נרות חנוכה של אכסנאי שהזיקו
נרות חנוכה של אכסנאי שהזיקו ועוד דינים העולים בנזקי אש
מעשה באכסנאי בבית חברו, ונשתתף בפרוטה בשמן של חברו, לצאת חובת נר חנוכה כדין, ובעל הבית הדליק בחוץ כדין, ויצאה האש והזיקה, למאי דקיי״ל כת״ק, דאף בנ״ח דברשות, חייב אם הזיק, האם יתחייבו שניהם, או המדליק לבד יתחייב.
תשובה:
א. הגמ׳ (ב״ק ס״ב ע״ב), לדעת ת״ק, הניח חנוני נרו מבחוץ, החנוני חייב, ור׳ יהודה פוטר, מפני שהדליק ברשות, ורבנן ס״ל, שאע״פ שברשות חייב לשלם, שהיה צריך לשבת ולשמור, וכדין פותקין ביבותיהם, שאע״פ שברשות אם הזיקו חייבים לשלם.
יעוין חת״ס, שדן, מדוע המשנה דנה על חנוני ולא על כל אחד, ותירץ, שהיה מקום לומר שבחנוני חייב גם לר׳ יהודה, והטעם, דלכל אדם הפרסום הנס נעשה רק בחוץ, אבל חנוני, הרי רשות הרבים באה איליו לחנות, וא״כ היה מקום לומר שלא ידליק בחוץ, ואם הדליק חייב, קמ״ל, שאם הדליק, לר׳ יהודה פטור, וא״כ בהו״א, רבנן שמחייבים בחנוני, יש מקום לומר שמחייבים בכגון הנ״ל, אבל סתם אדם שלא חנוני שאין לו אפשרות הנ״ל, גם לרבנן פטור. אמנם למעשה אחר דלר״י אין חילוק זה, ע״כ י״ל דאף לרבנן אין חילוק, ואף במי שאינו חנוני אם מדליק בחוץ, וכן נפסק להלכה כדעת רבנן, שבנר חנוכה חייב.
ב. בגמ׳ (שבת כג.):
"אמר ר׳ ששת, אכסנאי חייב בנר חנוכה, א״ר זירא, מריש כי הוינא בי רב, אשתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבנא, אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי".
ונחלקו להלכה, די״א שבנשוי אין דין השתתפות, וי״א שיש דין השתתפות, ומ״מ מי שאין לו בית, יש לו דין אכסנאי שצריך להשתתף בפרוטה.
וע״ז באה השאלה, אכסנאי שנשתתף בפרוטה, ונר חנוכה הזיק, אם צריך אכסנאי להשתתף בתשלומי הנזק, דלכאו׳ הוי כאש שלו, ומחייב מדין ממונו.
ג. ותחילה יש לחקור, אם חשיב השמן של האכסנאי בקנין גמור שיכול לקדש בזה אשה, והנה נחלקו השיטות אם לאחר שנשתתף בפרוטה, צריך בעה״ב להוסיף שמן משום האכסנאי,
א׳. י״א שא״צ להוסיף כלל.
ב׳. י״א שצריך להוסיף מעט.
ג׳. וי״א שצריך להוסיף חצי שעה.
ובדין אם חשיב שמן שלו בקנין גמור, יש לכאו׳ ג׳ אפשרויות להבין.
א. שע״י הפרוטה נהיה ממש שותף בשמן, כדין שותפין שלכל אחד יש את כל חלק השמן, ומהני קנין כסף לקנות את השמן, אע״פ שבדרך כלל מעות לא קונות, מ״מ במצוה מהני, עיין חו״מ סימן קפ״ט.
ב. ע״י הפרוטה ניהיה לו בשמן חלק בלבד. רק דא״כ צריך להבין, איזה חלק דולק עבורו ואיזה עבור בעה״ב, ואם השיעור מצומצם, איה החלק שלו, ואפשר שאת הפתילה מחלקים לדקה יותר, וידלוק עבורו גם חצי שעה, ואם נימא שגם הפתילה חילקו לדקה ביותר, צריך לומר, שאע״פ שבשמן יש רק חלק, אבל בשלהבת שותפין באופן מלא.
לב’ שיטות הנ״ל, מה שצריך להוסיף או מעט או חצי שעה, זה כדי להוריד את החשד, וכל אחד ס״ל שצריך כמות אחרת בשמן בכדי להוריד את החשד.
ויש צד שלישי: שבאמת אין לו בעלות על השמן, אלא רק כדי להיות שותף בהדלקה, שההדלקה תתיחס אליו שיהיה נחשב כאחד מבני הבית.
ד. ולפי״ז, אם נימא שאין לו שותפות כלל בשמן, לכאו' פשוט שאין אכסנאי חייב בהיזק שנוצר בהדלקת הנר, שהרי גם אין השמן והפתילה שלו, וגם לא הדליק. אומנם אם הוי קנין גמור יש לדון אם חייב.
ה. ונפתח ביסוד דין אש
הגמ׳ ב״ק (כ״ב ע״א):
"איתמר, ר׳ יוחנן אמר אשו משום חיציו, ור״ל אמר אשו משום ממונו, ור״ל מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן, חיציו מכוחו כאזיל ואש לא מכוחו כאזיל. ור׳ יוחנן מאי טעמא לא אמר כר״ל, אמר לך, ממונו אית ביה ממש ואש לית בה ממש".
ופירש רש״י, (ד״ה משום ממונו):
"כשורו ובורו שהזיקו, [ומה שרש״י כתב גם בור יעויין לקמן] וקס״ד איכא בינייהו, כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו, לר' יוחנן חייב, דחיציו הן, ולר״ל פטור, דלאו ממונו הוא". [כ״ז לס״ד, אבל למסקנה לכו״ע ממונו].
הרי לפנינו בדעת רש״י, שחיוב אש משום ממונו היינו מצד שיש לו אחריות על ממונו, כשור ובור.
וכתבו התוס׳, אשו משום ממונו, כלומר, חיוב ממונו יש בו, ולא שיהיה האש שלו, דאפילו הדליק באש של אחר, חייב, וכו', ולא כפירש הקונטרס דאיכא בינייהו שהדליק בגחלת שאינה שלו, דלר״ל פטור, דאין זה ממונו. וע״ז חולק תוס׳, וס״ל דכה״ג חייב, ויש שרצו ללמוד, ויש לזה יסודות בדברי הראשונים, דיסוד שנתחדש באש, הוא מי שמבעיר את האש, ז״א, לא הממונו הוא סיבת החיוב, אלא מעשה ההבערה הוא המחייבו.
ומפורסם בשם האחרונים, באחד שהדליק אש ומכרו לשני, או שאחד הדליק אש והתפשטה לחצר חברו שהיו שם עצים, ונדלקו ושרפו אח״כ חצר שלישית, [האם חייב בעל העצים או בעל האש,] שאין חייב בעל העצים אלא רק המבעיר. (חזו״א ועוד אחרונים).
אומנם זה קשה מסוגית הגמ׳, דברש״י בהדיא כתוב, שהמחייבו הוא רק מה שהוי ממונו, ולא מסתבר לעשות מחלוקת, ולומר שתוס׳ הפקיע וחידש יסוד חדש שרק המעשה המבעיר הוא המחייב. ולכאו׳, תוס׳ בא להוסיף על דברי רש״י, דלא רק מה שהדבר ממונו הוא סיבה לחיוב אש, אלא גם אם הבעיר, זה סיבה לאחריות על האש כמו ממונו.
ונרחיב עוד בדברים, השיטה מקובצת (ה׳ ע״ב) הביא תוס׳ שנץ דבגמ׳ שם אמרו, שאפשר ללמוד את כל המזקים מצד השווה, מבור וחד מהנך, ומקשה תוס׳ שנץ, כיצד אפשר ללמוד מבור ואש, הלא בור ואש מעשיו גרמו לו, לכך התורה החמירה עליו, וא״כ מנלן ללמוד שור משם. ותירץ שם, דאם בא האש לרשותו ממילא, כגון שהביאו כלב בחררה, או שהביאו גוי שם והניחו ברשותו, והלך לו הגוי והכלב, וזכה בו בעה״ב באש, והלך האש ברוח מצויה והזיק, חייב, אע״פ שאין מעשיו גרמו לו.
הרי לפנינו להדיא, שכאן אע״פ שלא עשה שום מעשה הבערה, חייב רק משום דנחשב לממונו, ומוכח מכאן, שיסוד דין אש, דאם זה ממונו, חייב אף שלא עשה כלל מעשה הבערה, וכן מפורש בחזו״א, (ב״ק סי' ב' סק״ד), שאם נדלקו עציו באונס ויכל להציל, חייב, [ובאמת יש לדקדק בדבריו, דפירש תוס׳ שנץ, שמי שהניח את הגחלת שם בחצר, היינו דוקא מי שאינו בר חיובא, ככלב וגוי, ואז חייב בעל החצר, ומשמע, שאם היה בר חיובא מניח הגחלת, אף שהיה מפקיר את הגחלת, ובעל החצר היה זוכה, היה חייב המניח, אף שזה ממונו של בעל החצר. הרי לנו צד שני, שבאמת מחייבים את המבעיר, ולא את בעל הממון, וכמו שמפורש בשם האחרונים].
ו. והנה יש נידון בתוס׳ ב״ק (דף מ״ח) ד״ה אע״ג, דכתב תוס׳, דאם שור נכנס לחצר וחפר בור, כיון שעל בעל החצר למלאות, כמאן דכריה דמי, וכתבו תוס׳, דאפילו חפרו אדם דבר חיובא הוא, חייב בעל החצר בנזקי בור, ועל בעל החצר למלויי, והרמב״ן בסוגית ב׳ קדרים כתב, דאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו, ובא אחר והניחן ברשות הרבים והזיקו, שהשני חייב ולא הבעלים, ואע״פ שהבעלים היה להן לסלקן, זה הדין אינו נוהג בבור, שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב עליו לכסותו, הרי לפנינו, שדעת התוס׳, שבעל הבור והאש צריכים ליהיות אחראים על ממונם, ואף לשיטת הרמב״ן דפטר הבעלים, יש להסתפק, האם דין זה הוי גם באש דאולי רק בבור דיש דין כורה. [ומ״מ משמע מדבריו שאם יהיה בור בחצר ממילא, כגון שנתחסר הקרקע, פשוט שעל בעל החצר אחריות לתקלה זו, דהכא אין שייך זה חופר וזה מתחייב].
וא״כ יוצא, שבאש, דין ממונו צריך לחייב בעל האש לכו״ע, דמי שהאש הוא ממונו, יש לו אחריות, ורק במקום דיש גם מבעיר, יש להסתפק בדעת הרמב״ן.
ז. אמנם מצאנו גדר נוסף באש, שלא משום ממונו, ולא משום שהבעיר. דהשטמ״ק ב״ק (דף ו׳ ע׳׳א). הביא רבינו ישעיה, בדין בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה, והבינו חלק מהראשונים, דהצד השוה היינו לחייב את האדם והבהמה המגלגלים, ולא את מי שהניח את הבור המתגלגל.
והקשה רבינו ישעיה, ואי קשיא, דלקמן (כג.) מבואר, בדין מי שעשה חררה, ובא כלב ונטל החררה עם הגחלת והזיק, דחייב בעל הכלב לבד. ושאלה הגמ' וליחייב נמי בעל גחלת, ור״ל אף בעל החררה הראשון, ואף בסוגיין, מדוע באים לחייב רק את הבהמה המגלגלת, הרי צריך לחייב גם את מי שהניח את האבן ברה״ר.
ותירץ, וי״ל, דמחלקינן לקמן בין היכא דאזיל בעל הכלב עם הכלב, להיכא דלא אזיל עם הכלב, דבאופן שהולך בעל כלב עם הכלב, לא מחייב בעל החררה, וא״כ, הכא נמי בנתגלגל ברגלי בהמה, מסתמא הולך בעל הבהמה עם בהמתו, וא״כ, כל החיוב עליו ולא מחייב הראשון המניח אבן ברה״ר. הרי לפנינו חיוב חדש, שאינו ממונו ואף לא הבעיר, רק שהלך עם הבהמה, ע״כ הוא מתחייב.
וביאור הדברים, דבאש, כמו שמבואר בגמ', אין סיבה גמורה לחייבו משום ממונו, דאין בזה ממש, רק זה חידוש שחידשה תורה שאש חייב, וצריכים להסביר, שהתורה הטילה אחריות, כמו שהטילה אחריות על כל ממונו המזיק. ולרש״י ממונו דווקא, אמנם, כיון שהוא סברא של אחריות, יש מקום להטיל אחריות על האש, על שותפים נוספים, וע״כ, אם יהיה מבעיר בר חיובא, משמע בתוס׳ שנץ כמו שמפורסם באחרונים, שהמבעיר יהיה חייב. וכן לרבינו ישעיה, אם בעל הכלב נמצא עם הכלב שמסתובב עם הגחלת מחררה, זה הסיבה להטיל עליו את האחריות על מה שקורה עם הגחלת.
ובדעת התוס' והרמב״ן שנחלקו בדין בור שחפר אדם בחצר בעל הבית, י״ל, דבזה נחלקו, על מי האחריות, האם האחריות על בעל הממון או על הכורה, ואינו מחלוקת על מה החיוב בבור, האם על בעל הממון או על הכורה, אלא הוא סברות באחריות, שלדעת תוס׳ צריך להיות אחראי בעל הממון, ולדעת רמב״ן הכורה.
והיינו כדלעיל, שהמזיק של בור אינו מזיק גמור, שאינו הולך ומזיק, אלא רק הוי מציאות של תקלה. ועל זה י״ל דעדיף לחייב את מי שיצר התקלה, יותר מבעל הממון. ולפי״ז מבואר מש״כ רש״י (בדף כב) משום ממונו, כשורו ובורו שהזיקו, דר״ל, שאף בבורו אינו חיוב משום ממונו, ומ״מ במקום שיהיה ממונו, יש לו אחריות על זה. וכמו כן באש, חידוש התורה הוא סברא של אחריות.
העולה מכל הנ״ל לעת עתה, שאם האש הוא ממונו של אדם, יש לו אחריות על מה שהזיקה, ויש לפעמים, שאם יבעיר אחר את האש, חייב המבעיר, דעיקר אחריות עליו. ולפי״ז בדין אכסנאי, שהאש הוא ממונו, ומה שהשני מבעיר הוי מדעתו של האכסנאי, וא״כ מה שהשני מבעיר את האש אינו הפקעה מאחריות האכסנאי, וע״כ לכאו׳ פשוט שגם שהאכסנאי חייב בשמירת האש ובנזקיה.
ח. עוד יש מקום לדון לחייב האכסנאי, מדין שבעה״ב הוא שלוחו להדליק, דהנה בדין בור אומרת הגמ׳ (בדף נא ע״א) דאין לומר דשייך בור של שני שותפין ע״י ששלחו שניהם שליח לחפור, דאין שליח לדבר עבירה, [ופירש רש״י נ״ג ע״א, דהוא עבירה לקלקל רה״ר], וכאן בנר חנוכה שהוא ברשות חכמים ומצוה, א״כ ליכא הכא דבר עבירה, וממילא הוי שליח, ומתיחס למשלח דהיינו האכסנאי. ואין צריך להגיע לגדרי שליחות של כל התורה כולה, משום שמדליק את שלו בשבילו, וע״כ סגי לחייבו, והיינו שנתחיב האכסנאי לבוא לשמור על הנרות יחד עם בעל הבית.
[ואין לומר, דבאופן שמדליק בשבילו והוא בעיר אחרת, שיתחייב המשלח כיון שהוא שליחות לדבר מצוה. דפשוט, דכיון שהמשלח אינו כאן, איך יעזוב השליח את האש הדולקת שתשרוף אנשים וממון, וראיה פשוטה לזה מרבינו ישעיה דלעיל, דכיון שהוא נמצא עם האש הוא אחראי עליה, אלא כאן, אף דבעה״ב אחראי על האש, כיון שאכסנאי ג״כ כאן, ע״כ חובת השמירה היא גם עליו].
ט. עוד יש לעיין בדברים, ושייך לדין מרבה בחבילה. ויסוד הדברים בגמ׳ ב״ק (י' ע״א) בדין הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, ורצו בגמ׳ להעמיד במרבה בחבילה, ופשטות הגמ׳ בדברי רש״י ותוס׳, שריבו חבילות על האש. ועל זה אמרו בגמ׳, אם דבלאו איהו קאזיל [ז״א בלי ריבוי החבילות גם האש היתה מזיקה,] מאי קעביד, ואם בלאו איהו לא קאזיל, א״כ הוי הכשר כל הנזק, יעו״ש. ומשמע, שבמקום שהיה הולך בלעדיו, לא חשיב שעושה כלום, וכן בשו״ע (סי' תי״ח סעיף י׳), והוא ממשמעות הר״מ (פ״ו מנזקי ממון הי״ד) וה״ה שם.
אומנם בתוס׳ (ד״ה מאי), כתב שם להדיא, דמה שאמרו בגמ׳ מאי קעביד, ולא הוי הכשרתי במקצת, היינו לענין שלא יתחייב לבד כדין מכשיר כל הנזק, אולם באמת כולם חייבים, ורק שהקשו בתוס׳ דלא מסתבר שיזרוק אדם קיסם קטן לתוך אש גדולה, ויתחייבו בשוה. אמנם רש״י כתב להדיא, שריבה חבילות זמורות לאש של חברו, ומשמע דריבה באש, ולא רק זרק קיסם קטן, אולם למעשה מבואר, דכולם חייבים.
ומשמע מדבריהם, שאם יניחו שניהם חבילה בבת אחת, שניהם חייבים, שהרי ידוע ששניהם עשו, והוי בכלל מש״כ השו״ע (שפ״ג סעיף ג׳):
"שנים ששברו כלי שניהם חייבים".
ואם כן לענינינו, בין לתוס' שאם מוסיף אח״כ חייב, והן לר״מ שרק בבת אחת חייב, [או שלא ידוע,] כאן בדין אכסנאי, כולם צריכים ליהיות חייבים.
והגר״י זילברשטיין דן לשיטת הר״מ, שבמקום שאחד הראשון יצר כל הסיבה להיזק והשני לא הוסיף, שפטור. מה יהיה במקום ששניהם יצרו ההיזק ביחד, באופן שהאחד היה מוכרח להדליק משום מצות המלך, ובא השני ונשתתף עמו, ולא הוסיף בפועל אש, [ויעוין בזה לקמן אות י״ג סק״ב בסופו], האם חשיב כשנים ששברו ויתחייבו שניהם, או חשיב השני טפל לראשון, משום שהראשון כבר היה מוכרח לעשות המעשה, וא״כ ממילא יצירת ההיזק מוכרח שיעשה, וא״כ י״ל שהשני במעשהו לא חשיב יוצר מזיק והוי כמו שמצינו בכל התורה, בזה יכול וזה אינו יכול, שהיכול חייב והאינו יכול פטור, דלא חשיב כלל עושה מעשה. ואף שאילו היו שניהם אינם יכולים זה בלא זה, נחלקו בזה, ויש שיטות ששניהם חייבים, מ״מ אם עשה האינו יכול עם היכול הוי טפל, ופטור לכו״ע. וא״כ בנידון דידן, שהאחד היה מחויב לעשות המעשה בפקודת המלך, י״ל דהשני חשיב טפל לו ולא חשיב יוצר מזיק.
ולא דמי לדין חמישה שישבו על ספסל אחד, ובא אדם אחר וישב עמהם, ובמקום שישבר בב' שעות נשבר בשעה א׳ שכלם חייבים, ולא אמרינן שרק השני חשיב עושה ההיזק עתה, שהרי רק בגללו נשבר בשעה, אלא חשיבי כולם מזיקים בבת אחת, היינו, משום דבה' על ספסל, לא היו מחויבים לשבת האחד יותר מהשני, ואין הכרח שישבר על ידי הראשון, שהיה יכול לקום, אולם כשיש מצות מלך על האחד לשבת, ממילא השני נחשב כטפל.
ולפי״ז יש מקום לומר בדין אכסנאי, מכיון שבעל הבית מחויב במצות הבורא להדליק נר של חנוכה, ע״כ חשיב אכסנאי המשתתף כנטפל, ולא חשיב יוצר מזיק ופטור, ואף שהאכסנאי גם הוא מחויב בהדלקה משום מצות הבורא, והיינו משום שבעל הבית הוא בפועל מביא העצים ומדליק האש, והאכסנאי אינו אלא משתתף, ואפילו דחשיב שלוחו, לעומת העושה בעצמו הוי טפל, שלא נחשב מעשהו כמעשה מזיק להתחייב באחריות.
אלא דיש לדון בזה בב׳ פנים.
א. דמדוע יחשב בעל הבית עיקר, משום חיובו, והרי גם האכסנאי חייב אותו חיוב ממש. ועל שניהם המלך ציוה, ושניהם עיקר, ואין כאן שני טפל. ומה שהראשון הדליק בפועל אינו מעלה משום דאיכא שליחות למצוה והיה שליח לשני, וחשיב דשניהם הדליקו.
ב. עוד צ״ע, לשיטת התוס' דמי שכורה בור בחצר חברו בעל החצר חייב, וא״כ אף במקום דאיכא יוצר מזיק מ״מ אחראי בעל הממון, שהוא נחשב לאחראי לתקן המזיק שלא יזיק, א״כ הכא האכסנאי שהוא בעל הממון צריך ליהיות אחראי על השמן מדין ממונו.
אלא דחוץ מעצם היסוד שנכון במקום שהוי פקודת מלך, יש לדון באכסנאי באיזה אופן היה הענין, דאה״נ, אם נשתתף עמו בפרוטה ולא הוסיף שמן בשבילו כלל, א״כ יש לדון בנ״ל דחשיב נטפל.
אולם אם איירי שהוסיף שמן בשביל האכסנאי וההיזק יצא משום תוספת השמן, כגון שע״י ריבוי זמן נתחמם הדבר שהובער עד שנגרם השריפה, או הגיע רוח מצויה רק בזמן הנוסף, אם כן, הכא ודאי א״א לחושבו נטפל, אלא הוי כשותף פעיל ועיקרי.
י. ויש לדון לפטור האכסנאי מצד אחר, והוא המבואר במשנה ב״ק (דף נ״ט ע״ב,):
"השולח את הבערה ביד פקח, הפקח חייב".
וא״כ לכאו׳ הכא חשיב שמסר הנר לאחריות הבעל הבית ולשמירתו, דזה פשוט שהאכסנאי אינו יכול לומר היכן להדליק, ואפילו היו שני פתחים וצריך להדליק בפתח האכסנאי ואין להם אלא נר אחד, אין האכסנאי יכול לכוף להדליק בפתחו, ואפילו חלק מהימים, דודאי חשיב בעל הבית עיקר והאכסנאי כנטפל ומשתתף בעלמא, וע״כ במה שמסר האכסנאי להדליק נרו במקום שנתן בעל הבית, חשיב כמסר ביד פקח, [ומה שלא היה קנין, יעויין להלן].
אלא דיש מקום לדון, כשרואה השולח ביד פקח שהפקח אינו שומר, האם כה״ג נפטר השולח, ובנידונינו שאכסנאי רואה שבעל הבית לא שומר על האש, האם חייב הוא לשמור.
והנה בריש הכונס (ב״ק דף נ״ה:):
"הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה פטור, נפרצה בלילה וכו׳ ויצאה והזיקה פטור".
והביא תוס׳ (ד״ה נפרצה) שהגמ׳ מדייקת שנפרצה ביום חייב, וביאר תוס׳ בשני אופנים, או שביום אית לה קול ויודע שיצאה, או שביום אין זה טירחה גדולה לחזר אחריה, משא״כ בלילה דאיכא טירחא, לכן פטור. הרי לפנינו, שאם שמר כראוי, ואח״כ נשתנה המצב ונודע לו שלא שמורה, חייב.
וכן מבואר מגמ׳ (ב״ק כ״ג ע״א) לענין אש במקום שהיה כתל, וכלו חיציו ונפל הכתל, חייב משום ממונו, אף דקודם היה שמור האש, מ״מ ברגע שנשתנה המצב, חייב. וא״כ לכאו׳ מכל זה מוכח, שאע״פ שהממון היה שמור, אם הממון נשתנה שמירתו למצב לא שמור, הרי צריך להיות אחראי, וחייב.
אמנם יש לחלק בין מצב שנפרצה ביום לבין מסר לשומר, דהתם בנפרצה ביום וכד׳, לא היה מי שיהיה הדבר ברשותו ויכנס תחת הבעלים, אלא שבמציאות לא היה מצב שיזיק משום שהיה כותל וכדו׳, ע״כ הדין תלוי במציאות הכתל, ואם לא יהיה כתל הוא מתחייב בדבר, אבל כשמוסר לשומר, ושומר עומד תחתיו, בזה, אף אם יפשע השומר, אינו באחריות בעל הבית.
יא. ויש להביא בזה מדברי הר״מ והראב״ד בהלכות נזיקין (פרק ד׳ הלכה ד׳) וז״ל:
"המוסר בהמתו לשומר חינם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל, נכנסו תחת הבעלים, ואם הזיקה חייב השומר. בד״א בזמן שלא שמרוה כלל, [השומר] אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי, ויצאה והזיקה, השומרים פטורים והבעלים חייבים. ואם שמרוה [השומר] שמירה פחותה, אם שומר חינם הוא פטור, ואם שומר שכר או שוכר או שואל חייבים", עכ״ל.
וכתב הראב״ד:
אמר אברהם, לא מתוקמי [ר״ל שהבעלים חיבים] אלא בכדי שידע הבעלים, כענין שאמרו בבור של שני שותפין, ואפילו הכי אינו מחוור, דלא דמי שמירת שומר, דאית ליה זמן קצוב, עד כמה הוא חייב לשמור, לשותפין דכל חד וחד מחייב בשמירתו לעולם, הלכך, שומר לעולם חייב אם לא שמר כראוי, ואם שמרו כראוי ויצאה והזיק, חזר השומר לחייבו בכדי שידע, ובעלים פטורים. אלא די״ל, לעולם אין הבעלים ניצולים מיד הניזק והם ידונו עם השומר". עכ״ד.
הרי מבואר שהראב״ד העמיד דברי הרמב״ם בכדי שידע הבעלים שכעת הבהמה אינה שמורה ולפי״ז מפורש בר״מ בתחילת דבריו, דבמקום שמסר הבעלים ליד השומר, והשומר לא שמר כלל, השומר חייב, אפילו שהבעלים יודעים ממצב שאין הבהמה שמורה, וכן מפורש בראב״ד, דכשמסר לשומר והשומר לא שמר כלל, הבעלים פטורים, אלא שלמדו באחרונים (ר׳ חיים וקה״י סימן) שבסוף דבריו הראב״ד נסתפק בזה אם הבעלים פטורים לגמרי, או שישלמו לניזק ויחזרו לגבות מהשומר, [אפילו שדבריהם קצת צ״ע, דמנלן שהראב״ד איירי אף באופן שהשומר לא שמר כלל], ומ״מ, לכו״ע השומר נשאר חייב באחריות.
הרי שהדברים ביסודם לכו״ע, שכשמוסר לשומר, נשארים באחריות השומר, ובדעת הראב״ד יש להסתפק בדעתו, אם במקום שלא שמר כלל נסתפק שיש גם אחריות בעלים כלפי הניזק, ומ״מ לא יפסידו ממון, משום שהשומר האחראי יצטרך לשלם.
א”כ, בדין האכסנאי, שחשיב שמסר ליד בעה״ב, בפשטות האחראי היחיד נשאר בעל הבית, ואפילו בעל בית נסתלק מכאן ולא שומר על הנרות ג״כ חייב בעה״ב והאכסנאי פטור, ואולי לראב״ד יש ספק בדבר, ומ״מ יהיה חייב בעל הבית לשלם לאכסנאי.
אלא דיש להעיר, דכל דברי הר״מ והראב״ד נאמרו באופן שמוסר לשומר וכו', אבל בנידון דידן לא הוי קנין שמירה בדבר, דנימא שבהע״ב קיבל ליהיות שומר עבור האכסנאי, וא״כ מנלן דאף בכה״ג נכנס בעל הבית תחתיו, וי״ל, דהנה בעיקר הדין לא ברירא כל כך, אי השומר כדי להתחייב במה שהבהמה מזקת צריך קנין בדבר, וא״כ גם הכא אין צריך קנין שמירה להתחייב באחריות על האש. [דרק לשמירה על החפץ הנשמר בזה צריך קנין שיכנס לרשותו].
אמנם, אפילו נימא דבעינן קנין אף לשמירת נזקיו, מ״מ הכא, אפילו לא היה קנין היה מתחייב באחריות, דהכא בעל הבית ג״כ מחויב בשמירה, וע״כ הוי כשומר שחייב באחריותו. ואכסנאי סגי לפוטרו שסילקוהו מדין שמירתו על האש וזה סגי בכך שלא יכול לומר היכן להדליק וע״כ הפיקח שהאש באחריותו, חייב.
עוד י״ל, ע״פ מש״כ לעיל, דיסוד אש אינו דין בעלות, אלא דגדרם מי צריך ליהיות אחראי על הדבר, בזה ודאי דסגי שבעל הבית יהיה חייב באחריותו. והכא אפילו הראב״ד לעיל מודה שרק הפקח אחראי, משום דאש אינו ענין בעלות ורשויות אלא דין אחריות, ואדרבא אם יהיה אחד מבעיר פטור בעל הממון. וע״כ אף הכא בנידון דידן, רק בעה״ב חייב ואכסנאי פטור, שבשעה שמסר לפקח הוא האחראי, דבעל הבית הוא זה שאומר היכן להדליק וכו׳, ואכסנאי, אין לו מה לומר בנידון, א״כ בהכרח אחריות רק על בעל הבית.
יב. ועתה נבוא לסכם דינים מעשיים בדיני אש. ראשית יש לדעת, שדיני אש אינם מעשיים בחיוב בית דין, דנפסק בסימן א׳ דהיום לא דנים דיני אש, אומנם ישנם כמה אפשריות להוציא הממון, או דבית דין מחרימים את המזיק עד שיפייס את הניזק, וצריך עיון באיזה מקומות עושים את זה, או שאם תפס לא מפקינן מיניה, או שיש חיוב לצאת יד״ש, אמנם מ״מ אנו מדברים על עיקר החיוב כפי מה שראוי לאדם לנהוג ולשמור נזקיו, ואם ח״ו הזיק, מה עליו לעשות, וכמה עליו לשלם.
א) למדנו, שדין ממונו הוא שאם יש לו חפץ שהוא ממונו, יש לו אחריות עליו, והוא חייב על ידי נזקיו ברוח מצויה, (שו״ע סי׳ תי״ג סעיף א׳).
ב) שנים שהבעירו ביחד, שניהם חייבים. (חזו״א ב״ק ס״ב סק״ד, ויש לזה מקור בסימן שצ״ג).
ג) אם אחד הבעיר ממון השני, המבעיר חייב, ובעל הממון פטור, דאחריות רק על המבעיר, (חזו״א שם וכן מדויק בתוס׳ שנץ).
ד) אם הבעיר מי שלא בר חיובא את ממונו, כגון כלב או גוי, וכן אם נדלק ממונו באונס, וכן אם הדליק עכו״ם או בעל חי דבר, והכניסו לרשותו, וזכתה לו חצרו, חייב בעל הממון מטעם אחריות. (שם).
ה) אם הבעיר אדם ממונו לרצון בעל הממון, בעל ממון חייב, (מדויק בגמ׳ דשייך להתחיב במזיקים על ידי שליחות, שלא היה מתחילה שליחות לד״ע).
ו) שנים שהבעירו בזה אחר זה, אם הנזק מזומן ע״י הראשון, הראשון חייב והשני פטור. (שו״ע תי״ח סעיף י׳) ואם אירע הנזק רק משום הוספת השני, השני חייב וראשון פטור, (גמ׳).
ז) מסר האש לחש״ו חייב, אלא א״כ הוי גחלת שצריכה להכבות מעצמה, אבל אם מסר ליד פקח פקח חייב. (גמ׳, שו״ע תי״ח ס״ז).
יג. והדינים העולים מהנ״ל בכמה מקרים מעשיים
א) ילד קטן כבן שנתיים ושלש וכד' שאינו בר דעת כלל שנוסע במכונית שלו, או בעגלה קטנה, וכמנהג הילדים דופק הקיר והדלתות והזכוכיות, ונסע במכוניתו ושבר, חייב לשלם. דהא המכונית והעגלה וכד', היינו ממונו, וכאבנו וסכינו שהזיקו ברוח מצויה, ע״כ חייב בעל הממון.
ואמנם אפילו לא היה החפץ של הורי הילד חייבים מדין גרמא בדיני שמים דהילד אינו בר דעת, וחייבים לשומרו, [ואולי יתכן שאפילו חייבים בדיני אדם משום שאינו בר דעת, והוי ככותל ואילן שנפלו שחייבים מטעם אש, או בור ואש, ואכמ״ל].
[ואף שבסוגיא דדליל (ב״ק י״ט ע״ב) נחלקו בזה רש״י ותוס' אי בעל הדליל חייב משום אשו, דלתוס' מבואר שחייב, (וכן נפסק בשו״ע סי׳ ש״צ סעיף י׳) וברש״י מבואר שפטור, ויעוין בנחלת דוד שביאר דעת רש״י שהיות ומעורב בנזק כח הזריקה של התרנגול, ע״כ לא הוי אשו, דכח אחר עשה הנזק, וא״כ י״ל דאף הכא לרש״י לא חשיב אשו, אלא מעשה הקטן, מ״מ נראה לחלק בדעת רש״י, דבמקום שהתרנגול היה של בעל הדליל, וקשרו לתרנגול, בזה לא חשיב רק כגרמא אלא אשו ממש, משום שהוא עצמו אחראי אף על הרוח המעבירה את הדליל, וע״כ לא חשיב כח אחר, וע״כ בקטן שאביו אחראי עליו, בזה אף לרש״י חייב אביו].
וכן יש ליזהר שנותנים לילד לעזור להורים ע״י שנושא משא קטן, שאם יזיק הוי כאש וכנ״ל.
ב) נרות שבת שהודלקו באכסניה ע״י כמה נשים, [דבבית מלון שיש מקום המיועד לכך ע״י בעה״ב, פשוט דפטורות] וע״י ריבוי הנרות נדלקה אש ושרפה את הבית ותכולתו דחשיב רוח מצויה, אלא בתחילה לא העלו על דעתם שיהיה נזק, בזה הראשונה פטורה, והאחרונים שמהם יש לחשוש לנזק, חייבות, (הגר״י זילברשטיין שליט״א).
אמנם יש לדון שכולם יצטרכו לשלם, ולא תוכל הראשונה לטעון, דכשהיא הדליקה עדיין לא היה ריבוי נרות, וא״כ רק האחרונים הם יתחיבו. דהרי נתבאר, דאפילו הדליקו שנים בבת אחת אולם האחד היה מוכרח בהדלקתו חשיב השני כנטפל, ופטור דהוי כבזה אחר זה, ואף שעשה מעשה, משום דהוי כמעשה דזה יכול וזה אינו יכול דלא חשיב מעשהו.
ולפי״ז י״ל אף באופן הפוך, דכאן ידעה הא׳, שמאותו סיבה שהיא מדליקה, תבוא גם השניה להדליק, וא״כ אין חשיבות להדלקתה הראשונה, אלא רק עד כמה שנעשה דבר המצוה, ע״כ כלם חשובים כבת אחת, ואין חשיבות להדלקת אחד לפני חברו. [והגר״י זילברשטיין אמר, דיסוד דבריו נ״ל דוקא בהשתתפות, ולא בשניים המבעירים ממש, דבזה אפי׳ אחד מצווה יש מקום לחייבו, ואי״צ לומר בהוסיפו בזה אחר זה].
ג) ביקש מהשכן שיבוא לכבות סיר דולק בביתו בשעה מסויימת, והשכן שכח, ונשרף התבשיל, האם חייב.
ד) וכן מה הדין בשמרטפית, שבאה לשמור על ילדים, וראתה גז דלוק וסיר על האש, ששכחה בעלת בית לכבותו, האם צריכה לכבות אש, והאם חייבת בנזקי האש, דזה פשוט שמדין השבת אבדה מחוייבת לכבות, אלא יש לדון אם חייבת לשלם ההיזק מטעם אש.
ונראה פשוט, לגבי השכן פשוט שחייב, דאף שלא קיבל עליו שמירת התבשיל בדין קבלת שמירה, מ״מ קבל עליו שמירת האש שלא יזיק, ועל זה יש נידון אי על שמירת שלא יזיק, אי בעינן קבלת שמירה, אולם באש אין צריך כלל קבלת שמירה, אלא רק מציאות של אחריות כמבואר ברבינו ישעיה, וע״כ פשוט שחייב.
אמנם על השמרטפית יש לדון בזה, די״ל דחייבת דכיון שרק היא נמצאת כאן, ואין מי שיכול להיות אחראי אלא היא, ובמזיק אש למדנו דיסודו ענין אחריות, אולי יש לחייבו באחריות האש. וכן יש לדון לדין בכל אש שנדלק באונס שלא אצל בר חיובא, ויש כאן אדם שיכול לכבותו, אף שלא זכה בו, די״ל שחייב בדיני אש והוא חידוש.
ואולי יש לדקדק מדברי תוס׳ שנץ דלעיל, דמחייב משום שזכתה חצרו באש, ואיירי שגוי הכניס לשם אש, ולכאו׳ לא רוצה לזכות בזה, וא״כ משמע שאינו משום ממונו גמור בדוקא, אלא חיוב ממונו יש בזה. ויש לדקדק בסוגיא זו מנידון של מי גשמים שירדו על גגו, ומשם הלכו לחצר חברו, האם חייב בעל הגג, ואכמ״ל.
ויעוין בשעור בדין מי גשמים, ומשמע שם בריב״ש וברשב״א דאף שאינו זוכה ממש חשיב כממונו לענין אחריות, ולפמש״נ בסופו, יש לחלק דהתם הוי צורך שיתקיימו שניהם, וע״כ מחויב לשני לדאוג על מי הגשמים, אולם הכא לא הודלקה האש מחמתה ועל דעתה כלל, וצ״ע.
