר שבת, ואע״פ דלא עביד הוא מידי, ולהגר״ח הנ״ל הא ליכא איסור שכר שבת על ״אי פעולה״, [ועיין בספר ״צפנת פענח״ על הרמב״ם פ״ו מהלכות שבת הכ״ה מש״כ בזה ואכמ״ל].

ועיין בספר שמירת שבת כהלכתה פרק כ״ח הערה ק״י שכתב ליישב זה משם מרן הגרש״ז אויערבאך זצוק״ל, דהתם אמרו רק ד״מיחזי״ כשכר שבת, ולא ד״אסור״ משום שכר שבת, עי״ש כל דבריו.

ואמנם צ״ב דבריו דהא בסוגיא דשבת י״ט הנ״ל מבואר בתוס' בד״ה לא ישכיר הנ״ל נמי דהוא ״נראה״ כשכר שבת, ואולי יש לחלק בין ״מחזי״ שבגמרא ל״נראה״ שבתוס׳. ומה דיש להקשות עוד לדברי מרן הגרש״ז הללו הוא ממש״כ המג״א באו״ח סי׳ ש״ו ס״ק ז' דדימה שם הסוגיא דכתובות הנ״ל לדין האיסור ליטול ריבית בשכר שבת, יעו״ש כל דבריו, ומוכח דלא ס״ל לומר דהתם בכתובות אינו ״איסור״ שכר שבת אלא רק ״מיחזי״ כשכר שבת וכנ״ל, וצ״ע, ואכמ״ל.

ומ”מ מדברי מרן הגר״ח זצוק״ל הנ״ל [עכ״פ בדעת הרי״ף] מבואר, דאין איסור שכר שבת היכא דלא עביד שום מעשה מלאכה, וא״כ לפ״ז ה״ה בנדו״ד שאינו מקבל שכר על פעולה אלא אדרבה מקבל שכרו על זה שלא יגש לפני העמוד להתפלל, א״כ להגר״ח ליכא איסור שכר שבת וחייב ראובן לשלם להחזן וכנ״ל.

ושו"ר בשו״ת מהרש״ג ח״ב סי׳ ס׳ דס״ל נמי הכי, וזה תו״ד, דנשאל שם מאחד שמשכיר את מקומו בביהכ״נ לאחר למשך ב׳ ימי ר״ה ויוה״כ, ושאל מעמו אי איכא בזה איסור שכר שבת, והשיב לו דאין בזה איסור שכר שבת מג' טעמים, ובטעם הראשון כתב שם דמהסוגיא דב״מ נ״ח הנ״ל ליכא ראי׳ כי אם לשכר שבת של פועל שהוא משתכר בטרחת גופו, אבל ליכא ראי' שיש איסור אף אם אינו עושה בגופו מלאכה, ואת״ל דמהיכ״ת לחלק בין שכר שבת שבא לאדם על טרחת גופו, לשכר שבת שבא לו מאי טרחה, זה אינו, דהא יש להבין מהו האיסור דשכר שבת, דאפי' במלאכה המותרת נמי אמרו שאסור ליטלו, והנה בב״י בסי' תקפ״ה הקשה על דברי הר״ש שבמרדכי דמתיר לחזנים ליקח שכר שבת משום דמצווה הוא, וכי משום מצווה ניעביד איסורא, ותי' ע״ז דאיסור שכר שבת לאו איסור גמור הוא, אלא חומרא בעלמא, ולכן מותר לדבר מצווה, והביא דבריו גם המחצית השקל על השו״ע סי' ש״ו עי״ש, ומאחר דחזינן מדבריו דאין האיסור דשכר שבת איסור גמור, א״כ יש לבאר טעם האיסור, ונראה דהטעם הוא משום דגזרו חז״ל דאם יהי׳ אדם רשאי להשתכר בשבת במלאכה המותרת, יבוא להשתכר נמי במלאכה אסורה, ולפ״ז נראה דהיכא דאינו עושה מלאכה בגופו כלל, א״כ אין לחוש לגזירה זו, עכת״ד. ויעו״ש דלפ״ז דחה דברי המג״א דלקמן גבי ריבית ושכר דירה וכלים, ועוד הביא ב' טעמים להתיר ואכמ״ל.

וא”כ זכינו דס״ל למרן הגר״ח זצוק״ל עכ״פ בדעת הרי״ף, דאין איסור שכר שבת על אי עשיית מלאכה, ובשו״ת מהרש״ג הכריע כן להלכה. ועיין בקובץ ״מוריה״ שנה כ״ו גליון י״א-י״ב (כסליו תשס"ה) עמוד ע״ו-ע״ט מהגרש״א שטרן מש״כ בזה ואכמ״ל.

מיהו פליג עלייהו המג״א וס”ל דאף על אי עשיית מלאכה איכא איסור שכר שבת.

ד.       מיהו פליג עלייהו המג״א בסי' ש״ו סק״ז וז״ל בתו״ד:

"ונראה לי דה״ה המלוים ברבית צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים וכו'", עכ״ל.

ומשמע דריבית על יום השבת אסור ליקח דחשיב שכר שבת, ואע״פ שאינו עושה שום מלאכה בזה.

[ובענין מה שנותנין הבאנקים בזמנינו ריבית לפי ימים, עיין מש״כ בזה בשו״ת אגרו״מ או״ח ח״ד סי' נ״ט, ובשו״ת בצל החכמה ח״ג סי' ל״ח, ובשו״ת באר משה ח״ה סי' ק״ל, ובשו״ת משנה הלכות ח״ה סי' מ״ה ואכמ״ל].

וכן משמע מדברי המג״א בסי' רמ״ו סק״ג וז״ל:

"אבל ליטול שכר שבת לחוד, אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה, אפילו בחדר לדור בו אסור וכו", עכ״ל יעו״ש כל דבריו.

והיינו נמי דלא כהגר״ח והמהרש״ג הנ״ל, דאיסור שכר שבת נאמר גם באופן שאינו עושה כלל מלאכה.

העולה מכל הנ״ל, ועפ״ז בנדו״ד.

ה. הא קמן דנחלקו גדולי הפוסקים אי איסור שכר שבת נאמר גם היכא דאינו עושה כלל פעולה בפועל, או דרק אם עושה איזה מלאכה, ואפילו היא מלאכה המותרת, אזי איכא איסור במלאכה מחמת זה שמקבל עליה שכר.

ולפ״ז בנדו״ד שאינו עושה כלל מלאכה בפועל נראה דיהי' תלוי בהך פלוגתא, דלהגר״ח והמהרש״ג, שפיר מצי החזן ליטול את שכרו שהבטיחו ראובן, דהא לא עביד שום מלאכה, אבל לדעת המג״א דס״ל דאף היכא דלא עביד שום מלאכה איכא איסור דשכר שבת, א״כ ה״נ יהי' אסור ליטול שכר שבת.

בדין שכר שבת אם הוא איסור רק על המקבל, או דאף על הנותן רמיא האיסור ליתן.

ו. ועוד אית לן למידן לדעת המג״א הנ״ל דס״ל דאף בשאינו עושה מלאכה בפועל איכא איסור שכר שבת, אי הוא איסור על המקבל לבד, דאסור לו ליטול השכר שבת, אבל מצד הדין המתחייב לו חייב ליתן לו שכרו, או דילמא דהוא איסור נמי על הנותן, דאסור ליתן שכר שבת, ונבאר.

כתב הטור באו״ח סי' ש״ו וז״ל:

"השוכר את הפועל לשמור לו פרה, אסור לו ליקח שכר שבת", עכ״ל.

 ומדנקט ״אסור לו ליקח״ משמע דאיסור דשכר שבת הוא על המקבל, דאסור לו ליטול שכר שבת, אבל על הנותן ליכא איסורא ואכתי עוד רמי עליה חיוב ממוני ליתן לו שכרו.

והנה בלשון הגמ׳ קתני, ״אין נותנין לו שכר שבת״, ומשמע דאף על הנותן איכא איסור ליתן השכר שבת, ואין נותן לו, וכן הוא נמי לשון השו״ע שם סעי׳ ד׳, ״השוכר את הפועל וכו׳ אינו נותן לו שכר שבת״, עכ״ל. והיינו נמי דאין ליתן שכר שבת.

וכבר עמד ע״ז הב״ח שם וז״ל:

"תימה על דברי רבינו דבסוף פרק הזהב תניא אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, וכן כתבו כל הפוסקים כלשון הברייתא דלשון זה הוי כתיקונו, והכי פירושו, דאם שכרו לימים כך וכך לכל יום, אפילו היה שומרו גם בשבת ותבעו שישלם לו גם בעד יום השבת, אין נותנין לו שכר שבת דפטור מדינא, לפיכך אין אחריות שבת עליו, אם נגנב או נאבד בשבת אינו שומר שלו, כיון שאינו חייב לו לשלם בעד יום השבת, אבל רבינו שינה הלשון ואמר אסור לו ליקח שכר שבת, אלמא משמע דהפועל קא עביד איסורא אם לוקח שכר שבת, אבל הנותן חייב לשלם לו גם בעד יום השבת כמו שהתנה עמו לשלם לו כך וכך בכל יום כשיהא שומרו, אם כן מאי קאמר לפיכך אין אחריות שבת עליו, אדרבה אחריות שבת עליו שהרי הוא שומר שלו כיון שצריך לשלם לו מדינא", עכ״ל.

ומבואר דס״ל להב״ח בדעת הטור דמדינא איכא על המפקיד חיוב ממוני לשלם עבור יום השבת, אלא דהק׳ עליו מדברי הברייתא וכנ״ל, דמשמע דאין על השומר אחריות על יום השבת משום שאינו מקבל שכר ע״ז מהמפקיד, וע״כ דמדינא אין המפקיד חייב לשלם עבור יום השבת.

ותי’ ע״ז הפרי מגדים במש״ז סי׳ ש״ו סק״ד וז״ל:

"ושכר שבת אסור ליקח, וכן אין צריך ליתן לו, וכמ״ש המחבר סעיף ד' אינו נותן לו, ובטור כתב אסור ליקח שכר שבת, וכ״כ הלבוש (סעיף ד׳), ותמה הב״ח דאין מחוייב ליתן לו, ואפשר דאה״נ, אלא אפילו רוצה לוותר אסור ליקח אלא א״כ דרך מתנה לא שכר שבת", עכ״ל.

ומבואר דס״ל להפרמ״ג דדעת הטור נמי דאיכא איסור ליתן שכר שבת, וליכא על המפקיד חיוב ממוני מדינא לשלם להשומר על יום השבת, אלא דקאמר הטור דאסור ליקח לרבותא, דאפילו אם רוצה המפקיד לוותר וליתן להשומר שכר על יום השבת, אפ״ה אסור לו ליטלו.

וא”כ נראה לפ״ז דאף אם נימא דבנדו״ד איכא איסור שכר שבת, מ״מ לפי משמעות דברי הטור כפשטותן וכהבנת הב״ח הנ״ל, דס״ל דאיסור שכר שבת הוא רק על המקבל, ואילו על הנותן לא רמי איסור כלל, ואית ליה חיוב ממוני מדינא לשלם, א״כ ה״נ על ראובן איכא חיוב ממוני לשלם להחזן את ה-$500 שהבטיחו, ואמנם לפמשנ״ת בדברי הפרמ״ג הנ״ל ליכא מאן דס״ל דשרי ליתן שכר שבת, וא״כ אין כאן חיוב ממוני על ראובן כלל.

וראיתי בתהלה לדוד סי' ש״ו סק״ז שדן בזה וכתב בתו״ד ז״ל:

"וכבר כתבתי בסי' רמ״ג דעת המה״ט דכשם שאסור ליטול שכר שבת כן אסור ליתן, אבל בסי' רמ״ז סק״ב במוסגר כתב וצ״ע דזה אינו נזכר בשום מקום ע״כ, ועיקר ראיתו מדברי חדושי הרשב״א ז״ל שכתב בדי״ט על הא דכתבו התוס' דטעמא דלא ישכיר אדם את כליו בע״ש הוא משום ש״ש ודוקא לעכו״ם אבל לישראל מותר אפילו בע״ש דלא חשיד למיתן לי' ש״ש ע״כ, משמע דהאיסור הוא אף ליתן, ואין זה מוכרח, דהישראל לא יתן לו כדי שלא יסייע ידי עוברי עבירה, ולשיטתו ישראל מעכו״ם אסור ג״כ לשכור כלי בע״ש וזה לא שמענו", עכ״ל.

הרי להדיא דס״ל להתהל״ד דאין על הנותן איסור ליתן שכר שבת, אלא רק משום שלא לסייע ידי עוברי עבירה, ודלא כהמנורה הטהורה דס״ל דאיכא איסור גם על הנותן [ואף המנה״ט סייג דבריו בסי' רמ״ז סק״ב דזה אינו נזכר בשום מקום, וכנ״ל], ודוק'.

לפ״ז אית לן נפק”מ אי מצי למימר ראובן קים לי כהמג״א דס”ל דשכר שבת הוא, ובדברי הישועות יעקב בדין הלוואת שבת ויו”ט.

ז.        ולפי זה אית לן נפק״מ טובא בנדון דידן, דהנה כתב השו״ע באו״ח סי' תקכ״ה סעי' א' ד״הלוואת יו״ט נתנה ליתבע בדין״, [ועיין בדרכי משה על הטור שם כתב משם ספר תולדות אדם וחוה נתיב ד' ח״א דשבת ויו״ט דין אחד להם, ועיין בשו״ת כתב סופר או״ח סי' ע' מש״כ בזה ואכמ״ל], והוא פלוגתא בגמ' שבת קמ״ח ע״ב, דאיתא התם:

"איתמר הלוואת יו״ט, רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע ורבה אמר נתנה ליתבע, רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע דאי אמרת נתנה ליתבע אתי למיכתב, רבה אמר נתנה ליתבע דאי אמרת לא נתנה לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יו״ט", ע״כ.

ונחלקו הראשונים כמאן הלכתא, ובטור (שם) כתב וז״ל:

"הלוואת יום טוב פליגי רבה ורב יוסף, רבה אמר נתנה ליתבע בדין, ורב יוסף אמר לא נתנה ליתבע, יש פוסקין כרב יוסף ורב אלפס פסק כרבה וכן דעת התוספות", עכ״ל.

ועי״ש בב״ח ובב״י ואכמ״ל.

וכתב בספר ישועות יעקב על השו״ע שם לדון, מאחר ואיכא מחלוקת בראשונים אי הלכתא גבי הלוואת יו״ט נתנה ליתבע או לאו, האם יכול הנתבע לומר קים לי כאותן הראשונים דס״ל להלכה דלא נתנה ליתבע.

וכתב שם דלא מצי למימר הנתבע קים לי דלא נתנה ליתבע, דהא כבר תמהו הפוסקים [עיין בקונטרס הספיקות כלל א' סי' א' שהביא זה משם מהר״י באסאן, ובשערי ישר שער ה׳ פרק א׳ ואכמ״ל], היאך יכול אדם לומר בדיני ממונות קים לי כדעה פלונית, והא להדעה האחרת ימצא איסור גזל בידו, ותי׳ דלהיפוך נמי איכא איסור גזל, וא״כ זה שייך לומר היכא דלא ברור חיוביה, ועצם החיוב הוא במחלוקת, אבל בנדון דהלוואת שבת ויו״ט דעצם חיוביה הוא ברור, ולא נחלקו הראשונים כלל אי חייב לשלם או לאו, אלא רק אם יכול המלווה לתבוע מהלווה את ההלוואה בבי״ד, וא״כ לא מצי למימר הלווה קים לי שאי אתה יכול לתבוע בבי״ד שאשלם לך חובי, וחייב לשלם.

ולפ״ז לכאו׳ היה נראה נמי בנדו״ד דה״נ אי ירצה החזן ליקח הכסף שהבטיחו ראובן, אף דהוי לדעת המג״א הנ״ל שכר שבת, לא מצי למימר ליה ראובן קים לי כהמג״א דזה הוי שכר שבת, ואסור לי ליתנו לך, כפשטות לשון הגמ' ולשון השו״ע הנ״ל, דמדיני הממונות איכא עליה חיוב לשלם להחזן את שהבטיחו, ודוק'.

מיהו זה אינו דנהי דגבי הלוואת שבת ויו״ט צדקו דברי הישועות יעקב דלא מצי למימר קים לי כאותן הפוסקים דאי אתה יכול לתבוע הימני, דהא חיוב גמור אית ליה לשלם, ורק דין צדדי הוא אם יכול לתובעו או לאו, אבל בנדון דשכר שבת, דנחלקו הפוסקים אי איכא איסור על הנותן או רק על המקבל, הא הוי מחלוקת בעיקר חיוביה אי חייב כלל או לאו, וכמו דכתב להדיא הב״ח הנז׳, דאי ליכא חיוב על הנותן וכמשמעות לשון הגמ' והפוסקים, אזי לית ליה כלל חיוב ממוני לשלם, ולפיכך אין אחריות שבת עליו, דאינו שומר שלו על יום השבת, וא״כ כיון דאעיקר חיוביה איכא פלוגתא אי חייב לו או לאו, נראה פשוט דמצי ראובן למימר קים לי כאותן הסוברים דאיכא איסור על הנותן ואין עלי כלל חיוב לשלם להחזן.

ענף ד': האם מצי ראובן למימר איני רוצה לשלם דעי״ז עובר אני על לפני עור.

מחלוקת הראשונים בדין אי איכא לאו דלפני עור באיסורי דרבנן.

א.       עוד יש לדקדק בנדון זה דהנה הבאנו לעיל דברי התהל״ד, דס״ל דאין איסור שכר שבת על הנותן, רק שמסייע ידי עוברי עבירה, ועוד כתב המשנ״ב בסי׳ ש״ו ס״ק כ״א דאיכא איסור דלפני עור במה שנותן לו שכר שבת ומכשילו באיסור, דז״ל שם:

"ומה שנוהגים הסוחרים לשכור יהודי בע״ש לשמור העגלות מן הגניבה, הדבר קשה איך הסוחר עובר על לפני עור, כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת וכו'", עכ״ל.

ומעתה יש לדון אי מצי למימר ליה איני רוצה ליתן לך מאחר ועי״ז עובר אני על איסור דלפני עור.

והנה בעיקר האיסור דלפני עור הוא מחלוקת בין הראשונים אי איכא אף באיסור דרבנן הלאו דלפנ״ע או לאו, ונבאר.

איתא בגמ' ע״ז כ״א ע״ב-כ״ב ע״א:

"תניא ר״ש בן אלעזר אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בו מלאכה בחוש״מ וכו', א״ה מאי איריא מפני שנקראת על שמו תיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול, חדא ועוד קאמר, חדא משום לפני עור ועוד מפני שנקראת על שמו", ע״כ.

וכתבו שם התוס' בד״ה תיפוק ליה וז״ל:

"ומכאן יש להביא ראיה למה שפירש ר״ת דשייך למימר לפני עור אף במידי דלית ביה איסורא אלא דרבנן, דהא מלאכה דח״ה אינה אסורה אלא מדרבנן וכו'", עכ״ל.

ומבואר מדברי התוס' דס״ל לר״ת דאף באיסורי דרבנן איכא לאו דלפנ״ע. ועיין עוד בתוס' ב״מ י' ע״ב ד״ה דאמר לישראל דמשמע נמי דס״ל הכי ודוק'.

וכן כתב הר״ן בחי' למס' ע״ז (שם) וז״ל:

"יש שלמדו מכאן דמלאכה בחולו של מועד דאוריתא, ואין זו ראיה, דאפילו הוי דרבנן איכא משום לפני עור מדרבנן וכו'", עכ״ל.

וכן כתב הרא״ש עמ״ס ב״מ פרק איזהו נשך סי' מ״ב וז״ל:

"אמר רבא רב עילש גברא רבה הוא ואיסורי לאינשי לא ספי, מדלא קאמר ולא עביד איסורא יש לדקדק דאבק רבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב מדידיה טפי לא קרינא ביה לא תשיך ואפילו איסורא דרבנן ליכא, אלא דוקא גבי מלוה איכא איסורא, הלכך ליכא איסורא ללוה אלא משום לפני עור לא תתן מכשול", עכ״ל.

וכן משמע מפי' רש״י בשבת ק״נ ע״א ד״ה ולא יאמר, דכתב שם דהאומר לחבירו ישראל להשכיר לו פועלים בשבת עובר אלפני עור, ודוק'. וכן משמע ממש״כ הרשב״א בחי' למסכת חולין דף נ״ז גבי נשתברו אגפיה עי״ש והביא זה בשדי חמד כללים מערכת ו' כלל כ״ו אות כ״א בד״ה ומה שכתב הרב יד מלאכי עי״ש ודוק', וכ״כ הרשב״א להדיא בתשו' סי' תתקל״ח, והביא דבריו המשנה למלך פ״ד מהל' מלוה ולוה ה״ב, ויעו״ש כל דברי המל״מ, וכ״כ הנמוק״י עמ״ס סנהדרין (דף ד׳ ע"ב מדפי הרי"ף). ועיין מש״כ בזה המנחת חינוך מצוה רל״ב ומצוה שכ״ג, ובשדי חמד הנ״ל האריך הרבה בזה, ואכמ״ל.

ומיהו פליג עלייהו הרמב״ן בחי' למס' ע״ז (שם) וז״ל:    

"ומדמקשה ותיפוק ליה משום ולפני עור במלאכה דחש״מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא, דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול וכו'", עכ״ל 

הרי מבואר להדיא דפליג הרמב״ן וס״ל דבאיסורין דרבנן ליכא ללאו דלפנ״ע, ומה דבגמ' אמרינן גבי מלאכה בחולו של מועד דאיכא לאו דלפנ״ע, אינו משום דאיכא לפנ״ע בדרבנן, אלא דמלאכה בחוה״מ היא מדאורייתא.

וכן כתב הריטב״א בחי׳ למס׳ מו״ק ב׳ ע״א וז״ל:

"ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ז״ל, אי איכא איסורא דאורייתא במלאכה במועד כלל, ואיכא מ״ד שיש איסור תורה בכל שאינו דבר האבד ושלא לצורך כלל, וכדחזינן בפ' אין דורשין (חגיגה י"ח ע"א) דמייתי לה מקראי טובא וכו׳, ואמרי׳ נמי בפ״ק דע״ז לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד, והוינן בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול, ולא מצינו בשום מקום בדברים של דבריהם שאסור מפני חשש זה", עכ״ל הצ״ל.

נמצא, דנחלקו הראשונים אי איכא באיסורין דרבנן הלאו דלפני עור, דר״ת ודעימיה ס״ל דאיכא לפנ״ע בדרבנן, והרמב״ן ודעימיה ס״ל דליכא.

וא”כ לכאו׳ יהי׳ תלוי נדו״ד בהאי פלוגתא, דלשיטת ר״ת ודעימיה דס״ל דאף באיסורי דרבנן איכא ללאו דלפנ״ע, ה״נ בנדו״ד אית ביה משום לפנ״ע, אבל לשיטת הרמב״ן ודעימיה דס״ל דבאיסורי דרבנן ליכא ללאו דלפנ״ע, א״כ בנדו״ד דשכר שבת הוי דרבנן לא יהי׳ כלל הלאו דלפנ״ע.

דברי התורת חסד דבספיה בידים כו”ע מודו דאף באיסורי דרבנן איכא לפנ״ע, והעולה מזה לנדו”ד, ועוד דקי”ל דאיכא לפנ״ע בדרבנן.

ב.       מיהו ראיתי בשו״ת תורת חסד או״ח סי' ה' שכתב דכל פלוגתת הראשונים הנ״ל אי איכא לאו דלפנ״ע באיסורין דרבנן, היא דווקא היכא דמעמיד האיסור לפני חבירו, והלה אוכלו ועובר עליו מעצמו, אבל היכא דמאכילו וספי ליה להאיסור בידיים, בהא כו״ע מודו דאף באיסורי דרבנן עובר בלפנ״ע, דהא אפילו לקטן אסור לספות איסור דרבנן בידיים, כמש״כ הרמב״ם בפ״ה מהל' מאכלות אסורות עי״ש, ואפילו להרשב״א בחי' למסכ׳ יבמות קי״ד ע״ב דפליג עליה וס״ל דשרי לספות לקטן איסור דרבנן, מ״מ כתב שם להדיא דזהו רק למ״ד דקטן האוכל נבילות אין בי״ד מצווין להפרישו, אבל לגדול אפילו הרשב״א מודה דאסור לספות לו איסורין דרבנן. ועי״ש כל דברי התורת חסד, ומה דיישב עי״ז סתירה בדברי הרא״ש ואכמ״ל.

ולפ״ז בנדו״ד נראה, דהא בעצם מה שישלם ראובן להחזן את ה-$500, כבר עובר על איסור שכר שבת, והוי ספיה בידיים להאיסור, וא״כ לדברי התורת חסד הנ״ל לכו״ע עובר בזה על לפנ״ע ואסור [ועיין עוד בשדי חמד הנ״ל סוף אות כ״א].

ועוד י״ל דמ״מ כבר איפסקא הילכתא דאף באיסורי דרבנן איכא הלאו דלפנ״ע, כ״כ הרמ״א ביו״ד סי׳ ק״ס סעי׳ א' עי״ש [והבאנו דבריו לקמן בענף זה סוף אות ה׳], וכן משמע ממה דפסיק הרמ״א באו״ח סו״ס קס״ג דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפנ״ע, וכ״כ בכנסת הגדולה יו״ד סי' נ״ה הגהות ב״י אות פ״ט, ובשו״ת משפטי שמואל סוף סי' קל״ד, ובשו״ת חות יאיר סי' קפ״ה, וביד מלאכי אות שס״ד, ובשדי חמד כללים מערכת ו' כלל כ״ו אות כ״א, ובשו״ת מנחת יצחק ח״ז סו״ס ס״ב. ועיין עוד באמרי בינה תשובה ב', ובמנח״ח מצוה שנ״ג, ובחזון יחזקאל ב״מ פ״ו ה״ו, ובשו״ת מהרש״ג ח״ב סי' רי״ז ד״ה עוד ראיתי, ואכמ״ל.

וא”כ פשיטא דהכא להסוברים דכה״ג הוי שכר שבת, אפילו דאינו עושה מלאכה בגופו [המג״א דלעיל], אף אי נימא דאין איסור להנותן, מ״מ קא עובר משום לפנ״ע.

בדין לפנ״ע היכא דהנכשל מזיד, ודברי האחיעזר ונפק”מ לנדו”ד.

ג.        איברא דיש לדון עוד בנדו״ד, דהנה כתב המנחת חינוך בקומץ המנחה למצוה רל״ב להסתפק במי שמוכר לחבירו דבר האסור מדרבנן, אי עובר בזה על לפנ״ע מדאורייתא, דלא גרע ממשיא עצה רעה לחבירו דעובר אלפנ״ע מדאו', או דילמא דאינו עובר אלא מדרבנן, דהואיל והתורה הא אמרה על דבר זה שהוא מותר, תו לא שייך למימר דאמרה בזה דהמכשיל את חבירו עובר בלפנ״ע. ועי״ש כל דבריו, ומשמע דנוקט למעשה דעובר בלפנ״ע דאורייתא דלא גרע ממשיא עצה רעה לחבירו. וכן כתב לחקור בשו״ת פני יהושע חו״מ סי' ט' עי״ש. ועיין עוד בשו״ת תורת חסד הנ״ל, ובשו״ת בית יצחק או״ח סי' ס״ה, ובשדה יצחק ח״א סי' ה'.

ומיהו בשדי חמד (דברי חכמים סי׳ ל״ו) פליג עליה, וכתב דדבר פשוט הוא דאינו עובר אלא מדרבנן, דאיך יעלה על הדעת דהמכשיל שאין הוא עושה האיסור בפועל, רק מכשיל את חבירו, יהי' דינו חמור יותר מהנכשל עצמו, והא הנכשל עצמו לא עובר אלא אאיסור דרבנן, והיאך נימא דהמכשילו עובר בלאו דאורייתא, עי״ש כל דבריו.

והנה כתב החינוך מצוה רל״ב וז״ל:

"וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עוברי עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד", עכ״ל הצ״ל.

ועיין בספר קהלות יעקב עמ״ס ע״ז סי' ג' שתמה למאי הוצרך החינוך להטעם שיתפתה לעבור פעמים אחרים, וכתב שם דכוונת החינוך לחדש דאף היכא דהנכשל הוא מזיד בעבירה, עובר המכשילו בלאו דלפנ״ע, משום שעי״ז נעשית לו כהיתר, ויתפתה משו״ה לעבור פעמים אחרים, ולפיכך אכתי קרינן ביה לפנ״ע לא תתן מכשול.

וכ”כ הרמב״ם בפ״י מהל' כלאים הל״א וז״ל:

"המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד, הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפני עור לא תתן מכשול", עכ״ל.

הרי להדיא דאפילו היכא דהלובש הוא מזיד עובר המלבישו בלאו דלפנ״ע, וכנ״ל. וכן משמע ממש״כ בפי״ב מהל' רוצח הי״ד עי״ש ודוק'.

והנה כתב בשו״ת אחיעזר ח״ג סי' ס״ה ס״ק ט' [וכ״כ גם בסי' פ״א סק״ז] נפק״מ בדין זה דאף היכא שהנכשל מזיד עובר המכשילו בלפנ״ע, דהנה באיסור דלפנ״ע איכא ב' מינים. הא', בשמכשיל את חבירו כפשוטו, או שמשיא עצה שאינה הוגנת לחבירו. והב', במושיט לחבירו דבר איסור, כגון מושיט כוס יין לנזיר. והנה יש לומר דהא דחדשה התורה דאף היכא דהנכשל מזיד בעבירה איכא הלאו דלפנ״ע, זה דווקא בהחלק הב', דהיינו באיסורין, שמסייעו לעבור את העבירה, אבל בהחלק הא' הנ״ל, היכא שמכשילו או שמשיאו עצה שאינה הוגנת, והלה יודע בו שמכשילו או שעצתו אינה הוגנת, בכה״ג לא אמרינן דעובר אלפנ״ע, דהא אין הנכשל עור כלל, דקא חזי להמכשול וקא מבין להעצה שאינה הוגנת.

ועפ״ז כתב שם האחיעזר, דאי נימא דהמכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר אלפנ״ע דאורייתא, מדלא גרע ממשיאו עצה רעה, א״כ זה דווקא היכא דהנכשל הוא שוגג, אבל היכא דהנכשל הוא מזיד, לא יהא דינו חמור יותר ממשיאו עצה רעה דאינו עובר אם הי' הנכשל מזיד.

ולפ״ז נראה בנדו״ד נמי למימר הכי, דנהי דראובן ס״ל דהוא עובר אלפנ״ע במה שנותן להחזן שכר שבת, מ״מ אף ״לשיטתיה״ הרי החזן מזיד ברצונו ליקח השכר, ובכה״ג דהנכשל הוא מזיד באיסור דרבנן, אין המכשילו עובר בלפנ״ע וכנ״ל, וא״כ יהא הדין שצריך ראובן לשלם להחזן את ה-$500 שהבטיחו.

אלא דכתב שם האחיעזר בסו״ד דאולי יש לומר דטעם התורה דבאסורים עובר נמי אי הנכשל מזיד בעבירה, היינו משום דהנכשל הוא עור דאין אדם עובר עבירה אא״כ נכנסה בו רוח שטות, וא״כ הא שייך נמי באיסורין דרבנן, עי״ש כל דבריו שהניח בצ״ע.

וא”כ ה״נ בנדו״ד לכאו' אין לנו לחייב את ראובן מטעם זה דהוי הנכשל מזיד בדרבנן, דהאי טעמא דנעשה הנכשל עור מחמת רוח שטות שנכנסה בו שייך נמי הכא.

אלא דאולי יש לדחות דהא החזן ס״ל ״לשיטתיה״ דליכא בכאן האיסור דשכר שבת כלל, וא״כ לא שייך למימר הטעם דנכנסה בו רוח שטות, דהא לדעתו מותר לו ליטול הכסף מדינא.

מחלוקת הפוסקים בענין אי איכא לאו דלפנ”ע היכא דהמכשיל ס”ל דהוא איסור והנכשל ס”ל דהוא היתר, ובנדו”ד.

ד.       ואם כנים הדברים, באנו לנדון הפוסקים אי איכא איסור דלפני עור היכא   דהמכשיל ס״ל דהוא איסור, ו״הנכשל״ ס״ל דהוא מותר, ונבאר.

דהנה כתב השער המלך פ״ט מהל' אישות הט״ז להסתפק במש״כ הרשב״א בתשו' ח״ג סי' רנ״ג [והביא דבריו הב״י יו״ד סו״ס א'] דטבח שאמר שלא שחט בהמה זו, ובאו ב' עדים והעידו שהוא שחטה, דמותר הבשר באכילה לכל העולם, אבל להטבח עצמו אסור, וכתב השעה״מ להסתפק אי מותר להטבח        להאכיל הבשר לאיש אחר, מי עובר כה״ג אלפני עור, דהא לשיטתיה הבשר אסור, או דילמא דהואיל ולכו״ע מותר לאכול אינו עובר בלפנ״ע.

והוכיח לזה מדברי השיטמ״ק למסכת נדרים דף צ' ע״ב משם שיטה לא נודעת למי, [התם מיירי במי שאמרה לבעלה טמאה אני לך, והק' שם התוס' אמאי לא מהימנה והא שויא אנפשא חתיכא דאיסורא, ותי' משם הרב רבי אלעזר דרק הוא מוזהר בה והיא אינה מוזהרת בו, עי״ש ואכמ״ל] וז״ל:

"ואי קשיא היאך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חתיכא דאיסורא על עצמה, ועוברת גם בלפני עור לא תתן מכשול, יש לומר לפני עור ליכא שהרי בעל כרחה נבעלת לו וכו'", עכ״ל הצ״ל.

ומוכחא מילתא דדווקא כיון דנבעלת לו בע״כ הוא דאינה עוברת בלפנ״ע, אבל אם היתה נבעלת לרצונה שפיר הוי קרינן בה הלאו דלפנ״ע, וא״כ מוכח דהיכא דהנכשל ס״ל דהוא מותר, אפ״ה אם המכשיל ס״ל דהוא אסור, עובר המכשיל בלפנ״ע.

ועי״ש שכתב דלפ״ז מי שהוא נוהג לאסור עישון ביו״ט, אסור לו ליתן להנוהג היתר דקא עובר בזה אלפנ״ע וכנ״ל. [ועיין בשו״ת פרי יצחק ח״ב סי׳ ל״ח מש״כ על דברי השעה״מ הנ״ל, ואכמ״ל].

וא”כ לפ״ז ה״נ נימא דעובר ראובן בלפני עור, אפילו דהחזן לשיטתיה ס״ל כדעת האומרים דליכא משום שכר שבת היכא דלא עביד פעולה בגופו [מרן הגר״ח זצוק״ל והמהרש״ג דלעיל], ואולי יהא רשאי ראובן למימר איני רוצה להיכשל בלאו דלפני עור וכנ״ל.

ומיהו פליג עליה בשו״ת מבי״ט ח״א סי׳ כ״א וז״ל בתו״ד:

"ולענין הנזהרים ואוכלי' פירות שביעית בקדושתן כפי מה שכתבתי, אם יוכלו לקנות או למכור פירות שביעית לאותם שאינם אוכלים בקדושת שביעית, היה נראה בתחלת המחשבה שהיה אסור למכור ולקנות, אבל בדקדוק היפה נראה שמותר לקנות ולמכור להם, ולא יחושו לומר שהם מוסרים להם דמי שביעי׳ ולא יאכלום בקדושתם, וכן אם ימכרו להם מעט פירות שביעית שלא במדה, לא יחושו עליהם על מה שלא יאכלום בקדושה, אעפ״י שהם מצווים לדעתינו האוכלים פירות שביעית בקדושה, דהא דאסור למכור לחשוד או לע״ה פירות שביעית, היינו משום דהוא מצווה כמונו ויודע שיש בהם איסור לאוכלם שלא בקדושה ואפ״ה אוכלים אותם, אסור ג״כ עלינו למוכרם להם, כיון שאנו יודעים שהם חשודי' ויהיו חוטאים בנפשותם על ידינו ואנו נותני׳ מכשול לפניה׳, אבל כשהדבר להם התר שסומכי׳ על המורים להם התר בדין תורה, לא נדון אותם לדעתינו כעורי׳ שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נר׳ להם התר ואינם נזהרים", עכ״ל הצ״ל.

ויעו״ש שהביא לזה ראיה ואכמ״ל.

וחזינן להדיא דפליג אמש״כ השער המלך הנ״ל, וס״ל דהיכא דהנכשל ס״ל דהוא היתר ואין בזה שום איסור, אין הנותן לו עובר בלפנ״ע אף דלשיטתיה הוא איסור.

וכ”כ להדיא כהמבי״ט גם בשו״ת כתב סופר יו״ד סי' ע״ז. ויעו״ש כל דבריו מה שהוכיח כן מכמה דוכתין, ומה שדחה ראיית השעה״מ מהשיטמ״ק הנ״ל, ועין עוד מה שהק' הוא בחאו״ח סי' ס״ו, דדברי השעה״מ סותרין את עצמן, דהכא כתב דאסור למי שנוהג איסור בעישון ביו״ט ליתן להנוהג היתר משום לפנ״ע, ואילו בפ״ג מהל' לולב הכ״ה כתב דמותר. ועיין עוד במנחת שלמה ח״א סי' מ״ד וסי' נ״א אות כ״ג ד״ה באות י״ב, ואכמ״ל. הא קמן דנחלקו הפוסקים היכא דאחד ס״ל דהדבר אסור, אי מותר לו ליתן הדבר לחברו שס״ל שהוא מותר, דהשעה״מ ס״ל, דה״נ איכא הלאו דלפני עור, ופליגי עליה המבי״ט והכתב סופר וס״ל דאינו עובר.

ולפ״ז נראה בנדו״ד דיהא תלוי בהאי פלוגתא, דלהשעה״מ עובר ראובן בלפני עור אי יתן הכסף להחזן, ולהמבי״ט והכת״ס אינו עובר. ומ”מ כבר חזינן דפסק המשנ״ב דאסור ליתן שכר שבת משום לפנ״ע, וביאור בזה לפמש״כ השערי ישר (ש"ה פ"ג) גבי ריבית.

ה.       ומ״מ כבר חזינן דפסק המשנ״ב דהנותן שכר שבת עובר בלפני עור, ואסור לו ליתן משום כך.

והנה דבר זה צ״ב רב, דהא אי רמיא עליה חיוב מצד משפטי הממונות לשלם את השכר שבת, האיך יפטור את עצמו מלשלם במה שעובר על לפנ״ע.

ונראה לבאר בזה, דהנה איתא בגמ' קידושין ו' ע״ב:

"אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, האי הנאת מלוה ה״ד, אילימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמשה, הא רבית מעלייתא הוא, ועוד היינו מלוה, לא צריכא דארווח לה זימנא", ע״כ.

וכתב עלה הריטב״א שם ז״ל:

"בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, ואמרי' האי הנאת מלוה היכי דמי, אילימא דאמר לה ארבע בחמשה, פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו, רבית מעלייתא הוא, פירוש לישנא בעלמא קא מקשי ליה, היכי קרי הערמת רבית, אבל ודאי אפילו ברבית גמורה, אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת, דמעות דרבית שפרעם לוה למלוה קנהו לגמרי וממון גמור הם לו, אלא שיש עליו חובה להחזירו, ובית דין מוציאין ממנו, ואם מת אין בניו חייבין להחזיר, אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם, ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מיתקן לאויה, כדמתקן לאו דגזל בהשבון, וכדפרי' בפ' איזהו נשך פירוש מרווח", עכ״ל.

ומבואר מדבריו דמעות דרבית קצוצה [דארבע בחמשה הוי רבית קצוצה דאסורה מדאורייתא], אי כבר נתנם הלוה להמלוה, זכה בהו המלוה לגמרי וממונו הם, והיינו דס״ל להריטב״א דאיכא חיוב ללוה מצד משפטי הממונות לשלם להמלוה את הרבית קצוצה, אלא דהתורה אסרה לשלם אותה, והכי כתבו בדעת הריטב״א העצמות יוסף שם והמחנה אפרים דיני רבית סי׳ ב׳ והחזו״א אבה״ע סי׳ מ״ב סק״א והשערי ישר שער ה' פ״ג עי״ש.

והק’ ע״ז המחנ״א והחזו״א הנ״ל, דהא כיון דהתורה אסרה על הלוה לשלם להמלוה את דמי הרבית, היאך ייחשב זה כחוב ממוני, וכמו דהמקדש במלוה אחר ששימטתו שביעית אינה מקודשת דרחמנא פטרה והפקיעה החיוב הממוני מהלוה, כ״כ ברבית התורה הפקיעה את החיוב לגמרי, ולא רמי על הלוה כלל החוב, ועי״ש מה שכתבו בזה, ועיין עוד בחזו״א יו״ד סי' ע' סק״א, [ועיין עוד בשו״ת משנה הלכות ח״י סי׳ ער״ה גבי חוב ששימטתו שביעית] ואכמ״ל.

ועיין בשערי ישר שם מש״כ בזה, ובסו״ד כתב לחלק בזה בין רבית קצוצה דאסורה מדאורייתא, לבין אבק רבית שאסור מדרבנן, דברבית קצוצה אמרה התורה דאסור ללוה לשלם את חיובו הממוני, ובאמת רמי עליה חיוב מצד משפטי הממונות לשלם, אלא דאין הרשות בידו לשלמו דהתורה אסרה זה עליו, אבל באבק רבית שאינו אסור אלא מדרבנן, ע״כ צ״ל דרבנן לא אמרו ללוה שיעבור על מצות פריעת בע״ח ועל איסור גזל, אלא דהם הפקיעו את עצם החיוב הממוני מהלוה, ויש כח בידם לעשות כן מדין הפקר בי״ד הפקר.

נמצא לדברי השערי ישר דבריבית האסורה מן התורה רמי על הלוה חיוב ממוני מצד משפטי הממונות, אבל ברבית דרבנן אין עליו כלל חיוב, דרבנן הפקיעו החיוב לגמרי.

[ובביאור ענין זה דמצד משפטי הממונות רמי על הלוה חיוב ממוני לשלם הרבית להמלוה, ומאידך גיסא אסרה התורה עליו מצד משפטי האיסורים לשלמו, עיין בספר שערי חיים למרן הגר״ח שמואלביץ זצוק״ל עמ״ס קידושין סי׳ י״ד ואכמ״ל].

והשתא לפ״ז נראה, דהנה כתב הרמ״א ביו״ד סי׳ ק״ס סוס״א וז״ל:

"והא דהלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא, אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו׳", עכ״ל.

והיינו דבאבק רבית דאינו אסור אלא מדרבנן, אין איסור כלל על הלוה מצד תשלום הרבית ע״י, אלא רק מצד לפני עור, דמכשיל את המלוה ברבית דרבנן.

וא”כ לדברי הגרשש״ק הנ״ל יוצא, דמשום לפני עור עשו רבנן הפקר בי״ד הפקר, ע״מ להפקיע מעם הלוה את חיובו הממוני כלפי המלוה.

ולפ״ז נראה דה״ה בדין שכר שבת, דאף אם נימא כאותן דס״ל דליכא איסור כלל על הנותן משום שכר שבת, מ״מ משום לפני עור איכא, וכדפסק המשנ״ב הנ״ל, והלכך עשו רבנן הפקר בי״ד והפקיעו מעמו את חיובו הממוני לשלם לשכירו.

מסקנא דמילתא בנדו”ד דתליא בפלוגתת המג״א עם מרן הגר״ח זצוק”ל והמהרש״ג אי איכא בכאן משום שכר שבת.

ו.         והשתא נראה בנדו״ד דאי נימא כהמג״א דס״ל דאף היכא שאינו עושה מלאכה בגופו איכא איסור דשכר שבת, איכא הרבה צדדים לפטור את ראובן מלשלם להחזן. הא', דמצי למימר קים לי כמש״כ הב״ח דאיכא איסור נמי על הנותן, ובשל זה האיסור אין עליו כלל חיוב ממוני מצד הדין לשלם. הב', אפי' נימא כאותן הסוברים דאין איסור כלל על הנותן, מ״מ פסק המשנ״ב דאיכא ביה משום לפנ״ע [ואף דיש לבאר דבר זה וכמשנ״ת לעיל אי אמרינן לפנ״ע באיסורין דרבנן, ואי אמרינן היכא דהנכשל מזיד, ואי אמרינן היכא דהנכשל ס״ל דמותר וכנ״ל], וא״כ לדברי הגרשש״ק הנ״ל הפקיעו רבנן את החיוב הממוני מעם השוכר, ואינו חייב לשלם להחזן את ה-$500.

איברא דלשיטת מרן הגר״ח זצוק״ל והמהרש״ג הנ״ל, דס״ל דהיכא דאינו עושה פעולה בגופו ליכא איסור דשכר שבת, א״כ פשיטא דחייב ראובן לשלם להחזן את ה-$500 וכנ״ל.

ענף ה': בענין אי מצינן למימר קים לי בדבר איסור הנוגע לממון

בענין אי שרי למימר קים לי באיסור, כשנובע הימנו דין ממוני.

א.       והשתא אחר כל זה באנו לנדון אי מצי למימר ראובן להחזן קים לי כהמג״א דאיכא הכא איסור דשכר שבת, ופטור אני מהני ב' טעמים שזכרנו, או משום דאין עלי חיוב ממוני כלל וכדברי הב״ח, או משום לאו דלפני עור והפקיעו רבנן לחיוב זה.

והנה כתב הטור בחו״מ סי׳ קס״ג וז״ל:

"כל הדברים שהן לשמירת העיר תלמידי חכמים פטורים, דאינן צריכין שימור שתורתן משמרתן, לפיכך פטורים מכל מיני מסים בין קבועין בין שאינן קבועין, והרמב״ן כתב דאין תלמידי חכמים פטורים ממעשר תבואתן ומכסף גולגלתן אלא כשהציבור נותנים ביחד כך וכך לפטור את כולן והם פוסקים ביניהם, אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים וכו', ואינו נראה לאדוני אבי הרא״ש ז״ל אלא בכל ענין פטור וכו'", עכ״ל.

ומבואר, דנחלקו הראשונים אי פטור דתלמידי חכמים מתשלומי מיסים הוא בכל גווני ואפי׳ אם אמר המלך שעל כאו״א לשלם לגולגלתו, או דילמא דבכה״ג לית להו האי פטורא.

וכתב עלה בשו״ת מהרשד״ם חו״מ סי' שס״א בתו״ד וז״ל:

"מ״מ כיון דהוי פלוגת' דרבוותא אפשר לומר דהוי דינא כדין המוציא מחברו עליו הראיה, והצבור יאמרו קי״ל כהני, ולא מבעיא דמהני להו האי טענה שלא לפרוע בעדם, אלא דמהני ג״כ להוציא מן הת״ח, דהא כתב המרדכי שלהי פרק לא יחפור דבענין מסים הצבור לעולם דנין אות' כמוחזקין נתבעים ולא תובעים, וכן הביא מהררי״ק שרש ב', ואע״ג שהיה אפשר לומר שדבר זה הוי כמו מילי דאיסורא, כמו שאמר לו רב נחמן לרב חנן קא עבר מר אדאורייתא כו', גם שדבר זה נכנס בכבוד התורה וכמ״ש הרא״ש בתשו' והביאה הב״י שהבא להכריח ת״ח לפרוע מס בין על ידי ישראל בין ע״י גוים אין רוח חכמים נוח' הימנו כו', עד כל המסייע ומחזיק על כך הרי זה מכבד את התורה ועליו נאמר עץ חיים כו', וא״כ היה ראוי לפסוק בדין זה כדיני האיסור, דע״כ לא אמרי׳ קי״ל כפלו׳ אלא בממונא אבל באיסורא אין לומר כן כמ״ש מהררי״ק ז״ל ודבר ברור הוא, מ״מ כבר אמרו מאד צריך זהירות וזריזות במקום שיש חסרון כיס ויטו אחר המקל, לכן ראיתי להגיד כי לע״ד דבר גלוי כי הכרג״א שאנו פורעים בזה המלכות מלכי חסד יר״ה לכ״ע הת״ח פטורי' וכו'", עכ״ל הצריך לנו יעו״ש כל דבריו.

וחזינן להדיא דס״ל דכל היכא דאיכא איסור וממון יחדיו, לא מצינן למימר קים לי כשיטה פלונית, דמשום דאיכא נמי איסורא וספק איסור לחומרא, אזלינן בתר המחמיר.

וכן כפל דבר זה בחלק יו״ד סי' ס״ב, דדן שם בראובן שמכר קרקע לשמעון ע״מ שכל זמן שיחזיר לו מעותיו, יחזיר לו שמעון מה שלקח הימנו, ואחר כמה שנים מעת המכירה רוצה ראובן ליתן המעות לשמעון ושיחזיר לו מה שלקח, ושואל ראובן דכיון דבשעת המכירה היה זה התנאי, וכל אותן השנים אכל שמעון פירות, ה״ל ריבית קצוצה וחוזרת בדיינים, דכיון דאיגלאי מילתא למפרע דהמכר לא היה מכר, נמצאו המעות הלואה, ואסור לו לשמעון ליקח הפירות וגם לראובן אסור ליתנם.

והשיב דזה ודאי דאסור לעשות כן, אלא דיש לדון אם איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן, והביא בזה פלוגתת הראשונים, דאיכא דאמרי דהוי רבית קצוצה דאסורה מדאורייתא ויוצאת בדיינים, ואיכא דאמרי דאינו אלא אבק ריבית שאינו אסור אלא מדרבנן ואין יוצא בדיינים.

והסיק שם דהואיל ולכו״ע הוא איסור, ורק נחלקו אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן, א״כ הוי ספק איסור דאורייתא, ואזלינן בה לחומרא, ומפקינן מיד שמעון הפירות שאכל ונותנין לראובן, ולא מצי שמעון למימר קים לי כאותן האומרים דאינו אסור אלא מדרבנן, דדווקא לענין ממונא אמרינן הכי, אבל הכא הואיל והוא ספק איסור דאורייתא אזלינן לחומרא.

וא”כ הא קמן דס״ל להמהרשד״ם דכל היכא דאיכא איסור בהדי הממון,

אזלינן בתר האיסור, ופסקינן לחומרא, ולא מצינן למימר קים לי כשיטה פלונית.

סתימת הפוסקים דאפשר הכא לומר קים לי.

ב.       ועיין בכנסת הגדולה חו״מ סי' כ״ה אות ס״ו וס״ז דכתב דהרבה נחלקו בזה הפוסקים, וכן כתב בברכי יוסף חו״מ סי' כ״ה אות כ״ב, וכ״כ בגנזי חיים מערכת קי״ל אות א' עי״ש ואכמ״ל.

וא”כ איכא לפנינו מחלוקת הפוסקים אי מצי למימר הכא קים לי או לאו, וכבר כתב בכנה״ג הנ״ל אות ל״א וז״ל:

"היכא דיש ספק אם יכול לומר קים לי או לא, אין לומר קים לי, כיון דבהא קיימינן, הר״י הלוי ז״ל סי' נ״ב ונ״ג וס״ו, ועיין בסוף הספר בספר המפתחות סי' כ״ג, ויש מי שסובר דהיינו דווקא כשהמחלוקת הוא בקרקע אבל מטלטלין חזר הדין לקים לי, והר״י הלוי בסי' כ״ג כתב דל״ש, ובתשו' פקפקתי על דברי הר״י הלוי ז״ל והעליתי כדברי החכם החולק", עכ״ל.

הרי דפסק הכה״ג דהיכא דאיכא מחלוקת אי מצינן למימר קים לי או לאו, אמרינן קים לי [עכ״פ במטלטלין], ולדבריו ה״נ מצי ראובן למימר להחזן קים לי דאיכא הכא איסור דשכר שבת ומב' טעמים שזכרנו לעיל, או כהב״ח

דאין עלי כלל חיוב ממוני לשלם, או מטעם דלפנ״ע וכנ״ל.

ועיין בברכי יוסף שם אות כ״ג דכתב נמי הכי וז״ל:

"אי פליגי הפוסקים אי מצי למימר קי״ל אי לא, יש מי שכתב דלא מצי למימר קי״ל, וכן נראה שתפס הרב מש״ל פ״ד דמלוה סוף דין ו' ע״ש, אמנם במטלטלין עלתה הסכמת האחרונים דיכול לומר קי״ל, כמ״ש הרב כנה״ג וכו'", עכ״ל.

הרי דסתימת הפוסקים כנ״ל דמצי למימר קים לי במקום שנחלקו בזה הפוסקים, וה״נ מצי ראובן למימר קים לי וכנ״ל, ואכמ״ל.

דברי הדרכי תשובה גבי ריבית אי שרי למימר קים לי כדעה פלונית וליפטר עי”ז מתשלום, ולפ”ז ה”ה בנדו״ד.

ג.        והנה כתב בספר דרכי תשובה ליו״ד סי' קע״ז ס״ק ל״ט וז״ל:

"עי' בשו״ת גנת וורדים חיו״ד כלל ו' מסי' ד' עד סי' ו' שהאריך לתקן שטר עיסקא באיזה אופן המוכשר יותר, ומפלפל שם עם שני רבנים גדולים שבדורו ולא עלתה בידם לתקן את הדבר, דבכל נוסח ונוסח שכתבו כל א' מהב' רבנים הנזכרים שדי בהו נרגא, ולא הונח לכל א' נוסח שטרו של חבירו, והוא ז״ל המציא שם נוסחא שלישית שזה הוא נכון יותר עפ״י דתוה״ק, ובכל זה סוף דבר הניח הרב בעל גוו״ר בצ״ע וכו', ועי' מכתב שלמה חלק ב' (הנספח לס׳ מאמר מרדכי הספרדי) סי' כ״ה ומ״ו שהאריך בפלפול בזה, ומתווכח שם עם איזה רבנים ע״ד מנהג ק״ק שאלוניקי שנהגו הסוחרים לכתוב שטר ה״ע ע״פ דעת הגוו״ר דאיכא כמה רבוותא החולקים עליו וס״ל דהוי רבית, והתחכמו הסופרים לכתוב בהשטר שקבלו דעת הגוו״ר, אי סגי בהכי שלא יוכל הלוה לטעון קים לי, ועי״ש במה שהאריך בזה ובמ״ש לדינא, ועי' בשו״ת שער אשר חלק ה׳ חיו״ד סי׳ ט׳ שנשאל ע״ד גביר א' אשר רוצה לפנות מכל עסקיו ולעסוק בתורה, ושואל אם יכול ליתן כל מעותיו בהכשר ע״פ ה״ע בלי שום חשש רבית שהוא חושש לעצמו, יען כי אמרו לו שלא נהגו בעירו ללוות ע״פ ה״ע רק לת״ח וליתומים ולאלמנות, וגם חשש שאם ימצא שום חולק על נוסח הה״ע של הגוו״ר והלוה יהי' מוחזק, יאמר קי״ל ולא יתן לו שום ריוח, ועי״ש במ״ש בזה, וכתב דנוסח ה״ע של הרב בעל גוו״ר הוא בנויה ועומדת עפ״י דעת הפוסקים, וכדבריו עיקר אם כדי לצאת כל הדעות המערערים על הנוסח ה״ע של הגוו״ר זאת יעשו שיכתבו בתוך השטר שקיבל עליו המתעסק דעת הפוסקים המתירין עיסקא זו ושלא יוכל לומר קים לי כדעת החלוקים על היתר זה וכו׳", עכ״ל הצריך לנו.

וחזינן להדיא מדבריו דס״ל דמצי לוה לטעון קמיה מלוה קים לי כדעות דהוי רבית ואין אני מחוייב לפרוע לך הרבית הלזו, ואף דהוי קים לי גבי איסור רבית, מ״מ הואיל ובא להוציא המלוה מעמו ממון, שפיר מצי למיטען הכי, ודוק'.

ולפ״ז ה״ה בנדו״ד הואיל ובא החזן להוציא ממון מראובן, שפיר מצי ראובן למיטען גביה, קים לי דאיכא הכא איסור דשכר שבת וכהמג״א הנ״ל, וכהב״ח דס״ל דליכא כלל חיוב ממוני כלפי השכיר, ואפי' נימא דלא כהב״ח, מ״מ הא כבר פסיק המשנ״ב דאיכא בהכא משום לפני עור, וא״כ איני חיב לך מצד זה, דרבנן הפקיעו החיוב וכנ״ל.

תבנא לדינא.

א. נחלקו הראשונים והפוסקים אי שליח ציבור נכלל בכלל המינויין והשררות דבן יורש בהם את אביו, ותחילה הוי לן ס״ד דאי הוי ש״ץ ״שררה״ א״כ הוי כאילו ״מכר״ החזן את ״העמוד״ לראובן, והוי ממש כמקח ומכר, ומיהו כבר איפסקא הלכתא דאין בעל שררה יכול למכור שררתו לאחר.

ב. ומדיני ממונות נראה, דאם לא נפסד החזן כלל במה שלא ניגש לפני העמוד להתפלל באותה תפילה [כגון שאינו מקבל כלל משכורת מביהכ״נ או שלא הופחת לו ממשכורתו כלל], אזי תלוי במחלוקת הפוסקים אי איכא דין דשכירות פועלים על שב ואל תעשה, דלהמחנ״א ודעימיה דס״ל דליכא דין שכירות פועלים בשוא״ת, א״כ פטור ראובן מלשלם להחזן, אבל להמנחת פתים דס״ל דאיכא דין דשכירות פועלים בשוא״ת, א״כ חייב ראובן לשלם לו, דהוא פועל שלו.

אמנם אם הי׳ להחזן איזה הפסד ממון עי״ז, נראה דאף לדעת הפוסקים דליכא דין שכירות פועלים בשוא״ת, מ״מ חייב לשלם לו, ותלוי במחלוקת הראשונים כמה חייב לשלם, דלרש״י ודעימיה חייב לשלם לו רק מה שהפסידו, ולהרא״ש ודעימיה חייב לשלם לו כל מה שהבטיחו [ונחלקו הסמ״ע והקצוה״ח בדעת הרא״ש, דלהסמ״ע חייב לשלם רק מה שנראה לעיניים שהי' החזן יכול להרויח, ולהקצוה״ח חייב לשלם כל מה שהבטיחו, דכיון שנפסד קצת על ידו מגלגלין עליו את הכל].

ג.        אי נימא דחייב לשלם לו כל ה-$500 מדין שכירות פועלים וכנ״ל, יש לדון אי שרי ליה להחזן ליטול הכסף מדין שכר שבת, ותלוי במחלוקת הפוסקים אי איכא איסור שכר שבת על ״אי פעולה״, דדעת מרן הגר״ח זצוק״ל והמהרש״ג דאין איסור שכר שבת על ״אי פעולה״, ופליג עלייהו המג״א וס״ל דאף היכא דאינו עושה מלאכה בגופו איכא איסור שכר שבת.

וגם תלוי במחלוקת הפוסקים אי איסור שכר שבת הוא גם על הנותן, וחידש הב״ח והסכים עמו הפרמ״ג אף בדעת הטור דאין עליו כלל חיוב לשלם, או דהאיסור הוא רק על המקבל. ונראה דמצי ראובן למימר קים לי כהב״ח והפרמ״ג דאין עלי כלל חיוב לשלם לו.

ואפי’ נימא דלא כהב״ח והפרמ״ג, כבר פסק המשנ״ב דאף דאין איסור שכר שבת על הנותן, מ״מ משום לפני עור אסור לו ליתן, ואמנם יש הרבה לדון אי איכא בכאן איסור דלפנ״ע [דהא הוי רק דרבנן, ועוד דהחזן לשיטתיה אינו עובר איסור, דמצי ס״ל דאין איסור שכר שבת בשוא״ת, ועוד דהוי החזן מזיד ברצונו ליקח הכסף (וכבר נתבאר זה לעיל)], ומ״מ נראה דמצי ראובן למימר קים לי דאיכא בכאן איסור דלפנ״ע ופטור אני מהכל. [אמנם בכה״ג שהי׳ להחזן הפסד ונתבאר לעיל דחייב לשלם לו, פשיטא דליכא איסורא דשכר שבת דהוא חייב מדינא דגרמי].