הפעיל מכשיר שלו בשביל חברו ונשבר

הפעיל 'מערכת שמע' שלו עבור חבירו ונשברה באונס

שאלה

מעשה בבחור ישיבה שהיה לו דיסק של שירים ומערכת שמיעה. חבירו ביקש ממנו לשמוע את הדיסק, ובעל הדיסק השיב לו שהוא מוכן שההוא יקשיב לדיסק בתנאי שלא יגע בו כלל. ואכן כך עשו הבעלים הפעיל את הדיסק, ובאמצע השמיעה המדף נשבר ועמו כל המערכת. האם לשומע יש דין שואל וחייב בנזקי הדיסק כדין שואל שחייב באונסין או שאין לו דין שואל?

תשובה

יש לדון בג' אנפין: האם יש קנין שאלה בשמיעה בלבד. האם הוי שאלה בבעלים. האם יש שאלה בפחות משוה פרוטה.

שעת חיובי שואל

נחלקו הראשונים מאימתי הוי קנין שאלה ומתחייב השואל באונסין האם מרגע של סילוק שמירת הבעלים או רק משעת משיכה של השומר. הרמב״ם ז״ל כתב בפרק א' מהלכות שאלה (ה״ד):

"השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה".

וכתב עליו הב״י שכך מפורש בגמרא בפרק הפועלים (ב״מ צא.) ובפרק אלו נערות (כתובות לד:):

"אמר רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה".

מאידך נתבאר בסימן רצ״א (ס״ו) ובסימן ש״ז (ס״ב) שדעת הר״י (עי' תוס' צט. ד״ה כך תקנו) והרא״ש (פ״ו סי' טז, פ״ח סי' טו) שמתחייב כבר משעת סילוק שמירה של הבעלים אפילו שהשומר לא משך את החפץ. וכתב בדק הבית שמהגמרא בב״מ הנ״ל יש תשובה נצחת על דברי הר״י והרא״ש וצריך עיון. ולמעשה כתב בשו״ע סימן ש״מ ס״ד:

"השואל בהמה חייב במזנותיה משעה שמשכה עד סוף ימי שאלתה".

 דהיינו השו״ע פסק כדעת הרמב״ם. אמנם הרמ״א כתב שם:

"וי״א דלא בעינן משיכה אלא מיד שנסתלקו הבעלים" עכ״ל.

הרי לפנינו מחלוקת המחבר והרמ״א מאימתי נקרא שואל, לדעת המחבר רק מהרגע שהשואל עשה קנין משיכה. ולדעת הרמ״א אם היה סילוק שמירה של הבעלים גם הוי שואל וחייב באונסים. והנה בנידונינו לא היה קנין משיכה א״כ לפי דעת המחבר לא שייך להתחייב עליו בחיובי שואל. אמנם לפי דעת הרמ״א יש לדון כי לכאורה היה כאן סילוק שמירה של הבעלים כשהם עזבו את החדר שבו ניגן הדיסק, וא״כ יש מקום לומר שנעשה פה קנין שמירה ומתחייב באונסים לפי שיטת הרמ״א.

קנין השתמשות

אמנם כד נעיין בה נחזי שיתכן שאף לפי שיטת המחבר יש צד שהיה כאן קנין להתחייב. וזאת על פי דברי נתיה"מ שחידש שיש גם קנין של השתמשות אף שלא משך כלל. דהנה יעויין בגמרא ב״מ דף צט ע״א:

"אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו".

ואומרת הגמרא שלענין חיוב אונסים פשוט שחייב השואל עוד לפני שביקע בו. וכל מה שרב הונא חידש הוא שלענין חזרת המשאיל כל זמן שהשואל לא ביקע בקרדום יכול המשאיל לחזור בו. והקשו הראשונים הרי לפי רב הונא משיכה לא קונה בשומרים לענין חזרה ומה התחדש בשעה שהשואל ביקע בקרדום. ותירץ בשטמ״ק שההנאה שיש לשואל בעת שהשתמש בקדום נחשבת ככסף ותמורת השוה כסף שקיבל קונה את החפץ מהבעלים ואין המשאיל יכול לחזור בו.

וחידש הנתיבות לפי זה שאף החולקים על רב הונא וסוברים שתקנו משיכה בשומרים דהיינו שמהרגע שהשואל משך את החפץ קנה את החפץ מהבעלים לכל דבר הן לענין חיוב אונסים והן לענין חזרת הבעלים, מ״מ גם הוא מודה לעצם היסוד ששימוש נחשבת כשוה כסף שתמורתה גם אפשר לקנות את החפץ לכל דבר.

וז״ל נתיה״מ בסימן שם סק״ח:

"יש לעיין בשואל שלא משך וגם לא היה סילוק שמירה ונשתמש בה, כגון ששאל ספסל לישב עליו בחצר המשאיל ואצל המשאיל. או ספר ללמוד בו ולמד ממנו בלא הגבהה ומשיכה, ונאנס מידו אם נתחייב. 

ולפענ״ד דודאי חייב בזה. וראיה מב״מ דף צט דאמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו. [וכתבה שם הגמרא שלענין חיוב השואל באונסים ודאי חייב משעה שמשך את החפץ שכך כתוב להדיא במשנה שהשואל פרה מחבירו ושלחה לו חייב באונסיה, ורב הונא חידש לענין דיני חזרה, שעד שהשואל לא השתמש בחפץ אינו קנוי לו ויכול המשאיל לחזור בו. ובהמשך מביאה הגמרא את דעת ר׳ אלעזר שתקנו משיכה בשומרים כדרך שתיקנו בלקוחות, ומרגע שהשואל משך את החפץ נקנה לשואל ואין המשאיל יכול לחזור בו]. וכתב השטמ״ק שם [לבאר את דעת רב הונא] מטעם המשיכה מחייב באונסין אף דלא תיקנו משיכה בשומרין [לענין חזרה מהשאלה] מ״מ חייב באונסין משום דקבלת הנאה של השואל הוי ככסף ובהנאה זו מחייב עצמו באחריות.

ולפ״ז [מחדש הנתיה״מ] לרב הונא בבוקע בו חייב באונסים אפילו בלא משיכה דהא איכא הנאת שימוש דהוי כקבלת כסף. ולפי זה הנך דפליגי ארב הונא וס״ל דתיקנו משיכה בשומרים ס״ל שאפילו משיכה קונה, אבל בודאי ס״ל דבוקע גם כן קונה שלא מצינו שחולקים בזה. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דלא אישתמיט שום פוסק לומר לפעמים שואל אף שכבר שימש פטור מאונסים כגון שהוא ברשות המשאיל אלא דודאי כשימש חייב באונסים לכו״ע״ עכ״ל. [ועיין מה שכתב הנתיבות לפי זה בסימן שו סק״א].

הרי לפנינו דעת נתיה״מ שאם השואל השתמש בחפץ [אפילו שלא משך] לכו״ע הוי קנין שמירה וחייב השואל באונסים. וא״כ היה מקום לדון בנידונינו ששמיעת הדיסק הוי כהשתמשות והוי קנין וחייב באונסים.

אמנם יעויין בערך ש״י סימן שמ שחלק על הנתיה״מ וכתב שכל מה שאמרה הגמרא שהנאת השימוש הוי ככסף וקונה, היינו דוקא לרב הונא שסובר שמשיכה לא קונה וא״כ אין כאן קנין על גוף החפץ. אבל לר' אלעזר שמשיכה קונה בשומרים כמו שקונה בלקוחות, א״כ כמו שבמקח וממכר רגיל אמרו חכמים שרק משיכה קונה ולא כסף, ה״ה בשומרים רק משיכה קונה ולא כסף. ועיי״ש עוד שמביא ראיה לדבריו מדברי רש״י והיד רמ״ה. ויעויין בטבעת החושן שיישב את דברי נתיה״מ. עכ״פ חזינן לפנינו פלוגתא באחרונים אם השתמשות הוי קנין לחייב שואל באונסים.

חילוק בין הנאה מגוף החפץ להנאה דממילא

אמנם היה מקום לומר שבנידונינו שאפילו לפי הנתיבות לא יתחייב באונסים כיון שלא השתמש בגוף החפץ, ולא הוי כהנאה של בקיעת קרדום, אלא היה לו הנאה דממילא מהחפץ, ולא נגע בו כלל. איברא דמצינו שיש כזה צד לומר שאם לא השתמש בגוף החפץ לא הוי השימוש קנין.

דיעויין בסימן ש״מ סעיף א וז״ל:

"השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב. הגה ודוקא שאירע האונס מכח השואל; אבל אם אירע האונס מכח המשאיל, פטור. ולכן מי שיש לו משכון אצל עובד כוכבים, והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות, ונשרף המשכון, פטור השואל, דהא בלאו הכי היה נשרף מכח המשאיל".

כלומר, השו״ע כתב ששואל חייב באונסים, אמנם הוסיף הרמ״א שאם האונס לא היה מחמת השואל הוא פטור. כגון שאחד לוה מגוי ונתן לגוי משכון על ההלואה, ואח״כ ביקש ממנו חבירו לשאול את המשכון בעודו אצל הגוי כדי שגם הוא יוכל ללוות עליו, והסכים המשאיל, ונשרף החפץ אצל הגוי. שבזה אמרינן כיון שהמשכון היה אצל הגוי לא רק בגלל השואל אלא גם בגלל המשאיל פטור השואל מחיובי אונסים.

והקשו האחרונים על דברי הרמ״א שכתב שאם היה האונס שלא מחמת השואל הוא פטור מאונסים, הרי כל אונס הוי שלא מחמת השואל, דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם, ובכל זאת שואל חייב, ומאי שנא המקרה של המשכון משאר חיובי שואל.

וביאר שם נתיה״מ שמיירי באופן שהמלוה התנה עם הלוה שברגע שהוא [המלוה] יפרע את החוב הלוה חייב לסלק את המשכון מידי הגוי, והוי כלא נשתמש כלל ושייך גם הטעם שבלא״ה היה נשרף. אבל אם גם כשהמלוה היה פורע את חובו המשכון היה נשאר אצל הגוי בשביל החוב של השני הוי עליו שואל גמור וחייב באונסים, אפילו שלא עשה בו השואל משיכה. והטעם כיון שהשתמש בו שיכל ללוות עליו הוי שימוש זה קנין.

ויעויין בטבעת החושן שהקשה דבשלמא בנשתמש השואל בגוף החפץ כגון שישב על ספסל מסתבר הדבר לומר שהוי שואל עליו מחמת שימוש זה. אבל הכא הרי לא השתמש בגוף החפץ אלא הוי כגרם בעלמא ובשואל בעינן השמשות בגוף החפץ כמו שאמרה הגמרא ׳בקע בו קנאו׳. וציין שם שגם ערוך השלחן השיג בזה על הנתיבות. וז״ל ערוה״ש:

"במה קנה שמעון המשכון שיתחייב בו על פי שעבודו שהרשהו ראובן לשעבדו דהא אין שליחות לגוי ולמה יהיה נחשב השעבוד כמשיכה וצ״ע לדינא" עכ״ל.

אמנם הטבעת החושן עצמו ביאר את דברי הנתיבות שיסוד דבריו הם שההנאה נחשבת ככסף קנין, ואם הכסף הוא זה שגורם לשעבוד מה אכפת לי אם ההנאה הגיעה מגוף החפץ או שהחפץ היה גרם בעלמא, סוף סוף השואל נהנה מהחפץ ונחשב שקיבל כסף ושיעבד את נפשו וחייב בחיובי שואל. [ויעויין בנתיה״מ סק״ח שכתב ששימוש קונה והביא דוגמא כגון ספר ללמוד ממנו, ולולא ביאורו בסק״א היה מקום לומר שכוונתו דוקא אם נגע בספר ודפדף בו דכתב שם שקרא בספר ללא הגבהה ומשיכה אבל אה״נ יכול להיות שדפדף בו, אך לאחר ביאורו בסק״א עולה שאפילו רק קרא בעלמא ולא נגע בו כלל מתחייב באונסים]. הרי לפנינו שדעת הנתיה״מ עצמו ברורה שאפילו שלא נהנה הנאה מגוף החפץ אלא היה לו הנאה בעלמא מחמת החפץ נחשב כשואל וחייב באונסים אפילו לשיטת המחבר.

קול מראה וריח אין בו מעילה

אלא דיש לדון אם השמיעה נקראת שימוש, דהרי מצינו שקול מראה וריח אין בו מעילה, דהיינו שאם פלוני רק נהנה מהקול של הקדש לא חשיב מעילה כיון שלא נקרא שהשתמש בשל הקדש, וא״כ יתכן שגם בנידונינו כיון שלא השתמש בחפץ אלא רק שמע את קולו הערב לא נקרא שהשתמש בחפץ א״כ לא הוי קנין.

ויעויין בחזו״א אבילות סימן רח סק״ז לגבי הנאה ממת שכתב:

"דאין כאן רק ראיה בעלמא ואין ראיה זו נמכרת בשכר לא מיקרי הנאה".

והביא ראיה מהגמרא בבכורות (דף מה ע״א) דשלקו זונה ללמוד את מנין אברי האדם. חזינן מדבריו שראיה בעלמא שלא נמכרת בכסף אינה חשובה הנאה לגבי איסורי הנאה ויתכן שאף בנידונינו לא מיקרי שמיעה גרידא הנאה.

אמנם בספר ׳בינה לעתים׳ [על הלכות יו״ט סוף פ״ק] שדן באשה שהפילה נפל משונה בצורתו ורצה האב לסובב עמו בעיירות להראותו כדי להרויח כדי פרנסתו, והורה הג״ר יונתן אייבשיץ שלא יעשה כן לפי שנפל אסור בהנאה.

ובשיעורים לרופאים כתב הגר״י זילברשטיין לחלק בין הנידונים שדבר העומד למכירה בתור דבר נפלא ומשלמים מעות עבורו הרי זה הנאה מגופו של דבר ודומה למכירת איסורי הנאה שאסורה משא״כ אם סופר אשכול של ענבים של ערלה ורוצה לדעת מספר ענביו או לומד על מת כמה אברים או שערות יש לו הרי הנאה זו הוי כגרמא מן הצד שמותרת ודומה לקול מראה וריח שאין בו מעילה. ולכן אצל הבינה לעיתים אסור כיון שהיה הנאה שקונים אותה בכסף, אבל בנידון של החזו״א הוי הסתכלות בעלמא.

וא”כ בנידונינו יש להסתפק איך להתייחס להנאה של שמיעת דיסק, דאם הוא הנאה שאינה נמכרת בשוק דהיינו שאנשים לא משלמים כסף כדי לשמוע דיסק פעם אחת לכאורה הוי כמו החזו״א שלא מיקרי הנאה. אבל אם משלמים על זה כסף הוי כמו הבינה לעתים ומיקרי הנאה וממילא חשיב שהשתמש ולפי הנתיבות מתחייב בקנייני שמירה. ויעויין בנתיה״מ הנ״ל שכתב שגם קריאת ספר נחשבת הנאה, ויש לעיין אם דומה לנידון הנ״ל. ונראה דשם הקורא קיבל ידיעות וברור שחשיב שקיבל הנאה שלא הוי הסתכלות בעלמא, אבל אם למשל היה רק מתבונן בספר לראות צורת אותיות היה דומה לנידון הנ״ל. ולמעשה צ״ע.

ואפשר, דכששואל ומשאיל מדברים ביניהם על השאלת חפץ כדי להנות ממנו, אף בלא משיכה ובלא שימוש בידים, אלא הנאה בעלמא בשמיעה או בראיה, בזה קבעו שהנאה זו חשובה ככסף וממילא זה עושה את קנין השאלה, כנתיבות.

אמנם הלכה למעשה כאמור הערך ש״י חולק על הנתיה״מ לגמרי וס״ל שהשתמשות לא הוי קנין כלל ובלי משיכה או סילוק שמירה לא מתחייב. ובערוך השלחן משמע שאפילו אם שימוש הוי קנין הני מילי שימוש בגוף החפץ ולא הנאה בגרם בעלמא. וצ״ע לדינא.

אך כל זה כשהבעלים לא הסתלק אבל אם היה סילוק שמירה של הבעלים כאמור שיטת הרמ״א ששואל מתחייב באונסים. ויש לדון בנידונינו אם חשיב סילוק שמירה, דאמנם הבעלים עזב את החדר והשאיר את השואל לבד עם המערכת, אבל הרי לא הרשה לו לגעת בה כלל, וא״כ לא חשיב שהכניס את המערכת לרשות השואל, וצ״ע.

הנאה שאינה שוה פרוטה

אמנם יש לעיין בכל הנ״ל שאפילו אם נאמר שעשה קנין המועיל להתחייב בחיובי שמירה כגון שהיה סילוק שמירה של הבעלים או קנין השתמשות לפי הנתיבות, אבל הרי מבואר בשו״ע (סימן שמו סעיף י)

"שאל פרה... לעשות בה פחות משוה פרוטה הרי זה ספק ואין מוציאים מידו".

וביאר הסמ״ע:

"דהוא בעיא דלא איפשטא בגמרא מי אמרינן ממונא בעינן והאיכא או דלמא כל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא".

כלומר הגמרא מסתפקת שאפילו אם עשה קנין משיכה גמור על חפץ ששוה הרבה אבל שאל את החפץ לעשות בו הנאה שאינה שוה פרוטה לא חשיב שואל לענין חיובי אונסים. ועיין בספר תורת רבינו שמואל מסלנט (ח״ג עמוד ע״ח) הביא מעשה שאחד שאל כוס מחבירו לשתות בו מים ואחר ששתה המים נשבר הכוס באונס, וכתב שם שלפי הגמרא הנ״ל פטור מלשלם את דמי הכוס, כיון שההנאה של שתיית מים מכוס אינה שוה פרוטה. וא״כ יש לדון בהנאה של שמיעת דיסק אם הנאה זו נחשבת להנאה של שוה פרוטה או לא, ואם אינה שוה פרוטה פטור מחיובי שואל.

ואם באמת נאמר שהנאה זו אינה פרוטה יש עוד סיבה לפטור בנידונינו כיון שכתבנו שכאן לא היה קנין משיכה אלא שלפי הנתיה״מ ההנאה נחשבת ככסף שמשעבד את השואל, אבל כל זה אם קיבל השואל הנאה שהיא שוה פרוטה אבל קיבל פחות משוה פרוטה לא הוי כסף שמשעבד את השואל להתחייב בחיובי שמירה.

שמירה בבעלים

אך בר מן דין יש מקום לומר שאפילו אם היה קנין גמור של שאלה בכל זאת פטור מצד שמירה בבעלים. דהרי מבואר בסימן שמ״ו שאם השואל שאל גם את הבעלים בשעה שמשך את הדבר השאול פטור השואל [אפילו מגניבה ואבידה] מחמת גזירת הכתוב של ׳בעליו עמו׳. ואף כאן בשעה שהפעיל המשאיל את המערכת הוי שאול לשואל בזה, וא״כ אף אם השמיעה נחשבת כשאלה מ״מ הוי בעליו עמו ופטור.

ואין לדחות ולומר שכיון שהשואל לא ביקש מהבעלים להישאל אלא המשאיל נשאל מעצמו, לא הוי שאלה בבעלים. דהרי מבואר סימן שמו (סעיף ד) דאמנם ישנם שיטות הסוברות דדוקא אם השואל ביקש מהמשאיל להישאל הוי שאלה בבעלים. אמנם להלכה הסכימו הפוסקים דאפילו אם המשאיל השאיל את עצמו ללא בקשת השואל הוי שאלה בבעלים. וז״ל השו״ע:

"השאיל לו בהמתו או השכירה לו למשוי, והלך עמה לסעדה ולהטעינה, הוי שאלה בבעלים, אף על פי שמעצמו נשאל לו. ודלא כיש חולקין בזה".

אלא דיש לדון מהסיפא של הסעיף שמבואר שם שאם המשאיל לא נשאל לצורך השואל אלא לצורך עצמו לראות שאין על הבהמה יתר על משאה לא הוי שאלה בבעלים שלא נשאל לצורך השואל אלא לצורך עצמו. וז״ל:

 "ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף המשוי, אין זה שאלה בבעלים. וכן אם תפס לו השטגר״ב, הוי לתקנת בהמתו ולא מקרי שאלה בבעלים". עכ״ל.

וא״כ יש לדון בנידון דידן מה שהמשאיל הפעיל את המערכת, דיש מקום לומר שהפעיל את המערכת בשביל השואל ואז הוי בעליו עמו.

מאידך י״ל שעשה כן לצורך עצמו כי לא סמך על השואל וחשש שאם השואל יגע במערכת היא תישבר, א״כ מה שהוא עצמו הפעיל את המערכת הוא לצורך שמירה על חפצו וא״כ לא הוי שמירה בבעלים. ונראה שכיון שלא השאיל את גוף המערכת כלל ולא הרשה לשואל לגעת בו כלל, א״כ לא שייך לומר שהשאיל את החפץ ורק הפעיל את המערכת לצורך עצמו, א״כ הוי בעליו עמו ופטור השואל.

אלא שיש לדון מצד המבואר שם בס״א, שדוקא אם בשעת המשיכה של החפץ השאול, הבעלים היה מושאל הוי שאלה בבעלים. אבל אם נסתיים שאלת הבעלים לפני שהתחילה משיכת החפץ לא הוי שמירה בבעלים. וא״כ יש לדון בנידונינו שהרי כתבנו לעיל שיתכן שהקנין המחייב בנידונינו הוא ההנאה משמיעת הדיסק, והשמיעה הרי התחילה רק לאחר שהבעלים סיים ללחוץ על הכפתור שמפעיל את המערכת ויתכן לומר שכבר כלתה השאלת הבעלים וחייב השואל. או דלמא יש לשואל הנאה מעצם זה שהכפתור לחוץ ועומד להשמיע את המנגינות בלי שום פעולה נוספת א״כ שאילת החפץ והבעלים באים כאחת וחשיב בעליו עמו ופטור.

קנין על דבר שאין בו ממש

עוד יש מקום לומר שלא שייך הכא קנין שאילה כלל כיון שלא שייך קנין בדבר שאין בו ממש, כמו שמצינו לענין מקח וממכר שאין קנין חל על דבר שאין בו ממש. וז״ל הרמב״ם הלכות מכירה פרק כב [הלכה יג יד]:

"אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. "כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה, לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר".

ובשו״ע סימן ריב. וז״ל:

״אין אדם מקנה, לא במכר ולא במתנה, אלא דבר שיש בו ממש. אבל דבר שאין בו ממש, אינו נקנה. לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה, לא קנה עד שיקנה גוף בית זה לדור בו וגוף אילן לאכול פירותיו".

וא״כ יתכן שכל מה שנאמר ששימוש הוי קנין הוא בדבר ששייך שיקנה אותו במקח וממכר אבל דבר שלא שייך שיקנו אותו במו״מ לא שייך שיחולו עליו קנייני שאילה. וממילא, דוקא כששואל ספסל או ספר שייך לומר שע״י הישיבה או ע״י הקריאה חל קנין שאלה על הספסל והספר. אבל כשהמשאיל לא הסכים להשאיל את המערכת אלא רק הסכים שחבירו ישמע את הקול העולה מהדיסק א״כ י״ל שקול הוא דבר שלא שייך בו קנין כלל במו״מ כי אין בו ממש, וא״כ גם לא שייך בו קנייני שאלה.

אבל מצד שני י״ל שבנידון שלנו שאל את המכשיר עצמו ואם ישאל את התפוח להריח יהיה חייב. והטעם יחשב ככסף.

סיכום

א. דעת המחבר שרק ע״י משיכה מתחייבים בשאלה ולדעת הרמ״א סגי בסילוק שמירת הבעלים.

ב. נתיה״מ חידש שגם ע״י השתמשות בגוף החפץ הוי קנין שאלה אף לדעת המחבר מטעם שההנאה מהשימוש נחשבת ככסף קנין.

ג. הערך ש״י נחלק על הנתיה״מ לגמרי, והערוה״ש מפקפק על דבריו כשההנאה אינה מגוף החפץ אלא הנאה דממילא.

ד. יתכן ששמיעת קול בעלמא אינה נחשבת כלל להנאה השוה כסף.

ה. אם לא שאל את החפץ כדי לעשות בו הנאה השוה פרוטה לא חלים עליו חיובי שואל.

ו. יתכן שבנידונינו הוי שמירה בבעלים.

ז. אין קנין חל על דבר שאין בו ממש וא״כ שאף אצלינו לא חל קנין מחמת כן.

תבנא לדינא מכל הלין נראה שאי אפשר לחייב את השואל על אונסי המערכת והדיסק.