עסקת תווך בלא הסכם תווך כחוק

בבית הדין התקיים דיון בין התובע, מתווך דירות במקצועו, ובין הנתבע שמכר דירה באמצעותו.

התובע פנה אל הנתבע והציג עצמו כמתווך, והודיע לו על קונה המעוניין לרכוש את הדירה. ואמנם לאחר מכן, העסקה הושלמה והדירה נמכרה לקונה באמצעות המתווך. עד להשלמת העסקה, המתווך סייע לשני הצדדים להשלים העסקה.

התובע דרש תשלום עמלת תיווך בסך שני אחוזים, ואילו הנתבע בקש לדחות את התביעה, וטען שלא סוכם ביניהם על תשלום. וכן הוסיף לטעון, שמאחר שהמתווך עבד עבור הקונה וכבר קבל את שכרו מהקונה, סך אחוז וחצי ממחיר העסקה, אין לחייבו בתשלום נוסף.

בנסיבות אלו, בשאלת חובת התשלום למתווך קיים הבדל מהותי בין ההלכה הפסוקה להוראות החוק. על פי החוק אין חובת תשלום, אם הזמנת התיווך נעשתה בעל פה בלבד, וללא הסכם בכתב. אך עפ"י ההלכה הפסוקה, המתווך זכאי לדמי תיווך, גם אם הצדדים לא סיכמו מראש תשלום דמי תיווך, וכדין יורד לשדה חבירו העשויה ליטע.

הרמ"א בחו"מ סי' רסד סעיף ד' פסק –

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".

ובביאור הגר"א חו"מ סי' פז ס"ק קיז כתב בלשון זו –

"דין השדכנות, כתב מהר"ם שהוא מדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, שאם היתה שדה עשויה ליטע שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה כמ"ש בב"מ ק"א א', והוא כמו סרסור כמש"ל בסי' קפ"ה ס"י בהג"ה, וכמו שצריך ליתן לסרסור כמ"ש בב"מ ס"ג ב' ע"ש".

ובביאור הגר"א סי' קפה ס"ק יג, כתב –

"פי' הר"מ טעמא דסרסור נוטל שכר, אע"פ שלא שלחו והסרסור בא מעצמו, כמו יורד לשדה חבירו ונטעה ואמרינן בב"מ ק"א א' איתמר היורד כו' ול"פ כאן כו'. וכן בסרסור כיון שהוא עשוי למכור ושם דההוא כו' א"ל לא בעינא כו' א"ל גלית אדעתך כו'".

הרי מבואר שהסרסור יקבל את שכרו, למרות שלא נשלח על ידי המוכר, אלא תיווך על דעת עצמו.

לעומת זאת מבחינת החוק - ביחס לתיווך במקרקעין, קיים חוק (חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996) המסדיר את נושא התיווך במקרקעין.

בסעיף 9 לחוק נקבע כדלהלן – "מתווך במקרקעין, לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת".

בסעיף 14 לחוק נקבע כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה - הוא היה בעל רישיון לפי החוק בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20; הוא מילא אחר הוראות סעיף 9; וכן הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.

עפ"י החוק, דרישת הכתב בהסכם תיווך, היא דרישה שאינה מותנית, דהיינו שאין דרך להסכים על ויתור על דרישה זו, ובלא שיעמדו בדרישות החוק. וגם אם המתווך הביא לקיומה של עסקת מקרקעין, הוא אינו זכאי לשכרו בהעדר הסכם תיווך בכתב.

יצויין שבעקבות החוק, המתווכים בכל הארץ משתדלים להזהר שלא לעסוק בתיווך במקרקעין בלא חתימה מוקדמת על הסכם בכתב, וזאת לאחר שבתי המשפט אינם מחייבים תשלום תיווך בהעדר עמידה מלאה בתנאים הקבועים בחוק.

בנסיבות אלו יש לברר, האם החוק משפיע על ההלכה ובעקבות החוק והמנהג, גם על פי ההלכה אין חובה לשלם דמי תיווך כשלא הושלמו התנאים הקבועים בחוק. כגון בנידון שבפנינו, שהתובע לא נהג בהתאם להוראות החוק ולא החתים את המוכר על מסמך מתאים.

יש מקום לתלות שאלה זו במחלוקת הראשונים בגדרי דינא דמלכותא שהובאה ברמ"א סי' שסט סעיף ח' , וז"ל –

"י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלויים בקרקע. כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא. ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא. ולכן המלוה על המשכון, יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא, וכן הוא עיקר, וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ"ו סעיף ז'".

ובסעיף יא כתב הרמ"א –

"הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו. לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר - כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י בסימן כ"ו בשם תשובת הרשב"א). דלא אמרינן דינא דמלכותא, אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל (מהרי"ק)".

אך הש"ך סי' עג ס"ק לט חלק על הרמ"א, וכתב –

"לפי ע"ד דברי הר"ב צל"ע בעיקר הדין שכתב הר"ב שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים פרק חזקת הבתים סוף דף קפ"ט וז"ל, ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין לנו לדון אלא על פי תורתנו .... אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל".

לפי זה בנידון דנן, יש לתלות הלכה זו במחלוקת הרמ"א והש"ך. לפי דעת הרמ"א שהכריע בסעיף ח' כדעת היש חולקין ובצירוף דבריו בסעיף יא, גם עפ"י ההלכה יש תוקף לחוק. מאחר שהחוק חוקק על מנת להנהיג כללים ברורים ולהסדיר סדרים מתוקנים בשוק התיווך, ולמנוע טענות לזכויות בדמי תיווך במקרים בהם תרומתו של המתווך להשלמת העסקה היתה שולית או אינה ברורה. ויש מקום להגדיר את החוק, כחוק שנקבע "לתקנת בני המדינה". משא"כ לפי דרכו של הש"ך, מאחר שההלכה בעניין זה מפורשת וברורה, דינא דמלכותא אינו גובר על ההלכה.

יש מקום להוסיף טעם בהלכה זו, עפ"י דברי הרשב"ם במסכת בבא בתרא דף נד: שבאר את ההלכה "דינא דמלכותא דינא" וכתב –

"דינא דמלכותא דינא, כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא".

עפ"י דרכו, יש להגביל את כחם של קבלת בני המלכות לקבל את דיני המלך, בהתאם לעקרונות המבוארים לעיל, ומחלוקת הרמ"א והש"ך היא להגדיר בדיני ממונות מהו היקף כוחם של בני המדינה לקבל על עצמם חוקים הנוגדים את ההלכה.

ביחס להכרעה במחלוקת הרמ"א והש"ך, בספר ערך שי חו"מ סי' עג סעיף יד, נטה להכריע כשיטת הרמ"א אך לא קבע מסמרות, וכתב –

"ברמ"א ס"ס שס"ט כתב היכא דדינא דמלכותא לתקנת בני המדינה אזלינן בתרי', והש"ך סי' ע"ג סי"ד חולק, ובתומים ריש סי' כ"ו נוטה לדברי הרמ"א, וכן בשו"ת בית אפרים סי' ד' הביא דברי התומים ונוטה לדבריו, ובחתם סופר חו"מ סי' ס"ה כתב דהוי ספיקא דדינא ובחי' הרשב"א גיטין דף י' הביא דעות בזה עיי"ש ... לענ"ד עיקר כהרמ"א, דמבואר בפ"ק דב"ב ח: דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן, ולעיל סי' ב' מבואר דלכו"ע אם קבלו מדעת כולם בדיבור בעלמא נתקיים. וא"כ דינא דמלכותא שהוא לתקנת בני המדינה, הוי כהא דפ"ק דב"מ יב: עשו שאינו זוכה כזוכה מ"ט עניים גופייהו ניחא להוא עיי"ש. ה"נ ניחא לבני המדינה, והמלכות שליחותייהו עביד. אף דעכו"ם לאו בר שליחות, כיון דאין צריך רק הסכמה ... סגי בהסכמה ונתינת רשות ... וה"נ הוי כקבלו עליהן מדעת כולן".

ובספרו תשורת שי תניינא סי' נד חזר על דבריו בספרו ערך שי, וסיים –

"אף דאין דעתי העניה מכרעת בין הרמ"א והש"ך, מ"מ אם בא יבא הדין לפני דיין מומחה ויכשרו בעיניו וידין כמו שכתבתי אין להשיב כיון דדעת התומים ובית אפרים כהרמ"א ... ורש"ל כתב דהדיין יכול להכריע בפלוגתא דרבוותא, הובא באחרונים ובנה"מ בדיני תפיסה".

יש מקום לומר, שבנידון דנן אף לדעת הש"ך יש לחוק מעמד מחייב, וזאת אם למעשה נהגו עפ"י החוק.

ברמ"א חו"מ סי' שנו סעיף ז' כתב –

"דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות, מכח דינא דמלכותא".

וכתב על זה הש"ך סק"י –

"דהכי נהיגי עכשיו כו' מכח דינא דמלכותא כו', ואע"ג שהוכחתי לעיל סימן ע"ג סי"ד באריכות דלא אמרינן דינא דמלכותא מה שהוא נגד דין תורתינו, מ"מ דיינין הכי, ומשום הכי דייק שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו, כלומר דגם בישראל נהיגי כן ... ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק ל"ה וכמה דוכתי, י"ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן ודוק".

ובשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' עח כתב לאסור הדפסת ספרים בניגוד לזכויות יוצרים מטעם דינא דמלכותא האוסר לפגוע בזכויות יוצרים. וז"ל–

"מצד דינא דמלכותא אסור במדינתנו להדפיס. וכת"ה שאל אם נאמר בכגון דא דינא דמלכותא הואיל שסותר לדין תורה. הנה בהלכות אבדה סי' רנ"ט מבואר דמציל מזוטו של ים צריך להחזיר מצד דינא דמלכותא, ובסי' שנ"ו מבואר דצריך להחזיר מכח דינא דמלכותא דהכי נהיגי. וכתב הש"ך דמצד המנהג חייב להחזיר. ולפי זה י"ל ה"ה בזה שכבר נהגו שלא להדפיס מיראת המלכות, חייב להחזיק בדינא דמלכותא".

ובספר מקצוע בתורה (להג"ר אריה ליב צינץ ז"ל) הלכות הלואה סי' עג ס"ק כה דן במחלוקת הרמ"א והש"ך, וכתב –

"אפשר דכל מה שיפעול המנהג יפעול דינא דמלכותא ג"כ, דאם נפסוק עפ"י דינא דמלכותא הרי ממילא שיהיה מנהג קבוע כשנפסוק כן, ואמרינן בעניינים שהם תקנת בני המדינה יוקבע המנהג כן באמת. לכן במקח וממכר ושטר מתנה הנה מבואר בסי' ר"א דסיטומתא דהיינו רושם קונה באתרא דנהיגי למיקני קני ... א"כ כשנפסוק דינא דמלכותא לא יהיה נגד דין תורה שהרי כשיהיה מנהג קבוע יהיה עפ"י דין תורה כן, א"כ לא מקרי נגד הדת. אבל להאמין קרוב או פסול או עד אחד וכדומה, לפי שהתורה פסלתן בזה לא שייך לומר שיכולים להתנהג שיהיה עד אחד נאמן או קרובים ... לעשות חוק נגד התורה שיהיה ע"א נאמן או קרובים לא תהיה כזאת בישראל, וכן לקבוע חוק ומשפט לבטל ירושת הבעל חלילה וכדומה יותר עניינים שמפורשים בתורה ואין טעם להנהיג בענין אחר לא מהני דינא דמלכותא".

ובמסקנתו כתב הג"ר אריה ליב צינץ ז"ל –

"והגם שאיני כדאי להכריע בין הרים גדולים, מ"מ הנכון כמ"ש, דבדברים שיש יכולת לתקן לתיקון המדינה, שפיר מהני דינא דמלכותא שינהגו כן. אבל דברים שאין טעם לתקן שיהיה נגד הדין תורה, לא מהני דינא דמלכותא נגד מלכו של עולם לעקור דין תורה ח"ו".

וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קסז שכתב לבסס המנהג לפסוק פיצויי פיטורין על יסוד דברי הרמ"א והש"ך בסי' שנו, הנזכרים.

הבית יצחק בתשובתו הנזכרת כתב סברות נוספות לתת תוקף לחוק שמירת זכויות יוצרים. סברא אחת כתב להסתמך על תשובת החתם סופר, וז"ל –

"ועיין חתם סופר חחו"מ סי' מ"ד, מבואר ג"כ דכל שהיא תקנה לטובת בעלי אומנים, מחוייבים להחזיק בדינא דמלכותא, וכ"ש הכא שהוא תקנה לטובת המחברים".

יצויין שתשובת החתם סופר מתייחסת לחוקים שהשלטונות קבעו להסדיר את סדרי העבודה והתשלום בין המתווכים, מכיון שזו תקנה לטובת בעלי האומניות. וה"ה בנידון דנן החוק קבע סדרים מתוקנים לטובת הקונים והמוכרים שידעו באילו נסיבות הם מחוייבים בדמי התיווך.

טעם נוסף כתב הבית יצחק –

"גם י"ל, דדוקא מה שהוא נגד דין תורה להפסיד ממון על ידו, הדין תורה בתוקף, אבל בדבר שדינא דמלכותא הוא להפסיד מניעת הריוח דלא מיקרי היזק. ההכרח מצד דין תורה, לקיים דינא דמלכותא, מה"ט דאבידה צריך להחזיר".

גם סברא זו מחזקת את פסק הדין בנידון דנן, שלא לחייב שכר טרחה למתווך שלא עמד בתנאים הקבועים בחוק.

העולה מכל האמור –

יש מקום לתת תוקף לחוק שעיקר מגמתו לתקנת בני המדינה, ואף פשט המנהג בין הסוחרים לנהוג עפ"י הוראות החוק.

אמנם בהתאם לדרך זו, גם בחוק שעיקר מגמתו להסדיר סדרי מסחר וכיוצ"ב, אם החוק ביסודו מיוסד על השקפת עולם מובהקת כחילופית להשקפה התורנית, ועפ"י התורה לא היה מקום להנהיג מנהג סוחרים בהתאם לתפיסת עולם כזו, לא יהיה תוקף לחוק כזה. וכמו שכתב בתשובת חבצלת השרון חחו"מ סי' ח' ששלל את התוקף של חוק הגנת הדייר וז"ל –

"בשעת המלחמה דאז היה באמת עת לחץ ודוחק ... אבל עכשיו השכל גוזר להיפך שזה עוול גדול נגד בעלי הבתים שמתקיים שורך טבוח וכו' וזרים שולטים ברכושם ואין להם מושיע ... ובפרט שידוע לנו שעיקר החזקת החוק הזה הוא בא ע"י איזו נבחרים חפשיים שיש בהם דעות ושיטות הקאמוניסטען וסאציאליסטען ללחוץ את העשירים ולקחת ממונם שכל אלו השיטות הם נגד דעת תורה, וחלילה לומר בזה שזה יהיה מקרי דין גמור עפ"י דעת תורתינו הקדושה".

אמנם ביחס לחוק הגנת הדייר, בספר אהל יהושע (להג"ר יהושע באמבאך) ח"ב סי' יא, בתשובה מבן המחבר, כתב אודות חוק זה, שאביו בתשובותיו סבר שלא לתת תוקף לחוק עפ"י דין תורה, עפ"י דברי הש"ך דלא מהני דינא דמלכותא לעקור דין תורה. אך חזר והוסיף –

"אולם שמוע שמעתי מאחי הרב הגדול שליט"א, שאאמו"ר זלה"ה חזר מזה ואמר לו מילתא בטעמא, כי דברי הש"ך לא נאמרו רק בדורות הראשונים שכל נימוסי המלכות נחתכו ונקבעו רק על ידי המלך יועציו. משא"כ בדורות הללו שכל מדינה יש לה בית הנבחרים מכל המדינה (פארלאמנעט) וכל החוקים נחתכים עפ"י הנבחרים האלה, מעתה כל מה שעושים ומתקנים לטובת המדינה הוה כקיבלו עליהם כל החוקים, יען שכל אנשי המדינה בוחרים צירים לבית הנבחרים ושולחים אותם לתקן להם תקנות טובות ומועילות, אשר על כן בדברים שבממון אף שהוא היפך מדין תורה יש להם הכח והעוז לתקן תיקון המדינה, וכל מה שעשו הנבחרים נחשב כמו שעשו הקהל בעצמם תקנה דשלוחו של אדם כמותו", עכ"ל.

אך לפי האמור, גם חוק שנחקק בבית הנבחרים של כל המדינה, יקבל תוקף מחייב בכפוף לכך שהחוק מיועד לתקנת בני המדינה ולא נועד להחליף דיני תורה ברורים כדיני ירושה או עדות, אלא בא לתקן תקנות שאין עניינם עקירת דיני תורה הקיימים. בנסיבות אלו לא יהיה כח החוק עדיף מתקנות קהל, שאינם רשאים לתקן תקנות שביסודן מיועדות ליצור מערכת חוקים חילופית לדיני תורה.

דינא דמלכותא בארץ ישראל

אמנם ידועה שיטת הר"ן במסכת נדרים (כח.) שכתב –

"כתבו בתוספות, דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין".

אך כבר כתב בחתם סופר בתשובה הנזכרת (חו"מ סי' מד) על שיטת הר"ן –

"מ"מ נ"ל דלא פליג אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם ס"ל לא שייך לומר בני מדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ, וא"כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי או"ה, אבל במנהגי ונימוסים כמו ב"ב נ"ד ע"ב מודה ר"ן, דהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה".

מלבד זאת, הב"י בספרו לא הביא את שיטת הר"ן להלכה, ועיין בביאור הגר"א סי' שס"ט ס"ק לה שעל דברי הרמ"א בדעה ראשונה שם דדינא דמלכותא דינא רק במסים ומכס התלויים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, כתב הגר"א שדעה זו תואמת לסברת הר"ן. ומשמע שלדעה השניה שהרמ"א הכריע כמותה, דינא דמלכותא דינא בתוקף גם בארץ ישראל.

ובפד"ר כרך ה' עמ' 269 בפסק דין של ביה"ד הגדול כתב הגר"ע הדאיה ז"ל –

"בעיקר הדבר, אם יש במדינת ישראל הכלל של דינא דמלכותא דינא, כבר הארכתי בספר ישכיל עבדי ח"ו סי' כ"ח, ובאתי למסקנה שיש דינא דמלכותא במדינת ישראל, ע"ש ואכמ"ל. אף דשם סיימתי בזו הלשון, שזה רק בדבר שאינו נגד ההלכה, הנה גם כאן לא היה זה נגד ההלכה כפי שביארתי ושאבאר - אם הסוחרים היו נוהגים בכך. ולכן אף שלא היה מנהגם בכך רק עתה ע"י דינא דמלכותא כיון שסו"ס עתה נהגו כולם בכך משום דינא דמלכותא, הדר דיניה כשאר כל מנהגי הסוחרים דדינא יתיב שמנהגם מנהג ולא מקרי נגד ההלכה, מכיון דאף בלי טעם דדינא דמלכותא אם נהגו בכך מנהגם מנהג, א"כ דינא דמלכותא לא מגרע המנהג, אלא אדרבה נותן לו תוקף יותר, וזה פשוט".

מסקנת הדברים

גם על פי ההלכה יש תוקף לחוק שנקבע להסדיר סדרי מסחר מתוקנים, אם למעשה כבר נהגו הסוחרים עפ"י חוק זה, והחוק אינו מיוסד על מערכת חוקים שנועדה להיות חילופית לדיני התורה, אלא תפיסת העולם העומדת מאחרי החוק היא לתקן תיקונים טובים ומועילים, ולא באה להשליט תפיסת עולם המנוגדת להשקפת עולם של תורה.

למרות האמור, בנידון דנן אמנם אין למתווך את האחוז המקובל כשכר טרחה למתווך, אך יש לשלם לו שטר טרחה בהתאם לשעות העבודה שהשקיע.

מסקנה דומה מצאתי בשו"ת מים רבים (להג"ר רפאל מילדולה ז"ל) ח"ד סי' כז שאמנם פסק לחייב שכר תיווך בשיעור המקובל, אך הוסיף –

"מיהו, באותם המקומות שהסרסורים הם נקובים בשמות ופורעים מס למלך על האמונות שלהם, ושכרם קצוב כך למאה. ודאי שהשדכן אם אינו מהנקובים בשמות אינו יכול לתבוע כך למאה כפי קצבת הסרסור, אלא שמין לו שכר טורחו ויפשרו ביניהם על שיעור שכרו, וכן מסתבר והדברים פשוטים הם".

דהיינו, בתשובה זו קבע שאמנם המתווך אינו זכאי לשכר טרחה כפי האחוזים המקובלים לתשלום למתווך, וזאת בהתאם לחוק והמנהג שנהג בזמנו, שרק מתווך רשום ומוכר, המשלם מס על שכרו, יקבל בהתאם לתעריף זה. אבל אם אדם שאינו מתווך מקצועי עשה פעולת תיווך, אין חייבים לשלם לו את שכר התיווך הנהוג, אבל יש לשלם לו שכר טרחתו, ועליהם להתפשר בעניין זה.

עפ"י סברת תשובת מים רבים הנזכרת, גם כעת אמנם החוק פטר מהחובה לשלם את האחוז המקובל, למתווך שלא עמד בתנאי החוק. אך עדיין יש מקום לפיצוי עבור הטרחה שטרח להשלמת העסקה. דהיינו ביחס למתווך העומד בתנאי החוק, יש לשלם לו כפי שסוכם מראש או כמקובל, בלא כל בחינה נוספת של היקף הטרחה וכיוצ"ב. אך כשאינו זכאי לכך, יש לשקול בכל מקרה לגופו לפצותו בהתאם לטרחה. ובודאי כשבית הדין הוסמך לפשר ביניהם, כפי נידון דנן, ראוי לפשר בקביעת שכר טרחה בכל מקרה לגופו.

על כן יש לברר מה היה היקף שעות העבודה שהמתווך טרח להשלמת העסקה, לקבוע תעריף לכל שעת עבודה, ולחייב את המוכר בהשתתפות במחצית שכרו.