תביעות על משכורת והוצאות שותפות של תלמוד תורה

תביעות בין מעביד ועובדיו בנושא משכורות והוצאות שוטפות של תלמוד תורה

התביעות

א. משכורות והוצאות שוטפות ל - 8 חדשים בסך 408,600 ש״ח.

ב. משכורות והוצאות שוטפות לשאר החודשים עד סוף השנה - 255,375

ש״ח.

ג. תשלום שכירות הבנין עד סוף השנה בסך 16,800 דולר. שהם 75,600 ש״ח.

ס״ה התביעה - 739,575 ש״ח

טענת התובע

בתביעה שלפנינו תובע מנהל הת״ת הרב ש. וצוות המלמדים את הרב י. מנהל מוסדות ״א״ בעיר ב. לאחר שהרב ש. סיים עבודתו כמנהל ת״ת במקום אחר, בא בדו״ד עם הרב י. לפני הרב ש. עמדו אפשרויות אחדות, שביניהם היה רעיון של ניהול במוסדותיו של הנתבע הרב י. לאחר חיזורים אחר הרב ש. לטענתו, הוחלט להיענות לבקשתו זו של הרב י, מתוך כדאיות להצלחתו של הת״ת בשל ביסוסו הכלכלי של הרב י, וכן משום שהוא מוכר במשרד החינוך ומשום האזור בו שוכן הת״ת. לאחר שהרב י. לא נענה לתובעים, לטענתם, להשתלב בת״ת ״א״, כמלמדים בלבד, חשש לטענתם שיקימו ת״ת עצמאי שלהם, יזם פגישה שעסקה בגובה המשכורות ובהכנת פרטי העסקתם של התובעים בתחום ״א״ כת״ת נפרד בניהולו של הרב ש. בראשית אב תשס״ה נחתמו החוזים. ולהלן נוסח החוזה שנחתם עם הרב ש.

”בראשית חדש אב על דעת שהרב ש. יעבוד בשטח ת״ת ״א״: סוכם כי הרב ש. שיחי׳ יעבוד כמנהל בסניף בת״ת א. ומשכורתו אם יעבוד 10 שעות בבקר במידה ויהא אחראי על מתמידים 15,000 ש״ח כולל משכורת 13 ופצויים וכל הזכויות.

ובמדה ולא יקום הסניף - אז ישמש כמלמד בת״ת בל״נ.

חתומים - ש. , י. ״.

לאחר חתימת החוזה התנהלו העניינים לטענת התובעים כדלהלן, נצטטם

כפי שניסחו הם בעצמם את התביעה בסיכומים בכתב, בזה״ל:

נסיון ראשון לביטול החוזה - לקראת ט״ו באב למחרת האירוסין של בתו של המנהל החינוכי .. הוזמן הר׳ י. לאחד מהרבנים שליט״א ונתבקש ממנו לנתק את הקשר עם הרב ש., ולא ניתנה לו אפשרות להגיב.

למחרת הפגישה אמר הנתבע לתובעים שהוא מבחינתו יעמוד בחוזה שנחתם בכל תוקף, אך יעץ מס׳ אפשרויות: הצעה לרב ש. להיות ר״מ בישיבה קטנה במקום אחר. לחלופין למצוא מקום אחר בעיר ולנהלו מבלי לפרסם בציבור בשום פנים ואופן כי הוא עומד בראש התלמוד תורה.

חתימת החוזה לשכירות המבנה - ישנו מבנה באזור התעשיה, שלפני כ-7 שנים שכר אותו הנתבע לצורך הקמת בית ספר לבנות, לקהילתו של אחד הרבנים שליט״א, ובנין זה פונה בסיום שנה״ל התשס״ד.

הנתבע ביקש שיישמר בסודיות וכי אף אחד לא ידע שהוא השוכר.

לצורך כך נערך חוזה אישי בין הנתבע הר' י. ובין מר ד. אשר תוכנו הוא שד. הוא יהיה השוכר לכאורה, אך בפועל כל האחריות רובצת על כתפו של י. וכך נעשה.

הכניסה למבנה באזור התעשיה: (והמכשול השלישי בהצלחת הרישום) בשבוע האחרון לפני תחילת הלימודים כשהראש נתון בעיקר בענין הרישום נאלצנו לטפל לבד בכוחות עצמנו בהכשרת בית הספר ללא ציוד כלל אפילו לא שולחן אחד ולא כיסא אחד ולא ארון אחד ולא לוח, יום ולילה בכוחות משותפים על חשבון העבודה לרישום, התרוצץ המנהל החינוכי הרב ש. מאחד לשני הן לעיריה והן למנהלי המוסדות שיתרמו לו ציוד לביה״ס, וזאת לאחר שהתחייב הנתבע שיביא ציוד מושלם לביה״ס ולא הביא.

בנוסף לכך צביעת הכיתות סידור התקרה האקוסטית זה היה סיוט של עבודה אך לא היה אפשרות אחרת פשוט עשינו זאת בעצמנו למרות אי מיומנויותינו בדבר.

המכשול השלישי - אור לר״ח אלול בשעה 2.00 בלילה הופצו מודעות בחתימת ידו של אחד הרבנים נגד הרב ש. והת״ת שהוא מקים, וכך בבוקר כאשר הורים רבים צועדים עם ילדיהם, נרתעו לאחוריהם, ולאחר מעשה, הדבר הוכח שבצירוף החששות של הורי התלמידים והקשיים שעמדו בפניהם: מקום מרוחק, לא ברור חוסנו הכלכלי של התלמוד תורה החדש מאחר והוא מסתתר. מכתבו הנ״ל של אחד מהרבנים.

לאור כל האמור לעיל התאכזבנו קשות ביום הראשון של הלימודים ובסה״כ הגיעו 48 תלמידים.

יצרנו קשר עם ההורים שהסבירות הגבוהה היתה שיגיעו, ולצערנו הרב, פרטו בפנינו את החששות הכבדים לסגירת בית הספר מאחר ואין הם ידועים מי הוא החוסן הכלכלי של התלמוד תורה. ובפרט שהת״ת באזור התעשיה, דבר המקשה מאד עליהם מחמת המרחק והסעות ולא כפי שהבטחנו להם שהת״ת יהיה בעיר. עכ״ז חלק לא מבוטל מהם אמרו שימתינו לשבוע ושבועיים.

מסירות הנפש למיעוט ההוצאות - 1. שטיפת הת״ת ונקיונו ע״י המלמדים ומשפחותיהם. 2. המנהל משמש כמחנך כיתה לחסוך בעוד משכורת של ר״מ אע״פ שאינו חייב עפ״י החוזה. 3. המנהל משמש גם כמזכיר הת״ת.

ה״שינויים״ - 1 - לאחר חג הסוכות התקשר הנתבע הר' י. למנהל החינוכי הרב ש. והסביר את הקשיים שלו מאחר ויש מס' מועט של תלמידים ואמר למנהל החינוכי שכפי הנראה יצטרכו המלמדים לשאת בהוצאה ע״י הורדה של כ - 1000 - 2000 ש״ח משכרם וכי עלינו להתחשב בו במצב, המנהל הרב ש. אמר על דעתו האישית כי נראה לו שהמלמדים אכן יסכימו להתחשב במצב שנראה כסופי וללא שינוי.

שינוי 2 - לקראת ר״ח כסלו זומן הרב ש. לפגישה אישית עם הרב י. בביתו ובה הסביר הרב י. שהנטל של התלמוד תורה הוא כמליון שקל בשנה וכי קשה עליו לשאת בנטל ולכן החליט שאינו יכול לשאת עליו בנטל יותר מסך חצי מליון ש״ח שנתי, והדגיש שלא יחשב הדבר כפריצת חוזה אלא כהלואה בלבד מצד המלמדים.

שינוי 3 - לאחר כשבוע, שזה למעלה מחודשיים שעדיין לא קיבלנו אפילו משכורת אחת מושלמת, נתקיימה שוב פגישה בין הרב ש. לרב י, קבע הנתבע הרב י. שהסכום יהיה 360,000 ש״ח שנתי חוץ מתשלום שכר לימוד ההורים שזה ג״כ יהא לתלמוד תורה וכן יממן את התקציב השוטף כגון ציוד משרדי וחומרי נקיון והגיינה.

שינוי 4 - לאחר ר״ח כסלו בפגישה שנתקיימה בין הרב י. והמלמדים בתלמוד תורה קבע הרב י. כי ישלם רק 300,000 ש״ח שנתי וכי עלינו לחתום על חוזה חדש שבו יסוכמו הדברים.

רק אז נתברר לנו עד כמה הובלנו שולל צעד אחר צעד בחוסר נאמנות מצידו של הנתבע. (הדגשת בית הדין)

שינוי 5 - לקראת חנוכה הגיע ג. שהוא מונה לאחרונה ע״י י. להיות מנהל אירגוני למוסדותיו עם בקשה לחתום על הסכם חדש. נדהמנו ולא האמנו לדרישות לא הוזכר שם שהכסף שלא נקבל כעת, הוא כהלוואה, ובוודאי לא הוזכר שהחוזים הראשונים בתוקף.

שינוי 6 - בפגישה שהיתה בביתו של הנתבע קיבלנו הלם בכך שקבע שנסכים לכך שהחישוב יהיה למפרע ובל נשכח שהכל מסביב לאיום ״לא תחתמו לא תקבלו״, בבחינת ״תליוהו״ והמצב הכלכלי של המלמדים בכי רע ואין כל פרוטה לפורטה.

התביעה  

1. לעמוד בקיום הבטחתו וכפי שחתם עם המנהל החינוכי והדבר כולל בתוכו את חלק מהמלמדים שאינם נמצאים איתנו כעת בדין, סך שעד היום הוא לפי החישוב דלהלן:

מכינה הרב א. 6,500 ש״ח 8 xX חדשים סה״כ. כיתה א' הרב ב. 4,500 ש״ח 8 xX חדשים סה״כ. כיתה ב' הרב ג. 8,500 ש״ח 8 xX חדשים סה״כ. כיתה ג' הרב ד. 7,000 ש״ח 8 Xx חדשים סה״כ. כיתה ד' הרב ה. 8,500 ש״ח xX 8 חדשים סה״כ. המנהל החינוכי הרב ש. 15,000 ש״ח 8 xX חדשים + מלמד בכיתה בפועל יום שלם. (בהמשך ויתר הרב ש. על תביעה נוספת זו). הרב ו. 2,000 ש״ח 5 xX חדשים סה״כ. חשמל סה״כ כ-1000 ש״ח לחודש 8 xX חדשים. מכונת צילום סה״כ 2,000 ש״ח. נקיון ותחזוקה סה״כ כ 5000 ש״ח לחודש (מה שנעשה ע"י הרב ש. וב"ב בניגוד לתפקידנו אינו פוטר מלשלם זאת). טלפונים סה״כ כ-600 ש״ח לחודש. מבצעים ופרסים סה״כ 2,500 ש״ח. פרסומים בעיתונות המקומית טרם פתיחת שנה״ל בסך כל כ-1,500 ש״ח. בנוסף לכך דבר שאינו קשור אלינו באופן ישיר כלל וגם לא בצורה עקיפה זה תשלום השכירות של המבנה למר ד. בסך של $2,400 + מע״מ + החזקה 8 xX חדשים סה״כ + שכ״ט עו״ד.

כל החישוב הנ״ל המסתכם בסך של..., הינו רק מתחילת השנה עד היום מבלי לחשב את התחייבותו מהיום עד לסוף השנה ונשאר עוד 5 חודשים.

עד היום קיבלנו סה״כ 97,300 ש״ח בלבד הכולל בתוכו העברה של 3 חדשי שכירות למר ד. כך שלמעשה התקבלנו בפועל סך של כ-60,000 ש״ח בלבד, 6 משפחות מלמדים מחודש אלול התשס״ד ועד ערב פסח התשס״ה כ-8 חדשים ממוצע של 1,000 ש״ח לחודש.

נמצא אפוא כי לטענת התובעים התחייב הנתבע לממן את כל הוצאות הת״ת. לשאלת ביה״ד, אמר התובע כי מה שסוכם עם הרב י. (לאחר השינוי בעקבות הפגישה עם אחד הרבנים הנזכר) היה בעל פה כי לא עלה על דעתו שהנתבע יכחיש הכל. הרבה פעמים נעשים דברים בלי לכתוב ובלי חוזה. אנחנו הרי בני תורה. אני יכול להראות את החוזה על שכירות המקום שנערך בין הרב י. דבר שמראה שהוא כמממן והוא הבעלים האמיתי ועל אחריותו העול הכלכלי.

טענות הנתבע

הנתבע הרב י. טען כי כל התחייבותו היתה רק ביחס למתחם ת״ת ״א״, וכפי שכתוב בזכרון דברים. אמנם, חזר בו לפני תחילת הלימודים מזכרון הדברים בעקבות פגישתו עם אחד מהרבנים, אך מצידו מוכן כל הזמן אז וגם היום להעסיק את המלמדים בת״ת שלו ״א״ ולשלם להם משכורות. וגם את הרב ש., אף שאינו יכול להעסיקו במקום, בשל דרישתו של הרב הנ״ל, מ״מ ישתדל לסדר לו עבודה בעיר אחרת. הרב י. טוען איפוא שכל התחייבותו היתה בהעסקתם במקום. אך הליכתם למקום אחר היתה על אחריותם. יש לי מלמדים במילוי מקום בלבד, ויכולתי להעסיקם במקום, ואף כעת יכול אני להעסיקם. יש להם בס״ה 48 תלמידים, בקשתי מהם לצאת ולהשתלב עמי. למה המשיכו. איזה הגיון יש להחזיק כזה ת״ת של 48 תלמידים בסכום עצום. לא יעלה על הדעת שהתחייבתי סכום שכזה. תשלום שכזה ימוטט את כל המוסדות. מה ששכרתי את הבנין, אשלם. זו התחייבות שלי למשכירים ואין זה קשור לתביעת התובע. התערבותי בנושא ועזרתי הכספית באה כדי לעזור ולסייע. זה לא המוסד הראשון שאני מסייע לו ומעודד. סייעתי למוסדות אחרים כמו להרב נ. שליט״א ועוד. אין כאן ראיה שהתחייבתי על שאר ההוצאות. אני מוכן להציע להם עבודה, אבל על מה שהיה אני לא מוכן לשלם. אני מוכן לתת 300,000 ש״ח לחשבון שנתי באם ישארו שם עד סוף השנה. אך אם יסגרו כעת אשלם להם לפי היחס רק עד כעת, ולא את כל ה300,000. עזרתי להרבה מוסדות. עזרתי, פתחתי. אין לי ענין שיהיה מוסד שלי. הענין הוא לפתוח מערכות ואני עוזר [אם] (עם) יהיה 200 תלמידים. אני עומד מאחורי זה. ההסכמים שנחתמו איתם היו ע״מ שיהיה בתוך ״א״. השתנה המצב, לא התחייבתי. חתמנו על תנאי שנמצאים ב"א", אם אתם הולכים לשם זה על אחריותכם. אם הם טוענים שאני בעל הבית שיסגרו. הגיעו 48 תלמידים שחלק זה מהם, לא הסכימו לצרף כיתות. ההתחייבות היתה ע״מ שיהיה ב"ב". וכיון שיש לי מורים של מילוי מקום ואני מצרף מורים ואני בקשתי מהם לצאת, למה המשיכו את השכירות. יש מבנה שהצעתי להם, ללא כסף.

א. דין שבועת הסת בכופר הכל

בשו״ע חו״מ (סי׳ פז סע׳ א) נפסק:

"התובע לחבירו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו בטענת לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך או לקוח הוא בידי, אם הוא מודה במקצת חייב שבועה מן התורה. וכן אם הוא כופר בכל ועד אחד מכחישו חייב שבועה מן התורה וכו'. אבל הכופר בכל ואין עד אחד מכחישו פטור משבועת התורה בין במלוה בין בפקדון אבל חייב שבועת הסת אפילו אמר ליה מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם, נשבע הסת. (וברמ"א:) ובלבד שיתבענו ודאי כמו שנתבאר לעיל סי' ע״ה וכו'". עכ״ל.

ומקור דין שבועת הסת ממימרא דרב נחמן שבועת מ, ב.

ובסמ"ע שם (ס"ק ו) כתב וז״ל:

"אפילו אמר כו' והלה אומר להד״ם, פירוש, לא מיבעיא אם מודה לו שהלוה אלא שפרעו או שיש לו בידו כנגדו כ״כ, אף לפי טענת הלוה היה למלוה עמו תחילת שייכות ממון, דצריך לישבע היסת אכפירתו בכולו, אלא אפילו טען להד״ם נמי, וכ״כ הטור (סעי׳ ח) ועיין פרישה". עכ״ל.

ב.       חיוב שבועה בטענת ברי

ובשו"ע (סי׳ עה סע׳ יז) נפסק:

"כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל. כיצד, אמר לו כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני פטור אף משבועת הסת ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחויב כיון שתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי וכו'". עכ״ל.

ובבאר הגולה (אות א) כתב את מקור הדין:  

"לשון הטור, וכ״כ הרמב״ם וכו'. וכתב ה״ה, דבר זה מוסכם מכל הפוסקים ממ״ש גבי ההוא דרב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת חזקה אין אדם טוען אא״כ יש לו (שבועות מ, ב) אלמא בטענת ברי הוא בדוקא. וכ״כ בעל התרומות בסוף שער לח וכו'". עכ״ל.

נמצא כי התובע ממון מחבירו בטענה ודאית והשני כופר בכל חייב הנתבע שבועת היסת משום שאין אדם טוען אא״כ יש לו.

והנה, בנד״ד טוענים התובעים בטענת ברי שהנתבע התחייב להם את סכום התביעה הנזכרת. מאידך, מכחיש הנתבע את תביעתם וטוען כי לא התחייב להם את החזקת הת״ת במקום שהוא קיים, ורק אמר שישתדל לסייע בידם. ויש לברר אם חלה על הנתבע שבועות הסת של כופר הכל.

ג.        דרך להתחייבות ממונית חדשה

בשו״ע חו״מ (סי׳ מ סע׳ א) נפסק:

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע״פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב. כיצד, האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע״פ שאין שם עדים. או שאמר ליה בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע״פ שלא אמר אתם עידי הואיל ואמר ״בשטר״, הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע״פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכו'". עכ״ל.

ובסמ״ע (ס״ק א) כתב וז״ל:

"האומר לעדים הוו עלי עדים, ועיין דרישה שם כתבתי מאין יצא להרמב״ם דין זה, ושרבים חולקים עליו בזה וס״ל דלא מהני לזה שאומר בע״פ כי אם בהודאה שכבר חייב לו, אבל בזה שבא להתחייב לו עתה בדיבור זה, לא מהני כי אם כשכתב לו כן בשטר או באמרו אני חייב לך מנה בשטר וכדס״ל להרמב״ם גם כן. וגם הטור שהעתיק לשון הרמב״ם, השמיט דין זה שכתב הרמב״ם וכו׳, משום דלא ס״ל כוותיה בהאי, וא״כ מן התימה מהמחבר וממור״ם ז״ל שכתבוהו סתם בלי חולק וכו'". עכ״ל.

והש"ך שם (ס״ק ב) כתב על דברי הסמ״ע וז״ל:

"ולא דק, דה״ל לכתוב דחולקים וס״ל דאף באמר אני חייב לך מנה בשטר לא מהני, רק כשכתב לו כן בשטר, כמ״ש ה״ה פי״א מהל׳ מכירה (הט״ו) בשם הרמב״ן והרשב״א (שיטמ״ק כתובות קב, א ד״ה אליבא דבן ננס) ושאר מפרשים להדיא, ע״ש. וכתב עוד הרב המגיד שם וז״ל, ולפי שיטה זו אין שום צד שיהיה חייב אלא בשכתב לו שטר. ונמצא שהם חלוקין על המחבר (הרמב״ם) בשני חלקים משלשה שכתב, עכ״ל. וכן משמע בר״ן ריש פרק הנושא לפי שיטה זו, דבדברים בעלמא אי אפשר שיתחייב אלא בקבלת כסף או בקנין או בשטר כו׳. ע״ש. ולרש״י בכל גווני לא מהני כשמתחייב עכשיו, וכמ״ש ב״י לדעת רש״י, וכ״פ בש״ג ר״פ הנושא בשם ריא״ז ז״ל וז״ל: הבא להתחייב וכו׳ ה״ז אינו מתחייב אא״כ קנו מידו. וכו׳". עכ״ל.

ובנתה"מ שם חידושים (פ׳ ג) כתב:

"שאני חייב, ורבים חולקים וסבירא להו דאין יכול להתחייב בדבר שאינו חייב רק בקנין סודר או בשטר (סמ״ע וש״ך). והמוחזק יכול לומר קים לי (או״ת אורים ס״ק ג), ודוקא שאמר לו בלשון שהוא מתחייב לו עכשיו אבל אם אמר בלשון הודאה וכו' קונה לכו״ע באודיתא. ועיין ביאורים (ס״ק א)". עכ״ל.

ועיי״ש בקצוה״ח שבאר דעת הרמב״ם שמתחייב מדין אודיתא ואף קונה השני בקנין זה. אלא שדעת הקצוה״ח שקנין אודיתא מהני רק כשיש שני עדים ואומר להם אתם עדי (בניגוד לשאר קנינים). והנתה״מ שם חולק עליו וס״ל דלא בעינן שני עדים, ומהני הקנין בכל מקרה. ועיי״ש ב״משובב נתיבות״ מה שענהו הקצוה״ח ואכמ״ל.

נמצא כי יכול אדם להתחייב בממון שאינו חייב בו ע״י קנין או ע״י שטר שכתו בו ״חייב אני לך מנה״. כמו״כ יכול אדם להתחייב בממון שאינו חייב בו ע״י קנין או ע״י שטר שכתוב בו ״חייב אני לך מנה״. כמו״כ יכול להתחייב אם אמר בלשון הודאה, וקונה לכו״ע בקנין אודיתא. נחלקו הקצה״ח והנתה״מ אם שני עדים מעכבים בקנין אודיתא, ובלעדם לא חל הקנין. בניגוד לשאר קנינים שגם בלי העדים חל הקנין.

והנה בנד״ד ההתחייבות בשטר היתה ביחס לעבודתם של התובעים בת״ת ברכת דוד, ובאם היו עובדים במקום, היה בודאי חייב הנתבע במשכורותיהם גם משום השטר וגם משום שהם פועליו ושכיריו ומרגע תחילת עבודתם חל קנין השכירות וכפי שנפסק בשו״ע חו״מ סי' של״ג.

אולם בנד״ד חזר בו הנתבע מן החוזה שחתם, בעקבות פגישתו עם אחד מהרבנים הנ״ל. אף אמנם שהיה אסור לו לחזור בו מחוזה חתום, מ״מ הרי בחזרתו אין בה שום נזק לתובעים. שהרי החוזה (שנחתם בר"ח אב), הופר ע״י הנתבע (בט"ז אב), אולם הוא היה מוכן להעסיק את כל המלמדים בת״ת "א". ואף את הרב ש. יסדר בעיר אחרת. וא״כ לא נגרם שום נזק ממוני לתובעים. ויתכן להוסיף כי יש אומדנא דמוכח שאילו היה יודע הנתבע על התנגדות חזיתית ברורה וציבורית שכזו מצד אותו רב, לא היה חותם את החוזה עם הרב ש.. והרי זה כחתם על תנאי. וצ״ב וצ״ע. ומ״מ מכיון שהפרת החוזה היתה שבועיים לאחר חתימתו, שהם שבועיים לפני תחילת השנה, בלי שום נזק ממוני, יתכן שיכול היה הנתבע לחזור בו מן החוזה. אך גם אם נהג שלא כדין, במה נחייבו, הרי לא גרם נזק ממוני וכאמור.

והנה, לטענת התובעים התחייב הנתבע להחזיק את הת״ת החדש וההוצאות הכלכליות שבו. גם אם באמת התחייב כך בפניהם, הרי התחייבות זו לא נעשתה בדרך המועילה והתופשת, שהרי לא נעשה ביניהם קנין או שטר. וא״כ כיצד תועיל התחייבות זו. ונמצא כי אף לטענתם של התובעים כי באמת נתחייב לפניהם, התחייבות זו לא תקפה כלל, וא״כ תביעתם לא מתקבלת. אמנם, יש בטענתם ממש מדין פועלים וכדלהלן.

ד.       ממון שלא נתבע האם נחשב כמחילה

ובשו״ע חו״מ (סי׳ יז סע׳ יב) כתב הרמ״א וז״ל:

"בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר". עכ״ל.

והסמ"ע שם (ס"ק כו) למד בדברי הרמ״א שגם בטעה בדין הוי מחילה. אמנם השיג על הרמ״א וסובר שרק אם יתכן שמחל במה שלא תבע אז, בית הדין לא פוסק לו יותר. והוסיף וכתב בתו״ד וז״ל:

"אבל אם הדיינים רואים שהתובע תבעו בהפחות משום שטעה בדינא, ואי ידע הדין היה תובעו יותר, אין ראיה משם דאם פסק הדיין יותר שהדין חוזר וכו'". עכ״ל.

והש"ך שם יישב את דברי הרמ״א.

ובפת״ש שם (ס"ק יח) סיכם וכתב וז״ל:

"ועין בפנים בש״ך דמבואר דעתו לדינא דאם רואה הדיין שהתובע טועה בדין מה שאינו תובע יותר, הוי מחילה בטעות, ויש לו להדיין לפסוק כל מה שמגיע לו על פי הדין, אך אם הדבר ספק אם מחמת טעות אינו תובע יותר או מחמת מחילה, בזה הוא דקאמר הרמ״א שאין לדיין לפסוק יותר וכו'". וכן הסכים ב״אורים ותומים״ (תומים סק"ח, אורים סקי"ג), אלא שכתב לחלק בין תלמיד חכם לעם הארץ, דעם הארץ בחזקת שאינו יודע הדין וטעה ע״ש. אולם בתשובת מעיל צדקה ס״ס נג הקשה על הש״ך בזה, ומסיק לדינא דדוקא אם ברור שידע לתבוע יותר וכו', בזה הוא דאמרינן דמה שלא תבע יותר הוה כמחילה מפורשת ולכן אין לו לפסוק יותר, אבל כל שאר מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין, הא ודאי דרשאים הבית דין לומר לו שעל פי הדין מגיע לו יותר. וכתב עוד ז״ל: "ונראה דנאמן הוא לומר שטעה, לתבוע ממנו זה המועט, והסברא נותנת שהאמת איתו דלא שכיח שאדם ימחול כל כך, ועוד דברי ושמא ברי עדיף והרי הוא טעון ברי, והנכון שהב״ד יאמרו לו שאם מתחילה כיון למחול מותרו, הרי גזל בידו ליקח יותר, ודי בזה כי מהיכי תיתי לומר שיחזיר מכח אמירת הדיינים, אם באמת גם מתחילה ידע שיש לתבוע יותר ומחל, מסתמא עדיין יעמוד במחילה, ומה בכך שהב״ד יאמרו לו דשייך לו יותר. ואם מתחילה באמת מחמת ספק לא תבעו יותר הרי זה ״פתח פיך לאלם״, והוא בכלל ״לכל אבידת אחיך״ וכו'. ואפשר יש עליו חרם סתם, כנ״ל בדין זה מכוון אל האמת כפי הסוגיא עכ״ל". ע״ש. ע״כ מהפת״ש.

ועי"ש בקצוה״ח (ס"ק א) שסובר שהריב״ש (מקור דברי הרמ"א) הולך לשיטתו בסי' של״ה שלהלכה מחילה בטעות הוי מחילה ע״פ הסוגיא במסכת בבא מציעא סו, ב, ומשום כך גם כאן סובר שמחילה בטעות הוי מחילה. ובנתה״מ הביא שגם התומים (סק"ח) באר כך את שיטת הריב״ש, אבל לדידן דקיי״ל דלא הוי מחילה (שו"ע חו"מ סי׳ רמא סע׳ ב ברמ"א), א״כ ביה״ד חייב להוסיף לתובע, מה שלא תבע בטעות. עיי״ש באריכות דברי הנתה״מ. ואכמ״ל.

נמצא כי ממון שלא נתבע, וביה״ד רואה שעל פי דין, שייך הממון לנתבע, אם ברור לביה״ד שהתובע טעה בדין וחשב שאין לו זכות תביעה זו, מוטל על ביה״ד  לפסוק לטובתו של הנתבע. אולם בספק לביה״ד אם אי תביעתו היתה מחמת מחילה או מחמת טעות בדין, לדעת הש״ך אין לדיין לפסוק יותר מן התביעה, אולם לדעת המעיל צדקה פוסק ביה״ד יותר מהתביעה, ואף הנתבע נאמן לומר שטעה. ומספק לכאורה אין להוציא ממון.

יש לציין לדברי הש״ך שסובר שאם הדבר ספק אם מחמת טעות או מחמת מחילה, במקרה שכזה פסק הרמ״א שאין לדיין לפסוק יותר, את מה שכתב הפתחי תשובה בסי' יב (סס״ק יד), וז״ל :

"ועיין...שכתבו בשם המהרש״ל דאם אמר שבלבו היה למחול לו אך עכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סיבה ותובעו, לא מהני תביעתו כי מחילה בלב הוי מחילה אף דנקט שטרא בידיה. ומוכח כן מהא דאם לא תבעה כתובתה כ״ה שנם הוי מחילה אף דלא אמרה בפירוש, על כרחך מחילה בלב הוי מחילה".

אולם בספר קצהו״ח (סק״א) השיג ע״ז ממש״כ בתשובת מהרי״ט ח״ב (חו״מ) סי׳ מ״ה, דלא מהני מחילה בלב אלא היכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כו' ע״ש. וכן הסכים בנתה״מ (ביאורים סק״ה) וכו׳. עכ״ל.

ולפי זה יש לעיין דאם ספק לביה״ד אם מה שלא תבע הוא משום טעות או מחילה וכתב הש״ך שבזה אין מוסיפין לו יותר, ולכאורה גם לצד שהוי מחילה, הרי זו מחילה בלב שלא מועילה רק כשמוכח לכל העולם מה שבלבו, ובלי הוכחה זו, המחילה גופה גם אם באמת מחל בלב, לא מועילה, לדעת הקצוה״ח והנתה״מ. ואפשר לומר דלצד שהוי מחילה, הרי שמה שלא תבע בב״ד הרי זה גילוי דעת שמוחל ולא הוה דברים שבלב, שהרי היכא דידוע לכל העולם מה שבליבו, לכו״ע הוי מחילה.

נמצא לדינא כי מחילה בלב כשידוע לכל העולם מה שבלבו, נחשבת כמחילה גמורה. אולם מחילה בלב כשלא ידוע הדבר לכל העולם מה שבלבו, אלא שמודה שמחל ורוצה לחזור בו, לדעת המהרש״ל המחילה מועילה, ולדעת הקצוה״ח המהרי״ט ונתה״מ לא נחשבת מחילה. עוד מצינו כי מחילה בטעות לא הוי מחילה.

והנה, בנד״ד יש לדון בטענה שלא העלתה מצד התובעים, שהרי מצווה בית הדין לטעון למענם תביעות שכאלה, שמה שלא העלום ותבעום לא בא מכך שמחלום וכאמור.

ה.       תביעה מדין גרמי

והנה, בנד״ד ניתן לתבוע מהנתבע כי אף אם לא חלה התחייבותו, מ״מ אם כטענתם שהתחייב הרי שגרם להם הוצאות מרובות בניהולו של הת״ת, הוצאות שנעשו על ידם ע״פ דיבורו והתחייבותו וא״כ חייב בהוצאות מדינא דגרמי. ויתכן שתביעה זו כלולה וברורה בתוך טענתם. ובתביעה זו יש לדון בה אם יש בה כדי לחייב את הנתבע בשבועת הסת. ובאם חייב שבועת הסת, והאידנא הרי לא משביעין אלא מפשרים ביניהם וכדלקמן. וא״כ בנד״ד יש לדון האם יש מקום להליך זה.

והנה בנד״ד הנתבע מכחיש וכופר בטענה זו, שהרי טוען שלא התחייב וא״כ לא גרם להם שום נזק. ונמצא אפוא שיש לברר אם יש חיוב שבועה בגרמי. כמו״כ יש לדון בחיוב שבועת הסת מכיוון אחר. שהרי לטענתם התחייב לממן כלכלית את צרכי הת״ת. והרי יש בזה דין צדקה וצרכי מצוה, וא״כ לטענתם נדר לצדקה סכום ממוני. ויש לברר האם טענה כזו מחייבת את הנתבע בשבועת הסת.

ו.         הוצאת ממון על פי דיבורו והוראתו של השני, מחייבת את האחרון בממון מדין גרמי

ובחו"מ (סי׳ יד סע׳ ה) נפסק:

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע״פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת. והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבוא לבית הדין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע לו כל הוצאותיו. ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים אע״פ שמתוך סירובו הוצרך להוליכו בערכאות אינו חייב לשלם הוצאותיו. (ובבאר הגולה (אות ס) כתב שמקור שיטה זו בריב״ש סימן תע״ה שכתב שטעמו שאינו אלא גרמא בנזקינין כיון שאינו עושה מעשה בגוף הדבר שמזיקו. (וכתב הרמ״א:) ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו ע״י ערכאות של גוים חייב לשלם לו וכן נראה לי עיקר וכו'. מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך, והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו וכו'". עכ״ל.

ובטעם השיטה שהובאה ברמ״א הסוברת שחייב, כתב בביאור הגר״א (א״ק ל) וז״ל:

"ויש חולקין, כנ״ל (כלומר כשיטת הסתם בשו״ע) - אבל אם היה מסרב כו׳ וגרמי הוא". עכ״ל.

ועוד איתא בביאור הגר״א שם (ליקוט), בזה״ל:

"ויש מי שאומר וכ' ויש חולקין, בפלוגתא דר״י וריצב״א בתוס׳ דב״ב כ״ב ב׳ בד״ה זאת, דסברא ראשונה ס״ל כר״י דגרמי שעושה הוא עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק, וסברא אחרונה ס״ל כריצב״א דבדבר השכיח קנסינן, וה״נ שכיח".

(וביחס ל״לך ואני אבא אחריך״, כתב הגר״א - כנ״ל עכ״ל. כלומר גם טעמו מדינא דגרמי).

ובבאר הגולה (אות ע) הביא שגם הב״י פסק כהשיטה המחייבת, שכן ב״מחודש יא״ כתב על שיטה זו ״והכי מסתבר״, וזהו הסתם בשו״ע לפני הי״א.

נמצא כי דין חיוב גרמי הוא אף אם הנזק נגרם רק ע״י דיבור, במקרה והנזק ודאי. כמו״כ נמצא כי אם הוציא אדם הוצאות ע״פ דיבורו של רעהו, אלא שלפי התנהגותו ואי קיום הבטחותיו של הראשון, מוכח שאינו כ״כ עומד בהבטחותיו. לא יוכל במקרה זה השני להמשיך להוציא ממון ע״פ דיבורו הקודם של הראשון ולחייבו מדין גרמי, שכן על מה סמך, שהרי רואה שהלה לא מקיים התחיבויותיו.

ז.        דין פשרה הקרובה לדין, ופשרה בשבועה מן התורה ובשבועה מדרבנן

 ובשו"ע חו״מ (סי׳ יב סע׳ ב) נפסק:

"ואם חייב בית דין שבועה לאחר מהם רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה". עכ״ל.

(ומקורו בטור ובתוס׳ סנהדרין ו ע"ב ד"ה נגמר).

ובימינו שאין משביעים כלל, אזי המנהג לעשות פשרה הקרובה לדין.

ובתחילת הסעיף שם כתוב:

"מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה, הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה וכו'". עכ״ל.

וב״פתחי תשובה״ שם (ס"ק ב) כתב בסו״ד וז״ל:

"וע״ש (בשבות יעקב) עוד בסי' קמה, שנשאל מדיין אחד שקיבלו אותו שני הצדדים על סך שלוש מאות ר״ט לפשר ביניהם בפשר שקרוב לדין, כיצד ינהוג עצמו בפשר בזה שהדין נותן שמחויב לשלם כל הסך, כיצד יעשה לצאת ידי שמים. והשיב כי סתם פשר הוא מלשון פושרים לא קר ולא חם וכדאמרינן (בב"ב דף קלג ע"ב) דייני חצצתא פרש״י דיינו פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה, כן הוא ע״פ הרוב, אלא דמ״מ יש רשות ביד הפשרן לעשות כפי מהות הדבר לפי ראות עיניו לעשות שלום בין הצדדים בלי נטיית צד, ובנידון זה שקיבל לעשות פשר קרוב לדין נ״ל דפחות שליש מיקרי קרוב לדין, דהיינו אם חייב ע״פ הדין שלש מאות, יפשר בשני מאות, שליש פחות, וזה מיקרי קרוב ומביא שם כמה סמוכות לזה, ומסיים אך עכ״פ לא יהיה זה שיעור מוחלט שלא לפחות מזה, ואם יראה בעיניו שבדבר מועט יכול לפשר בעל דינו בענין שיהא שלום ביניהם, ודאי טפי עדיף כיון שע״פ הדין זוכה לגמרי. כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן, ועכ״פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע״פ הדין כי פחות משני שלישים מיקרי רחוק, ע״ש". עכ״ל.

בנד"ד, קבלו על עצמם הצדדים כל פשרה שתראה לפני ביה״ד.

ובספר ״קובץ פוסקים״ לסי' יב (עמ׳ קפח) כתב כדלהלן. בשו״ת ״תרשיש שהם״ סי' עא שהביא מנהג ששמע שבתי דינין נוהגים שמפשרים בעד השבועה שליש כדי שלא יצטרך לישבע (ע"כ. והוסיף וכתב) שאין יודע מהיכן הוציאו דין זה, והעלה שהכל בזה לפי ראות עיני הדיין, ובשאר חיוב שבועה, אין הדעת נותן שהב״ד יתן ברירה לזה או לזה כפשר השבו״י, משום דלא שבת חיי, דכל גזלן יכפור במזיד כדי להרויח שליש או ב' שלישים, כי לא יצטרך גם לישבע או לקבל ח״ר וכו' יעו״ש.

ובשו"ת ״ישמח לב״ חו״מ ח״ב סי׳ ס״א הביא בשם ספר ״זכרינו לחיים״ בערך פשרה שכתב בזה״ל:

"ב״ד שרוצים לפשר משום חומר שבועה, אז אם הוא מהנשבעים ונוטלים יפשרו שיתן לו הנתבע ב׳ שלישים מהתביעה וכו׳. ואם הוא מהנשבעים ונפטרין יפשרו שיתן לו הנתבע שליש אחד מהתביעה וכו' ושכן היו דנים הרבנים שקדמוהו, וגם בבית דינו היו דנים כן" עכ״ל.

וחפש בזה (ה״זכרינו לחיים״) למצוא מקור להמנהג והביא דברי השבות יעקב לענין פשר קרוב לדין, שיש ג״כ חילוק בין שליש לשני שלישים. ושם התנו שתהיה הפשרה קרוב לדין, אבל בסתם פשרה דעלמא, מנא לן דצריך לעשותה באופן זה.

ושוב הביא דברי הרדב״ז בתשו' סי' קס״ד שהיה הנידון שקבלו דיין הן לדין הן לפשרה, ופישר ביניהם שיפרע ב׳ שלישי חוב וכו׳. והשיב שפשרה זו אינה קרובה לדין כלל וכו׳ ומדינא נפטר שמעון בשבועה, ונמצא שהרחיק החכם הפשרה כמטחוי קשת מאידך גיסא וכו׳, דמשמע ממשמעות לשונו שעשה הפשרה רחוק מאידך גיסא וכו', היינו דאיפכא הו״ל לעשות, שיפרע שליש אחד, והוא אזיל לאידך גיסא, לחייבו בב' שלישים באופן דשמעינן מדבריו דהפשרה עבור שבועה הוא שליש כמנהג עיר קושטנדינא וכו'. ומסיים במסקנא, אם כי מצאתי בתשו׳ ״בעי חיי״ ח״ב סוס״י ע׳ שעשה פשרה בנידון כי הא, שלא יבוא הדבר לשבועה ועשה פשרה מחצה במחצה יעו״ש. ע״כ מ״קובץ פוסקים״.

נמצא כי כשהדין נותן שמחויב לשלם כל הסך, אזי פשרה הקרובה לדין כדי לעשות שלום היא תשלום 2/3 מסכום התביעה, ואילו כשמחויב בשבועת הסת ובשבועת הנפטרים נטיית הפוסקים לפשר ולחייב את הנתבע ב 1/3 מסכום התביעה. ופשוט שהכל תלוי גם לפי ראות עיני הדיינים.

והנה, בנד״ד שמדובר בשבועת הסת להפטר קשה להוציא מעל שליש מהנתבע, שהרי מצינו בכמה פוסקים שבכה״ג לא מוציאים מעל שליש.

ח.       חיוב שבועה במקרים שאם היה מודה היה פטור בממון

ובשו"ע (פז סעי׳ כה) נפסק:

"כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון אף על פי שכפר אין מחייבים אותו היסת. כיצד, אמרת ליתן לי מנה לא היו דברים מעולם אין משביעים אותו לא היסת ולא חרם, שאף אם הודה אינו חייב לו כלום וכו'". עכ״ל.

ובש"ך שם (ס״ק נ) כתב וז״ל:

"אין מחייבין אותו היסת כו', כלומר אפילו היסת, וכ״ש שבועה דאורייתא כגון במודה מקצת או עד אחד מכחישו. וה״ה כשהיה חייב ממון בלא העד ע״י שבועת התובע, אינו חייב שבועה דאורייתא על זה, כיון דלא היה חייב ממון כפשוטו, וכמו שכתבתי לעיל סימן ע״ה סעיף [י״ד] ס״ק [מ״ז], ועיין מה שכתבתי לקמן סימן צ״א סעיף ו' ס״ק כ״ו. ונראה, דכ״ש אם עד אחד מעידו שעשה שותפות עמו, והוא כופר, פטור לישבע להכחיש העד, דאפילו היה מודה לדברי העד לא היה לו עליו רק שבועת השותפות וכו'". עכ״ל.

נמצא כי טענה שאף אם היה מודה בה הנתבע, היה פטור מממון כגון טען התובע שהנתבע אמר ליתן לו מנה, שפטור הנתבע משום שהחיוב לא חל כלל, במקרה זה אם הנתבע כופר, פטור משבועת הסת.

ט. האם יש חיוב שבועה על התחייבות בתקיעת כף

ובשו"ע שם סעי' לד נפסק:

"התוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה (וברמ"א:) ודוקא שחייב לו שבועה בלאו הכי, כגון (שאמר) שתקע לו כפו לפרוע לו מה שחייב לו, והוא כופר, אבל אם אמר שנתן לו כפו ליתן לו מתנה והוא כופר פטור מן השבועה וכו'". עכ״ל.

ובסמ"ע (ס"ק צו) כתב וז״ל:

"לא נפטר משבועה, היינו כדמפרשו מור״ם בהגהותיו דממתי דראובן תבע לשמעון שחתם לו מנה והיינו דוקא בתבעו שחייב לו, שזולת התקיעות כף היה חייב לו שבועה כשתובעו שעדיין לא פרעו אבל אם תבעו שתקע לו כפו ליתן לו מתנה ועדיין לא נתן לו, והוא כופר או טוען שכבר נתנו לו, לא תיקנו שבועה על זה בשביל התקיעות כף שטוען עליו". עכ״ל.

נמצא שכשתובע את חבירו על ממון שהתחייב לו בתקיעת כף והלה כופר בכל פטור משבועת הסת (וכפי שיבואר להלן).

י. האם יש חיוב שבועה בעני התובע את העשיר על נדרו

ובהמשך שם (ס"ק נא) כתב הש״ך וז״ל:

"אמרת ליתן לי מנה כו'. נראה דאם הוא עני, כיון דאינו יכול לחזור בו וכמו שנתבאר לקמן סימן רמ״ג סעיף ב' משביעין אותו היסת. שוב מצאתי במרדכי פרק הגוזל בתרא (ב"ק סי׳ קע"ב) כתב, ור״מ פסק דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כך וכך, נשבע, ומביאו מהרש״ל פרק הגוזל בתרא סי' ל״ט. (וכתב) הירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) שהביא הרי״ף והרא״ש פרק הזהב והמרדכי ג״כ בפ״ק דב״ב ושאר כל הפוסקים, דבאמירת מתנה לעני אינו יכול לחזור בו. וכן הוכיחו עוד הרי״ף (ב"ק יח ע"ב מדפי הרי"ף) והרא״ש פרק שור שנגח ד' וה' (סי׳ ג׳), מדאמרינן (ר"ה ו׳ ע"א) בפיך זו צדקה, אלמא בדיבור מחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. וכן פסקו כל הפוסקים וכו'. הרי נתבאר דקנהו לגמרי מיד באמירה כמו מסירה להדיוט. והכי אמרינן בש״ס פ״ק דקדושין (סוף דף כח) כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שור זה עולה, בית זה הקדש - אפילו בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק, ע״כ, אלמא דאמירה לגבוה הוי קנין גמור כמו משיכה בהדיוט, אבל באומר למכור חפץ לחבירו בענין שיכול לחזור בו, פשיטא שאין משביעין אותו על זה וזה ברור". עכ״ל.

ובפתחי תשובה שם (ס״ק כט) כתב וז״ל ובספר ״דגול מרבבה״ כתב בזה וז״ל,

ולהכי עדיף אמירה לעני דהוי נדר, מתקיעת כף לעשיר דאין משביעין אותו רק מזכירין לו שבועתו ראשונה (כמו שנתבאר לקמן סעיף ל״ד (בהג״ה) בש״ך ס״ק פ״א ובבאר היטב סק״פ), היינו משום דתקיעת כף, אף שאם הוא אמת כופין אותו לקיים, מ״מ אינו קנין גמור, משא״כ אמירה לעני דהוה נדר הוה קנין גמור כו׳. ועיין בתומים (סקכ״א) שכתב שדין זה במחלוקת שנויה אי אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם גבי צדקה לעני, דאז הוי כמו קנין ולכן שפיר חייב שבועה כו׳, ע״ש. וכ״כ בתשובת מים חיים חלק יו״ד סי' מ״ה, וביאר שם דלדעת הרב ב״י בסימן קכ״ה (סעיף ו׳) הובא בסמ״ע שם ס״ק כ״ה שכתב דלא מיקרי גבוה אלא עניני הקדש כו׳, באמת אין כאן שבועה, אך כיון שהסמ״ע שם מסכים דגם גבי צדקה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכן דעת הש״ך סימן ס״ו סק״ב בשם הריטב״א [קדושין כ״ח ע״א ד״ה רשות] ובסימן פ״ז ס״ק נ״א, וידוע שכל ישראל נגררין אחר פסקיהן, לזאת ראוי לפסוק כדברי הש״ך כאן דבעני צריך לישבע. (תימה שלא הזכיר דברי התומים [שם], שמחלק גם לדעה זו בין אם טען שהבטיח לו מנה זה או חפץ מיוחד, דחל עליו קנין כמו מסירה להדיוט, ובין מנה סתם. ע״ש ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רי״ב סעיף ז׳ סק״ט).

וע"ש עוד, במעשה באשה אחת עשירה שמת בעלה והניח ס״ת שהוא בבית איש אחר, ואמרה האלמנה בתוך ז׳ ימי אבלה שתתן ספר תורה לבית המדרש ועד אחד העיד על זה בתורת עדות, והאלמנה הודית לדברי העד רק שאמרה שהטילה תנאי בזה אם תהיה דירתה בעיר הנ״ל, והעד מכחישה שלא שמע ממנה שום תנאי, ונשאל אם מחויבת לישבע להכחיש העד. והאריך שם בדברי הש״ך הנ״ל, וכתב דלכאורה בנידון דידן חייבת האלמנה לישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד, דהא המקדיש לבית הכנסת דינו כמקדיש לצדקה כמבואר במגן אברהם סימן קנ״ג ס״ק כ״א, וכבר הוכחנו דגבי צדקה אם מכחיש משביעין אותו היסת, ומכל שכן אם מכחיש העד שחייב שבועה דאורייתא וכו'. אמנם כל זה אי היה הס״ת בשעת אמירתה שייך להאלמנה, בזה שפיר אמרינן אמירתה לגבוה כמסירתה להדיוט, וכו'. עכ״ל.

והקצוה״ח (ס״ק ל) כתב וז״ל:

"אם אמר שנתן לו כפו, ובש״ך [סקפ״א] כתב טעמו של דבר, לפי שהשבועה אינה עושה קנין להתחייב, רק שמחויב לקיים השבועה, ואין שייך להשביע על זה, ע״ש. ואמת כן מצאתי בריב״ש (בתשובה) סי' שד״מ וז״ל, ואף אם נאמר שגם בזה נכלל הכל בשבועתו, עדיין אפשר לומר שאין כאן תביעת ממון, שגם אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם", ע״כ.

וקשה לי, דהא בריבית קצוצה נמי אין אנו יורדין לנכסיו, וכמבואר בסימן קס״א (סעיף ה׳) ביו״ד, ואפ״ה נשבעין עליו כשתובעו - ״לקחת ממני ריבית״, וכמבואר סימן קע״ז (סעיף י"א). ועוד, דהא אפילו על מציאת חרש שוטה וקטן נמי נשבעין אע״ג דאין יורדין לנכסיו רק מנדין אותו, וכמ״ש במישרים נתיב א' חלק ה' הבאתיו בס״ק כ״ד. ואפילו למ״ד שעבודא לאו דאורייתא, דאינה אלא מצוה וכדאיתא בפרק הכותב (כתובות פ"ו ע"א), ופירש״י משום דכתיב כו' הן צדק (ויקרא י"ט ל"ו), ואפ״ה נשבעין שבועת התורה וכו'. עכ״ל. עיי״ש בהמשך דבריו.

נמצא כי נחלקו הפוסקים אם התחייבות לצדקה, לבית מדרש או לביהכ״נ יש לה דין של הקדש, והאמירה מחייבת מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובזה תלוי הנידון בעני התובע את הנודר, אם מחייבו שבועת הסת או לא.

יא. האם יש חיוב שבועה על קנסות

ובשו"ע שם (סעיף כו) נפסק:

"טענו שעשה לו דבר שאינו חייב עליו אלא קנס אינו נשבע היסת, שאילו הודה היה פטור אבל אם טענו שהעמידו בדין על הקנס והביא עדים וחייבוהו בית דין לשלם והלה אומר לא היו דברים מעולם צריך לישבע היסת". עכ״ל.

בסמ"ע שם (ס"ק פ) כתב:

"שאילו הודה היה פטור, דמודה בקנס פטור מלשלם". עכ״ל.

ובש"ך שם (ס"ק נט) כתב וז״ל:

"אלא קנס אינו נשבע היסת, כתב רבינו ירוחם וכו', וכן בכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, כתבו התוספות דלא אמרינן חייב אלא בדבר שאם הודה היה חייב אבל בדבר שאם הודה היה פטור לא אמרינן מחויב שבועה כו'", עכ״ל.

ונ״ל שר״ל כגון בקנס, דמודה בקנס פטור. וכן הוא בתוס' ריש רק שור שנגח את הפרה (ב"ק מ"ו ע"א ד"ה דאפילו) וז״ל:

"וא״ת והא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו', ועוד יש לומר דלמ״ד פלגא נזקא קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו, דמודה בקנס פטור, ע״כ. וכו'". עכ״ל.

נמצא כי טענה שאף אם היה מודה בה הנתבע, היה פטור מממון כגון טען התובע שהנתבע אמר ליתן לו מנה, שפטור הנתבע משום שהחיוב לא חל כלל, במקרה זה אם הנתבע כופר, פטור משבועת הסת.

יב. חיוב שבועה בגרמי

וברמ״א לשו״ע שם (סע׳ לט) כתב וז״ל:

"תבעו בשכר השדכנות וזה כפר ואמר שלא היה שדכן שלו או שאר טענות שבינייהו דינו כבשאר תביעות ממון ונשבעין על כך. עכ״ל.

ובקצוה"ח שם (ס"ק לב) כתב וז״ל: והיכא דתובעו בנזקי דיני דגרמי, נמי דינו  כמו שאר נזקי ממון. וכ״כ בעל התרומות בשער כ״ט (ח"ב ס"ח), אם בעל השטר אמר מנה היה בו, והשורף אומר לא כי אלא נ', ישבע כדין מודה במקצת, ואי אודי במקצת ועל השאר אומר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם. אלא שהים של שלמה בפרק הכונס (ב״ק פ״ו) סי׳ ל׳ כתב, דלמ״ד דיני דגרמי דרבנן לא שייך שבועה דאורייתא כלל, ע״ש. והסכים לזה בש״ך סימן שפ״ו (סק״י) ובסימן שפ״ח (סקל״ו), ע״ש. ויען הדבר ברור דאפילו בממון דנתחייב מדבריהם נמי שייך שבועה דאורייתא, צריך אני להאריך קצת.

נמצא כי אם תבע את חבירו על חיוב ממון מדינא דגרמי, נחלקו הפוסקים אם חייב שבועת הסת בכופר בכל.

יג. חיוב שבועה בחיובי ממון מדרבנן

וממשיך הקצוה״ח שם וז״ל:

"והוא, דהא כתב הרמב״ם פרק ט״ז מהלכות אישות (הכ״ה), היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים זוז, והבעל או יורשין אומרין בעולה נישאת ואין לה אלא מנה, (ו)אם יש עדים שראו שעשו לה מנהג כו׳, ואם היה הבעל קיים, יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה. ואע״ג דדעת הרמב״ם בפ״י מאישות (ה״ז), דכתובה דרבנן. עוד ראיה מהלכה מרווחת וכו'. וכן מוכח מדברי הר״ן וכו׳. וכן משמע מדברי הרמב״ם וכו'. ולכן נראה לענ״ד ברור, דאפילו היכא דאין החיוב אלא מדרבנן, נמי נשבע שבועה דאורייתא. והטעם, כיון דכבר תיקנו חכמים שיהיה הממון שייך לזה, א״כ הפקר בית דין הפקר [ו]אית ביה זכיה דאורייתא, וכן בירושת הבעל דרבנן נמי נשבעין שבועת התורה".

נמצא כי חייב אדם שבועת הסת גם בתביעה על חיובים שתיקנו חכמים.

יד. חיוב שבועה בקנסות דרבנן

וממשיך הקצוה״ח שם:

"והא דכתב בים של שלמה בדיני דגרמי למ״ד דרבנן אין נשבעים שבועת התורה, היינו משום דמוהרש״ל לשיטתו שכתב בים של שלמה פרק הגוזל בתרא (ב״ק פ״י) סי׳ נ׳, דאם הודה המוסר מעצמו, פטור למ״ד דיני דגרמי קנס ומשום דמודה בקנס פטור, וא״כ ודאי אין בו שבועה דאורייתא למ״ד דיני דגרמי דרבנן, כיון דקנס הוא ובקנס ליכא שבועה וכמ״ש בטור ושו״ע סימן ת׳ (סעיף א׳) כיון דגם אם יודה יפטר, אבל הש״ך שהשיג על הים של שלמה בזה בסימן שפ״ח (סקנ״א), דאפילו למ״ד דיני דגרמי דרבנן ומשום קנס, לא שייך מודה בקנס פטור, וכמ״ש במרדכי (ב״ק) פרק הגוזל (סי׳ ק״פ) דלא שייך מודה בקנס פטור אלא בקנס דאורייתא, ע״ש, א״כ לא היה לו להסכים עם הים של שלמה במ״ש דלמ״ד דיני דגרמי דרבנן ליכא שבועה דאורייתא, כיון דכבר הוכחנו דאפילו בחיוב דרבנן נמי איכא שבועה דאורייתא ודין מתוך, והוא ברור וכו'". עכ״ל.

ויתכן לישב את קושיתו של הקצוה״ח, דמה שהש״ך פסק דאין שבועת הסת בגרמי הוא מטעם אחר, דכיון דהוא רק קנס, ומעיקר הדין פטור, לכן, אף שחייבוהו בממון, מ״מ היינו בידוע בודאי שגרם לנזק, אך כשיש ספק בדבר ויש כפירה בכל, בכה״ג לא תקנו שבועת הסת. דדוקא בתקנות וחיובים מדרבנן, תקנו שבועת הסת (אף שהוי תקנה לתקנה), אך בקנסות דרבנן, לא תקנו וצ״ב.

נמצא כי לים של שלמה והש״ך אין שבועת היסת על תביעת ממון מדין גרמי. אולם לקצוה״ח יש דין שבועת היסת בגרמי ובכל תביעות על קנסות מדרבנן. ורק על קנסות מדאורייתא אין שבועת היסת משום שמודה בקנס פטור.

טו.      האם משביעים בספק שבועה

ובשו"ע חו״מ (סי׳ פז סע׳ ג) נפסק:

"אם נראה לדיין שהוא מערים, לומר הילך לדחות שבועת התורה מעליו חייב לישבע שבועת התורה". עכ״ל.

ובש״ך שם (ס"ק ג) כתב וז״ל:

"אם נראה כו', כל היכא דאיכא ב' דעות אי חייב שבועה, כתב הרא״ש פרק הכותב (כתובות פט, סי׳ כח) והטור אה״ע סימן צ״ז (בסופו) דלא עבדינן עובדא לחייב שבועה ע״ש. והוא פשוט וכן הוא בפוסקים בכמה דוכתי. ועיין בתשובות מה״ר יוסף טראני (ח"א) סי' קנ״א באריכות דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אי חייב שבועה - פטור, דמצי למימר קים לי כמאן דפוטר, וכן הוא בתשובת בן לב (ח"ב סי׳ מו) ומהרשד״ם (סי׳ מ"ה וסי׳ קנ"ט) ע״ש. וכן הוא בתשובת מהר״י לבית לוי סי' (ע"ג), והביא ראיה מתוס' פרק שבועת הדיינים (שבועות מ"א ע"א) בד״ה ומאן דמתני לה אסיפא כו' ומתשובת מהרי״ק סי' צ״ב, ע״ש". עכ״ל.

ובחידושי הרעק״א שם כתב וז״ל:

"ש״ך ס״ק י - הביא ראיה מתוס' מפרק שבועות הדיינים. נ״ב, לענ״ד משם לא מוכח, רק כעין עובדא דדן עליה בתשובת מהר״י לבית לוי בספק חיוב שבועת אפוטרופוס, אבל בספק חיוב שבועה דאורייתא אין ראיה, די״ל דוקא התם דהוי ב' לישני אם חייב היסת בלהד״מ, בזה כיון דמדאורייתא ודאי פטור והוי הספק רק בדרבנן, מש״ה כתבו תוס' דמספק פטור. וכן הוא בר״ן שם (כ׳ ע"א מדפי הרי"ף) שכתב וז״ל: כיון דמדינא בכל ענין פטור ובגמרא מספקא להו בדרב נחמן היכי אתקין, אזלינן לקולא. ואולם נלענ״ד ראיה יותר מדברי תוס' שבועות דף מ' ע״א ד״ה ד״ה להודיעך כחו דרבנן גמליאל דעדיף דמילתא דרבנן הוי כח דפטור, עכ״ל, והיינו כמו דאמרינן (ביצה ב׳ ע׳׳ב) כח דהיתרא עדיף, דעל המתיר להביא ראיה, וכח האוסר לא אלים דמספק ג״כ אסור, ה״נ לענין שבועה כחו דמחייב עדיף, דעליו להביא ראיה, דמספק הוא פטור, הרי להדיא דבספק חיוב שבועה דאורייתא לא משבעינן ליה, ודו״ק. עכ״ל.

ובחידושי החת״ס לשו״ע שם כתב וז״ל:

"ש״ך סק״י, דמתני לה אסיפא. נ״ב, עיי״ש מ״א ע״א. ומשמע בר״ן (שבועות כ ע״א מדפי הרי״ף) דדוקא בשבועת התקנה פטור אבל שבועה דאורייתא נשבע בספק פלוגתא. אך אם הדיין מסופק, אין לחייבו מספק אפילו שבועת התורה, כן מוכח מתוס' מ' ע״א ד״ה להודיעך כחו וכו׳ עיי״ש". עכ״ל.

עוין בסו״ס צא בש״ך הארוך (ס״ק לג) בענין חנווני, בפירוש החמישי (עמ׳ רעח מדפי הספר עמודה שניה באמצע) שכתב בתו״ד, וז״ל: ועוד דלא יהא אלא ספיקא דדינא, הא קי״ל כל היכא דאיכא ספיקא דדינא בשבועה, פטור בלא שבועה וכדכתב הרא״ש פ׳ הכותב והטור אבן העזר סי' צז דלא עבדינן עובדא לחייב שבועה מספיקא וכו'. עכ״ל. עיי״ש.

ובשו״ע חו״מ (סי׳ פ״ח סע׳ א) נפסק:

"אין מודה מקצת הטענה חייב לישבע עד שיודה לפחות בפרוטה וכו'. שיעור הפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי וכו'". עכ״ל.

ובבאר הגולה (אות ד) כתב וז״ל:

"והב״ח (סע׳ ב) כתב שאין לפסוק שבועה דאורייתא אלא כשאין ספק שהוא שווה שיעור שכתב המחבר במשקל כסף נקי". עכ״ל.

נמצא כי כשיש מחלוקת בין הפוסקים אם יש חיוב שבועת הסת, אין משביעים מספק. ואף בספק שבועה דאורייתא לא משביעים.

ונמצא איפוא שבנד״ד לא ניתן להשביע את הנתבע מדין גרמי ע״פ מש״כ הש״ך הנזכר. ואף שהקשה עליו הקצוה״ח, מ״מ הלכה למעשה לא ניתן להשביע כנגד שיטת ש״ך. ואף בספיקא דדינא שקול, הרי לא משביעין וכאמור. וכן דין שבועה מדין צדקה גם מוטל בספיקא דדינא כאמור וא״כ לא ניתן להשביע את הנתבע, וממילא אין כאן דין פשרה.

וביותר, דהנה בענין דינא דגרמי הרי בנד״ד מתאר התובע בפרוטרוט את שרשרת ה״שינויים״ של הנתבע לטענתו. וכבר לפני תחילת הלימודים, הכינו את הת״ת בענינים הטכניים על חשבונם. הוא מתאר את ״חזרותיו״ של הנתבע מן ההתחייבויות, כבר בתשרי. הוא כותב שבכסלו לא קבלו עדיין בסיכום החשבון אף משכורת שלימה. הוא מעיד בר״ח כסלו וז״ל: ״רק אז נתברר לנו עד כמה הובלנו שולל צעד אחר צעד בחוסר נאמנות מצידו של הנתבע״.

אך באמת כבר לפני תחילת השנה ובהמשך חודש תשרי, בסביבות חג הסוכות, נוכחו התובעים לדעת כי הנתבע לטענתם עצמם מהתל בהם. ונמצא אפוא, כי לטענתם עצמם, מר״ח כסלו ואילך בודאי, ואף קודם לכן, נוכחו שהנתבע שב בו מהתחייבותיו. במקרה שכזה, אין יכולים הם לטעון כי ע״פ התחייבותיו הוציאו ממון ומשום כך נחייבו מדינא דגרמי, משום שבשלב מוקדם היה עליהם להשכיל ולא להוציא ממון נוסף ע״פ אדם שלטענתם מהתל בהם בשורה של ״שינויים״ כלשונם. ואף אם ביחס לתחילת הלימודים ממש, עוד האמינו בו ובדיבוריו, וא״כ יבואו לתבוע מדין גרמי את ההוצאות ההתחלתיות, הרי שבהסכמתו לממן סך 300,000 ש״ח (בהתנדבות, לטענתו), כלולים תביעות אלו. וביותר, שע״פ דיבורו לא נגרמו כ״כ הרבה הוצאות בסכום התביעה, שהרי חלק גדול ומירבי של התביעה היא משכורות שלא שולמו, הרי שלא גרם נזק ישיר של ממון, אלא שנמנע מלשלם המשכורות. ובודאי שתחתם לוו התובעים חלק מן הסכום לפרנסתם, אך מסתבר שלא לוו את כולו. וא״כ גם אם היינו מחייבים אותו מדינא דגרמי, לא היינו מחייבים אותם על כל סכום. ואף ביחס לסכום שלוו, יש לדון מדין ״גרמי דגרמי״, שהרי גם למי שמחייב מדינא דגרמי פסק הש״ך סי' שפ״ו (ס"ק א) שגרמי הוא קנס מדרבנן ופטור ב״גרמי דגרמי״ ודלא כדעת הרמב״ן שגרמי חייב מן התורה ואף בגרמי דגרמי. וביותר, שהרי כל הזמן מציע לתובעים עבודה בברכת דוד, וא״כ לא גרם לנזק בסכום המשכורות שהוא עיקר ורוב רובה של התביעה. ובמיוחד, שמסתבר מאד שעל דעת 48 תלמידים, לא הסכים להתחייב שהרי דברו ביניהם על דעת 200 תלמידים, וכפי שיובא להלן. (ועוד נפ"מ בין השיטות אם גרמי חיובו מהתורה או מקנס דרבנן כתב הש"ך שלשיטתו גרמי בשוגג פטור משום שהוא רק קנסא דרבנן, משא"כ לדעת הרמב"ן שגרמי חייב מהתורה, חייב אף בגרמי בשוגג וכמו כל דין נזק שחייב בין בשוגג ובין במזיד ובין באונס כדאיתא במסכת ב"ק כו, א במשנה ובגמ׳ שם. וכפי שנפסק בשו"ע חו"מ סי׳ תכא סעי׳ ג).

וכל מה שכתבנו שייך אם אמנם היה כאן דין גרמי. אולם בנד״ד הרי הנתבע כופר בכל. וא״כ כל מה שיש לדון בתביעה זו מדין גרמי היא רק אם יש חיוב שבועת הסת. וכבר הבאנו שבגרמי למעשה לא משביעים, וא״כ טענה זו בטלה.

טענות נוספות של הצדדים

והנה, לפני הדיון השני הגיש התובע לבית הדין את הסכם השכירות על הבנין, וכותב לביה״ד במכתב מצורף, שבהסכם מופיע במפורש שהנתבע הוא המייסד של פתיחת הת״ת, וסותר לחלוטין את טענותיו של הנתבע לאורך כל הדיון.

והנה, נוסח ההסכם הנ״ל הוא כדלהלן :

תאריך: יום רביעי כ״ד מנחם אב התשס״ד הסכם בין שלשת גופים דלהלן:

בין חברת א. (להלן צד א׳) ובין: ש. (להלן צד ב') ובין י. אשר מקום מגוריו הוא... (להלן צד ג׳).

הואיל: וצד א' התבקש לכרות הסכם שכירות לצורך הקמת תלמוד תורה בעיר ב., למען צד ג' והואיל והצדדים א' ו-ב' מעוניין שיוקם התלמוד תורה ... במבנה המושכר דלעיל.

והואיל וכל התחייבות החוזית של צד א' וערבותו האישית של צד ב' על הנכס הנ״ל הינה לצורכו של צד ג' בלבד וצד א׳ וצד ב׳ נכנסים לנעליו של צד ג׳.

והואיל וצד ג׳ הוא הממנה את צד ב׳ להיות כמנהל חינוכי במוסד שיוקם במבנה המושכר.

והואיל וברור לכל הצדדים כי הבעלים החוקיים כמשתמע מהסכם זה הינו צד ג' בלבד ומעמדם של צד א' וצד ב' הינם לצורך סיוע וכיבוד רצונו של צד ג' להיות המייסד של פתיחת התלמוד תורה בעילום שם בסתר. (הדגשת ביה״ד).

והואיל וצד א׳ וצד ב׳ הסכימו לסייע בידי צד ג׳.

למען הסר ספק מובהר בזאת כי כל התחיבותם של צד א׳ וצד ב׳ יחייבו את צד ג' באופן בלעדי בלבד ולא תהיה לצד ג' כל תביעה ישירה או עקיפה בגין כך.

התחייבות צד א'

א. צד א׳ יערוך הסכם שכירות מול בעל הנכס / ב״כ / נאמניו לצורכו של צד ג'.

ב. צד א׳ יערוך את הסכם השכירות לתקופה של 6 חודשים + אופציה לתקופת הארכה של 18 חדשים וכ״ז כאמור עפ״י הסכם השכירות בין צד א' לבעל הנכס. (הדגשת ביה״ד)

התחייבות צד ב'

א. צד ב׳ יתחייב בערבות אישית לבעלי הנכס על חוזה השכירות בין בעלי הנכס לבין צד א'.

התחייבות צד ג'

א. צד ג׳ יפקיד בידי צד א׳ במעמד הסכם זה המחאות צ'יקים לתקופת 6 החודשים הראשונים של השכירות, אשר מועד פירעונם יהא 3 ימים קודם מועד התחיבות התשלום האמור לשלם מידי חודש בחודשו. על כל ההתחייבויות הנובעות מעריכת החוזה בין צד א' לבעלי הנכס / נאמניו / ב״כ.

עה"ח צד א׳, צד ב׳ , צד ג׳.

ויש איפוא לדון אם הנוסחים שבחוזה השכירות מלמדים על טענת התובע כי הנתבע חייב בכל הוצאות התביעה.

והנה, חוזה זה הינו חוזה סודי, משום שהרב י. לא יכל לשכור בעצמו את הבנין באופן רשמי, בעקבות הפגישה עם אותו רב. ולכן מי ששכר את הבנין הוא מר ד (מצד א). ונחתם ביניהם חוזה חוקי ככל חוזה אצל עו״ד. אך מר ד. רק עשה טובה וחסד. ובכדי לבטח את עצמו, ערך חוזה פרטי - הסכם זה שלפנינו כדי שהרב י. יתחייב ויקבל על עצמו את תשלום השכירות במקומו של מר ד.

בהסכם שלפנינו נכתב בין השאר, כך:

והואיל וצד ג' הוא הממנה את צד ב' להיות כמנהל חינוכי במוסד שיוקם במבנה המושכר. והואיל וברור לכל הצדדים כי הבעלים החוקיים (כלומר, השוכר השולט בנכס - הערת ביה"ד) כמשתמע מהסכם זה הינו צד ג' בלבד (הנתבע), ומעמדם של צד א' וצד ב' הינם לצורך סיוע וכיבוד רצונו של צד ג' להיות המייסד של פתיחת התלמוד תורה בעילום שם בסתר. והואיל וצד א' וצד ב' הסכימו לסייע בידי צד ג'. למען הסר ספק מובהר בזאת כי כל התחייבותם של צד א' וצד ב' יחייבו את צד ג' באופן בלעדי בלבד ולא תהיה לצד ג' כל תביעה ישירה או עקיפה בגין כך. ע״כ.

ונראה לכאורה כי אין לבסס את התביעה על הנוסח שבחוזה זה. שכן חוזה זה עוסק בהתחייבות על שכירות שבין הנתבע לבין השוכר הרשמי - ד., כדי שיהיה ברור שהשכירות מוטלת על הנתבע לפי התחייבותו והודאתו הברורה. ויתכן שמה שכתבו שהרב י. ״ממנה את הרב י. להיות כמנהל חינוכי״, כלשון החוזה, אין הכוונה בהכרח שהבעל הבית למינוי תפקידים בת״ת הוא הרב י. על כל המשתמע מכך, שכן סעיף זה כוונתו לא למינוי בהכרח, אלא לרשות שנותן ה״שוכר״ הרב י. , להרב ש. לשהות בבנין. שהרי אם הרב י. משלם את השכירות הרי כי על פי הסכם סודי זה, הופך הרב י. ל״שוכר״ הבנין. ומשום כך יש צורך לציין שהוא נותן את רשותו ו״ממנה״ אותו לשהות בבנין. עוד יתכן לבאר בכוונת הסעיף הנזכר, כי בלעדיו, היה מקום לתבוע את השכירות מהרב ש. שהרי הוא המנהל. ולטובתו נכתב הסעיף המדובר כדי שיהיה ברור שהוא אינו השוכר.

הרב י. עצמו טוען שמר ד. הביא לו את ההסכם, והוא לא עיין ממש בכל הפרטים הכתובים, וחתימתו היתה בעיקר על כך שהוא מתחייב לשלם את השכירות. הרב ש. אמר בתגובה שהרב י. קרא את ההסכם בעיון כמה פעמים, וחתם.

עוד טוען הרב י. שמכיון שהוא אמר כמה פעמים שהוא אינו רוצה לממש את האופציה להארכת השכירות, שוב אינו חייב בשכירות מהחודש השביעי ואילך. שהרי כתוב בהסכם כי ״צד א' עורך את הסכם השכירות מול בעל הנכס לצורכו של צד ג' - (הרב י.). צד א' יערוך הסכם שכירות ל 6 חדשים + אופציה לתקופת הארכה של 18 חודש״. אך ודאי לא יוכל לערוך זאת ללא הסכמת הרב י., שהרי ההסכם נערך לצורכו של צד ג'.

הרב י. טען בביה״ד שאין להרב י. זכות להפסיק את השכירות. הרב י. טוען לעומתו שעצם העמדת ענין האופציה, פירושו שיש אפשרות שלא להאריך את הסכם השכירות. וא״כ יש ביכולתו לעשות זאת. מוסיף הרב י. וטוען ש-300,000 ש״ח שמוכן לשלם הם בתנאי שלא ישלם את השכירות מהחודש השביעי ואילך. אך אם יצטרך לשלם, יקוזז הסכום מה-300,000 ש״ח.

עוד טען הרב י., שכל מה שהסכים לשלם את ההוצאות של הת״ת, הוא רק בתנאי שיהיו 180-200 תלמידים כהבטחת הרב ש. אך בשביל 48 תלמידים, לא יעלה על הדעת שיתחייב סכומי עתק כאשר בכל כיתה ישנם שישה תלמידים. זה אבסורד. פשוט שבמקרה כזה יש לסגור את הת״ת ולשלב את התלמידים ב"א" או במקומות אחרים. ובמיוחד שרובם של התלמידים הם מבניהם של המלמדים. הרי כי הרישום נחל כשלון. ודאי לא יקח אחריות שכזו. ובמיוחד שאמר בפירוש, לטענתו, שהוא מוריד מעליו את האחריות. הרב ש. טען שהרב י. אשם שאין תלמידים, כי הוא הסיר את שמו באופן רשמי. הרב י. עונה מצידו, שהרב ש. ידע מכך, שבועיים לפני הלימודים, ובכל זאת פתח את הת״ת.

גם מה שנכתב בהסכם בהמשך, שצד א׳ וב' (המשכיר והרב ש.) מסייעים ומכבדים רצונו של הרב י. להיות המייסד של פתיחת הת״ת בעילום שם בסתר, עדיין לא מוכיחים בהכרח שהוא קבל על עצמו הוצאות הת״ת השוטפים, אלא רק ייסד את פתיחת הת״ת, והכלול בזה הוא רק שכירות הבנין. אין בראיות אלו אפוא, מספיק כדי להוציא ממון ממוחזקותו.

וכעין מה שנספק בשו״ע חו״מ (סי׳ מט סע׳ ז) ברמ״א:

"אם ב׳ יוסף ב׳ שמעון בעיר אחת והאחד מת אביו, וכתב בשטר יוסף בן שמעון שליט״א או נר״ו כמו שכותבין על מי שאחיו חי אם כתבו העדים - אמר לנו יוסף בן שמעון שליט״א הוי סימן, אבל אם כתב בשטר אני יוסף בן שמעון שליט״א או כיוצא בזה - לויתי מפלוני כו' והעדים חתומים למטה אין זה סימן, דחיישינן שמא השני הערים לכתוב כך והעדים לא דקדקו בכך דלאו אכלי מילתא קא מסהדי". עכ״ל.

וכעין זה גם בנד״ד אין ראיה מוכרחת שחתימת הנתבע על החוזה, מהווה חתימה על היותו בעל הבית וממנה תפקידים, כי חתימתו מתייחסת לעיקר חיובי הממון הבאים בעקבות שכירות הבנין גופו, שהרי זהו נשוא ההסכם גרידא. התוספות מן הצד אינם שייכות כלל לנידון שבין צד א׳ לצד ג׳, זהו אינו הסכם בין צד ג' לתובע בדבר מינויו כמנהל. ונמצא שיתכן שמה שנכתב, נכתב כבדרך אגב ואין חתימתו של צד ג׳ מתייחסת אלא אל עיקר נשוא ההסכם.

יש לציין כי ביה״ד תמה על כך שעל אף שנשתנו התנאים ומיקום הת״ת לא נעשה הסכם מחודש בכתב, במיוחד בזמנינו שקשה לסמוך על אף אחד.

טז. שבועת הסת בגין כפירה בין העובד והמעביד על מציאות העבדתו

והנה, ניתן לדון בנד״ד מכיוון אחר לחייבו בשבועת הסת. דהנה, לטענתם של התובעים, הרב י. הוא המעביד והם פועליו. לדבריהם הוא מינה אותם לעובדיו. ומכיון שהחלו את עבודתם תחת ניהולו, זהו קנין שכירות הפועלים והוא מחויב בכל משכורותיהם ובשאר ההוצאות. לטענתם הוא לא חזר בו מהדבר. הם רק דנו ביחד אם להמשיך או לא ושכנעוהו לא להפסיק. הרי כי לטענתם הרב י. חייב בסכומי התביעה. הרב י. כופר בכל. לא קבלתי אחריות על מקום אחר. גם על רצוני לסייע בהתנדבות, חזרתי בי מיד. אינני חייב לכם דבר. אינני המעביד שלכם. ואף לא קבלתי שום התחייבות ואחריות על הת״ת המדובר.

לפנינו אפוא, כפירה בכל. המחייבת את הנתבע בשבועת הסת שהרי חזקה אין אדם טוען ואין לו. ובמיוחד שבנד״ד יש רגלים לדבר. כי גם צוות המלמדים זועק חמס ובכאב כי טענותיו של הרב ש. צודקות. אמנם הם התובעים כאן, ונוגעים הם בדבר, אך קצת ״רגלים לדבר״ יש כאן, בצירוף ההסכם עם הלשונות הנזכרים. יש לפנינו איפוא, תביעה ו״כפירה בכל״, המחייבת שבועת הסת. ומכיון שאין אנו משביעים למעשה, מוטל עלינו לפשר בין הצדדים לפי ראות עינינו. ומכיון שהמנהג שבשבועות הסת מפשרים שזה שעליו מוטלת השבועה, משלם שליש. הרי כי עלינו לחייב את הנתבע בשליש מסכום התביעה.

והנה, התביעה עד חודש ניסן שבראשיתו נערך הדיון בביה״ד מסתכמת לאחר החישוב ב 408,600 ש״ח.

והנה, ההורים שלמו שכר לימוד לשנה בסך 55,000 ש״ח כאשר נמצא שביחס לכל השנה, שלמו ל - 8 חודשים אלו סך 37,000. תביעתם אפוא היא: 381,600.

ובאם נחייב מדין פשרה את הנתבע ב1/3 מסכום התביעה, הרי חייב סך 127,200 ש״ח. הרב י. שילם לתובעים בעבר סך 60,000 ש״ח, ועוד הוסיף בערב פסח ושילם סך 12,000 ש״ח. סה״כ שילם 72,000 ש״ח. ובאם נפחית תשלום זה מ - 127,200 הנזכרים, נמצא שנשאר חייב 55,200 ש״ח.

הנתבע מצידו מוכן לשלם סך 300,000 שכולל מה ששילם + השכירות לששת החודשים הראשונים יחדיו.

והנה שכירות המבנה בסך 2,808 דולר ל - 6 חודשים + 6 1170 X ש״ח - דמי ניהול והחזקה 1170+ דולר שכר טרחה לעו״ד הינם בס״ה - 86,515.416 ש״ח. ובצירוף מה ששילם בסך 72,000 ש״ח, ס״ה שילם 158,515.416 ש״ח.

נמצא שמוכן לשלם כעת את ההפרש עד 300,000 ש״ח, שהוא סך 141,484.584 ש״ח.

נמצא שע״פ הפשרה נשאר חייב 55,200 ש״ח. ומוכן מצידו לשלם 141,484.584 ש״ח מעל חובתו מדין הפשרה. שזה תוספת של 86,284 ש״ח. אמנם, גם פשרה זו מוטלת בספק גדול, שהרי האומדנא שהרב י. לא היה מוכן להתחייב ל-48 תלמידים, היא אומדנא שיש לדון בה. וא״כ יתכן שלא היה בידינו לעשות אפילו את הפשרה הנזכרת. אולם לאחר הסכמתו של הנתבע מרצונו לשלם סך 300,000 ש״ח, אין לנו להאריך בכך.

יש להוסיף כי אין לפנינו תביעה על שכירות הדירה לא של התקופה הראשונה או חלקה, ולא של התקופה השניה ושימוש באופציה. שהרי התובע הוא מר ד. והוא אינו לפנינו. ואף שהרב ש. הינו ערב לחוב זה, כמבואר בהסכם, מ״מ הרי לא ניתן לתבוע ממנו באופן ישיר שהרי הוא אינו ערב קבלן. וא״כ התביעה אינה שלו אלא של ד. לו היתה נחשבת תביעה זו כתביעת הרב ש, יתכן שהיתה לכאורה הודאתו של הרב י. בשכירות מחצית השנה, כהודאה במקצת המחייבת שבועת התורה. מצד שני, יש לדון אם שטר ההסכם דינו כ״הילך״, שאין בו שבועת התורה, (כמובא בשו"ע חו"מ סי׳ ע"ה בנידון אם שטר דינו כהילך). מ״מ כאמור אין זו כלל תביעתו של ש. ואין כאן על מה לדון ואכמ״ל. לסיכום נמצא כי לא ניתן לחייב את הנתבע מעל סכום 300,000 ש״ח שבהם נתחייב לפני בית הדין.

ביחס לתביעה על ההוצאות עד סוף השנה - שהיא (ביחס לתביעה הראשונה לפי החודשים) סך של 255,375 ש״ח - הרי מחודש ניסן בו הופיע הרב י. לפני בית הדין שב בו מהעסקתם של התובעים, גם לטענתם שהוא מעבידם ומעסיקם. הרב ש. עצמו אמר שהרב י. הודיע לו על כך בר״ח ניסן. בכל מקרה הודעה זו לא גרמה להם נזק, שהרי כל הזמן מוכן לסדר עבודה מסודרת לכולם, כולל התלמידים גם אם מבחינה מוסרית ומצפונית אולי יש בעיה בסגירת הת״ת, אין זה ענין ממוני. ובמיוחד, שטוען הנתבע שלא מוציאים מיליון שקל על ת״ת של 48 תלמידים שחלקם ילדי המלמדים עצמם, ולכן יש לפזרם בשאר תלמודי התורה.

והנה, מאוחר יותר הצליח בית הדין לשכנע את הנתבע להתנדב למען התובעים ולהוסיף סך של 120,000 ש״ח. כאשר בס״ה ישלם 420,000 ש״ח. ובאם נקזז את שכירות 6 החודשים הראשונים הכלולים בסך 300,000 ש״ח הראשונים שהתנדב הנתבע בראשונה, אזי הסכום שישלם למנהל הת״ת והמלמדים הוא 223,500 ש״ח בערך. ובצירוף ה – 120,000 האחרונים, הרי כי ישלם סך 343,500, שהוא ביחס לתביעה של 381,600 ש״ח (שעליה יש לדון ולהסתפק) - סביבות ה 90% מהתביעה, סכום שהוא מעל ומעבר לכל פשרה. ואם כן אין לנו כלל צורך לדון ולדקדק בגודל הפשרה.

יז. המסקנות ההלכתיות

א. תובע ממון מחבירו בטענה ודאית והשני כופר בכל, חייב הנתבע שבועת הסת, משם שאין אדם טוען אא״כ יש לו. (שו״ע סי׳ פז סע׳ א׳ וסי׳ עה סע׳ יז).

ב. יכול אדם להתחייב בממון שאינו חייב בו ע״י קנין או ע״י שטר שכתוב בו ״חייב אני לך מנה״. (חו״מ סי׳ מ סע׳ א, סמ״ע ש״ך נתה״מ ואו״ת שם).

ג. כמו״כ יכול להתחייב אם אמר בלשון הודאה, וקונה לכו״ע בקנין אודיתא.

נחלקו הקצה״ח והנתה״מ אם שני עדים מעכבים בקנין אודיתא, ובלעדם לא חל הקנין. בניגוד לשאר קנינים שגם בלי העדים חל הקנין. (חו״מ סי׳ מ סע׳ א׳).

ד. ממון שלא נתבע, וביה״ד רואה שעל פי דין, שייך הממון לנתבע, אם ברור לביה״ד שהתובע טעה בדין וחשב שאין לו זכות תביעה זו, מוטל על ביה״ד לפסוק לטובתו של הנתבע. אולם בספק לביה״ד אם אי תביעתו היתה מחמת מחילה או מחמת טעות בדין, לדעת הש״ך אין לדיין לפסוק יותר מן התביעה, אולם לדעת המעיל צדקה פוסק ביה״ד יותר מהתביעה, ואף הנתבע נאמן לומר שטעה. ומספק לכאורה אין להוציא ממון.

ה. מחילה בלב כשידוע לכל העולם מה שבלבו, נחשבת כמחילה גמורה.

אולם מחילה בלב כשלא ידוע הדבר לכל העולם מה שבלבו, אלא שמודה שמחל ורוצה לחזור בו, לדעת המהרש״ל המחילה מועילה, ולדעת הקצוה״ח המהרי״ט ונתה״מ לא נחשבת מחילה.

ו. מחילה בטעות לא הוי מחילה (חו״מ סי׳ רמ״א סע׳ ב, ודלא כדעת הריב״ש).

ז. כשהדין נותן שמחויב לשלם כל הסך, אזי פשרה הקרובה לדין כדי לעשות שלום היא תשלום 2/3 מסכום התביעה. ואילו כשמחויב בשבועת הסת ובשבועת הנפטרים נטיית הפוסקים לפשר ולחייב את הנתבע ב 1/3 מסכום התביעה. ופשוט שהכל תלוי גם לפי ראות עיני הדיין.

ח. המזיק בדרך של גרמי בשוגג ובאונס, פטור מנזקו. (מסקנת הש״ך דלא כדעת הרמב״ן. ועיי״ש ועיין בשו״ע וברמ״א סי׳ שפ״ו ובנ״כ באריכות).

ט. דין חיוב גרמי הוא אף אם הנזק נגרם רק ע״י דיבור, במקרה והנזק ודאי.

י. הוציא אדם הוצאות ע״פ דיבורו של רעהו, אלא שלפי התנהגותו ואי קיום הבטחותיו של הראשון, מוכח שאינו כ״כ עומד בהבטחותיו. לא יוכל במקרה זה השני להמשיך להוציא ממון ע״פ דיבורו הקודם של הראשון ולחייבו מדין גרמי, שכן על מה סמך, שהרי רואה שהלה לא מקיים התחיבויותיו.

יא. טענה שאף אם היה מודה בה הנתבע, היה פטור מממון כגון טען התובע שהנתבע אמר ליתן לו מנה, שפטור הנתבע משום שהחיוב לא חל כלל, במקרה זה אם הנתבע כופר, פטור משבועת הסת. (חו״מ סי׳ פז סע׳ כה). וה״ה בתבעו קנס מאותו טעם (שם סע׳ כו).

יב. נחלקו הפוסקים אם התחייבות לצדקה, לבית מדרש או לביהכ״נ יש לה דין של הקדש, והאמירה מחייבת מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובזה תלוי הנידון בעני התובע את הנודר, אם מחייבו שבועת הסת או לא. (סי׳ פז ש"ך ס"ק נא ופת"ש ס"ק כט).

יג. טען שחבירו תקע כפו שיתן לו מנה והלה כופר, פטור משבועת הסת, משום שתקיעת כף דינה כשבועה, אך אין דינה כקנין. (חו"מ שם סע׳ לד).

יד. תבע את חבירו על חיוב ממון מדינא דגרמי, נחלקו הפוסקים אם חייב שבועת הסת בכופר בכל. (ש"ך. וקצה"ח שם ס"ק לב).

טו. חייב אדם שבועת הסת גם בתביעה על חיובים שתיקנו חכמים (קצוה"ח שם).

טז. ל״ים של שלמה״ והש״ך אין שבועת היסת על תביעת ממון מדין גרמי.

אולם לקצוה״ח יש דין שבועת היסת בגרמי ובכל תביעות על קנסות מדרבנן. ורק על קנסות מדאורייתא אין שבועת היסת משום שמודה בקנס פטור.

יז. כשיש מחלוקת בין הפוסקים אם יש חיוב שבועת הסת, אין משביעים מספק. ואף בספק שבועה דאורייתא לא משביעים. (ש"ך סי׳ פז ס"ק ג וסי׳ צא ס"ק לג. רעק"א שם. ובחת"ס כתב שבספק פלוגתא משביעים שבועה דאורייתא).

יח. טען אדם לחבירו ששכרו לפועל והלה מכחיש, חייב בשבועת הסת,

שהרי זהו דין ״כופר בכל״.

יט. כאשר חותמים שנים על הסכם ביניהם בענין מסוים, ובדרך אגב נכתבו בהסכם פרטים שאינם קשורים לגוף נושא ההסכם, אין הכרח שחתימת הצדדים מתייחסת גם לפרטים אלו, ומשום כך אינה נחשבת כהודאה באמיתותם. ובודאי כאשר יש ספק בהבנת פרטים אלו. (עיין חו"מ סי׳ מט סע׳ ז ברמ"א וש"נ).

יח. מסקנות בית הדין

א. לפנינו מקרה בו צוות מלמדים ובראשם מנהל חינוכי הקימו תלמוד תורה. דבר שכרוך בהוצאות שוטפות של מאות אלפי שקלים. לטענתם בעל הת״ת הנושא בעול הכספי הוא הרב י., הרב י. מצידו כופר בכל. ואין בידינו ראיות מספיקות כדי שנוכל להוציא ממנו ממון.

ב. על פי דיני שבועת הסת הגיע בית הדין למסקנה שהנתבע חייב כפשרה, בתשלום שליש מסכום התביעה עליו יש ספק לבית הדין. הנתבע מצידו מוכן, בהתנדבות לטענתו, לשלם סכום כולל של 420,000 ש״ח שכולל את סכום השליש הנזכר ואף יותר. ונמצא איפוא, שלא ניתן לחייבו מעל סכום זה.

ג. ביחס לשכירות הבנין, הנתבע הודיע שאינו מעונין ביישום האופציה של המשך השכירות, וזאת ביכולתו, לפי ההסכם שנחתם. וא״כ אינו חייב בשכירות לאחר מחצית השנה הראשונה. ובכלל, הדו״ד בדבר השכירות אינו שייך לתובע דנן, והוא נידון שבין השוכר הרשמי ובין הרב י., ענין שלא בא כלל לדיון לפני בית הדין.

ד. התובעים לא ערכו הסכם חדש עם הנתבע, לאחר שנשתנו התנאים מן ההסכם הישן. ובכך גרמו לעצמם הפסד גדול.

ה. מכיון שיש בנידון שלפניו ״רגלים לדבר״, אף אמנם שיתכן שאף אחד מן הצדדים לא משקר ח״ו, אלא שהיתה כאן אולי אי הבנה או אי שימת לב למה שנאמר מצד הנתבע, ובשל כך סמכו עליו והיו סבורים שבאמת התחייב להם. וביותר, בשל מצבם המציאותי הקשה של התובעים, ביה״ד שכנע את הנתבע שאף שעל פי דין לא ניתן להוציא ממנו ממון, מ״מ ראוי לנכון שיסכים מעצמו - לא מצד הדין ואף לא מצד הפשרה להוסיף עוד 120,000 ש״ח כדי לסייע בידי התובעים. וס״ה לשלם 420,000 ש״ח (כולל שכירות הבנין). ונמצא לפי החשבון (שהובא בגוף הנימוקים לפסק הדין), שהנתבע ישלם בסופו של דבר מעל 90% מהתביעה עליה יש מקום להסתפק שהיא בסך 381,600 ש״ח.

ו.         תביעה ב ו - ג נידחות.

יט. פסק הדין

א. הנתבע ישלם לתובעים סך 50,000 ש״ח בתאריך ה׳ סיון תשס״ה.

ב. הנתבע ישלם לתובעים סך 91,485 ש״ח ב - 4 תשלומים חודשיים שוים כל תשלום הינו על סך - 22,871 ש״ח. החל מתאריך ג' תמוז תשס״ה ועד לג' תשרי תשס״ו.

ג. הנתבע ישלם לתובעים סך 120,000 ש״ח ב - 10 תשלומים חודשיים שוים, כל תשלום הינו על 12,000 ש״ח, החל מג׳ טבת תשס״ו עד ג׳ תשרי תשס״ז.