הצמדת פירעון הלואה וכתובה

בפני בית הדין עומדת שאלת הצמדת ערך הכתובה. במקרה שבפנינו, הכתובה נכתבה בתקופה שבה המטבע החוקי היה - שקלים ישנים. מועד הנישואין הוא - ד' אלול תשמ"ה, ובשטר הכתובה נקוב סך של מאתיים זוז ועוד תוספת כתובה - עשרה מיליון שקלים. שבועיים לאחר מועד הנישואין, ביום י"ח אלול תשמ"ה – 4.9.85 הוחלפו השקלים, בשקלים חדשים, והשקלים הנקובים בכתובה הם השקלים הישנים. בעקבות החלפת השקלים, שקל חדש אחד שוה לאלף שקלים ישנים.

בית הדין פסק לחייב את הבעל בגירושין ובתשלום הכתובה במלואה, ועלינו לברר, כיצד לחשב את ערך תוספת הכתובה כיום. האם התשלום ישאר כפי הרשום בכתובה וללא הצמדה, דהיינו 10,000 שקלים חדשים, או שעלינו לחייב את תשלום ההצמדה, ולחשב מה היה ערך ההתחייבות ביום הנישואין, ולחייב את הבעל בתשלום תוספת הכתובה כפי ערכה הריאלי בעת הנישואין.

א. שאלת ההצמדה במקורה נידונה בהלכות הלואה, ונפתח בבירור הלכה זו לעניין הלואה.

במסכת בבא קמא דף צז. –

"איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע, רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן. אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא לא ... בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו, מהו אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותה שעה".

ועיי"ש בסוגיא דהיינו דוקא עד חומש אך ביותר מכך משלם במטבעות היוצאים אך במשקל מטבע של שעת ההלואה. ועיי"ש ברא"ש סי' יב שהביא מחלוקת הרי"ף והראב"ד האם דין פחתו כדין הוסיפו, והפוסקים (וכן בשו"ע יו"ד סי' קסה) פסקו כרי"ף שאין חילוק.

בדינו של המלוה את חבירו בשקלים ולאחר מכן החליפו את השקלים בשקלים חדשים, יש לברר שני נושאים.

ראשית, האם החלפה זו תיחשב כפסילת המטבע הקודם, מפני שהממשלה פסלה את השקלים הישנים וקבעה שהחל ממועד מסויים השקלים הישנים אינם מטבע חוקי, ויהא דינו כמי שמלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע.

שנית, את"ל שאינו כדין נפסלה המטבע, עדיין יש לדון מצד ירידת ערך הכסף ולברר האם דין הפיחות בימינו דומה לדין פחתו על המטבע המבואר בדברי הרי"ף.

ב. ביחס לשאלה הראשונה –

בספר פסקי דין של הרבנות ירושלים חלק ד' בעמוד יא כתב הרב ברוך יצחק לוין ז"ל כדלהלן –

"תובע נתן לישיבה עיזבון בחיים ע"מ שהישיבה תשלם לו כל ימי חייו סכום קצוב חדשי. עפ"י צו ממשלתי הוחלף המטבע, ולאחר תקופה של כמה חדשים כששתי המטבעות יצאו באופן חוקי זו בצד זו, הוציאו את המטבע הישן מהמחזור. לאחר זמן קצר הוזל ערכו של המטבע החדש והמצרכים התייקרו. התובע דורש הוספה בגלל יוקר המחיה.

עפ"י חוו"ד ראב"ד ירושלים הגרצ"פ פראנק זצ"ל צודק התובע בדרישתו לתוספת עבור יוקר המחיה, אך לפי חוו"ד של החזו"א זצ"ל כפי שמסר לבן אחותו הגרח"ג שליט"א אין צריכים להוסיף לו.

מקורות ההלכה: אמנם בתחילה הסכים החזו"א לפסקו של הגרצ"פ, אך לאחר כמה ימים חזר בו, ולבקשת הגרצ"פ זצ"ל שאלתי את החזו"א לנימוקו, והוא השיב שמכיון שהיו כמה חדשים ששתי המטבעות יצאו בהוצאה וערכם היה שוה, הרי תיכף חל החוב על המטבע החדש, ולפיכך אע"פ שאחרי זמן מסויים ירד ערכו של המטבע החדש, דינו כהוזל", עכ"ל.

לפי זה בנידון דנן, מאחר ובשנת תשמ"ה נקבע שהחל מיום י"ח אלול הוחלפו השקלים הישנים בחדשים וכל 1000 שקל ישן הוא מעתה שקל חדש אחד, וממועד זה במשך שנתיים, השקלים הישנים עדיין היו הילך חוקי הניתן להמרה, על כן לפי דרכו של החזו"א אין לדון את השקלים הישנים כמטבע שנפסל.

ועיין בספר שורת הדין ח"ד עמ' קו במאמר של הג"ר נחום גורטלר שליט"א שכתב כן, ובלא שהזכיר מפסק דינו של החזו"א, והוסיף לבסס הוראה זו שמאחר ובשעה שהממשלה הוציאה את שטרי השקלים החדשים לשוק, היא קבעה שאלף שקלים ישנים, הם עצמם הפכו להיות לשקל חדש אחד, אין כאן דין מטבע שנפסל, אלא המשך אותה מטבע אך בלבוש חיצוני אחר. ועיין ברמ"א יו"ד סי' קסה וחו"מ סי' עד וש"ך יו"ד סי' קסה שפסקו שלעניין מעמד המטבע דינא דמלכותא דינא.

ג. כעת עלינו לברר את השאלה השניה שהיא - ירידת ערך המטבע.

בסוגיית הגמ' הנזכרת עסקינן בתוספת ממשית במשקל המטבע, אבל אם המטבע נשארה כפי שהיא אלא שהוזלה, ישלם לו מספר מטבעות כפי שקבל בעת ההלוואה, ואינו מוסיף או פוחת עקב יוקרא וזולא של המטבע.

הדברים מבוארים בתשובת הרשב"א ח"ג סי' מ' שכתב –

"שאלת, מי שחייב לחברו מנה והוזל המטבע היכי פרע ליה, מי אזלינן בתר יוקרא וזילא דפירי, או לא".

ובתשובתו כתב הרשב"א –

"אם לא הוסיפו במטבע נסכא ולא פחתו, דבר ברור הוא שנותן לו מאותו מטבע כסכום שהלוה בלא תוספת ובלא גירוע. אם הוזלו או הוקרו מחמת תוספת, או פחת שהוסיפו או פחתו בגופו של מטבע, כבר נתבאר דינו בפרק הגוזל עצים".

ובספר נתיבות המשפט סימן עד ס"ק ה' כתב –

"ועיין שם בספרי חוות דעת [סי' קסה סק"א] שכתבתי, דדוקא שהתנה לתת לו מטבע והמטבע ראשונה נפסלה לגמרי, שאז אין שם מטבע עליו כלל והוא התנה לתת לו מטבע, אבל אם רק פיחתו המלך מכמות שהוא, כגון שהיה הדינר זהב כ"ה דינרים והעמידו על עשרים, ודאי דאינו משלם רק המטבע שהלוה לו, דהא עדיין שם מטבע עליו רק שהוזל, כמו סאה בסאה והוזל שאינו נותן לו רק סאה שהלוהו אף שהוזל. וכ"ה בתשובת לחם רב [סי' י'], ע"ש. וכן מוכח בתשובת הרא"ש כלל ק"ג סוף סי' א' שכתב וז"ל, ועוד בזו הארץ כשעושה המלך מטבע אינו פוסל את הראשון אלא פוחת ממנו, וכולן יוצאין לפי ערך קונדרי"ש ושולדי"ש כולן יוצאין בארץ הזאת, ואם הלוה לו קונדרי"ש למה לא יפרע לו קונדרי"ש, כיון שלא נפסלו. וכן משמע עוד בכמה פוסקים ותשובות למעיין. וכ"כ התומים בסוף סי' מ"ב דיוקרא וזולא במטבעות חל על המלוה".

אמנם בתשובת מהרשד"ם חלק חו"מ סי' עה לא כתב כן. לשיטתו אין חילוק בין הוסיפו על המטבע בתוספת נסכא או פחתו בגירעון נסכא, או שהממשלה בדינא דמלכותא שינתה את ערך המטבע.

וז"ל מהרשד"ם –

"לזה אני אומר שאחר העיון במה שבא בגמ' אחר מחלוקת רב ושמואל בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ... והא קא זילי פירי, חזינן אי מחמת טבעא זיל מנכי לו ואי מחמת תרעא זיל לא מנכינן ליה, והא קא שבח לענין נסכא ... עד עשרה בתמניא ע"כ ... למדנו מכאן שאם אנו רואים שבשביל המטבע חדש נותנים לאיש פירות יותר ממה שנותנים בשביל הישן לא יפרע אלא לפי חשבון הישן וכ"כ רב אלפס ז"ל והרמב"ם, והסכימו שכן הדין אם פחתו ממנו, וכ"ד הרשב"א וכן דעת בעה"ת וכ"ד הרא"ש ובנו הריב"א ז"ל. א"כ כשם שאם הוסיפו על משקל המטבע אם הוזלו הפירות בשביל אותו התוספות לא יתן לו מן המטבע החדש דהוי רבית שכן להפך אם פחתו משקל המטבע עד שנראה שאין נותנים כ"כ פירות עתה במטבע החדש כמו שנותנים במטבע הראשון צריך שיתן לו שווי מטבע הראשון כדי שלא יפסיד מלוה. ואחר שאנו רואים שתלוי ענין זה בזילי פירי או ביקירי פירי מה לי שיהיה הפחת או העילוי מצד המשקל או מחמת גזרת ומאמר המלך יר"ה הכל אחד דדינא דמלכותא דינא. וא"כ אחר שאנו רואים שבשעת עליית הגרוש או הזהוב היו נותנים סאה בשקל אחד ועתה שירד עפ"י גזרת המלך יר"ה באותו שקל אין נותנין אלא ג' קבין, נמצא שאם היה פורע הגרוש באותו שווי שהיה בשעת מלוה אין כאן פרעון אלא ודאי שחייב הפורע ליתן לפי שיווי דהשתא עד שיהיו עולים המניין מן הגרוש כשעות שהיו עולים בשעת העלוי ... היכא דזילי פירי או יקירי פירי צריך ליתן לו מטבע היוצא באופן שלא יפסיד המלוה וגם שלא יפסיד הלוה, ועתה אני אומר שידוע לכל שאנו הולכים לעולם בתר אומדן דעתא ... ועל כן אני אומר שאפילו שכתבו בשטר שחייב ליתן לו ק' גרושוש שיש לנו לילך בתר אומד הדעת שלא התנה כן אלא לתועלת ותוספת טובתו ואיך אפשר יהפך לו אור לחושך ויתן לו פ' בעד ק'. אלא ודאי לעולם יש לו ליתן שיעור ק' ... אע"פ שכתב ק' אמדינן דעתיה דאנן סהדי שלא כתב כן אלא אדעתא שיעמדו הגרושוש או הזהובים בשיוויים", עכ"ל מהרשד"ם.

לעומת זאת, מהרש"ך בתשובה ח"א סי' סב פסק באותו נידון של מהרשד"ם שאינו משלם אלא כסכום המטבעות שהלוהו.

ד. בגוף דינו של מהרשד"ם יש לעיין בשני נושאים.

א. לכאורה, קיים קושי גדול בשיטת מהרשד"ם, מאחר שבריש פרק הזהב (ב"מ דף מד:) מבואר שבמטבע לעומת פירות, או אפילו בשני סוגי מטבעות, אחד מהם יחשב ל"טיבעא" והשניה ל"פירי", שינויי המחירים מיוחסים ל"פירי", ואילו ה"טיבעא" נחשבת כמטבע שנשארה ללא שינוי, ויש לברר האם מהרשד"ם בנידונו סבר לייחס את השינוי למטבע, ולחייב השבת מספר מטבעות בהתאם לערכן בעת ההלואה.

אך הדברים מתבארים עפ"י דברי מהרשד"ם בתשובה אחרת, בחלק יו"ד סי' קעו, שבה חזר על שיטת בקצרה, ונראה שמדבריו באותה תשובה נוכל לעמוד על שורש שיטתו, וז"ל –

"מיום שאירע עליית הגרושות וראיתי המריבות בין הסוחרים ונושאים ונותנים, ומי שהיה חייב לחברו מאה גרושות מסחורה או מהלואה ומי שהיה צריך לקבל היה אומר מאה גרושי אתה חייב לי תן אותם לי ומי שהיה צריך לפרוע היה אומר שזה מאה גרוש' אני חייב והנה עתה תשעים שוים ק', אין לי ליתן יותר ועל זה נתרבו ההפרשים והמחלוקות בין הסוחרים. ואני החתום למטה סדרתי פסק אחד והארכתי והוכחתי מן הדין הגמור אינו חייב ליתן אלא שוה מאה גרושות לא ק' גרושות ממש. וזה כי עינינו הרואים דרך משל כי בשביל גרוש' א' היו נותנים סאה קמח ועתה אחר העליה זילי פירי ונותנים בעד גרוש' סאה ורביע, הייטב בעיני ה' הא ודאי לא, ומה גם עתה בעניין זה דאיכא צד רבית, ודבר זה אין הדעת סובלו והוכחתי בראיות כאשר יראה המעיין".

הרי שמהרשד"ם דן את המטבע גרושוש כפירי, ולא כטבעא, ומתוך כך קבע שהיוקר והזול הוא במטבע הגרושוש, עד שפסק שבהלוואת גרושוש כנגד גרושוש, יש איסור ריבית כהלוואת סאה בסאה. על כן גם בתשובתו בחלק חו"מ סי' עה, מהרשד"ם הורה להתחשב בפיחות המטבע, מפני שרק מטבע הגרושוש השתנה, ואילו בלבנים לשכעצמם לא חל שינוי, וזאת מפני שמהרשד"ם דן את הלבנים כמטבע ואת הגרושוש כפירי, (ואינו דומה למצב בזמנינו, שאין מציאות של פיחות בשקל ולא באגורות וכיוצ"ב, והפיחות הוא בכל המטבעות בשוה, והם נשארות בגדר מטבע ולא בגדר פירי).

אמנם בסוגיית הגמ' בב"ק דף צז: נאמר -

"והא קא זיילין פירי, אמר רב אשי חזינן אי מחמת טבעא זיל מנכינן ליה",

ולכאורה מבואר שיתכן שהמטבע אינו נשאר כערך יציב שאין בו שינוי. אך כבר באר בספר חקרי לב חו"מ סי' קנד -

"דהתם שאני שהוסיפו עליו, והרי זה כלוה סאה בסאתים, דלא התירו אלא מטבע, שישלם אותו מטבע ממש".

וכן החקרי לב הביא מדברי מהריק"ש בספר ערך לחם יו"ד סי' קסב שמטבע הגרושוש אינו דומה למטבע רגיל.

ואמנם כן מפורש בדברי מהרש"ך, שהיה בזמנו ובמקומו של מהרשד"ם, והשיב על אותו נידון, אף שמסקנתו שונה ממסקנת מהרשד"ם, עכ"פ מהרש"ך כתב להדיא שלא לדון הגרושוש כטיבעא אלא כפירי. וז"ל מהרש"ך סי' סב –

"בלי ספק אלו הב' מטבעות, דהיינו גרושוש וזהובים, מיקרו פירא דחזינן דזולא ויוקרא תליא בדידהו, ולא תלו ביוקרא וזולא דפירא, אלא אדרבה יוקרא וזולא דפירי תליא בדידהו. וא"כ דמי להלואת סאה בסאה, והלואת גרושוש בעבור גרושוש דמי להלואת חטים בחטים".

על כן אין ללמוד מתשובת מהרשד"ם למקרה שבו השינוי אינו במה שמוגדר כ"פירי" אלא ב"טיבעא".

בנקודה זו חשוב להביא את מסקנתו של החקרי לב, וז"ל –

"ומ"מ למדנו בזמנינו דהגרוש' לא נפסל מצד המלך וגם הוא טבוע בחותם המלך וגם אינו ניכר היוקר והזול בגרוש' כמ"ש הרימ"ט ח"א, מודו כו"ע דשרי ללוות גרו'ש בגרו'ש, דאף אם הוקר שרי כיון דבמטבע של כסף הוא, ואין בין מטבע גרוש לשאר המטבעות של כסף כלום. ואי ק"ל הרי אמרו בב"ק דף צ"ז המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו דאי זיילי פירי מחמת טבעא מנכינן ליה, ואמרי והרי סתם מטבע הוא של כסף, והרי התירו במטבע כסף ללוות, דאף אם הוקר תלינן דהפירות או שאר מטבעות הוא דהוזל ומטבע כסף כדקאי קאי. וא"כ היה לנו להתיר גם בהוסיפו, גם אי זיילי פירי. הא ל"ק משני צדדים. האחד, דלא התירו אלא מטבע במטבע בלי שום תוספת, דאי הוסיפו עליו, הרי לקח יותר ממה שהלוה, ובזה לא התירו. והשנית, דאע"ג דאיתמר בש"ס סתם המלוה על המטבע והוסיפו עליו, בנפסל המטבע הראשון איירי. דעל מימרא דלעיל שאמרו המלוה על המטבע ונפסל דאמר רב נותן לו מטבע היוצא כו' קאי, וכן מבואר מפרש"י שכתב ... אליבא דרב ... וכן מתבאר מדברי הנמוקי יוסף והריא"ז ע"ש. ובפירוש כתב הרא"ש כלל ק"ג סי' א' וז"ל בההיא דהגוזל קמא בההיא דהמלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו ע"ש. וכלשון הזה כתב הטור יו"ד סי' קס"ה ע"ש, והרי בנפסל המטבע ואינו יוצא בהוצאה כבר כתבו הרי"ף והרא"ש בריש פרק הזהב וטור יו"ד סי' קס"ב לא הותר גם במטבע כסף, ותו ל"ק הני סוגיי אהדדי", עכ"ל.

מסקנת הדברים:

שיטת מהרשד"ם נאמרה ביחס למצב מיוחד שבו פיחתו את הגרושוש יחסית ללבנים, אך הלבנים נשארו בעינם ללא שינוי, והם "טיבעא", והגרושוש נידון כ"פירי", והוא הוזל או הוקר. אין ללמוד לנידון דנן מתשובת מהרשד"ם שפסק את דינו רק ביחס לשינוי שארע בערך הגרושוש, שכפי מעמדו בזמנו, סבר מהרשד"ם לדונו כפירי, הן לעניין חישוב ההחזר והן לעניין הלכות ריבית.

אין ללמוד מתשובת מהרשד"ם, למציאות בימינו, מאחר שאין חולק שכיום מטבע השקל הוא "טיבעא" ולא "פירי", לא לעניין איסור סאה בסאה, ולא לעניין שאר הלכות הלואה, לרבות בשאלת חישוב ההחזר.

אמנם נכון שכיום המצב המונטרי מורכב ולא ניתן לקבוע שהמטבע "קביעא וקיימא", אלא מתרחשים בו שינויי ערך לאורך זמן, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במטבע השקל ובשאר המטבעות, למרות זאת אין ראיה משיטת מהרשד"ם לנידון דנן, וכפי שהתבאר.

ולעניין שינוי ערך מטבע מהסוג המצוי כיום, מצינו במרדכי בריש פרק הגוזל שכתב –

"המלוה את חבירו על המטבע, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ומיירי כששוין החדשים והישנים במשקלם, ואע"ג דזילי פירי בחדשים, הואיל ומחמת חריפותא, אין בכך כלום". וכן ברמ"א יו"ד סי' קסה פסק – "אם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה, ולא הוסיפו עליה, נותן לו מטבע החדשה".

ועיין בספר אגרות משה יו"ד ח"ג בחי' על הלכות ריבית סי' קסה הערה נ' שהביא מדברי המאירי שנראה שחולק על המרדכי, וסיים -

"אבל מ"מ למעשה, כיון שהרמ"א פסק דנותן לו מטבע החדשה כהמרדכי, ולא הקשו עליו, בפשיטות הלכה כהרמ"א".

ב. דרך אחרת בביאור תשובת מהרשד"ם היא לקבוע שאמנם מהרשד"ם דן את הגרושוש כ"טיבעא", אך למרות זאת הורה להתחשב בפיחות מפני שהוא פיחות בלתי צפוי שנקבע בגזרת המלכות, ואינו דומה לפיחות שיגרתי וצפוי מפני יוקרא וזולא של פירות וכיוצ"ב.

ונקדים ונבאר שתשובת מהרשד"ם מחולקת לשני חלקים, בחלק הראשון של התשובה, דן מהרשד"ם בשאלת פיחות ערכו של הגרושוש, ובהשלכות הנובעות מכך. ובחלקה השני של התשובה דן מהרשד"ם בשאלת חיובו בהשבת סך הגרושוש כפי המפורש בשטר, וזאת מכח ההתחייבות לפרוע מאה גרושוש, שלכאורה משמע מנוסח השטר שהחיוב הוא בסכום זה בלא להתחשב בשינוי העלול להתרחש בערכו. ועל זה כתב - "בנידון שלנו יש לנו לילך בתר אומדן דעתא כמ"ש למעלה, וגם יש לנו לומר כי לא הפסיד המלוה או המוכר בשביל שלא התנה, כיון דהוי דבר דלא שכיח כפי מה שאומרים כל העולם שלא נשמע מעולם שיעשה מלך ממלכי תוגרמא דבר כזה שיכריז ויקפיד בירידת שיווי המטבעות כמו שהיה אפשר שהיו עושים כן במלכות בזמן התלמוד, מש"כ במלכות הזה. וא"כ יש לנו לומר דהוי כאלו התנה, כיון דמה שלא התנה לפי שלא היה עולה בדעתו", עכ"ל.

ונוסיף ונציין למש"כ בספר כנסת הגדולה (חו"מ סי' רכה אות לז) שהביא את תשובת מהרשד"ם וחילק בין התקופות השונות. וז"ל –

"ירידת המטבעות ועלייתן, אונסא דלא שכיח הוא, הרשד"ם חלק חו"מ סי' ע"ה. אמר המאסף דברי הרב ז"ל שרירין וקיימין לזמנו שלא נשמע ירידת מטבעות אלא באותו פעם. אבל בזמנינו זה שהורגל הדבר פעמים רבות, כמו ששמענו מקדמונינו וראינו בעיננו, בן ל"ט שנה אנכי היום, וראיתי שג' פעמים ירדו המטבעות משווין, אונסא דשכיח מקרי. איברא שנלע"ד דלא דמי נדון הרשד"ם למה שאירע בזמנינו זה, ויודה הרב ז"ל, שירידת מטבעות שירדו בזמנינו זה אונסא דשכיח הוא. דבנדון הרב ז"ל שגזר המלך על הזהוב ועל הגרוש שלא יעמיד כי אם בסך כך בלתי סיבה, ודאי דאונסא דלא שכיח הוא. אבל בזמנינו זה, שאין העילוי והירידה בלתי סיבה, שבא בסיבה מספקת שעליית הזהוב והגרוש נמשך מחמת הלבנים שעושים דקים או מחמת שחותכים אותם ומחמת כן עלה הזהוב והגרוש ירידתם נמשך מחמת הלבנים שעושים אותם עבים ושלמים, ודאי שיודה הרשד"ם דאונסא דשכיח טובא הוא".

מהאמור עולה שתשובת מהרשד"ם מתייחסת לפיחות בלתי צפוי, לכן כתב שלא היה צריך להתנות. משא"כ במקום ובזמן ששינוי השער תדיר וצפוי, אין מקום לסברא זו של מהרשד"ם.

לפי האמור, מיושבת שיטת מהרשד"ם. אין בתשובה זו קביעה שיש להתחשב בערך המעות שקבל בעת ההלואה, ושזהו הערך המחייב להשבת החוב. שא"כ שיטתו קשה שדן מטבע כפירי שערכו משתנה ולא כערך קבוע וקיים, כפי העולה מהסוגיא בתחילת פרק הזהב.

אלא סברת מהרשד"ם היא שלאחר שהמלך גזר לפחת את שווי המטבע, הרי זה כנפסלה המטבע וכבטלה מטבע ראשונה והעמידו במקומה מטבע אחרת, וכסברא המבוארת בחזו"א יו"ד סי' עד סק"ח -

"הוי כמו שפסל את הדינר הראשון ועשה דינר חדש ופיחתו דמה לי עושה חדש ומה לי פיחתו את זה, כיון שהפחת עפ"י צוואת המלך הוי כשינה צורתו",

ובזה מהרשד"ם לא הסכים עם סברת הנתיבות הנזכרת לעיל.

ולפי דרך זו, אין משיטת מהרשד"ם ראיה לזמננו, שירידת ערך הכסף במשך השנים הרבות שחלפו לא נקבעה עפ"י הוראה ממשלתית, אלא בהתאם לכח השוק, ובנסיבות אלו לא אמר מהרשד"ם את שיטתו. בנידון דנן, בפנינו כתובה הנקובה בשקלים ישנים, השינוי בערך המטבע אינו נובע מהוראות ממשלתיות שנקבעו במשך השנים, אלא מכוחות השוק, ואין ראיה משיטת מהרשד"ם להורות על הצמדה.

ומצאתי בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' ד' שכתב כסברא זו אלא שהבית אפרים אינו תולה את החילוק בין פיחות מצד הוראה ממשלתית לפיחות עקב יוקר וזול של הפירות, אלא כתב לחלק בין פיחות מצוי וצפוי לפיחות חריג.

וז"ל הבית אפרים -

"ונלענ"ד דאף מהרשד"ם מודה בגוונא דנידון דידן. שמבואר למעיין דכל חילי' דמהרשד"ם הוא שנותן לו כשער הלוואה הוא בנידון שלו, לפי שפתאום גזר המלך עליית המטבע או ירידתה, והוא אונסא דלא שכיח ולא הו"ל לאתנויי'. וגם בזה יש לפקפק הרבה, ועיין בשו"ת גינת ורדים מ"ש בזה. אבל בנ"ד שזה עידן עדנין שהשערים משתנים יום יום, יום כה יום כה, וכיון שבשעת הלוואה גופא היה הדבר ידוע שאפשר שישתנה למעליותא ולגריעותא, ואם איתא שהיתה דעתו על השער שהוא כעת, פשיטא שהיה לו להתנות בשעת מעשה, כיון שלא ידע מה ילד יום, והיה לו לחוש שמא יעלה השער או ירד. אלא ודאי דסבר וקבל לקבל הב"ץ (שם המטבע שהיה נהוג באותו זמן ונכתב בשטר) בעת פירעון, ולא אכפת ליה אם יהיה נגרע מערכו נגד מטבע הכסף או יעלה. ואין לומר דהוי אומדנא דמוכח דאדעתי' דהכי לא הוי שקיל, דפשיטא שאין כאן אומדנא כלל, דזימנין דמצטרכי לי' זוזי או זביני דבעי למזבין וגמר ומשעבד נפשי', וגם לפעמים יש לו לקבל מאיזה מקום ב"ץ בזמן הפירעון, ועל דעת זה לוה או קנה לשלם בב"ץ. וא"כ אפילו אם (נראה ט"ס וצ"ל אין) הדבר כן, עכ"פ אין כאן אומדנא דמוכח"

מסקנת הבית אפרים -

"סיומא דפסקא נלענ"ד דכגון זו דנ"ד שבשעת ההלוואה או המקח ג"כ היה עומד בספק אם בעת הפירעון יעלה או ירד, שבודאי משלם בב"ץ הן עלה או ירד ... אם לא היכי שלפי ראות עיני בית הדין היו שינוי השערים גדול מאד באופן שלא יפול על לב אדם שיהיה שינוי כזה במשך הזמן הלז, וכיון שהיא סיבה רחוקה ונפלאה י"ל כמ"ש מהרשד"ם דאונסא דלא שכיח לא הו"ל לאסוקי אדעתיה. וגם בזה יש מקום לדון וטוב לפשר כמו שכתבו מקצת גדולים בתשובותיהם ... בכגוונא דנ"ד שבשעת מו"מ היה ידוע שאפשר שבעת ההוא יעלו או ירדו ... אדעתא דהכי נחית וגמר ואקניה, אם לא שעלה או ירד כמה מעלות אחורנית שלפי ראות עיני בית הדין לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיהיה שינוי כזה", עכ"ל הבית אפרים.

לפי זה, אם בתקופה קצרה ערך המטבע ירד באופן קיצוני בלתי צפוי, לדעת הבית אפרים, יש מקום לנהוג כהכרעת כנסת הגדולה ולפשר בין הצדדים עקב מחלוקת מהרשד"ם ומהרש"ך. אבל אם במשך השנים הרבות שעברו מיום ההתחייבות, הפיחות היה איטי, והיה צפוי, ועכ"פ לא אירע פיחות חד בלתי צפוי שהביא לשינוי גדול בשער המטבע בפרק הזמן מיום ההתחייבות ועד ליום הפירעון, הרי שגם אם בעקבות הזמן הממושך שחלף, כגון 22 שנים בנידון דנן, שעברו מיום הנישואין ועד ליום הפירעון, המטבע נשחק מאד, אין לגבות אלא כפי ערכו היום. מכיון שאילו בזמנו הצדדים היו מבררים אצל יודעי דבר, היו מבהירים להם שבהתאם למצב המטבע בשנים אלו, צפוי שכעבור 22 שנה הסכום יאבד מערכו מאות אחוזים. בנסיבות אלו קבע הבית אפרים שאין אומדנא דמוכח שמעיקרא כוונת הבעל להתחייב על סכום צמוד למדד. וכמבואר בדבריו שכתב "היו שינוי השערים גדול מאד באופן שלא יפול על לב אדם שיהיה שינוי כזה במשך הזמן הלז", דהיינו יש לבחון האם שינוי שערים החריג ארע בתקופה קצרה, אבל אם הפער נבע ממשך הזמן הארוך שחלף, אין כאן שינוי בלתי צפוי, ובכה"ג לא אמר מהרשד"ם את דבריו.

במחלוקת מהרשד"ם ומהרש"ך, מצינו שלש דרכים בהכרעת הדין, הלכה למעשה.

א. בספר אבני מילואים סי' קיד סק"א הביא מדברי מהרשד"ם, וכתב -

"אבל כבר הלכה מרווחת בישראל דאין צריך לשלם אלא אותו מטבע שפסק, אע"פ דהוזלו אחר כך".

ב. בספר פתח הבית (למהר"א טיקטין ז"ל) סי' כו כתב -

"עיינתי בכנה"ג חו"מ סי' ע"ד בהגהת הטור אות טו, הביא שם מחלוקת הפוסקים, דיש סוברים דאם הוזל המטבע מחמת גזירת המלך בלא פחת במשקל צריך לשלם כערך עתה כמו פחת נסכא. אבל מהרש"ך סובר דדוקא פחת כסף, אבל אם הוזלו מחמת גזירת המלך אין צריך לשלם רק כפי שהלוהו ... וא"כ היה נראה ... דהוי ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים לי כמהרש"ך דהוזל לא הוי כמו נפסל, ואין צריך לשלם רק כפי ערך שהיה בשעת הלואה. אך אם תפס המלוה יכול לומר קים לי כשאר פוסקים שהביא כנה"ג".

ג. בספר כנסת הגדולה חיו"ד סי' קסה כתב -

"עלתה הסכמת הרבנים שעברו וגם עתה בזמנינו לפשר בין הסוחרים, מהר"ש הלוי חלק חו"מ סי' ל"ג".

והנה במקור הדברים, בשו"ת מהר"ש הלוי, נראה שהפשרה היא מכח הסכמת חכמי העיר שתקנו לפשר, וז"ל –

"שמענו בדורות שעברו ... הרבנים הגאונים איתני עולם ... הסכימו בהסכמה לפשר בין הסוחרים בעניינים כיוצא באלו, וגם עתה בזמננו זה בעירנו עיר גדולה לאלוקים שאלוניקי יע"א הסכימו הרבנים הגדולים המאירים לארץ ולדרים ... לעשות פשרה ועלתה הסכמתם שמן הראוי הוא ללכת בדרכי הישר והטוב ולבקש הדרך הנכונה והיא פשרה".

ואכן בספר בית שלמה להג"ר שלמה חסון ז"ל שהיה מחכמי שאלוניקי בדור שאחר מהרשד"ם ומהרש"ך, כתב בסי' מח - "אמנם אחר שעלתה הסכמת הרבנים הי"ו בעירנו זאת לעשות תקנה שחשו להפסד הסוחרים, ... יש לספק אם גם בכתובות יש מקום לעשות התקנה הזאת ושאלתי לרב הגדול כמה"ר חיים זלה"ה המאיר עינינו ואמר לי שגם בכתובות יש לעשות תקנה ושכך עלתה הסכמתו, וכך השיב לשואלו דבר".

הרי מפורש בדבריו שהיסוד לפשרה הוא מכח תקנת חכמי העיר.

וכן בספר חקרי לב מהדורא תניינא חו"מ סי' ט' כתב –

"ראיתי בכתבי בעל בתי כהונה ז"ל בענין עלית וירידת המטבעות שכתב וסוגיין דעלמא בחובות לפשר כמ"ש מוהר"ש הלוי ח"מ סי' ל"ג וכן הורו הראנ"ח ושאר האחרונים. והנראה שלא ראה דברי הרימ"ט ח"א סי' ע"ד ובאה"ע סי' ב' שאין זה אלא במקום שהתקנה כך, דהיינו בקושטא ושאלוניקי אבל בשאר מקומות יקוב הדין את ההר".

וכן בשו"ת פרח שושן (להג"ר ישועה בן אברהם ז"ל) חלק חו"מ כלל ד' סי' א' כתב –

"וכל זה הוא בדרך פשרה במקום שיש ביניהם תיקון מנהג בזה, אמנם במקום שאין מנהג, הרי דינו של כל דבר מבואר בדברי הפוסקים ... דעת רוב הפוסקים שחייב לתת לו כמנין הגרוש או הזהובים הכתובים בשטר בין אם עלו בין אם ירדו. וכתב הר"ב בני שמואל בתשובה סי' מ"ט דהגם אם הוזלו פירי בשביל ירידת המטבעות אין בכך כלום ע"ש, כן מבואר בדברי מהר"י קשטרו בהגהותיו לסי' קס"ה שכתב הוזלו המעות או הוקרו ולא נשתנה המשקל לאו כלום הוא ונותן לו מה שהלוהו או מה שנתחייב לו ע"ש משמע דלא קפדינן איוקרא וזולא".

וכן בספר יש מאין (להג"ר אליהו ילוז ז"ל, אב"ד טבריה) ח"ב יו"ד סי' ד' כתב -

"הלוה זכאי בדינו לפרוע דוקא כערך הראשון כי יש לו לסמוך על הסוברים כן ולומר קים לי .. ותקנת רבותינו ז"ל לפשר לאו דינא רק תקנה, וכבר כתב החקרי לה שם במהדורא בתרא סי' ט' דלא תקנו זה רק בקושטא וסאלוניק וי"ל דדוקא למקומם תקנו וכמ"ש דהלל לדריה הוא דתיקן",

וכן בספר ויאמר יצחק (להג"ר יצחק וואליד ז"ל) ח"א סי' קיב הביא מדברי הפוסקים שכתבו לפשר והוסיף –

"וכן מצינו לרבותינו בעלי התקנות ז"ל שתקנו בשנת אחישנה ליצירה תקנה קבועה לדורות להתחלק כל העודף שמפאת יוקר המטבעות שעלה מיום הודאת ועד יום הפירעון בין התובע והנתבע לחצאין בין רב למעט".

הרי מבואר שהפשרה היתה מעוגנת בתקנת חכמי המקום שהתכנסו לתקן את הפשרה, ובמקום שלא תיקנו חזרנו לדון כעיקר הדין.

כאמור, החקרי לב כבר ציין שהדברים מפורשים במהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ב'. אמנם מהרי"ט גופיה הוא מהסוברים שיש לגבות את הכתובה כפי ערכה בעת הנישואין, ולא כפי ערך המטבע ביום גבייתה, ואדרבה פסק לגבות את הערך הנ"ל במלואו בלא פשרה. אך בהתייחסו למנהג לפשר כתב מהרי"ט -

"ואל תשיבני אם יש מקומות שנוהגים לפרוע הכתובות והחובות הישנות בדרך ממוצע שכל ששים לבנים ראשונים יפרע גרו"ש א', וכן נוהגים ובאים בא"י מזמן הרבנים גדולי הדור שלפנים עד עתה, שזה ודאי תקנה היא שהתקינו ודרך בקשה וריצוי שחשו להפסד היתומים ולהפסד בעלי בתים שכמה סוחרים ירדו מנכסיהם בסיבת הפסד המטבעות. ומן הדין אין כח להפקיע זכות האשה ובעלי חוב שכבר חל שעבודן דהא דאמרינן בריש בב"ב דרשאין בני העיר להסיע על קצתן, כתב המרדכי בשם רבינו תם דוקא היכא דכבר התנו ביניהם, אבל אם לא התנו ביניהם מתחילה אין כח בבני העיר להכריח לאחד מבני העיר למה שירצו. וכן הביא שם בסמוך מתשובת רבינו מאיר ז"ל ובתקנות חרמי אלגזייר שעשו על פי הרב ריב"ש ורבנים שעמו דבקיאי כר' אמי ור' אסי בדורם ונסדרו ע"י הרב ר' דוראן ז"ל וכתוב בסופן והוצאנו מכלל זה מי שנשא קודם זה הזמן שאינו בכלל אלו התקנות וכתב עליו הרב ן' דוראן ז"ל שהיתה הכונה בזו לפי דנשים שנשאו קודם עד שלא תקנו זו שלא הי' אפשר לשנות בהם לפי שהוא זכות לא' וחובה לא' ואין חבין לו לאדם אלא מדעתו ורצונו ועוד שלא תהא תקנה שלנו גדולה מתקנת רבנן סבוראי דהסכימו בשתי ישיבות וחתמו בעזקתא דריש גלותא לגבות לכתובת אשה וב"ח ממטלטלי וכתב הרמב"ם פט"ז מה' אישות (הלכה ט') שאין כח בתקנתם של גאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה. אלא כל מה שנהגו שם לא היה אלא דרך פשרה וריצוי, ויניחו לנו מקומינו נהרא נהרא ופשטיה, דבמקום שאין תקנה יעמוד הדבר על דין תורה שתתפרע מן המטבע הראשון".

ובשו"ת פני משה ח"ב סי' צו קבע לפשר מפני שכך נהגו במקומם. הנידון בתשובת פני משה הוא בכתובה שכתוב בה -

"סך הכל ק' גרוש' שהם ח' אלפים לבנים, ועתה בעת הפירעון שוה הגרוש' לערך ק"כ לבנים שנמצא שעולה סך הק' גרוש' הנזכרים, שנים עשר אלף לבנים. יורנו רבינו אם תתפרע ק' גרוש' בעד כתובתה או תתפרע שמנה אלפים לבנים".

ובתשובתו השיב וז"ל –

"אמנם לענין כתובת אשה הוגד אלי ומזקנים אתבונן כי בעירינו קושטנ' מנהגן של ישראל בעלית וירידת מטבעות לפשר באופן זה ... והכל ודאי לפי המנהג, דכל הנשאת על דעת המנהג היא נשאת, אך כשנתחייב בכתובה לתת גרוש' בגרוש' כגון שכתוב בה סך גרוש' דאז בודאי להתחייב בגרוש' נכתב, אז לא הונהג שום מנהג ונשאר הדבר לדין המוזכר בגמרא שיפרע לו מגרוש' ... לפרוע במספרם כמשפט הכתוב בכתובה אף אם הוזלו הפירות."

מבואר שבמקומו של הפני משה נהגו לפשר רק כשכתבו באופן המבואר בשאלה, דהיינו כתבו גרושים ופרטו כמה לבנים הם שוים, ואחר כך השתנה ערך הגרושים יחסית ללבנים, מכפי שהיה ערכם בעת הנישואין. ונהגו לפשר רק כשהתעוררה השאלה האם הקובע הוא הסכום הנקוב בגרושים או הקובע הוא הפירוט המבאר את ערכן בלבנים. אך לא נהגו לפשר כשנקבו בכתובה סכום של מטבע אחד בלבד, וירד ערכו. ופסק הפני משה שכל הנשאת על דעת המנהג היא נשאת, ויש לפשר רק כשהמנהג הוא לפשר.

וע"ע בתשב"ץ חוט המשולש ח"א סי' יז אות ט' שתלה עניין זה של גביית כתובה, כערך שעת הנישואין, במנהג המדינה, דכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא אותה.

לפי דרכם של חוט המשולש והפני משה, מאחר וכיום אין מנהג ידוע להצמיד את ערך הכתובה, ורוב בתי הדין נהגו שלא לפסוק הצמדה, וכן אין מנהג ידוע לפשר בשאלת ההצמדה אין מקום לפסוק הצמדה.

מסקנת הדברים:

א. נחלקו מהרשד"ם ומהרש"ך אודות אירוע בזמנם שהמלך פיחת את ערך הגרושוש ודנו האם ישלם כערכם ביום ההלוואה והמקח, או כערכם ביום הפירעון. לדעת מהרש"ך יש לגבות את הסכום הנקוב בשטר ולא להתחשב בפיחות ערכו, ומהרשד"ם פסק שיש לגבות כערכו ביום ההתחייבות. ודעת רוב האחרונים כשיטת מהרש"ך וכמ"ש בספר פרח שושן.

ב. בהכרעת ההלכה במחלוקת מהרשד"ם ומהרש"ך, מצינו שלש שיטות, בספר אבני מילואים ופרח שושן הורו לפסוק כדעת רוב הפוסקים וכשיטת מהרש"ך. וכתב האבני מילואים שכן רווחת הלכה בישראל. יש שקבעו שהמוחזק יכול לטעון קים לי. ויש מקומות שחכמי המקום תקנו לפשר בין הצדדים, או שהורו לנהוג כמנהג המקום שנהגו בפשרה במקרים ידועים. אך לא מצאנו מקור ברור להורות על פשרה בלא תקנת חכמי המקום בלא מנהג ידוע ובלא שבעלי הדין הסמיכו את בית הדין לפשר.

ג. יש מקום לומר שדברי מהרשד"ם נאמרו רק ביחס לפיחות הגרושוש, שהיה פיחות של מטבע מסוג מסויים, ובלא שהופחת ערך המטבע האחר – הלבנים, ולמעשה דנו את הגרושוש כפירי ולא כטיבעא, ואין ללמוד מדבריו לפיחות הנהוג בזמנינו, וביחס לפיחות מסוג כזה פסק הרמ"א כשיטת המרדכי שעליו לשלם כפי הנקוב בשטר.

ומאחר שהבעל התחייב בשטר הכתובה בסכום מסויים, לא ניתן לשנות מהתחייבות זו מפני אומדן דעת, בנסיבות דנן שהפיחות צפוי ידוע מראש.

(ממוצא דברינו תמוה מש"כ בספר ברכת שלמה חלק אה"ע סוף סי' כה וכן מש"כ ידידנו חבר בית הדין הרה"ג יועזר אריאל שליט"א, בנספח שבספר שורת הדין חלק ט' בסופו, להורות על פשרה גם ללא תקנה וללא מנהג אלא מפני מחלוקת הפוסקים. ומדברי האבני נזר חלק חו"מ סי' כג אין ראיה לדבריהם, מאחר שבתשובת האבני נזר רק מבואר שאין איסור ריבית כשהממון אינו ניתן על ידי הלוה כאגר נטר והתשלום נקבע במסגרת פשרה שקבע הדיין, אך אין בדבריו התייחסות לפשרה מפני מחלוקת הפוסקים בשאלת ירידת שער המטבע).

ג. האם "מקולי כתובה שנו כאן" נאמר גם בנידון זה

במסכת כתובות דף קי: שנינו

"נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא, נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל"

ובגמ' –

"הא גופא קשיא, קתני נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל, אלמא בתר שיעבודא אזלינן. אימא סיפא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, אלמא בתר גוביינא אזלינן. אמר רבה מקולי כתובה שנו כאן, קסבר כתובה דרבנן".

וכן פסקו הפוסקים והשו"ע אה"ע סי' ק' סעיף ה'.

ובספרו מנחת שלמה חלק א' סי' נב כתב הגרש"ז אויערבך ז"ל -

"נראה שלמ"ד דחיוב כתובה רק מדרבנן, דה"ה נמי שאף אם חייב עצמו בשטר ובקנין אפילו הכי אמרינן דלא נתכוין כלל לחייב את עצמו אלא באותו החיוב שתקנו חכמים על כתובה, ולכן אף גם במקום שכותבין כתובה אין הבעל חייב בכתובת אשתו אלא מדבריהם, ונותן לה תמיד ממעות ארץ ישראל ולא ממעות קפוטקיא, כדתנן כתובות ק"י:". ובספר תשובות רבי אליעזר גורדון סי' יח הוסיף לבאר וכתב – "לענין קולי כתובה ... אין דעתו להתחייב יותר ממה שתקנו חכמים".

בספר יכין ובועז ח"א סי' עז כתב -

"ואין מקולי כתובה אלא הכותב כתובה מעות במדינה אחת שמעותיה גדולים ויצאה למדינה אחרת שמעותיה קטנים, או שכתב בכתובה במדינה שמעותיה קטנים ויצאו למדינה אחרת שמעותיה גדולים, כגון שנשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא או שנשא בקפוטקיא וגרשה בא"י לעולם אינה מקבלת אלא מעות הקטנים, וזה מקולי כתובה כמו שנזכר דין זה בפרק ב' דייני גזירות בשלהי מסכת כתובות, וכתב זה הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות הנזכרת שאין כל זה אלא ביוצאה ממדינה למדינה אבל במדינה עצמה לא אמר זה, אדרבא במדינה עצמה אין הפרש בין כתובת אשה להלואה בענין שינוי המטבעות", עכ"ל.

אך אין מדברי יכין ובועז ראיה אלא שבאותה מדינה הבעל מחוייב באותה מטבע שהתחייב בפירוש, וכמבואר באותה הלכה ברמב"ם, אך עדיין אין ראיה לפיחות באותה מטבע גופה.

והרדב"ז בתשובה חלק א' סי' תקס כתב -

"שאלת ממני אודיעך דעתי באלמנה שהוציאה כתובה וכתוב בה סכום מיידים ממטבע היוצא בזמן הזה ובאותו זמן היו המיידים יותר טובים במשקל ובכסף מאותם שהם יוצאים עתה וכולם שמם מיידים, אם חייבים היתומים לשלם לה עתה מה ששוים המיידים של אותו זמן או דילמא משלמין לה מיידים של הזמן הזה ותו לא.

תשובה, הדבר ברור אצלי שאינם חייבין לשלם אלא מיידים של זמן זה כפי סכום מנין הכתוב בכתובה ותו לא דקולי כתובה שנו. דתנן הנושא אשה בארץ ישראל ובא לגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא אעפ"י שהם קלים ופחותים ממעות א"י דמקולי כתובה שנו כאן, והכי פסקו רוב הפוסקים אשר אנו רגילים לסמוך עליהם. וק"ו הדברים, השתא ומה התם דאיכא שנוי במקומות וגם המטבע משונה משום דכתב לה מעות סתם מגבינן לה הפחות שבהם, כ"ש בנ"ד ששם המטבע אחד הוא ובמקום אחד וממלך אחד שאין מגבין לה אלא מה שיוצא בזמן גביית הכתובה, וכן המנהג ולא ראינו מי שפקפק בזה ... אבל כתובה לעולם כדהשתא פורע. תדע דיהיב לה ממעות קפוטקיא ולא מפלגינן אם הפירות בקפוטקיא ביוקר או בזול אלא בכל גוונא אמרינן קולי כתובה שנו כאן. וא"ת שהרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות מלוה ולוה השוה בין כתובה למלוה לענין זה, וז"ל המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות וכו', וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו. ויש לומר שלא השוה אותם הרב ז"ל אלא היכא דפירש משקלו, דכיון דפירש משקלו הוו כאילו פירש מטבע ידוע ובא לפרוע לה מטבע אחר, ובכה"ג לא אמרינן קולי כתובה שנו כאן. אבל היכא דלא פירש משקלו כנ"ד ופחתו ממנו והוקרו הפירות מפני הפחת או שלא הוקרו הפירות אלא שפחתו חמישיתו בזה מודה הרב ז"ל שיש חילוק בין מלוה לכתובה דבכתובה דאיכא טעמא דקולי כתובה יהיב לה כדהשתא, ובמלוה או בנכסי צ"ב דליכא טעמא דקולא כיון דהוקרו הפירות או שפחתו חמישיתו נותן לו כדמעיקרא, והכי משמע לי דעת הטור שכתב זה הדין ביורה דעה סימן קס"ה במלוה לבד ולא הזכיר כתובת אשה. ובאבן העזר סימן ק' כתב דין האשה ולא כתב אם הוקרו הפירות או הוזלו משמע דכל גוונא שנינו קולי כתובה", עכ"ל.

וכן הוא בתשובת מהר"ם גאויזון סי' ט' שדן בכה"ג דין "קולי כתובה", ככל שהדבר נוגע לכתובה ותוספת אך לא ביחס לנצ"ב, וכתב - "ומעולם לא שמענו ולא ראינו פירעון כתובה אלא כדהשתא לקולא ולא לחומרא".

וע"ע בתשובת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ב'.

אמנם בעיקר שאלה זו האם הלכה זו של "קולי כתובה שנו כאן", נאמרה גם בשינוי בערך המטבע, נחלקו הט"ז והדרישה. עיין בב"ש סי' סו ס"ק טו וסי' ק' ס"ק כג שהביא דעת הט"ז שבשינוי שער המטבע כשהוסיפו על ערך המטבע יש לגבות כמטבע היוצא בעת גביית הכתובה ואינו דומה לגביית מלוה, מאחר ובגביית כתובה אין לחוש לאיסור ריבית. ולדעתו הלכה זו דמקולי כתובה לא נאמרה במקרה זה, ובאר הב"ש שיטה זו -

"אע"ג דקי"ל אם נעשה הלואה במקום אחד והוציאה הש"ח במקום אחר הולכים אחר השיעבוד, ולענין הוספה אין הולכים אחר השיעבוד. משום אם נשתנה המטבע אז בזמן פירעון אין שם מאה זהובים שחייבים לו על סך מן המטבע הראשונה, אבל בשני מקומות יש שם ק' זהובים דהא במקום אחר יש עליהם שם זה".

לעומת זאת, לשיטת הדרישה מפני ההלכה של "קולי כתובה" יש לגבות מהערך הנמוך יותר. ובאר הב"ש "דס"ל אם נשתנה המטבע מקילין לענין הפרעון כמו דמקילין לענין שני מקומות". עיי"ש שכתב שכן פסקו חכמי פולין. ועיין בפת"ש ס"ק יא שכתב –

"ועיין בתשובת חת"ס סי' קכ"ו שכתב דמשמע הסכמת בית שמואל כפרישה דלענין שינוי מחמת זמן נמי אמרינן מקולי כתובה כמו דאמרינן בשינוי שממקום למקום".

וע"ע בהגהות שי למורא על שו"ע סי' סו ובהפלאה סי' סו ס"ק יג שתמהו על הט"ז והב"ש מדברי הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלוה הלכה יא-יב) שהשווה דיני גביית כתובה לדיני גביית חוב, ולפי הערה זו לא היה מקום לדון דיני "קולי כתובה" בשינוי ערך המטבע. אך כבר הוזכרה הערה זו בתשובת הרדב"ז הנזכרת, ועיי"ש בביאור הדברים, ובאור זה של הרדב"ז מדוייק בלשון הרמב"ם, שבהלכות מלוה הרמב"ם כתב "המלוה את חבירו על המטבע, וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו", הרי שלעניין מלוה כתב רק בסתמא המלוה את חבירו על המטבע, ורק לענין כתובה הוסיף - "מטבע ידוע ופירש משקלו", ובמגיד משנה כתב "ודין הכתובה שכתב רבנו נתבאר פרק י"ו מהלכות אישות. ושם מבואר בהלכה ו' כתב שאם "פרש בה מטבע ידוע, בין בעיקר ובין בתוספת, הרי היא כדין המלוה את חבירו מטבע ידוע שנותן לו כמה שהלוהו, כמו שיתבאר בהלכות הלואה". אבל בלא"ה פסק בתחילת ההלכה "מקולי כתובה שתיטול האשה כתובתה מן הפחות שבמטבעות", הרי מבואר שרק אם פירש בה מטבע ידוע ופרש משקלו אין דנים "קולי כתובה", וע"ע בחכמת שלמה למהרש"ק על שו"ע אה"ע סי' סו סעיף ז'.

נראה ברור שאף הט"ז לא איירי אלא בשינוי במטבע, כך שמלבד שינוי הערך קיים שינוי במטבע גופה.

וז"ל ט"ז –

"במקום שאין ריבית, כגון נותן מתנה לחבירו ומבטיח לו ליתן לו לזמן פלוני מאה זהובים והוסיפו על המטבע, צריך ליתן לו מאה זהובים דשעת פירעון. והטעם נראה ברור, דאינו שייך לומר בזה לילך אחר שעת השיעבוד, דהא בשעת הפירעון צריך שיהיו על המעות שם של מאה זהובים, ומה יועיל שיהיו על המעות שם של מאה זהובים בשעת השעבוד, הרי הבטיחו על הפרעון שיהיה בעת ההיא מאה זהובים ... דדוקא בשתי מקומות, דיש עכ"פ שם של מאה זהובים על המעות בשעת הפרעון, דהיינו במקום האחר, והוא יש לו דרך לילך לשם על כן שפיר קא"ל הרי לך מאה זהובים. משא"כ בהוסיפו על המטבע, דעכשיו אין לה שם של מאה זהובים כלל, והוא התנה לתת לו מאה זהובים".

ומבואר בדבריו, דוקא במעות א"י וקפוטקיא, בשתי המקומות יש על המטבע אותו שם, לכן הולכים אחר הפחות שבהן, משא"כ בנידון שבדברי הט"ז.

ולפי זה, לא מיבעיא אם רק ערך הכסף ירד, דודאי אף הט"ז מודה לדברי הדרישה ואין לגבות אלא כסכום הנקוב בכתובה, והיינו מכח ההלכה של "קולי כתובה", אלא אף אם הוחלף המטבע משקלים ישנים לשקלים חדשים, מכיון שהיה רצף בין שני המטבעות "אותה גברת בשינוי אדרת", הרי מכיון שמיד לאחר החלפת המטבע כולם ידעו שזהו אותו מטבע אלא בשם אחר, אין לדון זאת כמטבע אחר הנידון בדברי הט"ז.

מסקנת הדברים - אין מקום להורות על תשלום יותר מסך 10,000 שקל כתשלום עבור תוספת הכתובה.