חובת תשלום מס ישוב

דין תורה שבין ועד מושב מקומי לתושב החבר במושב

המקרה הנידון

בפני בית הדין, תביעה שהוגשה ע"י א. יו"ר ועד מקומי - מושב ג. כנגד ב.

הנתבע מתגורר במושב ג., ומזה כשנה שאינו משלם את תשלומי המס שנקבעו על ידי הועד המקומי. התובע מבקש שינתן פסק דין הקובע שעל הנתבע לשלם את התשלום בו חוייב. הנתבע, באמצעות בא-כחו, טען מספר טענות, עליהם נסמך לדחיית התביעה, וכפי שיפורט להלן.

א. נטענה טענה שהתובע אינו מוסמך לתבוע את התביעה הנוכחית, מאחר שאינו יו"ר הועד.

ב. נטענה טענה שהתובע אינו מוסמך לתבוע את התביעה הנוכחית מאחר שלא התקבלה החלטה מתאימה בישיבת הועד המקומי.

ג. נטענה טענה כי לא התקבל אישור מתאים, מטעם הממונה על המחוז, להטלת המס.

ד. נטענה טענה שאין סמכות להטיל מס בלא הסכמת הרב המקומי, וכי על הרב מוטל לבדוק האם קיימים קריטריונים צודקים בקביעת תשלומי המס.

ה. נטענה טענה שהתובע אינו עובד לפרנסתו, אלא יושב ולומד, אין לו הכנסה ומתקיים מתמיכות, על כן לא ניתן לחייבו לשלם מסים.

ו. נטענה טענה שהתובע אינו מאפשר לעיין בספרי הועד, ועל כן לא ניתן לבחון האם כל התושבים שוים בחובתם לשלם מס.

א. הטענה לחוסר סמכות התובע

ביחס לטענה המקדמית, שהתובע אינו מוסמך לתבוע תביעה זו, מאחר שאינו משמש יותר כיו"ר הועד המקומי, בית הדין דחה טענה זו, מאחר שגם הנתבע מודה שהתובע נבחר ליו"ר הועד, ואינו מביא אסמכתא לטענתו שפוטר, על כן טענה זו נדחית.

ביחס לטענה שאין החלטת אסיפה, מטעם הועד המקומי, הקובעת שיש להגיש תביעה בנושא זה, השיב התובע שקיימת החלטה עקרונית שניתן לתבוע לדין תורה סרבן מסים.

בענין זה ראוי לציין למש"כ הגהות מיימוניות (בתשובות השייכות לספר קנין סי' כז, שהובא בחלקו ברמ"א חו"מ סי' קסג ס"א), וז"ל –

"נראה בעיני שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים מס ויקבלו עליהם ברכה שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר, וילכו אחר הרוב, הן לברור ראשים ... ואם ימאנו המיעוט ויעמדו מנגד מלעשות ככל הכתוב, יש ביד הרוב או ביד מי שימנו הרוב עליהם לראשים, להכריחם ולכופם בין בדיני ישראל בין בדיני האומות עד שיאמרו רוצים אנחנו, ואם יצטרכו להוציא ממון על ככה, המה המיעוט יתנו חלקם באותו ממון ... סוף דבר כופין בני העיר זה את זה לכל צרכי העיר שהם צריכים הרבה ... וכופין בני מבוי זה את זה לעשות להם לחי וקורה למבוי וכו' אע"פ שאין זה צורך גדול כ"כ, אפילו הכי כופין, כל שכן שאר העניינים הצריכים להם יותר".

מבואר מתשובה זו, שלאחר שנבחר יו"ר ועד, (אחד או כמה - "ראשים", כלשונו של הגהות מיימוניות), אותו יו"ר מוסמך להכריח ולכוף את הסרבן עד שיציית להחלטות הועד, וזאת באמצעות תביעה משפטית לדין תורה. ואם יסרב לדין תורה יוכל לפנות לערכאות, והסרבן יחוייב בהוצאות הכרוכות בכך, וכן פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' קסג ס"א.

על כן נראה שאין צורך בהחלטה ספציפית שיש לתבוע את סרבן המס לדין תורה, ותביעה כזו היא מסמכותו של יו"ר הועד. לכן אין צורך לדרוש מהתובע שיוכיח את טענתו שקיימת החלטה עקרונית של מליאת הועד המקומי, להגיש תביעה לדין תורה כנגד סרבני המס. ולהלן נביא מדבריו של הגר"ש ואזנר שליט"א בעל שבט הלוי, שהביע דעתו כי- 

"אפשר, דאפילו יחיד יכול לתבוע לדין את חבירו שאינו משלם מיסים, משום שכתוצאה מאי תשלום המיסים נמצא הוא מקופח מכל מיני שירותים אחרים".

ב. דיון בשאלת חיוב מס בפני דיין מאותו מקום

לכאורה בנדון שלפנינו קיימת בעיה מקדמית, בטרם נכנס לגופו של דיון, והיא שמאחר שאחד מדייני בית הדין מתגורר במושב ג., הרי שיש לו נגיעה אישית עקיפה לכל הנושא.

אך כפי שיבואר אין מניעה לקיים דיון וליתן פס"ד בנושא.

בשו"ע חו"מ סי' ז' סעיף יב פסק –

"כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו ... ולפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אותה העיר, מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו ... ואם עשו תקנה, או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים, דינם דין".

וכתב בדרכי משה סי' ז' סק"ז -

"וכתב הרשב"א בתשובה סי' תר"פ דהמנהג בכל מקום לדון צרכי ציבור בדייני העיר ועידי העיר".

וכן כתב בחת"ס חחו"מ סי' קסג (שהובא בפת"ש ס"ק כח) שכבר נהגו כן, וכן בערוך השלחן סי' ז' סעיף כב כתב -

"אם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו על כל הדברים הנוגעים לעיר, דיניהם דין, וכן המנהג פשוט, ומימינו לא ראינו ולא שמענו שבעסק הנוגע לעיר לא ידונו דייני העיר, וכיון שהמנהג כן הוי כקבלו עליהם, ויכולים הדיינים שבעיר לדון על כל ענייני העיר, מיהו אם רואים שלפי נושא הענין, מוטב יותר שידונו על פי דיינים אחרים, יעשו כן ולא ידונו דייני העיר".

ובלא"ה אין צורך להזקק למנהג דהוי כקיבלו עלייהו קרוב או פסול, מאחר שבנידון דידן בעלי הדין קבלו בפירוש את שלשת הדיינים הדנים בענין זה, למרות שידעו כי אחד מהם מתגורר במקומם, ויעויין בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף פה (יא) שכתב –

"מאי דאמרינן אין דנין בדייני אותה העיר, הנ"מ בשלא קבל עליו היחיד, אבל אם קבלוהו עליהם יכולים. וחכמי ירושלים הוו כאלו קבלום עליהם, שהרי כל אחד דן שנה אחת וחוזרים חלילה, ומעשים בכל יום במצרים ובכל המקומות, שהדיין הממונה וכל שכן הנגיד דן בין תביעות יחיד לצבור בלי סילוק, והוא מן הטעם שכתבנו".

ג. סמכות בני העיר להטיל מסים

לעניין עצם הסמכות של בני העיר לקבוע תשלום מס המוטל על כל יושבי העיר. ראשית, יש לציין שתשלום מסים מוניציפאליים, הוא דבר המקובל בכל מקום, וגם בקהילות של יהודים שומרי תורה ומצוות, ולא שמענו מי שיערער על עצם הסמכות.

בעיקרו של דבר, הכללים בזה נקבעים על פי מנהג המדינה. הרשב"א בתשובה ח"ג סי' תיב כתב –

"דיני המס בכל מקום ומקום יש להם עניינים משתנים, כפי השתנות המקומות. ואין הקהילות נוהגין בהם כדיני התורה במשאות ומתנות דעלמא, ובכל מקום דנין בהם לפי מה שנהגו".

ובחלק ד' סי' רס כתב הרשב"א –

"דיני המס בכל מקום, אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום, תמצא בו דינים מחולפים על פי הנהוג, והסכמת גדוליהם, אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות, ומנהגים ידועין, כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה, שזה דבר שבממון הוא. ועל כן, אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה, הלך אחר המנהג, שהמנהג מבטל את ההלכה, בכיוצא בזה".

ומהרי"ט צהלון בתשובותיו החדשות סי' קפט כתב –

"כתב הרב מה"ר איסרלאן זלה"ה בתרומת הדשן סי' שמ"ב וז"ל נראה דהני מילי, טפי תלי במנהג, ממאי דתלי בדין תורה. וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ דכתב בהדיא דרוב ענייני המיסין תלויים במנהג. וכן במרדכי פ"ק דבבא בתרא כתב על ענייני המס, דמנהג מבטל הלכה ודין חכמי התלמוד אעפ"י שמצאו לו סמך מן המקרא. וכתב נמי דלאו דוקא מנהג החכמים, אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם וכו'. ובאור זרוע כתב דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אלא אם כן הוא מפי חכמים. ומרדכי ריש פרק הפועלים הוסיף לפרש בשם אור זרוע, דדוקא מנהג ותיקין מבטל הלכה, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת. מכל מקום נראה לומר, דבענייני מסין לבני העיר וכן חמרים וספנים וכל דבר שרבים מצורפים יחד, צריכים למיזל בתר מנהג בני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפילו אי לא הוקבע על פי חכמים. כדמייתי הר"א כ"ץ ראיה ברורה מההיא דפרק הגוזל בתרא. ונראה דיפה יש לחלק, דענייני מיסין לבני העיר וספנים וחמרים למהלכי שירה שלהם וכל דבר שרבים מצטרפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא. דאי מצרכו להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר, לעולם תהא מריבה ביניהם. משום הכי מעיקרא מחלו לוותר על דין תורה לגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם זלה"ה דשותפים קונין ומקנין ומתני בהדי הדדי באמירה בעלמא בלא קנין, משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני וכו', עכ"ל. הא קמן דכתב והכריע דבענייני המסים הולכין אחר המנהג אפילו מנהג שלא על פי חכמים ותיקין. שלא כדברי אור זרוע דכתב דדוקא מנהג ותיקין מבטל הלכה, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. וכפי האמת יש לומר דגם אור זרוע יודה בזה דאפשר דלא אמר כן אלא בשאר מנהגים, אבל בענייני מסין ודומיהם שהם צרכי רבים מודה אור זרוע, מן הטעמים שכתב מה"ר איסרלאן זלה"ה והם נכונים".

והנה מעיון בדברי הפוסקים שדנו בשאלת גביית מסים עולה כי קיימים שני סוגי מסים. קיים סוג אחד של מס, שהצורך בגבייתו נובע ממה שהמלך הטיל על הקהילה סכום מסויים, בלא לקבוע את גובה המס שיוטל על כל יחיד. והציבור גובה מס מהיחידים על מנת שיוכל לשלם את המס למלך. וקיים סוג שני של מס, והוא מס הנחוץ לממן את צרכי הקהילה. כפי הנראה, התשובות הנ"ל שהזכרנו, שהוזקקו לדון מכח מנהג המדינה, מתייחסות למס מהסוג הראשון, שבו המס אינו מנוצל לטובת בני העיר, אלא מועבר ישירות למלך, אך במס המיועד לצרכי בני העיר, יסודו מפורש במשנה ופוסקים, וכדלהלן.

שנינו במשנה במסכת בבא בתרא דף ז: -

"כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח, רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש. קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד",

וקיי"ל כת"ק ולא כרשב"ג. ובשו"ע חו"מ סי' קסג ס"א פסק –

"כופין בני העיר זה את זה, (אפילו מעוט כופין את המרובים), לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור. הגה. וה"ה לכל צרכי העיר ... וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה". ובסעיף ג' פסק הרמ"א - "כל צרכי העיר, אע"פ שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן (מהר"י מינץ).

ופירוש 'בני העיר' המוסמכים להטיל מסים, היינו בין אסיפה של כלל התושבים, ובין טובי העיר שנתמנו ע"י הקהל, כמבואר בשו"ת הר"א מזרחי סי' נ"ג, דפירוש טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים, אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור שכל צרכי הקהל נעשים על ידם ועיני כל הקהל תלוים בהם לכל צרכיהם ונקראים בעבור זה ראשי הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם.

ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כב כתב –

"קביעת חיוב מסים לאורה של התורה ... דבר ברור הוא שבני העיר יכולים לכוף זה על זה לתת מס על כל צרכי העיר כדתנן בבבא בתרא (דף ז' ע"ב). כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח וכו', ובגמ' הכל לאגלי גפא וכו' הכל לכריא פתיא וכו', וכן תניא בתוספתא (פי"א דב"מ הי"ב): כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים. והרמב"ם (פ"ו מהלכות שכנים ה"א) מסיים בלשון כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור. והמרדכי פ"ק דב"ב (סי' תע"ח) כותב בשם רבנו מאיר דהוא הדין דכופין להכניס אורחים ולחלק להם צדקה ולכל מה שיש להם צורך גדול. וכזה כדברי הגמ' והתוספתא הנ"ל, נפסק ברמב"ם שם, ובחו"מ (סי' קס"ג סעי' א'). והרמ"א מוסיף שה"ה שכופין לכל צרכי העיר. למדנו מכל זה, שבני העיר יש להם הרשות והיכולת לכוף זה על זה להשתתף לסידור כל הצרכים החיוניים הדתיים והסוציאליים שהעיר נצרכת להם, וה"ה ומכ"ש שיש התוקף לכך ביד נבחרי וטובי העיר שנבחרו ע"י אנשי העיר לשם שמירה ודאגה לצביונה ושכלולה של העיר, כי חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד מאנשי ותושבי העיר לדאוג על כל צרכיה הכלליים שעיר ישראלית נצרכת להם".

וע"ע בפד"ר חי"ד מעמ' 254 בפס"ד מבית הדין באשדוד שפסקו בפשיטות לתת סמכות להטלת המסים, על פי דין תורה.

ובספר "קונטרס חיובי שכנים ותקנת הקהילות מרבינו שבט הלוי" (המביא כלשונו את שיעוריו של הגר"ש ואזנר שליט"א) כתב (בעמ' סג), וז"ל –

"והנה לענין המיסים הנהוגים בזמן הזה, שהעיריה והרשות המקומית גובה ארנונה מאנשי העיר, נראה פשוט דעיקר החיוב בזה מוטל על כל אנשי העיר, בין על עשיר ובין על עני, ואין מקום לפטור לגמרי חלק מאנשי העיר ... ואפשר דאפילו יחיד יכול לתבוע לדין את חבירו שאינו משלם מיסים, משום שכתוצאה מאי תשלום המיסים נמצא הוא מקופח מכל מיני שירותים אחרים, וכ"ש אם על ידי כך שפוטרים האחד ממסים, נגרם שיגבו מהשני יותר כסף. אכן מאידך גיסא נראה דעל העיריה מוטל לדאוג שלא יקרה שעשרות אלפי אנשים לא ישלמו מיסים בגלל כל מיני חשבונות ושיקולים אישיים אל האחראים, וכן שלא לפטור לגמרי אנשים שלא עובדים, וכן שלא לפזר כספים על דברים שאין הציבור צריך להם, דכל הדברים האלו הם הגורמים בעיות בהנהלת העיר".

ד. דינם של בני העיר כשותפים

בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' לה כתב שהיסוד להלכה זו הקובעת את סמכותם של בני העיר לגבות מסים למימון צרכי הציבור, נובעת מהלכות שותפים, מאחר ולענין צרכי העיר דינם כשותפים, הרי שמעיקרא נשתתפו על דעת שינהגו זה עם זה בהתאם לכללים מסויימים שנקבעו. וכן החתם סופר חלק או"ח סי' קצג כתב בפשיטות - "בני הקהילה דין שותפים יש להם".

וכן בשו"ת מהר"ם שיק חלק או"ח סי' לד כתב –

"בחו"מ סי' קסג מבואר דקהילה אחת מקרי שותפין ... כיון דכל קהל שנשתתפו, מסתמא על דעת המנהג נשתתפו שיש להם כל הזכויות, ודין בעלי בתים של אותו עיר הוי ליה כאילו הותנו כאשר הוא המנהג כל זמן שהם בעיר צריכים להיות כמו שאר אנשי העיר".

ומש"כ מהר"ם שיק שהמקור לסברא זו היא בשו"ע חו"מ סי' קסג, כוונתו להמבואר ברמ"א שם בסעיף ג' שכתב –

 "אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה, יכולין לשנות ולתקן על פי השבועה, דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין", הרי דפשיטא ליה לרמ"א לדון את בני העיר כשותפים.

העולה מכל הנ"ל –

אין ספק שעל פי הדין, בסיס מוצק לגביית המס על ידי הועד המקומי, כשם שכל רשות מקומית רשאית לגבות מסים למימון הצרכים הקהילתיים.

ובישובים קטנים, אמנם התושבים משלמים מסים למועצה האזורית, אך מוסכם ומקובל בכל הישובים הללו שמוטל מס נוסף מטעם הישוב עצמו, ולמעשה כשם שאדם המתגורר בעיר מפצל את תשלום המס בין המס המשולם לעיריה למס המשולם לועד הבית. וכל מס מיועד למטרה אחרת, המס לעיריה משולם למימון שירותי העיריה, ואילו המס לועד הבית מיועד למימון הוצאות הועד לתחזוקת הבית. כך בישובים קטנים, קיים פיצול בתשלומי המסים, המס למועצה האזורית מיועד למימון פעילות השירותים הניתנים על ידי המועצה האזורית, והמסים לועד המקומי מיועדים לממן את השירותים הניתנים על ידי הועד המקומי.

וראוי להבהיר כי ההלכה הנידונה ברמ"א בחו"מ סי' ב', אינה שייכת לענייננו. הרמ"א כתב שם –

"וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג. אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם, מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר, וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נ"ל".

וברור כי תשלום המסים אינו נחשב כעניין שיש בו רווחא להאי ופסידא להאי, שנחלקו בו הראשונים אם בעינן דעת כולם, ובלבד שהמס מוטל בשוה על כולם. אלא רק אם קיימת תקנה שיש בה הפקעת רכוש או ממון מיחידים לטובת צרכי הקהילה, הענין נידון כרווחא להאי ופסידא להאי, או כשיש תקנה בענייני מסים המקילה עם חלק מהקהל על חשבון חלק אחר, וכנידון שבנודע ביהודה מהדו"ק חחו"מ סי' כ' יעוי"ש, וכן מבואר בסמ"ע סי' ב' ס"ק יא.

וכן מבואר מתשובת הדברי מלכיאל ח"א סי' לו, וז"ל –

"בתשובת הרא"ש הובאה בשו"ע חו"מ סי' קסג שאם הקהל צריכים להוציא על גבית חובות, אותם שאין להם חובות אין צריכין ליתן, דהו"ל רווחא להאי ופסידא להאי, שצריך דעת כולם להרבה פוסקים ... בשו"ע חו"מ סי' קסג סוף סעיף ג' בהגה"ה הובא ממהר"י מינץ דלענין צרכי רבים כמו בית חתנות ומקוה יתנו אף מי שאינן צריכים לזה, ע"ש בסמ"ע שחילק בין הך דתשובת הרא"ש גבי גביית חובות, דכאן שהוא צרכי רבים הקבועים שאני. ונראה סברתו משום דבדברים ההכרחיים אדעתא דהכי נשתתפו שיתנו כולם, וממילא אזלינן בתר רובא בזה, כיון שמחוייב ליתן והדבר נצרך לרבים, א"כ לא מיקרי רווחא להאי ופסידא להאי, משא"כ בגביית חובות שהוא תקנה חדשה".

וה"ה לעניין תשלום מסים למימון צרכים קהילתיים, אדעתא דהכי נשתתפו במגורים המשותפים באותו מקום, מאחר והמס מוטל בשוה על כלם, אינו נחשב כהפקעת ממון מחלק מהציבור לטובת הכלל.

ולפי האמור נראה, שעל פי ההלכה סמכות הועד המקומי להטיל מסים ברורה, ואין צורך באישור נוסף של הממונה על המחוז, או מי מטעמו, ובלבד שענייני העיר מונהגים ביושר, דבר הניתן לבחינה במסגרת תביעה לדין תורה, וכפי שאמנם נעשה במקרה הנוכחי.

ה. האם יש הכרח לקבל הסכמת הרב לכללי גביית המס

ב"כ הנתבע העיר על כך שיש צורך בהסכמת הרב המקומי שיסכים לתקנת אנשי העיר, וזאת עפ"י המבואר במסכת בבא בתרא דף ט.

"היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו".

אך נראה שאין מקום לטענתו. נהגו בכל מקום שבו קהילות של שומרי תורה ומצוות שהרב המקומי אינו מתערב בשאלות של תקנות המס, הן מפני שבדרך כלל הוא אינו מעוניין בכך, והן מפני שמלכתחילה הרב התמנה על מנת שיפסוק בשאלות הלכה וירביץ תורה ברבים, ובכל נושא רוחני, אך אינו מיועד לפקח על ענייני הכספים המקומיים.

וכתב בשו"ת מים עמוקים לראנ"ח חלק ב סימן נג (ד"ה עוד צריך, הובא בכנסת הגדולה חו"מ סי' רלא הגב"י סי' יח), וז"ל –

"קהל אשר מנהגם לתקן כל תקוני הקהל, זקני הקהל וממוניהם, ואין מקפידים מעולם על הסכמת הת"ח עמהם, אין לת"ח שביניהם דין חבר עיר".

וכן בשו"ת פני משה ח"א סי' ד'.

מלבד זאת לפי המבואר בתשובת דברי מלכיאל בטעמא דבעינן הסכמת אדם חשוב, נראה שבנידון דידן אין לזה מקום. הדברי מלכיאל (ח"א סי' לה) כתב –

"נראה יסוד סברא זו דדין בני העיר, הוא כדין השותפים, ורק שנשתתפו על דעת שילכו אחר הרוב". וכתב עוד שם בתשובה - "ראיתי בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' סא ... שכתב שם דאחרי רבים להטות אינו רק בדיינים, אבל בציבור בעי מדינא שיסכימו כלם, רק שנהגו שיתנהגו ע"פ הרוב, ואדעתא דהכי נשתתפו ע"ש ... בהנהגת העיר ... אם לא נלך אחר הרוב, לא יסכימו לעולם לדעת אחת, מעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו שמה שיסכימו הרוב כשישבו לפקח בצרכי ציבור כן יקום, והו"ל כדאמרי בי תלתא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב, ולזה אין שוקלים הדיעות מי שדעתו רחבה כנגד האחרים, לפי כשקבלום כולם יחד לא שייך זה. ולזה ג"כ כשיש חבר עיר, אין הסכמתם כלום בלא החבר עיר כדאיתא בב"ב ח' וכן הוא בפוסקים, משום דודאי אדעתא דהכי נשתתפו שאם יש חבר עיר שתהיה הסכמתו, שבודאי הוא יורה אותם בדרך הישר והטוב, וזה כעין אמרם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכה"ג".

ולפי זה, אמנם במקום שהרב המקומי לקח על עצמו להיות מעורה גם בענייני הממון של העיר, ולפקח על ענייני המסים, הרי שמלכתחילה כשבני העיר התכנסו לבחור את טובי העיר, אדעתא דהכי בחרו בהם שיקבלו הסכמת הרב לתקנותיהם, אך במקום שקיימת הפרדה בין התחום הכלכלי של המקום לתחומים רוחניים, הפרדה המוסכמת הן על בני העיר והן על הרב המקומי, והרב אינו עוסק בעניינים אלו, כפי שמקובל בכל קהילות ישראל בימינו, אין הכרח שיבקשו הסכמתו כשקובעים את כללי גביית המס, דבכה"ג לא שייכת הסברא דאדעתא דהכי התנו.

וע"ע בפד"ר חי"ד עמ' 254-259 בפסק דין מבית הדין באשדוד שקבעו את חובת תשלום המסים העירוניים גם ללא הסכמת תלמידי החכמים שבמקום.

ו. עבור אילו מטרות ניתן לגבות את המס

ביחס למטרות שעבורן נגבה המס, כתב הרמ"א בסי' קסג סעיף ג' –

"כל צרכי העיר, אע"פ שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן"

וכתב הפת"ש ס"ק כג –

"משמע שאם הוא דבר שהרוב אינן צריכין לו, אין הרוב צריכין ליתן סיוע לזה, וכן מבואר במקור הדין בתשובת מהר"י מינץ סי' ז'".

ועל כן כל עוד אין נשמעת טענה כי המס מנוצל לדברים שהינם צרכי מיעוט התושבים בלבד, אין מקום לטענה של אדם יחידי כי אינו נזקק לשירותים הניתנים על ידי הועד המקומי.

ופעמים שהמיעוט יכולים לכפות את הרוב, והיינו כגון בעניינים הנחוצים ביותר לעיר המוזכרים בשו"ע ריש סי' קסג, וכן כשהדבר נוגע לשמירת המצוות, עיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' פח סק"ג שכתב –

"ועל דבר שכתב הגרעק"א ז"ל שם, דאף המועט יכול לכוף את הרוב לזה, צריך לומר בטעמו, דאף שבתשובת מהר"י מינץ שם, כתב, כל דבר שהוא תועלת או תיקון להקהל או לרוב הקהל וכו' אחרי רבים להטות, כמה שמסכימים הרוב אעפ"י שהמועט מתנגדים וכו', ונסתייע בזה דברי הרמ"א (שם בחו"מ סי' קס"ג סעי' ג'), דדייק וכתב, אעפ"י שמקצתן אינם צריכין וכו', וכתב ע"ז הסמ"ע, דוקא כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה וכו' עיי"ש, ומזה הוכיח הפתחי תשובה שם שאם הוא דבר שהרוב אינם צריכים לו, אין חייבים הרוב ליתן סיוע לזה עיי"ש, ולכאורה זה נגד דברי הרעק"א הנ"ל, אבל נראה דס"ל, דכל זה מיירי בדבר שהרוב אינם צריכים, מטעם שהוי דבר הרשות, או אינם צריכים לזה, מפני שאינם בגדר זה, אבל אם היא דבר מצוה, והרוב המה בגדר החיוב, ורק שרצונם להסיר מעליהם עול תורה ומצוות, בודאי המיעוט יכולים לכוף להרוב, דלא תהי' אחרי רבים לרעות, ולזה שומעין שאומר כהלכה (פאה פ"ד מ"ב)".

ויצויין כי אחד מהשירותים המוזכרים הרמ"א הוא "בית חתנות", למרות שודאי ניתן להסדיר חופה וקידושין גם ללא בית חתנות מיוחד הממומן על ידי הציבור, אך מאחר שכך הורגלו, יש מקום לממן זאת מכספי המסים.

ולביאור עניינו של אותו בית חתנות, יש לציין את האמור בגמרא במסכת תענית ואת דברי הר"ן שם. במסכת תענית דף יד: נאמר –

"עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה. תנא בבנין, בנין של שמחה, נטיעה, נטיעה של שמחה. אי זהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, אי זו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבוורנקי של מלכים."

וכתב הר"ן, וז"ל –

"מדאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו, משמע דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, דלאו דוקא, אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך, דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא".

הרי שבשו"ע סי' קסג הרמ"א פוסק לחייב את הציבור בבנין בית חתנות, למרות שאינו הכרחי לחלוטין, ונעשה "לנוי ולהרוחה בעלמא", כלשון הר"ן. אך כפי הנראה, הוא דבר הלמד מעניינו, וקיימת נחיצות רבה גם לבית חתנות ודומיא דמקוה וכיוצ"ב. ובתשובת הדברי מלכיאל ח"א סי' לה שהבאנו לעיל, לאחר שיסד שהגדר להלכה זו הוא מכח הלכות שותפים כתב –

"הנה בשותפים נראה פשוט שאין יכולים לכוף זה את זה רק בדברים הכרחיים, כמו דלת או חפירת בור ולחי וקורה דבתוספתא ... ע"כ לא נשתתפו על דעת לילך אחר הרוב, רק בעניינים הכרחיים להם, משא"כ בתקנה חדשה, אף שיוצמח להם איזה טובה מזה, מ"מ בעי לזה דעת כולם".

העולה מכל הנ"ל הוא, שאם מכספי המסים מממנים נושאים הנצרכים לרוב התושבים, גם אם למעשה ניתן להסתדר בלעדיהם, מכיון שלפי דעתם יש בהם צורך ונחיצות רבה, יש זכות לועד המקומי לממן נושאים אלו מכספי המס, ובלבד שאין איסור בפעילויות אלו, ואפילו אם קיים איסור מידת חסידות שלא לנהוג בפעילות כזו, לא ניתן לכפות את מימון הפעילות על המתנגדים, וכפי העולה מהסוגיא בב"ב דף ז: "והא ההוא חסידא" וכו', וכתב החזו"א ב"ב סי' ד' סק"ז שהעולה מסוגיא זו הוא "דכיון דממידת חסידות שלא לעשות בית שער, אין אחד יכול לכוף לחבירו לעשות בית שער".

ובמידה שהתעוררו חילוקי דעות ביחס לנושאים אותם יש לממן מתשלומי המסים, כתב הרמ"א בסי' קסג סעיף א –

"כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמם, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב".

ממוצא דברינו עולה שאין לנו מקור בגמ' ובפוסקים לחייב את המיעוט להשתתף בהוצאות המיועדות להוצאות שאינן הכרחיות ונחוצות מאד אלא להרוחה בלבד, כגון גינון, או לפעילות שאין בהם לא איסור ולא מצוה אלא רשות, וכמו פעילות הנקראת "תרבות הפנאי", ולכאורה היה ראוי לקבוע כי התקציב לכך יגיע רק מאותם התושבים המעוניינים בכך והנהנים בפועל מאותה פעילות.

אלא שלמעשה נהגו ברשויות המקומיות לממן הוצאות גינון או פעילויות תרבות מכספי המס. כפי שראינו לעיל בנושא של גביית מסים, למנהג יש משקל מכריע, ונראה שנהגו כך מאחר שקיימת אומדנא שניחא להו לכל בני העיר כי מתקציב העיריה יממנו פעילויות המתאימות לכל אחד מהמגזרים בהתאם לחלקו היחסי באוכלוסיה. ועל כן בנידון שלפנינו בית הדין אינו מוצא לנכון להכנס לפירוט מדויק של היעודים השונים של ניצול כספי המסים, והדבר נתון לשיקול דעת הציבור ונציגיו.

מלבד זאת נראה כי בנידון שלפנינו שהתובע נכנס לגור במושב ותיק שיש בו כבר דפוסי התנהגות המקובלים מזה שנים, קיימת סברא כי מעיקרא כשנכנס לגור, אדעתא דהכי נכנס שיקבל על עצמו את החובות המוטלות על תושבי המקום. וגם אם בנדון זה אין הדבר כן, והתובע מעיקרא בטרם נכנס לגור במושב, מסר מודעא שאינו מקבל על עצמו התחייבות כזו, מ"מ אנשי המושב רשאים להתנות הסכמתם למגוריו בתחום המושב בכך שיקבל על עצמו את החובות הבסיסיות המוטלות על כל תושב, ועל כן אינו יכול לערער על חובת תשלום המס שהיתה מקובלת במושב, ושהיתה מיועדת לאותן מטרות שאנשי המושב יעדו את תשלומי המס.

ז. הטוען שאין לו אפשרות לשלם את המס

בספר "קונטרס חיובי שכנים ותקנת הקהילות מרבינו שבט הלוי" (הנזכר לעיל) כתב בעמ' סג וז"ל –

"והנה לענין המיסים הנהוגים בזמן הזה, שהעיריה והרשות המקומית גובה ארנונה מאנשי העיר, נראה פשוט דעיקר החיוב בזה מוטל על כל אנשי העיר, בין על עשיר ובין על עני, ואין מקום לפטור לגמרי חלק מאנשי העיר, אלא דיש לחלק בשיעור החוב כפי הדין, דיש דברים שגובים לפי ממון, וכן החלק שנגבה לצורך שמירת העיר פטורים ממנו הת"ח. אבל מיהא פטור גמור אין שייך ... אכן מאידך גיסא נראה דעל העיריה מוטל לדאוג שלא יקרה שעשרות אלפי אנשים לא ישלמי מיסים בגלל כל מיני חשבונות ושיקולים אישיים של האחראים, וכן שלא לפטור לגמרי אנשים שלא עובדים, וכן שלא לפזר כספים על דברים שאין הציבור צריך להם, דכל הדברים האלו הם הגורמים בעיות בהנהלת העיר".

מבואר מדבריו שאין מקום לפטור לגמרי אדם עני שמצבו דחוק. ויעויין שם בעמ' פו שכתב כי מי שהוא עני ואביון שאין לו ממון כלל, אין לגבות ממנו מס. ונראה שהדבר פשוט דלא גרע מכל חוב אחר שמי שאין לו יותר מסידור בעל חוב, אין גובין ממנו עד שמצבו ישתפר. אך אין כאן פטור מהחובה עצמה, אלא דחיית התשלום שנזקף עליו בחוב עד שתהיה לו אפשרות לשלם.

ונראה שראוי שתהיה, בעיר או בישוב, קופת צדקה ממנה יוכל ליטול הזקוק לכך, וממנה יוכל לממן את חובותיו לעיריה או לועד המקומי.

אלא שבמקרה כזה שהתושב טוען שמצבו דחוק מאד, ואינו עומד בנטל המס, חובת הראיה היא על התושב. וזאת מפני שהציבור נידון כמוחזק, ועל כן בכה"ג לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא להיפך.

הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' ד' פסק –

"אבל יחיד נגד רבים, והוא מבני העיר ... אם יש חלוקים וטענות ביניהם, הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד, וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין, והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד, דווקא בענייני מסים, אבל לא בשאר דברים, ומכל מקום צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו". ובסי' קסג ס"א, לאחר שהובא הדין שבני העיר מחוייבים בתשלומי צרכי העיר, כתב הרמ"א - "ועיין לעיל סימן ד' וסימן ז' בני העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו, ואם נקראים מוחזקין". ומבואר דמש"כ הרמ"א בסי' ד', שהציבור נידון כמוחזק בענייני מסים, מתייחס גם למס המיועד למימון צרכי העיר.

וכתב בשו"ת בנימין זאב סי' רצה –

"ועל אשר שאל מר על עסק ראובן הממאן לתת לממוני הקהל מה שהטילו עליו ממסים ואומר שרוצה לעמוד בדין אם הטילו עליו כהוגן ואז יפרע נראה לע"ד דיפרע תחלה מה שהטילו עליו ואח"כ יזמינם לדין דכן מצאתי בתקנות שתיקן הגאון רבינו גרשון מ"ה והביאו גם כן מהררי"ק בתשובותיו בשורש י"ז ... וכן מצאתי משם מהר"ם דדין הוא שהיחיד אינו יכול לטעון נגד המטילים אלא דוקא אחרי שיפרע אבל חייב הוא לפרוע מקודם שיטעון הא קמן דצריך לפרוע קודם הטלתו ואחר כך יזמינם בדין".

וכתב בשו"ת תורת אמת סי' סט –

"גם ראה ראינו מה שהעלו הפוסקים הראשונים ז"ל והאחרונים ובפרט מהר"י קולון והרב בעל התרומות ז"ל שהאריכו הרבה במאד מאד בענין אם הרבים מיקרו מוחזקים כנגד היחידים, וכתבו תשובת מהר"ם שכל יחיד המדיין עם קהלו עבור ענין מסים שהקהל גובים ממנו מס ואח"כ אם ירצו ירדו לדין, ואם נטלו ממנו שלא כדין יחזרו לו ע"פ ב"ד, והקהל רוצים להיות מוחזקים ותופסים נתבעים ולא תובעים. דאל"כ לא יהיה תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויאמר מי יתבעני בדין כו', ואם כן העלו כלם דלפחות בענין מסים הרבים הם מוחזקים כל זה הוא גלוי ונודע בספרי המפרשים ז"ל. ונפקא מינה לנ"ד שאם הרבים הם מוחזקים יכולים לומר אנן קים לן כרש"י ז"ל וסיעתו שאנו יכולים לתקן מחדש מה שאנו רוצים".

ומבואר שמתוך הלכה זו עולה, שהיחיד אינו יכול לטעון טענת קים לי, מכיון שאינו נידון כמוחזק.

מסקנת הדברים –

כל טענה שטוען היחיד כדי להפטר מתשלום מס, אינה מתקבלת בלא שיוכיח את דבריו בראיות מוצקות, ואין מקום לטענת המוציא מחבירו עליו הראיה, או לטענת קים לי, ויתירה מזו כתבו הפוסקים שאם היחיד תובע את הציבור, קודם עליו לשלם ורק אח"כ ירדו לדין.

ח. הקריטריונים לגביית המסים

על פי ההלכה מצינו כמה כללים לקביעת הקריטריונים בהטלת מס, אם לפי נפשות או לפי ממון, ויעויין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כב שסיכם הלכה זו ומקורותיה. כמו כן, מעיון בהוראות החוק עולה כי הועד המקומי מוסמך להחליט על קביעת קריטריונים המושתתים על מצב כלכלי של משלם המס. אך מסתבר שמאחר ובנידון שלפנינו המס הוא בסכום נמוך יחסית, ואם יקבעו קריטריונים שונים התלויים ברמת הכנסה, או יכולת כלכלית, זה עלול לסבך מאד את נושא גביית המס, רשאי הצבור לקבוע כי המס יהיה אחיד ושוה לכולם, ואם אמנם כך נהגו, המנהג מחייב, וכפי שהבאנו לעיל מהרשב"א ומעוד פוסקים.

ויתירה מזו כתב הרמ"א בסי' קסג סעיף ג'

"כל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים".

אמנם עיי"ש בפת"ש ס"ק טז שהביא מתשובת הר"ר משה רוטנבורג ז"ל חחו"מ סי' כ' שכתב בתוך דבריו –

 "ודאי על פי דין תורה ראוי להיות המסים לפי ממון, ואין לך עול גדול מזה שיהא העשיר והדל שוים כמעט במשא המסים, ואף שהיה המנהג מכמה שנים אין להשגיח בו". ועיי"ש שקבע שלענין זה לא אזלינן אחרי מנהג גרוע.

אך מאחר ובכלל נטל המס המוטל על כל אדם לרשויות השלטון השונות, נקבעו מדרגות מס הנקבעות בהתאם ליכולתו הכלכלית, וכך אמנם ראוי לנהוג כמבואר, אם ביחס למס מסויים שהינו תשלום של סכום קטן, יחסית להכנסה הממוצעת ויחסית לשאר המסים המוטלים, קבעו בני העיר שמפני שיקולים מסויימים לא יקבעו מדרגות מס, יש מקום לקבל שיקול דעת כזה. וכן עולה מהפת"ש (שם) שבעת שהמס הנידון (בתשובת הר"מ רוטנבורג ותשובת אבן השוהם שהביא הפת"ש) היה בסכום קטן, הוסכם כי הן העשירים והן העניים ישלמוהו בשוה, ומשמע בתשובות אלו, שביחס להסכמה זו לא עלתה הטענה לשלול מנהג זה.

אך אם יתברר כי תושבים מסויימים נדרשים לשלם יותר עבור הוצאות קהילתיות מאשר סוג אחר של תושבים, יש הכרח לבטל מיידית חוסר שוויון כזה. המס הנידון בעיקרו מיועד לממן שירותים קהילתיים, על כן כל הנהנים מהשירותים הקהילתיים שמספק ועד המושב, חייבים לשלם במידה שוה. תשלום מסויים המשולם על ידי חברי האגודה לועד האגודה והמיועד למימון הוצאות האגודה, אינו רלואנטי, ואינו עילה להפחתה במסים לועד המקומי, כשם שמס המשולם לועד העובדים במפעל, שישלם תושב המקום העובד במפעל מסויים, לא ישמש עילה להפחתת שיעור המס לועד המקומי. ובמידה והאגודה מממנת מקופתה שירותים קהילתיים, עליה להגדיר את שיעור המימון, ולחייב בו את הועד המקומי, במקום להפחית עקב כך, באופן שרירותי, את המס המוטל על חברי האגודה, שהרי ההפחתה הכוללת אינה בהכרח כשיעור המימון הנ"ל, ולמעשה בכך נפתח הפתח לקביעת נטל מס שאינו שוויוני. וכשנטל המס אינו שוה, (ולא עקב קריטריון של רמת הכנסה, גודל דירה וכיוצ"ב), ומוטל על הציבור בדרך שאינה הוגנת, לא ניתן לקבוע כי ביחס למס כזה קיים גיבוי של דין תורה, לאכוף את גבייתו.

וביחס לדינו של תלמיד חכם בתשלום מס, יש מקום לאריכות דברים, אך כל עוד התובע אינו טוען כי הינו תלמיד חכם העומד בגדרים המבוארים ביו"ד סי' רמג סעיף ב' ברמ"א, אין מקום לדון כעת בשאלה זו.

(ט) חובת הדיווח והפרסום למעשי שלוחי הציבור

השו"ע יו"ד סי' רנז ס"ב פסק –

"אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים (מלכים ב, יב, טז). הגה ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון. וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון. וה"ה בכל ממונים על הצבור".

מבואר שבכל הממונים על הציבור, מן הדין קיימת חובה לתת דין וחשבון קבוע ומסודר על פעולותיהם. ואפילו ביחס לגבאי צדקה שעל פי דין אינם מחוייבים בכך, עכ"פ מצד והייתם נקיים וכו' ראוי שיתנו דו"ח. שהרי אפילו במשה רבינו שנאמר בו "בכל ביתי נאמן הוא" עם כל זה במלאכת המשכן נאמר "אלה פקודי המשכן" ללמד שהציג חשבון ברור על כל פעולותיו. וכמבואר במדרש תנחומא פרשת פקודי סי' ד' –

"אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים ... באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ומי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו אחרי משה (שמות ל"ג,ח), ומה היו אומרים, ר' יצחק אומר לשבח היו אומרים ... ור' חמא אמר לגנאי, היו אומרים ... אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו'".

וממשה רבינו ילמד ק"ו כל שליח ציבור העוסק בענייני הציבור, שלא יתן מקום לטענות וחשדות שהיו מנת חלקו של אדון הנביאים משה רבינו עליו השלום, ועל כן עליו לתת דין וחשבון תקופתי על ההוצאות וההכנסות, וכן לאפשר למעוניינים, לעיין בכל הספרים המרכזים את פעילות הועד על מנת שיתקיים בו "והייתם נקיים" וגו'.