טענת הקונה על פגם בסחורה ותביעה להשבת צ'ק שנגבה שלא כדין

המקרה הנידון

הצדדים הופיעו לדיון בבית הדין בתביעת בעלי נגריית א. הנתבע הוא ב.

הצדדים חתמו על שטר בוררות המסמיך את בית הדין לדון בעניינם, ונערך דיון שבו הצדדים השמיעו את טענותיהם.

התובעים טענו שהנתבע הזמין מהנגריה שברשותם עבודת נגרות, הכוללת יצור ארונות חדר שינה ומזנון. בעת ההזמנה שולם סכום כסף בסך 70,000 ש"ח וכנגד זה ניתן על ידי התובעים צ'ק ביטחון בסכום זה של 70,000 ש"ח. הסחורה סופקה ללקוח באיחור.

התובעים לא קבלו חזרה את צ'ק הביטחון הנ"ל, והעניין נשכח מהם. לאחר זמן רב הנתבע פדה את הצ'ק, וכמו כן הוגשה מטעמו תביעה משפטית בבית המשפט כנגד בעלי הנגריה. עיקרה של התביעה מתייחסת לטענה שהתגלו תולעים בארונות, ועקב כך דורשים את כספם חזרה ופיצוי נוסף. לבית הדין הוצגה חוות דעת מומחה מטעם הנתבע המפרטת את עמדתו ביחס לתולעים שהתגלו.

נושאים הטעונים בירור

ראשית, עלינו לדון האם הנתבע היה רשאי לפדות את הצ'ק שהיה ברשותו. יצויין שהצ'ק ניתן להבטחת הספקת הסחורה, ואכן הסחורה סופקה, אם כי באיחור של מספר חדשים. הצ'ק לא היה מיועד להבטחת הלקוח מפני תביעות העשויות להתעורר כעבור מספר שנים, אלא שהנתבע מצא לנכון לתפוס בסכום זה של 70,000 בטרם ניגש לתביעה המשפטית, ונראה שהנתבע נהג בזה שלא כדין.

הנתבע טוען שהסחורה הייתה פגומה כבר בעת קבלתה, אך התובעים טוענים, כי מאחר שהתולעים נמצאו לאחר ארבע שנים, קיים סיכוי סביר שהסחורה נפגמה בביתו של הנתבע, מאחר שתולעים כאלו יכולים לעבור באוויר מרהיט אחד לשני, ויתכן והתולעים עברו מרהיט עץ אחר פגום שלא סופק על ידם.

למעשה בפנינו ספק, האם הסחורה סופקה כסחורה פגומה, או שנפגמה בבית הלוקח, אך קשה ואף בלתי אפשרי לברר ספק זה ולהוכיח כאחד הצדדים, ועלינו לקבוע על מי מוטלת חובת ההוכחה. וכן מי יחשב כמוחזק, האם בנסיבות הנוכחיות הנתבע מוחזק, לאחר שכבר פדה את הצ'ק בסך 70,000 ש"ח.

א. על מי מוטלת חובת ההוכחה

קיי"ל במסכת כתובות דף עו: -

"כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה".

וכתב הרא"ש סי' טז –

"פירשו חכמי אשכנז וצרפת דכל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה בין להוציא בין להחזיק ממון שבידו, מדפריך לקמן והא ספקא ברשות טבח אתיליד והיינו להחזיק".

והטור חו"מ סי' רכד כתב –

"לא מיבעיא כאן שהוא בא להוציא, אלא אפילו להחזיק מה שבידו עליו להביא ראיה. כגון שלקח בהמה מחבירו ושחטה ומצא נקב בבית הכוסות, דקיימא לן הוגלד פי המכה בידוע שנעשה ג' ימים קודם שחיטה ואם שחטה בתוך ג' ימים שקנאה הוי מקח טעות, לא שחטה תוך ג' ימים הוי ספק אם היה כן בשעה שקנאה או לא. וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה שהיתה טרפה בשעה שקנאה, או יפרע, אפילו אם הוא מוחזק, שעדיין לא פרע המעות".

וכן פסק בשו"ע סי' רכד סעיף ב'.

כתב בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (מובאת במרדכי כתובות סי' ר' ובהגהות מיימוניות בתשובות השייכות לספר קנין סי' ז') –

"על אודות הסוס שמכר ראובן לשמעון, ושוב נמצאו בו מומין ביד שמעון, והוא טוען שברשות ראובן נעשו המומין, והוא אומר לא כי אלא ברשותך נעשו. נראה כיון דאין הדבר ידוע בעדות שהיה מום זה מעיקרא ברשות ראובן, על שמעון להביא ראיה, כדמסקינן בפרק המדיר כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה. ואפילו לא יהב שמעון אכתי דמי הסוס לראובן, מפקינן מיניה ויהבינן לראובן. אמנם ראובן צריך להשבע שלא ידע ולא הרגיש במום זה מעיקרא. דכיון דראובן היה לו לידע אם היה בו מום זה מעיקרא, יש לו להשבע שאינו יודע ולא הרגיש במום זה. דאפילו המוחזק לא פטרינן ליה כשהוא טוען איני יודע אם הייתי חייב מנה מעולם, כ"ש דלא מצי לאפוקי ממון מחזקתיה בלא שבועה. ואין לדחות דשאני התם דשכנגדו טוען ברי מנה לי בידך. דמ"מ טובא אשכחנא כ"ה היכא דאחד יש לו לידע ושכנגדו אין לידע, לא יטול בלא שבועה, כגון המכיר כליו וספריו ביד אחר כו' עד ישבע כמה הוציא ויטול, והמוציא הוצאות על נכסי אשתו וחנוני על פנקסו וכאלה רבות ... ואם ראובן אינו רוצה להשבע שלא ידע מום זה מעיקרא, אז שמעון פטור דמשיכה בטעות היא, דכיון דמום בסתר הוא זה וליכא למימר ביה ודאי ראה ונתפייס, והדר זביני אפילו אם כבר קיבל ראובן המעות".

ובספר עין יצחק (להגרי"א ז"ל) ח"ב סי' סה סק"כ כתב –

"ביאור הדברים, דהכלל דכל הנולד ספק ברשותו הראיה, דטעמו דכיון דהוחזק לנו מעיקרא ענין מעשה המכירה והקידושין, והוחזק לנו החפץ שהוא של הלוקח ע"י אוקי אחזקה, ע"כ אין לנו לבטל מעשה המכירה וקידושין, וכמש"כ התוס' בחולין (דף נ"א) להדיא בתירוצו הא' שם דלקיים המכר סברא הוא דאין לנו לבטל למה דאיתחזק לנו מקודם ... ומה דאיתחזק לנו עדיף מן אוקי אחזקה דאינו בירור לשעתו רק דמוקמינן על חזקה דמעיקרא, וכמו דכתב הריב"ש להדיא בכוונתם, דעיקר הטעם הוא לפי דהוחזק לנו מעשה המכירה מקודם, וכיון דלא איתרעי מה דהוחזק לנו מקודם משום דהא אין מחזיקין מרשות לרשות, ע"כ סמכינן להוציא ממון עי"ז הסברא, וכמש"כ התוס' בחולין והריב"ש להדיא כנ"ל, משום דאיתחזק לנו לשעתו דהמכירה היא מכירה מעליא".

ובשו"ע סי' רלב סעיף טז פסק –

"ראובן שמכר לשמעון גבינות, ולאחר שלשה ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון גדול. ישאלו לעושי גבינות בכמה זמן ראוי לבא ריקבון ועיפוש כזה, אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר, נמצא שהיה מקח טעות, ואם הדבר ספק, המוציא מחבירו עליו הראיה".

ומבואר שבנידון זה של גבינות לא אמרינן "כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה". וכתב הסמ"ע ס"ק לה לבאר –

 "לא דמי למוכר לחבירו בהמה לשוחטה ונמצאת טריפה ואין ידוע אם קודם הקניה נטרפה דפסק הטור ומחבר בסעיף יא דעל הלוקח להביא ראיה, ואם אין לו ראיה מוציאים המעות מידו. דשאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה וסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק, ואמרינן כאן נמצא כאן נתהוה המום, משא"כ גבינות דאין להם חזקה, דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע".

לפי זה, הנידון שלפנינו ודאי אינו דומה לדין הגבינות, מאחר שאין דרכם של מוצרי עץ להתליע, ויש לקבוע מאחר שהספק נולד ברשות הלוקח הנתבע, עליו להביא ראיה לטענתו, ואם לא יביא ראיה, אין מקום להורות על ביטול המכר.

על כן יש מקום לקבוע פרק זמן שבו הנתבע יוכל להוכיח את טענותיו. ולפי המבואר בתשובת מהר"ם יהא מקום להטיל על התובע שבועה שלא ידע מהמום בעת שהסחורה היתה ברשותו.

ב. דינו של סכום הכסף שנגבה באמצעות גביית צ'ק ביטחון

יש מקום לברר האם יש להורות לנתבע להשיב את סך 70,000 ש"ח שברשותו, ולאחר מכן להשלים את הבירור שהוטל על הנתבע.

הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' ד' כתב

"י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו, כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון, יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין, (מהרי"ק שורש קס"א)".

בדברי מהרי"ק הדברים התבארו יותר. המהרי"ק מביא מדברי המרדכי דלא אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה אלא כשרוצה לתפוס ממון שלו הנמצא ביד אחר, משא"כ כשתופס ממון אחר. ועל זה כתב מהרי"ק –

"לא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין, לגבות ממון בשביל ממון אחר או להכות את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון, בכה"ג שייך למימר דינא לנפשיה, אבל בכה"ג לא מקרי אלא תופס בכולי תלמודא".

הרי מבואר, שאדם יכול לתפוס מממון חבירו ובלבד שמיד לאחר מכן ירד עמו לדין. ולפי שיטה זו, לא היה מקום לטרוניא על הנתבע, אילו היה תופס, דהיינו פודה את הצ'ק, ומיד לאחר מכן מבקש לקיים את בירור הסכסוך בדין תורה. ואילו היה נוהג כך, לא היה ניתן להוציא ממנו עד להשלמת הדיונים.

אלא שבט"ז כתב בביאור שיטת מהרי"ק והרמ"א, וז"ל –

"נראה בכוונתו דלא יפה כחו בחלוקה השניה שיהיה נאמן עליו באומרו שהוא שלו כשתפסו בעדים, אלא כל שאין לו מיגו, ודאי מוציאין ממנו. אלא דנתכוין לומר דלא עשה איסור בזה, משא"כ אם לא היתה לו טענה על גוף החפץ, אלא על איזה חוב מצד אחר, עושה איסור במה דעושה דין לעצמו דתופסו בלא רשות בית דין, אבל בזה אין עושה איסור, ומ"מ כשבאין לבית דין יקוב הדין ביניהם ולא מקרי זה מוחזק כל שהוציאו בפני עדים, וכן משמע בסמ"ע סק"ג. ומו"ח ז"ל חולק על דברי מהרי"ק הללו כי הבין ממנו דס"ל דיכול לתפוס באין חפץ מבורר ותפיסתו הוי תפיסה, ובאמת גם מהרי"ק לא נתכוין בזה, אלא כמו שכתבתי".

ובנתיבות המשפט סי' ד' סק"ג כתב בביאור שיטת מהרי"ק -

"מוכח בהדיא מדברי מהרי"ק דכל שתופס דרך גוביינא, דהיינו שאינו יורד לדין רק שגובה לעצמו בלא בית דין, זה נקרא עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כי אם כשיש לו טענה על גוף החפץ. אבל תפיסה בעלמא, דהיינו שתופס והולך לבי"ד מיד, לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה. דאין זה מעשה דיין, ומותר בכל ענין פי' אפילו אין לו טענה על גוף החפץ רק שנתחייב לו מכח גזילה. אבל ודאי דאסור לתפוס כי אם במקום שיהיה מועיל בתפיסתו לפני בית דין, כגון בלא עדים או שיהיה מועיל לפני בית דין מכח טענת קים ליה, כמו בעובדא דמהרי"ק. אבל לתפוס בעדים שלא יהיה נאמן לפני בית דין ודאי אסור. וגדולה מזו נראה, דאפילו יודע שיהיה נאמן לפני בי"ד במגו דהחזרתי אסור לו לתפוס בעדים דהא יהיה מוחזק בגזלן ויעשוהו חשוד, כמבואר בב"ב גבי נסכא דרבי אבא. דהאיך יעלה על הדעת שיהיה מותר, הא כיון שמוחזק בגזלן ארבעין בכתפיה".

ובנתיבות דיני תפיסה סעיף ז' כתב -

"אם תפס חפץ וטען שיש לו על בעל החפץ ספק חוב שהוא דררא דממונא, כיון דלאו על גופו של חפץ קטעין לא מהני תפיסה כיון שהוא ספק במציאות איך היה הדבר".

במקרה הנוכחי, הנתבע תפס תפיסה המוגדרת כתפיסה בעדים, מאחר שמתוך הרישומים בדפי החשבון בבנק עולה בבירור שהוא הוציא את סכום הכסף בסך 70,000 ואינו יכול להכחיש זאת.

הנתבע לא היה רשאי לתפוס, ותפיסה זו נחשבת כמעשה גזל. לפי המבואר בדברי הט"ז, הנזכרים לעיל, אין בכוחה של תפיסה כזו להעמידו בגדר של מוחזק. אך אפילו אילו היה מוחזק, הרי שבנסיבות הנוכחיות שהובררו לעיל, אם לא יעלה בידו להוכיח את טענתו, היה מחוייב בתשלום מלא עבור הסחורה, אילו לא היה עדיין משלם את מלוא המחיר של הסחורה, נשוא הדיון.

ובנתיבות המשפט דיני תפיסה סעיף יז -

"תפיסה ברשות מהני אפילו בטוען שמא ואחר שנולד הספק, ולא נקרא תפיסה ברשות כי אם כשהתפיסוהו הבעלים על ספק זה ... ולא מהני התפיסה רק כשטוען ברי ... וכן בחו"מ סי' רכ"ד אף שהוא תפיסה ברשות, מ"מ לא הוי ספק השקול דיש להשני חזקה דכאן נמצא".

על כן לא מועילה תפיסתו בסכום כסף השייך לתובעים.

ויעויין בספר ים של שלמה ב"ק פ"ב סי' ה' שאם התופס תפס שלא כדין, נזקקין להוציא גזילתו.

ומאחר שאנו דנים את סכום הכסף כגזול ביד הנתבע, אין מקום לטענה לתשלום הריבית שסכום זה צבר, ועליו לשם כעין שגזל, דהיינו 70,000 ש"ח בלבד.

ג. תביעות נוספות שעלו

במקרה שלפנינו, קיים נושא נוסף לדיון והוא טענת התובעים כי סיפקו לנתבע ארון אמבטיה ולא קבלו תשלום. הנתבע טען כי במועד קודם להספקת הארון, עקב אי עמידת התובעים בתנאי לוח הזמנים להזמנה, הובטח לו לקבל "צ'ופר", וסבר כי הארון הנ"ל ניתן לו במתנה כ"צ'ופר" המובטח. הנתבעים תבעו את תשלום הסכום מחוייב עבור הארון והתנגדו לטענה שהארון ניתן במתנה. הנתבע הסכים כי לא נאמרו דברים מפורשים שהארון יהיה במתנה.

הנה מצינו דיון בפוסקים ביחס למי שמהנה את חבירו בסתמא ובלא להודיעו אם הדבר ניתן תמורת תשלום או במתנה, האם יכול לאחר מכן לתבוע ממנו לאחר מכן תשלום.

הר"ן במסכת נדרים בפרק אין בין המודר דף לג: הביא דעת הרשב"א והסכים עמו שכל המפרנס סתם חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והויא לה כלוותה ואכלה, והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרינן במתנה יהיב ליה אלא לשם הלואה מיורד לשדה חברו ונטע שלא ברשות, דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי.

וכן בתשובות הרדב"ז ח"ג סי' תרטו כתב –

"כללא דמילתא דכל המהנה את חבירו סתם במאכל ומשקה וכסות ודירה סתם ולא פירש שהוא דרך מתנה וגם לא פי' שהוא דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו".

והרמ"א בסי' רסד, ד פסק שכל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עימדי, הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו. וכתב הט"ז שלהלכה אנו פוסקים כשיטת הרמ"א שהמהנה לחברו סתם אינו מתכוון לשם מתנה אלא לשם הלואה, וחייב לשלם לו, וכן דעת הבית שמואל באה"ע סימן ע', וכן דעת הגר"א בביאורו.

ואף שהפוסקים האריכו בשאלה זו עיין חתם סופר חחו"מ סי' קיט, ועיין מש"כ לעיל סי' כא, עכ"פ אם המהנה הוא אדם שדרכו לספק סחורה או שירות בתשלום בלבד, כגון סוחר או נהג מונית וכדומה, כל עוד לא נאמר בפירוש שהסחורה או השירות מסופק בחינם, א; אם השירות ניתן בשתיקה, המקבל חייב בתשלום. עיין בשו"ע חו"מ סי' קפה סעיף ו' ברמ"א "ראובן היה לו בית למכור" וכו' ובביאור הגר"א במש"כ "וכן בסרסור כיון שהוא עשוי למכור", ועל כן נידון כיורד לשדה העשויה ליטע.

על כן במקרה שלפנינו שבעלי הנגריה רגילים לספק סחורה תמורת תשלום בלבד, כל עוד לא נאמר בפירוש שהסחורה מסופקת בחינם, הלקוח מחוייב במלוא התשלום. מאחר והנתבע מודה שלא נאמר דבר בפירוש שהסחורה מסופקת בחינם, לא היה רשאי להמנע מתשלום על בסיס ההנחה שהארון ניתן בחינם.