קנה עליה לס"ת ולא הגיע

קנה רביעי בקרה״ת בשבועות (עשרת הדברות) או מפטיר יונה ולא הגיע לקרה״ת בזמן

שאלה:

מעשה שהי׳ ביוהכ״פ בביהכנ״ס שמכרו כל העליות של שחרית ומנחה בבוקר לפני קרה״ת וראובן קנה מפטיר יונה בסך אלף דולר. היות וקם מוקדם לוותיקין, ראובן הלך לנוח אחרי מוסף והתעורר מאוחר ולא הגיע למנחה. הגבאים החליטו שא״א להמתין עד שיגיע ולכן כבדו את שמעון במפטיר יונה משום שהוא מאד העריך עליי׳ זו וראיי׳ לדבר שרצה לשלם תשע מאות דולר אבל לא זכה בה משום שראובן הציע אלף דולר. הגבאים לא אמרו לשמעון שהוא יצטרך לשלם עבור העליי׳ וגם לא חשבו בכלל בנושא התשלום. לאחר סוכות כאשר הגבאים פנו לראובן שישלם הבטחתו של אלף דולר, הוא טען ששמעון צריך לשלם תשע מאות דולר כיון שבעצם הי׳ מוכן לשלם סכום כזה לולא הצעת ראובן של אלף דולר, והוא קיבל העליי׳ ולכן הוא ראובן מוכן להשלים עוד מאה דולר לטובת הביהכנ״ס. שמעון טוען שלא קנה העליי׳ ואינו חייב כלום. ראובן טוען ששמעון נהנה מהכבוד ואצלו ההנאה שוה $900 והראיי׳ שהי׳ מוכן לשלם מחיר כזה ולעומת טענתו אומר שמעון שמה שמצאנו שבנים ששחטו פרה שהוריש להם אביהם ואח״כ נתברר שהיא שאולה, שמשלמים דמי בשר בזול משום שנהנו, הסביר הסמ״ע (סי׳ שמ״א סק״י) טעם הדבר דגם מי שבדרך כלל אינו קונה בשר, מ״מ הי׳ מוכן לקנות הבשר במחיר כזו, אבל רוב אנשים לא היו משלמים $900 עבור מפטיר יונה, והנאה רוחנית קשה לאמוד, ומה שהוא הציע מחיר של $900 היתה בזמן המכירה שנכנס בו רצון עז לקנות מפטיר יונה אבל אינו ראיי׳ שזהו באמת הנאתו.

תשובה:

א) מכירת עליות בש״ק והאיך קנה העלייה לכאורה יש לחלק השאלה לדיני חו״מ ודיני יו״ד האם ראובן קנה את העליי׳ וא״כ היאך חל הקנין. הפוסקים האריכו בענין מכירת העליות בש״ק דלכאורה יש לאסור משום מקח וממכר, ובשו״ת מהרש״ג (ח״ב סי׳ ע״ז סק״ב) לימד זכות בכמה אנפין ובתוכם לפי המבואר בשו״ע (חו״מ סי׳ רי״ב ס״א) דא״א למכור דבר שאין בו ממש ומה״ט כ׳ הרמב״ם (הל׳ מכירה פכ״ב הי״ד) בענין דבר שאין בו ממש כיצד, אין אדם מקנה לחבירו ריח התפוח או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה, ומה״ט נפסק שא״א להקנות דירת בית זה או אכילת פירות דקל זה כיון שהוא דבר שאין בו ממש. ולכן כ׳ המהרש״ג דכיון דמכירה שייך רק בחפץ שיש בו ממש כמו האתרוג לכן לא שייך קנין בעליי' לתורה, ואע״פ שזכות זה הוא טוה״נ, הרי קיי״ל דטוה״נ אינה ממון, וא״כ כל המכירה אינו אלא תקנה וסיטומתא שנהגו בו העולם כדי שתהי' הכנסה לקהל וא״כ אין בזה משום מו״מ בשבת.

אלא דיש להעיר על המהרש״ג ממש״כ היש״ש בב״ק (פ' החובל סי' ס') שבזה״ז שנהגו לקנות עליות תמורת כסף יש לזה דין קנין משום סיטומתא, והדק״ל דנימא שיש איסור מו״מ בשבת, אבל הש״ך (סוס״י שפ״ב) הביא היש״ש וכ' עליו שאין דבריו מוכרחים.

בההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה

ואמנם הי' מקום לומר שראובן חייב לשלם אלף דולר דבההיא הנאה שכולן יודעים שהיה מוכן לשלם סכום הגון עבור מפטיר יונה, גמר ומשעבד נפשי' (כעין המבואר בנתיבות סי' ש״ו סק״א וסי' ש״מ סק״ח) אבל גם בזה יש מקום לדון דאפשר גמר ומשעבד נפשי' אך ורק אם באמת יזכה במפטיר יונה, אבל מה שחלק מהמתפללים יודעים שהוא זכה לקנות מפטיר יונה, כיון דלמעשה לא עלה לעלייה חשובה זו וכל הצבור לא ראו שהוא הוזיל מכספו למצוה זו אפשר אין זה מספיק הנאה שישעבד נפשו עבורה.

ב) נרדם האם נחשב כאונס

ושמעתי אומרים דיש לפטרו מלשלם בכל אופן אפילו אם שייך כאן קנין כיון שהי' אנוס במה שלא התעורר בזמן, אבל אין זה פשוט דבשלמא אם נאמר דניים בעידנא דניימא אינשי, יש מקום לומר שהוא אנוס גמור אבל בנד״ד ק' לומר שרוב אנשים הולכים לישן שינת קבע ביוהכ״פ, ובפרט שאפשר הי' חייב להעמיד שומר להעירו לתפלה, (ע' בס' פתחי חושן הל' פקדון פ״ג הערה נ״ז שהביא הפוסקים שדנו אם שינה נחשב כאונס).

ג) חיוב לשלם מדין נדר

אבל לכאורה יש לחייב ראובן לשלם מדין נדר אם הכסף הולך לטובת הבהכנ״ס ששם גם לומדים תורה, אלא שראובן טוען דאי משום נדר, הרי זה אומדנא דמוכח שלא נדר אא״כ יקבל מפטיר יונה אבל אם לא יקבל מפטיר יונה בודאי לא הי' נודר אלף דולר והוא מוכן אפילו לישאל על נדרו כדי ליפטר מלשלם, אלא שאם הוא נדר לדבר מצוה, אפשר א״א להתיר נדרו, ומאידך גיסא ראובן טוען שאין צורך להתיר נדרו, דבודאי ההתחייבות לשלם אלף דולר היתה אך ורק אם יקבל העליי'.

אלא שיש לדון אם שמעון שעלה חייב לשלם ע״פ המבואר במתני' בערכין (כ״ז.) לגבי פדיון הקדש שאם אחד אמר הרי הוא שלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים ואחד אמר בשלושים ואחד אמר בארבעים ואחד אמר בחמישים, חזר בו של חמישים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של שלושים ממשכנין מנכסיו עד עשר.

חידוש הצמח צדק בחיוב קניית עליי’ שלא זכה בה במכרז

הרי מבואר בסוגי' זו דכדי שהקדש לא יפסידו, כל מי שרצה לפצותו חייב לשלם להקדש מה שרצה להוסיף על הקודמו ולפ״ז פסק בשו״ת צמח צדק (סי' ע״ב) במעשה שהי' בביהכנ״ס שהגבאים רצו למכור מפטיר, וראובן רצה לשלם ק' ושמעון הוסיף ואמר ק״נ והגבאים ידעו שמראובן בודאי יקבלו הכסף אבל משמעון אינו כ״כ בטוח שיקבלו כספם, ולא רצו לביישו - שלא למכור לו העליי' לכן העלו המחיר למאתיים וכוונתם היתה ליתן מפטיר לראובן אבל כאשר נגשו לראובן שהוא זכה במפטיר תמורת מאה, אמר להם שכיון שלא זכה בהכרזה בהתחלה, נתבטלו דבריו. ושאלו הגבאים אם הם יכולים לכופו, ופסק שם דיש להביא ראיי' ממתני' בערכין דכמו שמצאנו בהקדש ה״ה בצדקה וראובן צריך לשלם מאה ואינו יכול לדחותם אצל שמעון כיון ששמעון לא חזר בו מהצעתו רק הגבאים חזרו בהם.

והמ”א (סוס״י קנ״ד סקכ״ג בסו״ד) הביא פסק זה של הצ״צ להלכה אבל שינה קצת בסיפור וכ' דין זה כאשר שמעון חזר בו ולא כאשר הגבאים מנעו ממנו מלעלות, ואחרי שהביא הצ״צ כ' על הצמח צדק שאין דבריו מוכרחים. זאת אומרת שא״א לחייב שמעון לשלם כדי שלא יהיה הפסד להקדש. (וע' א״ר סי' קמ״ז סק״ב שתמה על המ״א דבכה״ג ששמעון חזר בו כ' הצ״צ מפורש דבודאי הוא צריך לשלם מה שהוסיף על שלפניו, וכל הנדון בצ״צ הוא כאשר הגבאים מנעו ממנו המצוה).

הפמ״א חולק על הצ”צ

והמ”א סתם ולא פירש למה אין דבריו מוכרחים וציין המחצה״ש לשו״ת פנים מאירות (ח״ב סי' כ״ה) שחולק על הצ״צ בתרי אנפין והסביר עי״ז כוונת המ״א שכ' שאין דברי הצ״צ מוכרחים. מצד א' יש לדון אי שייך כאן בכלל המושג של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא״כ א״א לכוף ראובן לקנות העליי' כאשר הגבאים לא רצו למכרו לשמעון, ולא דמי לסוגי' דערכין, דהרי בקידושין (כ״ט.) מבואר שאם משך בהמה של הקדש העומד ליפדות במאתיים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתיים כדי שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, והק' תוס' דתיפו״ל שחייב מאתיים משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ותי' תוס' דכיון שלא הי' סבור שישתנה השער הי' בטעות ובזה לא נחשב כמסירתו להדיוט. אבל לפ״ז ק' מהגמ' בב״ב (קל״ג) בבנו של יוסף בן יועזר שמצא מרגלית בדג ואמר לאשתו שתלך לגזבר בבהמ״ק למכרה לו אבל לא תשיימה היא שמא תשום אותה בפחות משוויה דאמירתה לגבוה כמסירתה להדיוט, ואם נאמר שלא שייך ״אמירתו לגבוה״ בשומא בטעות, למה אמר לה הכי ותי' תוס' דכששם בפחות משווי' כוונתו לוותר להקדש ושייך ״אמירתו לגבוה״ משא״כ במשך בהמה שוה מאתיים, לא נתכוון לוותר להקדש משום שכך הי׳ שוה באותה שעה ולכן לא שייך אמירתו לגבוה בכה״ג, אלא דלפ״ז ק׳ מתני׳ בערכין דאם נאמר שלא שייך אמירתו לגבוה אך ורק כשרואים שרוצה לוותר, אבל כשקונה בשויו לא שייך ״אמירתו לגבוה״, א״כ למה מחייבים כל א׳ במתני׳ בערכין שג״כ מיירי בפדיון הקדש שישלם מה שהוסיף על חבירו, והביא הפמ״א בשם התוי״ט בקידושין שצריך לפרש דמיירי שנראה מתוך הסכום שנתכוונו לוותר ולשלם יותר משוויו.

לפ״ז כ׳ הפמ״א מי שרצה לקנות עליי׳ הרי זהו מה ששוה לו המצוה או שרוצה לעלות בעצמו לתורה ולברך בתוך קהל עם קדוש ביום הקדוש או שרוצה להתכבד במכובדים, וא״כ לא ויתר משלו להקדש וע״ז לא נאמר ״אמירתו לגבוה״ ולכן הפמ״א חולק על עצם הפסק של הצ״צ.

ובנוסף לכך כ׳ דאין לדמות צדקה להקדש, דהאידנא כל הקדש יש לו דין חולין כיון שאין הקדש לבדק הבית אלא לצדקה וכמבואר בשו״ע בכמה מקומות (ע׳ חו״מ סי׳ צ״ה ס״א דנשבעין על הקדש לעניים ובהכנ״ס וס״ת בזה״ז וכן בסוסי׳ רי״ב שם ע״ש). ובודאי א״א להוציא ממון על סמך הדמיון של צדקה לפדיון הקדש דמס׳ ערכין ולכן כ׳ המ״א על דברי הצ״צ דאין נוהגין כמותו.

חילוק בין נידן הצ”צ ופמ״א ובין נד״ד

והנה עד כאן לא פסקו המ״א ופמ״א נגד הצ״צ, אלא שאם ראובן רצה לשלם עשר זהובים ושמעון רצה לשלם ט״ו, ושמעון חזר בו, שא״א לכוף את ראובן לשלם עשר ולקבל העליי׳, אבל בנד״ד במפטיר יונה מיירי שבאמת שמעון קיבל העליי׳ רק דלא אסיק אדעתי׳ שיצטרך לשלם, בזה יש לדון טובא לפמש״כ הפמ״א דהסכום שהוא בעצמו נקב עבור העליי׳ לתורה ביוהכ״פ, זהו מה ששוה לו, וא״כ יצטרך לשלם $900 דזהו הנאתו.

אלא דעדיין יש לדון אם ראובן יש לו טענה שלא יצטרך לשלם $100 משום שנרדם, דלא מיבעי אם נאמר שנחשב כאונס, דבודאי אינו משלם, אלא אפילו אם לא הי׳ אנוס, אבל סו״ס יש כאן לדון אם נחשב כנדר בכלל במה שצעק ״אלף״ - ע׳ שו״ת מהרש״ם (ח״א במפתחות יו״ד סי׳ ע״ו ובח״ה סי׳ פ״ד), דכיון שלא אמר אני אתן או אני נודר אין עליו דין נדר ע״ש.

האם יש פשיעה מצד הגבאים

לכ׳ יש עוד מקום לדון למה הגבאים אינם אחראים על ההפסד, דהרי כשראו ששמעון לא הגיע היו צריכים למכור מפטיר יונה עוד פעם מדין השבת אבידה כמו בשומר על פירות חבירו ורואה שמרקיבין שחייב למכרם ומה״ט נפסק בהל׳ פסח (סי׳ תמ״ג ס״ב ומ״ב סקי״ב) שישראל שיש לו חמצו של ישראל בפקדון אצלו חייב למכרו כשמגיע שעה חמישית בערב פסח, ואם לא מכרו פליגי המ״א וח״י אם יש לחלק בין ש״ח לש״ש, ולמעשה הביא המ״ב דרוב אחרונים מסכימים דבין ש״ח ובין ש״ש פטור דאין זה נכנס בכלל שמירה שלא קיבל ע״ע אלא לשמור החפץ שיחזירנו לבעליו בשלימות, אבל לא קיבל ע״ע למכרו, דאדרבה עי״ז מוציאו מרשותו, אבל אם החמץ הי׳ ממושכן אצלו ולא מכרו כשהגיע זמן איסורו מסתבר שהפסיד חובו, דדעת כל ממשכן בודאי שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו, שלא יוכל לתבוע ממנו חובו. וא״כ יש להסתפק דאפשר נד״ד דומה יותר למשכון כיון ששמעון לא קנה העליי׳ ורק התחייב לשלם עבורו, וא״כ הגבאים אחראים לדאוג שלא יפסיד, או שמא נאמר דאין התשלום לגבאים אישית ואינו מוטל עליהם דווקא, ובפרט דמיירי הכא בדבר שאין גופו ממון והיאך שייך לחייבם אם לא מכרו העליי׳.

ולכן תבנא לדינא, נראה דא״א לחייב הגבאים, אבל בודאי יש מקום לחייב שמעון שעלה לתורה לשלם $900 לפי הסבר הפמ״א דאמדינן דזהו הנאתו, ומ״מ יש מקום שראובן ישתתף אתו בחלק התשלום, לפנים משורת הדין, חוץ ממה שהסכים לשלם $100 לביהכנ״ס.