תוקפו של בית דין לערעורים

סימן כה  -  בנידון הקמת בית דין לערעורים בהסכמה

הנה בגמ' (סנהדרין לא ע"ב):

"איתמר נמי, אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן): שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר: נלך למקום הוועד – כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין. ואם אמר: כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני – כותבין ונותנין לו".

וכתב הר"ן:

"ואם אמר כתבו ותנו מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. כתב ה"ר דוד ז"ל וכן כתב הרמב"ן והראב"ד ז"ל בפ' איזהו נשך ... כותבין ונותנין לו כדי שישאל במקום הוועד ... ומיהו משמע ודאי שאם אמר בתחילת הדין לא אקבל דינכם אם לא תכתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין אפילו לא טען דלהכי נחית מעיקרא. וכתבו בשם הראב"ד ז"ל ובשם הגאונים ז"ל דכי מצי אמר בתחילת הדין תכתבו לי מאיזה טעם דנתוני היינו דוקא היכא דאיכא בית הוועד קבוע לכל אבל בזמן הזה דליכא בית הוועד אין יכול לזלזל כל כך בהם ולומר כתבו לי לפי שיחשדם שיטעו. ויש חולקין דבזמן הזה יש עיירות תלמידי חכמים יותר מן האחרות ואפשר שהם יודעים פירושי הגאונים וראיות אחרות שלא ידעו אלו ולפיכך כותבין לו הטעם אם שאל מעיקרא".

זכינו ללמוד מדברי הר"ן כאן כמה פרטי דינים, ואלו הן:

א. שטעם הכתיבה והנתינה היא כדי שיראה את פסק הדין לבית הדין שגדול מהם, ואין הכוונה לבית דין שהוסכם שהוא בית דין לערעורים אלא לבית דין חשוב יותר מהם שכן נראה משמו שהוא בית הוועד. (ועי' באור זרוע (שם סי' עב) שכתב ב' ביאורים מהו בית הוועד אם זה קיבוץ ת"ח או בי"ד שבא"י).

ב. וחזינן גם כן שמותר לבית הדין שגדול מהם לעיין בפסק הדין הזה, ומסתבר שאף להחזירו שאם לא כן לשם מה עליהם לכתוב לו כדי להראות להם אם אינם יכולים לעיין בפסק הדין ולסתור אותו, אלא שלא נתברר לנו אם הם בגדר של ערכאת ערעור שהם מבטלים את פסק הדין או שהם רק שולחים את פסק הדין לבית הדין קמא כדי שידונו בו מחדש אם ראו שטעו, גם לא ידענו אם הם מבטלים את פסק הדין בטעות בדבר משנה או גם בטעות בשיקול הדעת.

ג. שאם התנה את הדיון בקבלת נימוקים, על הדיינים לתת נימוקים.

ד. תנאי זה יכול שיבא לאחר קבלתו את הדיינים אך לפני הדיון, ואף אם אינו אמר שדעתו בעת הקבלה שיקבל נימוקים, אלא שלאחר מכן החליט לקבל נימוקים כל ועדיין לא התחיל הדיון יכול לתבוע לקבל נימוקים.

ה. במקום שאין בית דין שבמוצהר יותר חשוב מבית הדין שדן בו, יש מחלוקת אם יכול לבקש לתת פסק דין או לא, ומתוכן המחלוקת נראה שאין הדיינים האחרים מבטלים את פסק הדין שא"כ כיון שאינם במוצהר יותר חשובים איך יבטלו פסק דינם של דיינים אחרים? אלא כפי הנראה כל כוחם הוא להראות על טעות בדבר משנה, או אולי בשיקול הדעת במקום שהדיינים האחרים יכולים לחזור בהם.

ובאמת דין זה כבר כתבוהו התוס' באופן אחר (ד"ה ואם אמר) והו"ד באגודה (שם סי' לט) ובאור זרוע (שם סי' עג) ע"ש בכל הראיות מהגמ' שם, וכתב עוד בשם הריב"א:

"מאחר שבע"כ דנוהו בכאן יכול לומר איני מאמין לכם שאתם יודעים לדון אותי כהלכה אבל אתם כפיתם אותי לדון כאן מפני טורח בעל דיני מ"מ אני רוצה לטרוח כמו שרציתי בתחילה לפיכך כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואלך למקום הוועד שבקיאי' יותר מכם ואם יראו שטעיתם ישלחו לכם ותחזרו בכם".

הרי לנו להדיא שאין בית הדין שדן אחריהם מחזיר את הדין אלא שולחים להם והם חוזרים בהם.

וכדברי הריב"א כ"כ גם ביד רמ"ה (ד"ה כי אתא). וכ"כ המאירי שם (ד"ה שנים שנתעצמו).

והטעם בזה כתב הנימוקי יוסף והובאו דבריו להלכה בכסף משנה (על הרמב"ם סנהדרין פ"ו ה"ו):

"לא שיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב"ד הגדול מודיעין דעתם לב"ד זה והם דנין אותם".

[הרי למדנו שטעם הדבר שאין ביה"ד הגדול יכול לשנות את הדין כי לא שמעו את שני הצדדים אבל אם יתקיים דיון במעמד שני צדדים יוכלו ביה"ד לשנות את פסק הדין הקודם, וכל הסיבה שאינם עושים את זה היא רק משום שבד"כ ביה"ד הוא בעיר אחרת, אבל אם נבנה מערכת של בי"ד עם בי"ד לערעורים על ידו כשהמטרה להוריד את העומס מביה"ד הגדול שיצטרכו לדון רק בחלק מהמקרים ולא בכולם, הרי שבמקרה שביה"ד הגדול יהיה סבור שצריך לשנות את פסק הדין וביה"ד לא ירצה לשנות את פסק הדין, יוכל ביה"ד הגדול לקיים דיון במעמד שני צדדים ולשנות את פסק הדין בעצמו. וע"ע בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' רפ הדרך השני) שדן ומסיק שמותר לקטן לדון בעיר שיש גדול ממנו, ושם הדרך השלישי שאין מומחה יכול לבטל דברי דיין קטן ממנו בדבר התלוי בסברא ואין לו בית אב בתלמוד].

ובביאור הדבר נראה לכאורה שהוא מזכויות הנתבע לבקש פסק דין צודק, ועל כן יכול לבקש שהדיון יובא לפני הערכאה הגבוהה ביותר, מכיון ששם הסיכוי לקבל צדק הוא יותר גבוה, ואף אם אין נותנים לו את הזכות משום העלויות שבזה ומשום שאנו חוששים שמדובר בנסיון התחמקות מדיון ענייני (עי' ערוה"ש חו"מ סי' יד ס"א), הרי עדיין הזכות בעצם קיימת לו ולכן הוא מקבל את זה בדרך של ערעור.

אמנם למדנו בחידושי הרדב"ז (על הרמב"ם סנהדרין פ"ו ה"ו):

"וי"מ דדוקא היכא דנתעצמו ואמר כתבו לי, כותבין ונותנין לו אבל בעלמא לא. וי"מ דבעלמא נמי אי שאיל כתבו לי וכו' כותבין ונותנין לו וכן נראה לי דעת רבינו דאין לך התעצמות יותר ממי שאין רוצה לפרוע עד שיכתבו לו מאי זה טעם דנוהו".

הרי למדנו מהכרעת הרדב"ז שאין דין זה בדווקא במקום שנתעצמו אלא יש זכות לאדם לערער בכל אופן.

והיינו שסברת הרדב"ז שיש זכות עצמית לאדם לקבל את 'פסק הדין' הצודק ביותר בכל מקרה ואי"ז זכות דווקא של הנתבע אלא הוא זכות להוציא פסק דין צודק יותר, והטעם בזה משום שהחייב מרגיש שמוציאים ממנו כסף שלא כדין ורק משום הרגשה זו בלבד זכותו לקבל את ה'פסק דין' הצודק ביותר שקיים, והביאור הוא שאין הזכות שהוא מקבל כדי שיסכים להגיע לדיון כפי שמסבירים הראשונים האחרים אלא זכות שמקבל החייב כדי שישלם ברצון.

וע"ע בלח"מ שם שרוצה להכריח מדעת הרמב"ם איפכא.

ויל"ע למה באמת אין כאן זכות מעצם הדין שתהיה הזכות לאדם לקבל את ה'פסק דין' הצודק ביותר שקיים וכל הזכות היא רק משום שאם לא, יקשה עליו לקיים?

ולכאורה הפשט בזה שהרי כנגד זכותו של ה'חייב' לקבל את פסק הדין הצודק ביותר (הזוכה מרוצה בדרך כלל מפסק הדין) קיימת זכותו של ה'זוכה' שלא יטרטרו אותו לחינם, ומאחר וקיימים גדרים בשו"ע איך מקימים ביה"ד ומי ראוי לשבת בו, הרי שמעיקר הדין איננו צריכים לחשוש שפסק הדין הזה איננו נכון (אף שודאי יש טעויות), וזה הטעם שאם זה פוגע בכבודם של ביה"ד אינו יכול לבקש לקיים דיון נוסף (לכו"ע, שהרי המחלוקת שראינו לעיל היא רק האם מה שמבקש דיון נוסף במקום שאין מישהו במוצהר יותר חשוב מהם זה פגיעה או לא אבל אם ברור היה שזה פוגע בהם לא היו חייבים לתת נימוקים, וע"ע פרי האדמה (סנהדרין פ"ו ה"ו) מה שהאריך בעניין אם שאלה הוה כחשד או כזלזול) הרי שמבחינה הלכתית אין צריך לחשוש על פסק הדין הזה שהוא טעות שאל"כ איך מפני כבודם של ביה"ד נכשיל אותם בגזל? וזה גם הטעם שאין צריך לתת נימוקים באופן גורף אלא רק כשמבקש שאם הטעם היה מצד החשש שביה"ד טעו הרי היה צריך לתת נימוקים בכל מקרה ועל ידי כן יגדל הסיכוי שלא יכשלו הדיינים ועל כרחך שמצד ההלכה אין מקום לחשוש.

ועל כרחך שכל הסיבה שאנחנו מאפשרים זכות ערעור היא אך ורק משום טובתו של ה'זוכה' שיקיימו את פסק הדין, ולכן נותנים ל'חייב' את הזכות להגיש ערעור כדי לקבל פסק דין צודק יותר.

ולעצם הדין כ"כ ג"כ במרדכי (סנהדרין ב ע"א רמז תרעו) שאפשר לערער על הדיינין ואפילו להזמינן לדין:

"ונשאל לרבינו מאיר (שו"ת ד"פ סי' תשטו, תשיח) אם יכול לערער על הדיינים ולהזמינם לדין? והשיב נ"ל שיכול דהא לא שמענו שהוא חרם או תקנת קהלות מלערער על הדיינין".

והו"ד להלכה בב"י (חו"מ סי' כה ג[ב]).

והנה כל זה הוא רק בדין מה יעשו בית הדין השני או בית הועד לאחר שידונו בזה, אבל הא ברירא שבית הדין השני יכול לדון בזה בלא שום ספק, והנה בגמ' ב"ב (קלח ע"ב) איתא:

"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי".

ובטעם הדבר כתב הרשב"ם על הגמ' שם:

"כלומר גבי חליצה ומיאונין ... דכיון דחליצה ומיאונין בג' ... קמו בית דין במילתא ושפיר עבוד חליצה ומיאונין".

ובאיזה בי"ד מדובר כתבו הרמב"ם (יבום וחליצה פ"ד ה"ה), והשו"ע (אה"ע סי' קסט ס"א) שמדובר בבי"ד הדיוטות שיודעים להקרות אותו את סדר החליצה. עד כאן. ואעפ"כ כתב הרשב"ם לבאר שכיון שהם ג' לא חיישינן אחריהם כלל וכלל.

ונפסקו הדברים להלכה ברמב"ם (עדות פ"ו ה"ה):

"ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו".

ואם כן לכאורה הדברים סותרים למה שהוכחנו במישור מדברי הגמ' בסנהדרין שהדרך הוא שבית דין אחר בודקים את דברי בי"ד הראשון, וכאן כתוב שאין בית דין מדייקים אחר בית דין הראשון אפי' אם ביה"ד הראשון לא צריכים להיות מומחים בכלל אלא הדיוטות שיודעים להקרות אף על פי כן אין חוששין לכך ואין בודקין אחריהם?

ובישוב הסתירה בזה מצאנו כמה תירוצים, וזה יצא ראשונה

על פי מה שכתב אחד מגדולי הראשונים שם (ר' אברהם אב"ד בשיטת הקדמונים):

"ומתרצינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. דיאמרו ב"ד שני האי מה שעשו ב"ד ראשון על עיקר עשו: אבל בי דינא בתר עדים דייקי. שכן דרך עדים לבוא לפני ב"ד".

דהיינו שביה"ד השני מתרץ שדברי ביה"ד הראשון הם כנראה היו בסדר אבל את העדים יחקרו משום שדרכם לבא בפניהם, ואם כן במקום שפסק הדין בא לפניהם והם רואים טעות ודאי יכולים הם לדייק אחריו כיון שכל הבעיה הוא רק מה שאינם לפניהם בדרך כלל אבל אם הם כלפניהם ודאי יכולים לדייק.

ויותר מזה כתב בשו"ת באר עשק (סי' עב) שיש בזה מצוה ליודע שטעה הדיין להודיע לבעל הדין שטעה הדיין על פי מה שכתב הרא"ש שיש בזה משום משיב אבידה וז"ל:

"קל אלוקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע, כמה קשה ורחוק בעיני להשיב על עניין שבין אדם לחבירו, אם לא יבואו יחד או למגדר מילתא, ולשום שלום בעולם, מחמת החששות שכתבו הפוסקים בטח"מ (סי' יז), אך בזה לא עצרתי כח מלהגיד את הרשום, מה שנראה בעיני כי נסמכתי על היותי כמשיב אבידה כמ"כ הרא"ש (כלל צט סי' ז) הביאו הטור (ח"מ סי' קנד) ז"ל: "ומצוה לומר לשמעון שאינו מחויב להרחיק דהשבת אבידה היא וטעו בדבר משנה וחזר הדין", ומשמע מדבריו דאפילו בלא שאלה מצוה על היודע לומר לניזק דינו בכדי להצילו, ואפילו דנו הדינים נגד שמעון השבת אבידה היא ואף על פי שיוכל עדיין הבעל דין לחלוק עלינו ולהקשות עלינו דברים אשר לא כן, מכל מקום מאי דמיבעי לן למיעבד נעביד, וה' הטוב יכפר בעד, ואף על גב ששאר הפוסקים חולקים על הרא"ש ז"ל כגון הרשב"א והרנב"ר מכל מקום לעניין לומר הדין לנעשה שלא כדין הוי כמשיב אבידה וכולי עלמא לא פליגי דשריא, ומצוה קא עביד".

על דברי הרא"ש הללו סמך בשו"ת שער אפרים (סי' קמא), וכן הוא במהרשד"ם (חו"מ סי' רסז) שלא להשיב פני השואל ריקם.

וכן הוא בשו"ת חוט השני (בכרך – סי' יח) שמותר לסתור פסק דין כתוב. וז"ל:

"אכן מאשר יחשדני מעלת כבודו כי אמנע טוב ממך באשר יש לאל ידי לעשות, אכתוב דעתי, אך לא אדבר בעיקר הדין, כי לא ראיתי העדויות, ולא ארצה לראותם ולדון עליהם שלא להיות כעורכי הדיינים, אך כל מה שאכתוב הוא לישא וליתן בפסק של מהר"ר יששכר".

דהיינו שמותר לדיין לדון בשאלה המשפטית שעמדה בפני בית הדין בעת שדנו את פסק דינם, אבל אסרו לו לדון בשאלה העובדתית שעמדה בפניהם אף אם הוא יכול לבדוק את העדויות כולם שוב, שכן בעשותו דבר זה הוא נהיה כעורכי הדיינים.

וניתן בכך להסביר את דברי הרא"ש שאמר שיש דין של משיב אבידה שלא ייסתרו מהדין של בית דין בתר בית דין לא דייקי, שבית הדין שדן אחר כך לא ידון בשאלות העובדתיות מתוך הנחה שבית הדין קמא עשה את מלאכתו נאמנה, אבל בשאלה המשפטית מותר לו ואף מצוה עליו לדון משום משיב אבידה, ואין כאן חשש שלא שמע צד שני מאחר שפסק הדין מונח לפניו, ומכאן שמותר להעביר ביקורת על פסקי דין.

וכן כתב להלכה בשו"ת נאמן שמואל (מודליאנו – סי' קד דף קנ ע"ד), ושיבח את הדיין שחיוה דעתו על פסק דין של דיינים אחרים שהוא טעות, ודן בדין תורה אף שלא בא לפניו דין זה. וז"ל:

"וזה נראה לעניות דעתי שהוא דין אמת לאמיתו שנעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית דכמו שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו ברצונו מבלי שום תובע כן זה דיין דן דין זה בלי תובע, אלא דנו מפני שידע שהאמת כן".

וכן מה במה שכתב הר"י מיגאש שם:

"דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הילכך אי לא אדכרו לשמיהו דסהדי באשרתא וקא טעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוה לא משגחינן בטענתיה משום דלא מחזקינן להו לבי דינא דקיימו שטרא אלא אפומיהו דסהדי דחזו לההוא סהדותא ולבתר דבדקי לה למילתא שפיר".

דהיינו שאין ביה"ד מחדש חששות של ספק שאולי נהגו ביה"ד הראשון שלא כדין מאחר שקראו את פסק הדין ובפסק הדין נכתב שהחליצה הייתה על פי עדים, אבל עצם קריאת פסק הדין היא לגיטימית וממילא אם רואים טעות ולא חדש לטעות ודאי יכולים ומותרים להביע את עמדתם, וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב חו"מ סי' ב אות ח). 

ודומה לזה כתב בס' טהרת המים (הכהן – מערכת הב' אות סח, ז ע"ג) שאם אין בית דין השני יודעים מה היה לפני ביה"ד הראשון אסור להם לחשדם שעשו שלא כדין, אבל אם נתברר להם שעשו שלא כדין מצוה עליהם לסתור דינם. וכן משמע בשו"ת הרא"ש (כלל פה סי' ה) שללא שראה את פסק הדין לא היה מוכן לענות תשובתו ע"ש. וכ"כ בכנה"ג (חו"מ סי' לט הגהב"י אות נח):

"מסתמא לא חיישינן לב"ד טועין אבל אם ראינו ודאי שטעו מבטלין דינו. מהר"י בירב ז"ל בתשו' כ"י סימן ע"ה".

ועי' בשו"ת סמיכה לחיים (פאלאג'י – אה"ע סי' ט, נז ע"א ד"ה ועוד דנראה, אך הנראה) שמוסיף בזה שצריכים גם לדעת שפסק הדין לא היה ע"ד הפשרה כי אין לחשדם שעשו שלא כדין, וזה דלא כמו שמסיק בשו"ת ישכיל עבדי (הדאיה – ח"ד חו"מ סי' ב אות ד) שמקום שהפס"ד סתום ונראה לבי"ד הראשון שאינו נכון אין חשש שאדרבה יש לחוש שפסקוהו ע"ד הפשרה, ויתכן שכוונתו שכתוב שפסקו ע"פ דין וסתמו הטעם.

ועוד כתב היבי"א שם לתרץ באופן אחר:

"אולם פשוט שר"ל דב"ד אינם נוהגים לדייק אחר ב"ד חבריהם. כיעו"ש. אבל אין בזה איסור מן הדין".

וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (שם אות א) להוכיח מדברי הרשב"ם שם ע"ש. וכ"כ בשו"ת סמיכה לחיים (שם ד"ה וכשאני לעצמי) שאם עברו ודייקו יכולים לבטל פסק דין הראשון אם טעו בדבר משנה והאידנא שיבה כל טועה בדבר משנה כיון שהכל מפורש בדברי הפוסקים.

ולמעשה מוכח לנו מכל זה שאם לא ניתן לנתבע לממש את זכותו להתדיין במקום אחר, נהיה מוכרחים לתת לו נימוקים כדי שיוכל ללכת לערער על פסק הדין, ונמצא אם כן שאף אם אין חובה לתת לו נימוקים בכדי שיוכל לערער בוודאי שאין איסור בדבר לבקש ולקבל נימוקים אם לא מצד המחלוקת שזה זלזול בבית הדין אם אין חשובים מהם בעצם, אבל ודאי יכול לומר קים לי כהסוברים שאין בזה זלזול, ואם כן מותר לבקש ולקבל נימוקים על מנת לערער אף אם לא כפו אותו להתדיין במקום זה, ויש לומר יותר מזה שאם יכול האדם לומר זכותי להתדיין במקום שאני חושב שהם גדולים מכם, ודאי שיכול לומר (בתוך הגדרים הרגילים של אחר הנתבע) רצוני להתדיין במקום שיש בו ערכאת ערעור ובסופו של דבר הגדולים מכם יקבעו את הדין.

נימוק נוסף מצאנו אצל רבותינו האחרונים שבזמן הזה כשהטעות מצויה רצוי לדיין לתת פסק דין מנומק בכדי שיוכלו לערער עליו כמו שכתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת – חו"מ סי' א):

"על דבר שאלתו אם הדיין צריך להודיע מאיזה טעם דן, יפה הורה שבודאי אפילו אין בדבר שום טעם לחשדו אעפ"כ צריך עכ"פ ליתן בכתב הטענות והפסק אם מתחלה דן בכפיה וכל שלא באו שני הבעלי דינים לפניו מעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרי דן בכפיה וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה ובפרט בדורנו שהטעות מצויה. ולא מיבעיא באופן זה שנשאל מעלתו שנראה מכותלי כתבו של מעלתו שהרב ההוא אינו בכלל הגדול, אלא אפילו אם אירע לפני רב מומחה וגדול הדור מאד אם אין הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול. ... וא"כ הדבר פשוט שצריך הדיין או הרב ליתן כתוב וחתום, ולא חשוד אצלי שום רב שימנע מלעשות כן אם לא שיודע באמת שלא דן בצדק או בשגגה וגס לבו ובוש מלהודות על האמת שטעה".

ואף שהוא לא כתב שצריך לכתוב רק הטענות והפסק ולא אמר שצריך לכתוב את טעם הדברים הרי כתב הסמ"ע שיש חובה לצאת ידי שמים לכתוב גם את טעם הדברים למי שרוצה לערער וז"ל (סי' יד ס"ק כג):

"וכ"ש אם אומר כתבו מאיזה טעם דנתוני ... איירי גם כן במי שיודע כבר טעם הדיינין אלא שאינו נכנס באזניו ומתוכח עמהם שלא דנוהו דין אמת לאמיתו, ומבקש לשאול את פי בית דין הגדול מהן, ויציאת ידי שמים וחובת הבריות אהאי [מי שאומר כתבו] אינו אלא שיכתבו לו טענותיהן ופסקיהן".

ואם כן מי שמבקש את טעם הדברים בכדי לערער צריך בכדי לצאת ידי שמים וחובת הברית לכתוב לו גם את טעם הדברים רק שכאן אין מדבר במי שמבקש את הדברים בעצמם ולא את טעם הדברים. וכן כתב להדיא בשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"ב סי' פד) בדעת הסמ"ע. וכ"כ החוות יאיר בהשמטות:

"האי 'כתבו לי מאיזה טעם' רוצה לומר טעם וראיה ממש".

ובאמת עובדה זו שנתקלקלו בתי דינין כבר נזכר קודם לכן הרבה וגם מה שצריך משום כך לכתוב את טעם הדברים שכך כתב מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' יח):

"פשיטא שבדורותינו אין להוציא ממון מהנתבע כל זמן שאומר הורוני מאיזה טעם דנתוני כדפסק הטור והרא"ש כ"ש כשאחד מן הדיינים נותן טעם לפגם בפסק חבירו כ"ש עכשיו שיש לחוש לבתי דינים מקולקלים בהרבה ענייני' כמו שפסקו בתראי דבתראי ... הריב"ש (סי' שע"א) ... וגם בעל תרומת הדשן (כתבים סי' רנ"ה) חושש טובא על בתי דינים מקולקלים ... וכן בהרי"ק (שרש קס"ג) כתב גדול הדור שבעבור חשש קלקול ב"ד משתנין כמה דינים ... וכתב הרמב"ם (פ' כ"ד משופטים) משרבו בתי דינים שאינ' הגונים במעשיהם וכו'".

ובאמת כבר כתב הרדב"ז שמחמת כן נשתנה הדין (שו"ת אבקת רוכל סי' כא):

"ואף על גב דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לב"ד טועים וכי דיינא בתר דיינא לא דייקי הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדינין הילכך דייקינן בתר בית דינא ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמני' וכ"ש בנ"ד שהדיינים היו הם יחידים".

וכ"כ בשו"ת סמיכה לחיים (שם נז ע"ג) והוכיח כן מדברי הר"ן שיתכן שיש אחד שיודע יותר מחבירו וע"כ יכולים לדייק.

וכתב הרב בית יוסף בהערה באבקת רוכל שם וז"ל:

"אמר יוסף קארו לא דק דלא אמ' כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף ומה שטען שהדיינים היו יחידים מאחר שקבלום עליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו כו'".

וקצת פלא על הרדב"ז והב"י שהרי כפי שהבאנו מהרשב"ם ולא נמצא מי שנחלק בזה שהגמ' מדברת על בי"ד הדיוטות שיודעים רק להקרות ואעכ"פ אין חוששין וא"כ איך נאמר שנשתנה הדין, ובשלמא מה שכתב האבקת רוכל בסי' יח שנתקלקלו בתי דינין זה שייך שפיר שישתנה מזמן הגמ' אבל מה שאינם בקיאים בדינים לכאורה הרי בזה אין זה פחות מבי"ד הדיוטות של חליצה שנזכר עליו בגמ' שאין מדקדקין אחריו וצ"ע. וע"ע בכנה"ג (חו"מ סי' לט הגהות ב"י אות מח) שהביא בזה מחלוקת גדולה אם אמרינן בדור זה חיישינן לבי"ד טועין.

ובאמת אין צריך להגיע לכל זה שהרי כפי שהסברנו לעיל הטעם שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי הוא משום שאי"צ לחשוש לכך שבי"ד הקודם טעו, וע"כ אם חוששים לכך ובודקים איכא זילותא בכבוד בי"ד הראשון שמערערים אחריו וע"כ אסור לערער, אמנם בנידו"ד הרי כפי שהסברנו מדברי הר"ן ושאר הראשונים הרי הטעם שביה"ד של ערעורים נזקק לערעור הוא משום זכויות הנתבע שאף שמעיקר הדין אי"צ לחשוש לכך ולכן אין זה מובנה בהלכה שצריך ביה"ד הגדול לאשר את פסק דינם של בתי הדין שלמטה ממנו, בכל אופן משום זכותו של הנתבע שאינו רוצה להתדיין אף שכבר קיבל קניין, או שאינו רוצה לקיים את פסק הדין לפי הרדב"ז נתנו לו זכות כדי שירגיש שמיצה את יכולתו הדיונית, ואם כן אי"ז שייך לעניין של בי"ד בתר בי"ד לא דייקי ששם הכלל הוא שאנו איננו צריכים לחשוש לכך ואכן איננו חוששים ורק אנו עושים זאת כדי להפיס את דעתו של החייב, וע"כ אין בזה ביזוי כבוד ביה"ד הראשון בעצם הבדיקה, שאין הבדיקה משום שאנו חוששים שהם טעו אלא כדי להפיס דעתו של החייב ואם נמצאה טעות ודאי חייבים לתקנה, ואי"צ להגיע לחידושו של בעל היבי"א שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי היינו אינם רוצים לדייק אבל יכולים הם לדייק, אלא אפש"ל כמו שמשמע על פי פשוטו שאסור להם לדייק וכמו שהוכיח במישור בשו"ת ישכיל עבדי (שם אות ב, ג) ואעפ"כ במקום דיון ממוני אפשר ואפשר לדייק ואין כאן כלל זילותא.

ויש שהקשו מגמרא דר"ה (כט ע"ב) שכבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה. וא"כ גם אנו אין לנו לבטל דברי בי"ד חבירנו.

אמנם כבר עמד בזה החסדי דוד (תוספתא סנהדרין פ"ז, הו"ד בסמיכה לחיים שם סב ע"ג) שבטועה בדברי הפוסקים הו"ל כטועה בדבר משנה וזה כעין פשיעותא וחוזר ולא ע"ז איירי שם.

ועיין עוד בדברי המאירי שהבאנו לעיל שהוא מוסיף עוד חידוש לדינא שאם הוא רוצה לערער צריך לתת לו זמן כראוי כדי שיוכל להגיש את הערעור:

"ומ"מ אם זה שלא נענה אומר להם כתבו מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו קודם שיוציאו ממונו ונותנין לו זמן כראוי ואם ימצא שטעו יחזירו את הדין".

אמנם הרדב"ז (ח"ג סי' תקעח [אלף ז]) נחלק ע"ז וז"ל:

"אין ממתינין לו עד שיראה אם יוכל לבטל את הדין ולהחזירו. והראיה מהא דאמרינן בפ' חזקת הבתים והא מייתינין איגרא ממערבא דאין הלכה כר' שמעון ואמרי ליה לכי תיתי. וכן מההיא דפ' כל הנשבעין גבי האי דיינא דעבד כר' אלעזר וכו' ואמרי לכי תיתי ומשמע תפרע עתה מיד ולכי מייתית ראיה לבטל ולהחזיר את הדין יחזיר וכן כתבו המפרשים וטעמא דמסתבר הוא והבו דלא לוסיף עלה".

וכן פסק הסמ"ע (חו"מ סי' יד ס"ק ג), והו"ד באורים (שם ס"ק ב), ובנה"מ (חי' ס"ק ב).

ולפ"ד לעיל א"ש ביאור מחלוקתם שהמאירי לשיטתו לעיל שכל הדין שאפשר לערער הוא רק במקום שביקש זכות זו מתחילה, א"כ לא קשיא כלל משני הגמרות שהביא הרדב"ז שאמרו לו שרק כשיביא איגרת ממקום אחר יחזירו הדין שי"ל שהגמ' מדברת במי שלא ביקש את זכות הערעור מתחילה וע"כ לא קיבל ושוב הוא צריך לשלם קודם ואח"כ יחזירו לו, אבל לדעת הרדב"ז שבכל אופן יש לו את זכות הערעור שהרי זכות הערעור ניתנה כדי שיסכים לשלם ולא כדי שיסכים להתדיין וכמש"כ שם, א"כ קשה מדברי הגמ' למה שם לא נתנו לו את זכות הערעור והרי שם לא ערער על הספק אלא בוודאי אמר שבמערבא יחזירו הדין? ועל כן הוצרך לומר שקודם צריך לשלם כמו שמוכח לדבריו מהגמ' אבל להמאירי וכדעת רוב הראשונים כלל אין ראיה מן הגמ'.

וא"כ לכאו' היה צריך להיות שהפוסקים שמכריעים הלכה כהרדב"ז זהו משום שס"ל כדבריו אבל מאחר ורוב הראשונים ס"ל כהמאירי שאין יכול לומר לאחר תחילת הדין ובוודאי לאחר סופו שרוצה לערער אם לא הודיע מתחילה שזהו רצונו, א"כ היה צריך להיות הדין שצריך לתת זמן לערער ולא יקיים את פסק הדין אם הודיע מתחילה שזהו רצונו, ומה שלא הזכירו זה הסמ"ע ודעימיה לפי שלא דיברו מפורש דווקא במי שאמר מתחילה אלא סתם הזכירו שמי שרוצה לערער אף בהסכמה צריך לקיים קודם כל את פסק הדין, ועוד שהרי דברי המאירי לא היו נדפסים בזמנם ואם היו רואים את דברי הראשונים שזה מתאים מילתא בטעמא כדעת רוב הראשונים ודלא כהרדב"ז לשיטתו ודאי היו חוזרים בהם, ועל כן לכאורה נראה להלכה למעשה שצריך לתת זמן לערער וכמש"כ המאירי שאם היו הסמ"ע והתומים והנה"מ רואים את דבריו היו חוזרים בהם.

אמנם לכולי עלמא תחילה צריך לתת לו את פסק הדין המנומק כמו שכתב הרמב"ם (סנהדרין פ"ו ה"ו):

"שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו, ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו".

וכן הוכיח בברכ"י (חו"מ סי' יד אות ג) ובפת"ש (ס"ק א) והביאו כן גם מהמהריק"ש בתשובה כ"י (סי' כח).

ולמעשה כבר הסיקו בזה קמאי שכן יש לעשות הרי הם היבי"א הנ"ל, והמשפטי עוזיאל (חו"מ סי' א) וע"ש שהוסיף בזה טעם שצריך לנמק שמאחר ובית המשפט מנמקים יש בזה כעין חילול ה' שנראה שאין בתי הדין סומכים שדינם דין אמת ועל כן אינם מוכנים לנמק את פסק דינם, ובשו"ת ישכיל עבדי (שם כל הסימן), ובס' דבר המשפט הל' סנהדרין (פ"ו אות ט) ע"ש, ועוד לו בשו"ת מים חיים (ח"ב סי' עו), ובשו"ת עשה לך רב (ח"ג סי' מט), וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סי' סז).

וכן נהגו למעשה גדולי רבותינו בדור האחרון שהיו יושבים בביה"ד לערעורים, וכן היה המנהג מקדמת דנא כמש"כ בשו"ת ציץ אליעזר שם (ס"ק ב):

"כפי הכתבים והפסקים הרבים שמגיעים לפנינו מדי פעם מהתם להכא מתברר כי נהוג כן בפשיטות כנ"ז להיות בית דין גדול לערעורים, בכל ערי המערב, ובעוד ערים רבים במדינות התפוצות. וכך נהגו מלפנים בתקופות שונות, וגם התקינו תקנות בקשר לכך ככתוב בפנקסי קהלות רבים. ובספר מ"ב ח"ד נדפס ג"כ בקשר לכך מכתב מהראש"ל הגר"י מאיר ז"ל וכה לשונו אודות כך: תמיד היה לנו ב"ד של ערעורים בכל ערי תורקיה, וזה דבר ידוע ומפורסם לכל חכם אשר ישב על כס ההוראה כי אחר הפס"ד של הב"ד הראשון יש לו זכות הבע"ד לערער על הפס"ד, בהגישו בכתב את ערעורו לראש הרבנים שבעירו, וראש הרבנים היה שולח את הפס"ד יחד עם הערעור לעיר הבירה קושטא רבתי, ושמה היה ב"ד גדול שמעיין בדין, והיה לו הכח לסתור הדין ולדונו מחדש, או לקיים הפס"ד וכו' וכן היינו נוהגים גם בירושלים ת"ו ובהרבה מקומות מקדמת דנא, ואין שום אדם ושום ב"ד פקפק בדבר הזה, ואם ראשונים כמלאכים נהגו ככה, אנו כבני אדם מדוע לא נלך בעקבותיהם עכ"ל. וזה חידוש מה שמשמיע לנו הראש"ל הנ"ז כי גם בפעיה"ק ירושלים היו כבר נוהגים ככה מקדמת דנא שהיו יכולים לערער לפני ב"ד גדול על פס"ד שהיה מוציא בי"ד קמא, ולא שמענו ולא קראנו על ככה במקו"א, אך לא שמענו ולא ראינו אינו ראיה וחזקה שבודאי הראש"ל הנ"ל לא בדה ח"ו דברים מלבו ולהעיד על ככה".

ועכ"פ במקום שהצדדים מסכימים הרי קיי"ל שתנאי שבממון תנאו קיים ולית מאן דפליג שמותר. 

והנה בתקופה האחרונה, נפרץ לדאבונינו הענין של ערעור לערכאות שלאחר שמפסידים בדין, מגישים בקשה לביטול פסק דין בבית המשפט של ערכאות, ומה גם שלאחרונה השתנה החוק שהצדדים יכולים להסכים למנות לבורר ערכאת ערעור, ומאחר וחלק גדול מביטול פסק הבורר הינם על בסיס אישי של התנהגות הבורר שלא היתה טובה אם מחמת נגיעה שמוצאים בו וכדומה או מחמת דברים אחרים, ובזה אם יבואו לבטל פסק בורר לאחר שכבר דנו בזה ערכאת ערעור הרי שסיכויי הביטול מסיבות אישיות דינן להבטל שהרי כבר דנו בזה בערכאה נוספת וסיכויי הביטול קטנים בהרבה, ומאחר וכתב הסמ"ע (חו"מ סי' כו ס"ק ח) שאף שמותר לתת היתר ערכאות כדי לכפות את פסק הדין, בכל אופן אם יכול בי"ד לכפות את דינו ללא הזדקקות לערכאות חובה עליו לכפות את דינו לבד, הרי שחובה על בית הדין לדאוג שלא יבוא הדיון אפילו בהיתר לערכאות ובוודאי שחובתו שלא לבא באיסור, וא"כ מחובת ביה"ד לדאוג לכך שתהיה ערכאת ערעור כדי להקטין את האפשרות שאנשים יכשלו בהליכה לערכאות לביטול פסק דין של בית דין אשר כמה חילול ה' יש בזה.

ועוד אמר לי עו"ד דתי אחד, שאם יקום בי"ד עם ערכאת ערעור הרי שודאי שעורכי דין דתיים שממליצים ללקוחותיהם שלא ללכת לבי"ד כי אין אפשרות ערעור משא"כ בבית המשפט ואם תהיה אפשרות כזו בביה"ד ימליצו רבים מהם ללכת לביה"ד ונמצינו מונעים מהם להכשל באיסור חמור שהעובר עליו הוא כמרים יד בתורת משה ובקוב"ה.