תנאי שכר של עובד שעבר למעביד חדש

תביעת מורה כנגד הנהלת בית הספר

פרטי המקרה הנידון

בפני בית הדין תביעת ממון לתשלום שכר עבודה וזכויות ממון נוספות שהגישה התובעת כנגד תלמוד תורה א. התקיימו שני דיונים, הדיון הראשון התקיים בנוכחות התובעת והרב ג., מנהל תלמוד תורה א. ובדיון השני נוספו הרב ד. שתחת חסותו הת"ת הנזכר, והיה שותף למגעים של הנהלת תלמוד תורה א. עם התובעת. וכן השתתף בחלק מהדיון השני, הרב ה. שהיה המעסיק של התובעת כשעבדה בגן הילדים של ו..

להלן פרטי המקרה בקצרה

התובעת החלה עבודתה בר"ח חשון תשנ"ט בגן ילדים, השייך למוסדות ו., בתנאי העסקה המקובלים בגני ילדים השייכים ל"בית יעקב", מלבד שבהתאם לבקשתה, קבלה את שכרה במזומן וללא תלוש משכורת.

לקראת חדש אלול תש"ס הוחלט במוסדות ו. להפסיק את פעילותו של גן הילדים, ולהעביר את הילדים לתלמוד תורה א. שגם הם הפעילו גן ילדים. למעשה התבצע מיזוג של שני הגנים לגן אחד, כשהנהלת ת"ת א. בלבד מפעילה את הגן המורחב, ומוסדות ו. ניתקו את הקשר לגן הילדים. התקיימו מגעים בין הרב ה. מטעם ו. לרב ד. והוחלט לבצע את התכנית הנ"ל.

התובעת דיברה עם הרב ה. שהודיע לה שהוחלט לסגור את הגן של ו. ולהעבירו לא. ולדבריה, הנ"ל אמר לה כי היא תמשיך לעבוד תחת חסות א. באותם תנאי עבודה ותנאי שכר.

בחדש אלול תש"ס גן הילדים המשיך את פעילותו באותו מקום, במבנה של מוסדות ו., ולאחר סוכות תשס"א בוצעה העברה למבנה השייך ל - א.

יצויין כי בטרם החלה שנת הלמודים, דהיינו לפני אלול תש"ס, לא נערך כל הסכם שכר או הסכם אחר הקובע את תנאי העסקתה של התובעת בת"ת א. ולמעשה התובעת החלה לעבוד בשנת לימודים זו במסגרת חדשה, ובלא ליצור כל קשר עם המנהל המעסיק אותה, רק הודיעו לה כי עליה להפעיל את הגן ולהעבירו למבנה של ת"ת א., לאחר מספר שבועות התקיימה פגישה במגמה לגבש חוזה עבודה אך עקב חילוקי דעות בין התובעת להנהלת א. לא הושג הסכם. מטעם הנהלת א. הודיעו לתובעת שאם אינה מסכימה לחתום על הסכם עבודה, היא תחשב כמפוטרת.

חילוקי הדעות שמנעו השגת ההסכם היו נעוצים בכך שהתובעת סברה כי עבודתה ב - א. נחשבת כהמשך רצוף של לעבודתה במקום העבודה הקודם בגן של מוסדות ו., וטענה כי הובטח לה ע"י הרב ה. שתמשיך להיות מועסקת באותם תנאים, ולדבריה הבינה כי הדבר נאמר על דעת הנהלת א. לעומת זאת מהנהלת א. טענו כי שמעו על תנאי העסקת התובעת במוסדות ו., אך לא התחייבו לקבל על עצמם להשאירה באותם תנאים. הרב ד. טען - "ברור שאנחנו ראינו אותה כעובדת חדשה לכל דבר ועניין, רק גובה המשכורת הקודמת שלה תשאר".

למעשה חילוקי הדעות באו לידי ביטוי בשאלת העסקתה עם תלוש משכורת, וכן בשאלת היקף החופשה, האם תקבל חודש חופש בלבד כמקובל ב-א. או חודשיים כפי שקבלה קודם לכן, וכן היו פרטים נוספים השנויים במחלוקת.

מאחר שחילוקי הדעות לא יושבו בהסכמה, התובעת ראתה במעסיק כמי שמרֵע את תנאי העסקתה ומפטרה שלא כדין, והמעסיק ראה את העובדת כמי שאינה מוכנה לקבל על עצמה את תנאי העבודה המקובלים ב - א. התובעת הפסיקה לעבוד והגישה לבית הדין תביעה לקבלת פיצויי פיטורין עבור כל שנות עבודתה עד לסיום שנה"ל תשס"א, וכן תביעות נוספות כמפורט בתיק.

בתאריך כב אייר תשס"א ניתנה בבית הדין החלטה הקובעת כי לא ניתן לחייב את ת"ת א. להעסיק את התובעת בלא תלוש, בניגוד לחוק. לאחר מכן התובעת הופיעה ובקשה לעבוד עם תלוש, אך עקב חילוקי דעות בנושאים אחרים לא הושגה הסכמה, ולמעשה התובעת לא חזרה לעבודה.

א. עובד שעבד בלא הסכם שכר מוקדם

מתוך דברי מנהלי מוסדות ו. ו - א. שהופיעו בבית הדין מתברר כי התובעת הועסקה בשנת תשנ"ט - תש"ס ע"י מוסדות ו. בגן ילדים, גן הילדים נסגר, והחל מחדש אלול תש"ס התובעת הועסקה על ידי מעסיק חדש. התובעת טעתה וסברה כי עבודתה ב - א. נחשבת כהמשך לעבודתה ב - ו., ולא ראתה לנכון לחתום הסכם חדש עם המעסיק החדש. אך טעות בידה, מאחר שלא נמצא יסוד שלא לראות בתלמוד תורה א. מעסיק חדש. גם אם האמת כטענת התובעת שהרב ה. אמר לה שתמשיך לעבוד באותם תנאים, אך מאחר שהוא חדל להעסיקה, ולא התמנה כשליח מטעם א. לנהל מטעמם מו"מ או להודיע דבר מטעמם, הרי שמכאן ואילך הוא אינו האדם המוסמך להודיע לה מה יהיו תנאי העסקתה אצל המעסיק החדש, וכל מה שנאמר על ידו אינו מחייב את א. ומאידך המעסיק החדש לא דבר עמה בטרם החלה לעבוד, ולמעשה גם אחר כך לא הושג ביניהם כל הסכם.

על כן יש לדונה כמי שפוטרה מעבודתה בגן של ו. והחלה עבודה חדשה בת"ת א. את תביעת פיצויי הפיטורין בגין שנת תשנ"ט ושנת תש"ס עליה להפנות למעסיק הראשון.

ביחס לעבודתה בת"ת א. יש לדונה כמי שעבדה את כל תקופת עבודתה בלא כל הסכם. העובדת סברה בטעות שקיים סיכום המחייב את המעסיק להשאירה בתנאי העסקתה הקודמים, ומאידך המעסיק יודע שאין הסכם, אך נמנע מלערוך חוזה בטרם החלה לעבוד. המעסיק החדש מודע לכך שיש לקבוע עמה חוזה עבודה, אך איפשר לתובעת לעבוד תקופה מסויימת בלא חוזה מפורט, מלבד גובה השכר שקבל על עצמו להמשיך לשלם את השכר שקבלה קודם לכן.

ובטרם נברר הדין במקרה בו לא נקבעו מראש תנאי העסקה, נקדים כי דרך זו שבה נהגו מנהלי ת"ת א. שלא הזמינו את התובעת, בטרם החלה שנה"ל, לסכם עמה את תנאי העסקתה, ולהודיע לה את התנאים המקובלים עליהם, אינה דרך ראויה על פי דין תורה. להלן מה שכתב בזה החפץ חיים בספרו אהבת חסד (סוף חלק א' בהערה, דף כא:), וז"ל -

"אעתיק בכאן דבר עצה אחת הנוגעת לענין איסור גזל ועושק שכר שכיר, הוא, שכל אדם המבקש לאדם אחר שיעשה לו איזה פעולה בשכר, יקצוב עמו המקח בתחילה. דאל"כ עלול מאד להיות גזלן ועושק שכר שכיר אם לא ירצה להיות ותרן גדול בממונו כדי לצאת מן הספק ... מצוי מאד שאחר הפעולה יש ויכוח בין האומן לבעל הבית בענין שילום השכר, ולכשיפרדו כל אחד חושב בנפשו שהוא נגזל מן השני, אך שאינו רוצה לריב עמו, אבל אינו מוחל לו בלב שלם. ולפעמים ג"כ יש מריבה ביניהם, ומדינא הוא כמנהג המדינה לפי המקום והזמן, ואם יפחות לו אפילו פרוטה אחת מזה, יקרא עבור זה מן התורה בשם גזלן ועושק שכר שכיר, ומי יוכל לידע את מנהג המדינה בכל פעולה ופעולה לפי עניינה, ובעל כרחו אם ירצה לצאת ידי חובה בלי פקפוק יהיה מוכרח תמיד ליתן לבעל מלאכה כפי מה שהוא רוצה, וזה ג"כ קשה מאד, על כן הרוצה לצאת ידי שמים יקצוב עמו בתחילה ויצא מידי כל ספק, וגם הבעל מלאכה יוזיל לו על ידי זה, כי אז הברירה בידו ליתן לאחר. ובפרט מי שהוא תלמיד חכם בודאי יעשה כן, דאל"כ מלבד חשש גזל ועושק שכר שכיר, מצוי מאד חילול השם עי"ז שאינו נותן לאומן כפי רצונו, והאומן יאמר שהתלמיד חכם גזל אותו", עכ"ל החפץ חיים.

וכעת נברר בעז"ה, כיצד לדון במקרה שהעובד עבד בלא שנערך עמו הסכם הקובע את תנאי העסקתו. וכן מה הדין במקרה שכל אחד סבר שהתנאים הם כפי שמקובל עליו, ולאחר מכן התברר שקיים הבדל מהותי ביניהם.

נראה שהפתרון לשאלה שבפנינו מצוי בסוגיא במסכת בבא מציעא ריש פרק השוכר את האומנין, עי"ש בדף עו.

"דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו"

עי"ש עד סוף הסוגיא.

וז"ל הרי"ף –

"כללא דנקטינן מהא שמעתא דהיכא דא"ל בעה"ב לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ד' זוזי, ואזל שליח וא"ל בתלתא תלתא זוזי ואמרי ליה אין סבור וקביל ... והיכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה ... אי אמר להו שכרכם על בעה"ב, חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא אי בד' יהיב להו בעה"ב ד' ואי בתלתא יהיב להו תלתא, דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא, דדינא דשקלי כמנהג המדינה, ואי אפילו איכא מאן דמיתגר [בתלתא ומאן] דמיתגר בד' לא שקלי אלא תלתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ועלייהו דידהו רמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא מתגרינן לך אלא בד'. והני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו ד' אבל היכא דשויא עבידתייהו ד', כיון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ארבעה, שקלי ד' מבעל הבית, דאמרי ליה אי לאו דאמר לן שלוחך ארבעה לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשויא ארבעה, ואי לא ידיעא עבידתיהו מאי דשויא, כגון ריפקא דמליא מיא ואינון אמרי דשויא עיבידתן ארבעה לא שקלי אלא תלתא כמנהגא, אבל אית להו תרעומת עליה דשליחא דאמרי ליה אי לאו אמרת לן ארבעה לא הוה טרחינן כולי האי".

מבואר שאם בעל הבית אמר לשליח לשכור פועלים בשלשה והשליח שינה והודיע לפועלים שיקבלו ארבעה, הרי שהם עבדו על מנת לקבל ארבעה, והמעסיק התכוין לשלם רק שלשה, מאחר שהשליח שינה בשליחותו, בטלה שליחותו, והפועלים נידונים "כמאן דעבדי בסתמא", דהיינו בלא סיכום מוקדם. ואין מתחשבים, לא בדברים שבלבו של בעה"ב ולא בדברים שבלב הפועלים, ואף לא בדברים שנאמרו בפירוש על ידם, דהיינו בדברי הפועלים שאמרו ארבעה ולא בדברי בעה"ב שאמר שלשה. והשכר נקבע בהתאם לגורם אחר שהוא - "מנהג המדינה", ובמידה שיש שערים שונים לתשלום, הפועלים יקבלו כשער הנמוך, והטעם מבואר ברי"ף –

"דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ועלייהו דידהו רמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא מתגרינן לך אלא בד'".

הרי"ף כתב כן אף בנידון שהפועלים סברו שיקבלו ארבעה, כפי שהשליח אמר להם, עכ"פ מאחר שדברי השליח אין בהם ממש, חזרנו לדין מי שעבד בסתמא, ובסתמא דנים כי דעתו על השער הנמוך.

דברי הרי"ף הובאו ברא"ש ונפסקו להלכה בשו"ע סי' שלב ס"א. ועי"ש בסמ"ע סק"ג שהוסיף ביאור בדברי הרי"ף –

"ולא היה להם לסמוך על דברי השליח שאמר להם בארבעה, מאחר ואמר להם ג"כ שכרכם על בעל הבית".

ובלחם משנה הלכות שכירות פ"ט ה"ג כתב בתוך דבריו בביאור שיטת הרי"ף –

"דשכירות, דעתיה דאיניש אתרעא זילא, דכיון שהם באים להוציא מבעל הבית בשכירותם, עליה דידהו רמיא לגלויי, משא"כ במקח וממכר דזה נותן מקח וזה נותן מעות, ולכך נקח דרך המיצוע".

וכן בחי' הריטב"א עמ"ס ב"מ (שם, הובא בשטמ"ק) כתב –

"אע"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר שמשמנין בינהם, התם משום דאמר כאחד וכשנים מבני העיר, אבל בשוכר סתם, או כשעושה מלאכה שלא בקציצה, אין לו אלא כפחות שבפועלים כנ"ל".

וקודם לכן כתב הריטב"א –

"לית להו אלא תלתא, ואפילו רובא בד' ומיעוטא בג', שאין הולכין בממון אחר הרוב".

ועיין בשו"ת מהרשד"ם חחו"מ סי' שלה שהביא את דברי הריטב"א ולמעשה פסק כן. וכן הובאו דברי הריטב"א בקצות החשן סי' שלא סק"ג.

גם במקרה שלפנינו, המעסיק א. הודיע לגננת באמצעות המעסיק הקודם על רצונו בהמשך העסקתה של התובעת, הנ"ל לא הוסמך לקבוע עמה תנאי שכר. על כן, אין ממש במה שנאמר לה על ידו. ומאחר שאמר לה ששכרה על בעל הבית החדש, לא היה עליה לסמוך על דבריו והיה עליה לדבר ישירות עם בעה"ב החדש, וכמבואר בסמ"ע. וכיון שהדבר לא נעשה, חזרנו לדין עובד שעבד בסתמא. בנידון שלפנינו, קיימים כמה שערי תשלום תנאי שכר, שער המקובל במשרד החינוך, שער המקובל במוסדות בית יעקב, ושער המקובל בתלמוד תורה א'. במידה שהשער של מוסד א' הוא הנמוך מכולם, לא תוכל לקבל יותר, אך גם במידה שיש שערים נמוכים, מ"מ נראה כי היה מוסכם על שני הצדדים כי השכר יעמוד על סך 3500 שקל לחדש, ושלא לגרוע משאר תנאי השכר המקובלים בת"ת א.

ב. האם בעובד שעבד ב"סתמא", תנאי השכר הם כפי שהיו עם המעסיק הקודם

לכאורה היה מקום לטעון שמאחר שהתובעת עבדה במקום עבודתה הקודם, בתנאי שכר ידועים, ואחר כך החלה לעבוד במקום החדש, שהוא גן ילדים שמיזג את שני הגנים של שני המוסדות יחדיו, בסתמא יש לומר שכל עוד לא נקבע הסכם עבודה חדש, הרי שבסתמא דעתם להעסיקה כפי שנקבע בהסכם הקודם עם מוסדות ו..

נראה שיש למצוא פתרון לשאלה זו מדברי הריב"ש והרמ"א. הריב"ש בסי' תעה ובסי' תעו, דן בחזן הקהל שראשי הקהל קצבו עמו את שכרו וקבעו עמו שיפטר מתשלום המסים, ולאחר שנה שכרוהו לשנה נוספת ולא הזכירו שיפטר מתשלום המסים לשנה נוספת, וכתב הריב"ש דבסתמא החזן ממשיך לעבוד על דעת התנאים שנקבעו בשנה הקודמת, גם אם בתום שנה ראשונה התחלפו ראשי הקהל הממונים לקבוע את תנאי העסקתו. בתוך דבריו כתב הריב"ש (בסי' תעו) –

"עוד אמרתם במה שהשבתי שהברורים האחרים ששכרוהו, אחר כן, על דעת התנאי הראשון שכרוהו, אא"כ פירשו. והבאתי בכלל ראיותי, מתשובת הגאון ז"ל במי שהשכיר בית לחבירו לזמן וכו'. ודחיתם ראיה זו לפי שהמשכיר, הוא גוף אחד והיה לו לפרש. אבל בנדון זה, שהם גופים חלוקין, אע"פ שהברורים הראשונים שכרוהו, על תנאי שיהיה פטור, לא יועיל בשכירות הברורים האחרים, אם לא פירשו. עד כאן דבריכם.

ואני אומר גם בנדון זה, גוף אחד הוא, דהיינו הקהל. שהברורים הראשונים והאחרונים, שלוחי הקהל הם. והקהל הם השוכרים. ועוד, שאין ספק שהברורים הראשונים, כשעשו שכירות החזן, ופטרוהו מן המס, הודיעו זה לקהל, או לאנשי המעמד, לומר עשינו שליחותכם כדרך כל שליח. כדאמרינן בפרק המביא גט והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. וא"כ, הקהל היה להם לומר, לברורים האחרים שיתנו בפירוש שלא יהיה פטור מן המס, מכאן ואילך. וגם אם הברורים הראשונים, לא הודיעו זה לקהל; היה להם להודיע זה לברורים השניים. או הברורים השניים, היה להם לשאול את פי הברורים הראשונים. והחזן, שהיה עומד בפטורו בתנאי הראשון, והיה סבור שהיה נודע לקהל, וכל שכן לברורים. למה היה צריך להתנות, כל שיאמרו לו הברורים השניים תעמוד שנה, כדרך שעמדת שנה שעברה. די לו בכך ... כששכרוהו הם שנית, היה להם לפרש. וכיון שלא פירשו, על דעת התנאי הראשון שכרוהו. גם, שאין דרך לשכירי הקהל, לעשות תנאים חדשים בכל שנה, אלא שמאריכין הזמן, ע"פ התנאים הראשונים. ולזה כתבתי אני בלשוני אבל השכירות הקיים, שהאריכוהו כשעבר זמנו על דעת התנאים הראשונים האריכוהו", עכ"ל לשון הריב"ש.

הרי מבואר בריב"ש, שדוקא בנידון שם שהמעסיק של החזן הם הקהל, אלא שנציגיו התחלפו, בסתמא אמרינן שעל דעת התנאים הראשונים שכרוהו, וכמ"ש הריב"ש בלשונו – "גם בנדון זה, גוף אחד הוא, דהיינו הקהל. שהברורים הראשונים והאחרונים, שלוחי הקהל הם. והקהל הם השוכרים".

אבל בנידון שבפנינו, שהמעסיק השתנה לחלוטין, ויש כאן שני גופים שונים, ודאי אין לומר שהתובעת החלה לעבוד על דעת התנאים הראשונים.

הרמ"א בחו"מ סי' שלג ס"ח פסק –

"שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה, אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון".

ועיי"ש בש"ך ס"ק מד שתמה על דינו השני של הרמ"א במקרה שעמד עמהן בשתיקה, מדוע אין אומרים שעל דעת ראשונה המשיך לעבוד, ובסיום דבריו כתב הש"ך –

"ומ"מ אין דברי הרב מוכרחים, ואם נאמר מבחוץ הסברא, דכיון שלא שכרוהו הקהל מחדש הו"ל כש"ץ בלא קציצה, א"כ גם השכירות לא ישלמו לו כבראשונה, רק יהא כש"ץ בלא קציצה וכדין פועלים בלא קציצה שמשלם כפחות שבפועלים, ואולי באמת דעת הרב כך וצ"ע".

הרי שהש"ך כתב, שיתכן לומר בדעת הרמ"א, שאם העובד המשיך לעבוד בסתמא (בשתיקה), אין דנים אותו כמי שנשאר בתנאו הראשון, גם אם בגוף אחד עסקינן, כמבואר בריב"ש. אלא שבשו"ת ברך יצחק (לג"ר יצחק די פס ז"ל שחי לפני כמאתים חמשים שנה) חחו"מ סי' ו' כתב לישב דברי הרמ"א. שהרמ"א מסכים שפועל העובד אצל בעה"ב שנה אחת בתנאים מסויימים, ובסיום השנה הסתיימה תקופת השכירות, אך המשיך שנה שניה בסתמא, בלא חוזה חדש, שיקבל כפי שקבל בשנה הראשונה, ודלא כפי שכתב הש"ך בדעת הרמ"א. וז"ל שם בתשובת ברך יצחק –

"נראה דמור"ם איירי בשכרוהו על ידי מנהיגים שניים, לכך בעי שכירות חדשה דאז מסתמא אמרינן כדת המנהיגים הראשונים שכרוהו, ואם עמד סתם בשתיקה לא מהני, דהא פנים חדשות באו לכאן ... ודייק לה מור"ם מדכתב הריב"ש והברורים האחרים ששכרוהו אחר כך על תנאי הראשון שכרוהו, וכן מדוקדק מדברי מור"ם דדוקא גבי מנהיגים שניים אמרה למילתיה, וזה הגון וברור למעיין בעיון בהם ז"ל", עכ"ל.

ומבואר הדין אליבא דשיטת הרמ"א, בנידון דומיא דהנידון בתשובת הריב"ש, שמנהיגי הקהל התחלפו באחרים, אם החזן המשיך לעבוד בשתיקה, לא אמרינן בסתמא על דעת ראשונה המשיך, והסכים בתשובת ברך יצחק להלכה עם סברא זו. ק"ו בנידון דידן שלא רק הנציגים המייצגים את המעסיק הוחלפו, אלא המעסיק עצמו הוא מעסיק אחר, שאם המשיך בשתיקה, לא אמרינן דבסתמא על דעת תנאים הראשונים נקבעו תנאי השכירות.

וע"ע במש"כ בספר חקרי לב חחו"מ ח"א סי' קכד במה שהאריך בדברי הריב"ש והרמ"א, ונטה לומר שבתרי גופי לא אמרינן על דעת הראשונה הוא עושה, עכ"פ במקרה שהמשיך לעבוד בשתיקה בלא הסכם המסדיר את תנאי העבודה.

בשו"ת מנחת יצחק בשתי תשובות באר מדוע בכה"ג שעבר לעסוק עם אדם אחר, בסתמא אין אומרים שעל דעת הראשונה עבד. בתשובה בחלק א' סי' כ' כתב המנחת יצחק –

"באמת מצינו כמה פעמים דעל דעת הראשונה הוא עושה. צ"ל דהוא דוקא באחד משני פנים, היינו או בדבר אשר איננו נוגע לאחרים רק לעצמו, כמו בשבת (דף צ' ע"ב) לענין הוציא בשבת, או לענין נדר לעצמו אם התנה מקודם לבטל כל נדר שידור אחר כך. אבל מה שנוגע ותלוי בדעת אחרים באמת לא אמרינן על דעת הראשונה הוא עושה, דהרי אינו תלוי בדעתו לגמרי ותלוי עוד בדעת אחרים, ודומה למה שאיתא בכסף משנה (פ"ב מהלכות נדרים ה"ד) בשם הר"ן, לענין הדירהו אחרים אח"כ, ל"א ע"ד הראשונה הוא עושה. דהרי אינו תלוי בדעתו ונדרו, שע"ד חבירו הוא נשבע ונודר. וכן לענין מו"מ דתלוי עוד בדעת אחרים, לא אמרינן על דעת הראשונה הוא עושה, אלא בהתנה על עסק זה עם אדם זה, וכגון שכבר הלוה לו בתורת עיסקא וכגוונא דטו"ז הנ"ל, או לענין חזן שהשכיר עצמו שנה ראשונה על תנאי והשניה בסתם דאמרינן דע"ד הראשונה הוא עושה כמבואר בחו"מ (סי' של"ג)".

ובמנחת יצחק ח"ד סי' טז כתב –

"הנה כתבו הפוסקים דאף ברבית יש לומר, דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, עיין בדרכי תשובה (סי' קע"ז ס"ק ס"ט) מש"כ בשם תשו' טוטו"ד אריכות בזה ... מה שדנו לומר ברבית דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, זהו רק כשהלוה הוא אותו האיש שלקח מזה המלוה המעות בפעם הראשון, וכשנשלם הזמן לוקח ממנו המעות פעם שנית בסתם ולא עשו היתר עיסקא, אזי אמרינן דכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, אבל כאן בנ"ד שהלוקח הוא איש אחר, והוא אומר לנו בפירוש שהוא אינו יודע ובקי בטיב העיסקא, מהיכי תיתי לנו לומר שעושה ע"ד ראשונה, וז"פ",

העולה מדברינו -

יש לדון את עבודת התובעת בת"ת א. כעבודה חדשה, שבה החלה לעבוד בלא קביעת תנאי עבודה ותנאי שכר. אין אומרים שבסתמא דעתם היתה להעסיקה באותם תנאים שהועסקה במקום עבודתה הקודם, מאחר ומוסדות ו. ומוסדות א. הינם שני גופים שונים, וכמבואר בריב"ש וברמ"א. במקרה כזה אינה יכולה לקבל יותר מהמקובל בת"ת א. יש לדונה כמי שפוטרה מעבודתה במוסדות ו. והחלה עבודה חדשה במקום החדש, ואת פיצויי הפיטורין עבור השנתיים הראשונות, תוכל לתבוע מהמעסיק הקודם.

ג. האם הפיטורין שפוטרה מת"ת א. היו מוצדקים

ביחס לחובת התשלום של ת"ת א. עבור החודשים אותם התובעת לא לימדה בשנת תשס"א. הדבר תלוי בשאלה האם הפיטורין שהתובעת פוטרה בחדש שבט תשס"א היו מוצדקים.

נראה שאמנם התובעת דרשה תנאי שכר גבוהים ממה שהיתה זכאית, תביעה שלא היתה בה הצדקה, וכן בתקופה מסויימת בקשה שיעסיקו אותה בלא תלושי שכר מסודרים, אך אין זו עילה לפיטורין, וכן אי הסכמת התובעת לחתום על הסכם עבודה אינה עילה לפיטוריה. שהרי גם בלא הסכמה על מיכלול תנאי השכר, ובלא חתימה על ההסכם, המעסיק רשאי להוציא עבורה, בניגוד לרצונה, תלושי שכר כמקובל וכמתחייב על פי החוק, ולשלם בהתאם לתנאי השכר המקובלים עליו. ואת פתרון חילוקי הדעות הקיימים, ניתן לדחות למועד אחר. אם בסופו של דבר העובד סבור שהוא מקופח, יוכל להגיש תביעה לבית הדין, וחילוקי הדעות יוכלו להתברר בבית הדין.

אמנם אם מסיבה זו או אחרת, התובעת אינה עושה מלאכתה כראוי או אינה מצייתת למנהל בנושאים חינוכיים, היה רשאי לפטרה. כל מורה נכנס לעבודתו על דעת כן שיציית למנהל בנושאים אלו, וכמבואר בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' עה ס"ק יב. משא"כ ביחס להסדרי תנאי העבודה וקבלת השכר, אין הצדקה לפיטורין עקב התנגדות העובד לציית לתביעת המנהל לחתום על חוזה עבודה המקובל עליו, כל עוד אין חילוקי דעות אלו פוגעים בתיפקוד התובעת בעבודתה החינוכית. על כן פיטורין אלו לא היו מוצדקים, ועל ת"ת א. לשלם לתובעת כמשכורת בגובה 3500 שקל לחודש ובתנאי שכר המקובלים במוסד זה לעובדת בדרגתה, וזאת עד לסוף שנת הלימודים.

הרא"ש בתשובה סי' קד סי' ד' כתב –

"ששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו אם יש להוציא מן הראשון לתת לו. דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו".

דברי הרא"ש הובאו בב"י חו"מ ססי' שלג, והוסיף באר הגולה –

"ואם חזר בו בעל הבית צריך לשלם לו כל שכרו כמבואר לקמן סי' שלה בהגה".

בנסיבות אלו אינו נותן שכר בטלה בלבד, אלא שכר מושלם, כמבואר בתשובת הרדב"ז ח"א סי' רפה, שכתב –

"אם שכרו סתם ללמד נערים נותן לו נערים שירצה, ואם לא מצא נערים נותן לו שכרו משלם, כי המלמד אינו מרויח בזה להיות בטל שהוא מתקלקל כדאמרינן בהני אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשו, וכל שכן בלימוד שגם הוא מרויח".

וע"ע בפד"ר חלק ח' עמ' 136-137 שפסקו שבמקרה של פיטורי מלמד תוך הזמן יש לשלם לו שכר עבודה עד לסיום השנה.

והנה הרא"ש איירי במי שקצב מראש תקופה של שנה. אך כשלא קבעו מראש את משך זמן השכירות, הדין מבואר בפת"ש סי' שלג סק"י, וז"ל –

"נוהגין עכשיו שבכל תחילת הזמן רשות בעל הבית לחזור עד ראש חדש, בימי החורף עד ר"ח חשון ובימי הקיץ עד ר"ח אייר ותו לא ע"ש".

וכן בכסף הקדשים שם כתב –

"גם שהמנהג שעד ר"ח אייר או מרחשון יש חזרה בין הבעה"ב למלמדים כי לא הותחל השכירות עד אז".

וכתב החזו"א ב"ק סי' כג סק"ב בענין קביעת תקופת השכירות כשנשכר בסתמא –

"כל זה בדליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג הולכין אחר המנהג, דסתמא הוי הפסיקה כמנהג המדינה, וכן אם יש דינא דמלכותא, י"ל דסתמא סמכו כפי דינא דמלכותא וכמ"ש לקמן בלקוטים סי' טז בשם הש"ך ... עוד נראה דאם לפי הנהוג במקום יש צורך זמן למצוא מקום לעבודה, סתמא שכרו לאותן הימים המצטרכים להשתדלות, ומיום שהודיעו שהוא חוזר צריך לקבוע ימים לחיפוש עבודה לפי ראות עיני הדיין".

ולפי זה מאחר שהמנהג בגני הילדים ובתלמודי התורה בצפת שהמלמדים מתחלפים רק בראש חדש אלול, הרי שהת"ת צריך לשלם לתובעת משכורת עד סוף שנה"ל תשס"א מכח שני הטעמים שכתב החזו"א, ראשית דמסתמא על דעת המנהג נעשתה ההתקשרות הנוכחית בין הצדדים, ושנית מאחר שאורחא דמילתא שעד סוף שנה"ל לא מצוי שהתובעת תמצא מקום עבודה אחר. ומסתמא דנים כל אחד לפי עיסוקו ואין משערים אם יכול למצוא עבודה שאינו מורגל בה, וכעין המבואר ברמ"א סי' שלה ס"א.

אלא שעדיין יש לדון האם בנידון דידן על המעסיק לשלם שכר מלא עבור אותם חודשים שהתובעת לא לימדה, או שעליהם לשלם שכר כפועל בטל בלבד.

במסכת בבא מציעא דף עז. מבואר דאכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, מקבלים שכר מלא ולא כפועל בטל, ועיין בשו"ע חו"מ סי' שלד ס"ד שמלמד תינוקות דינו כאכלושי דמחוזא. לעומת זאת והרמ"א בסי' שלה ס"א הביא להלכה את תשובת הרשב"א, וכתב –

"הא דצריכין ליתן למלמד שכרו משלם, היינו דוקא אם נראה לבית דין שנהנה בלמודו יותר מבטולו, אבל אם נראה לבית דין שנוח לו בבטול, אינו נותן לו אלא כשאר פועל בטל".

ויעויין בפד"ר חלק ח' עמ' 162-165 בפס"ד מביה"ד הגדול (בהרכב הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ב ז'ולטי ז"ל והגר"א גולדשמידט ז"ל) שלא חילקו בענין זה בין מלמד ובין אשה מורה. אך תפסו למעשה כדעת הרמ"א בשם הרשב"א שהכל תלוי באומדנא של בי"ד, האם העובד מעדיף לעבוד או להתבטל.

אך עכ"פ בנידון שלפנינו שאין הנידון במורה המלמדת תורה אלא בגננת, שהחלק של לימוד תורה הוא מיזערי לעומת החלקים האחרים של עבודתה בגן, קיימת הסברא דלכו"ע אין לדונה כמלמד. ויעויין בטור חו"מ סי' שלד שבאר הטעם במלמד

"דכל לומדי תורה כשאין לומדין, הבטלה גורם להם שכחה".

וכן בשו"ת הרמ"א סי' נ' כתב בתוך דבריו –

"מיהו בהא נראה דחלוק דין רב המורה מדין מלמד, דבמלמד אין דנין לו כפועל בטל ודמיא לאכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי דכל מלמד כשאינו לומד הבטלה גורמת לו שכחה וכמו שכתבו הפוסקים. אמנם בעניין הוראת איסור והיתר לא שייך למימר דאי לא עבדי חלשי".

לפי זה פשיטא שטעם זה של שכחת הלימוד, שאינו לרצונו של המלמד, ועל כן הוא מעדיף ללמֵד ולא להתבטל, אינו שייך אלא בסוג לימוד של אותם המלמדים נערים בגיל יותר מבוגר, מאשר ילדי הגן הנידון בפנינו.

ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תש"ן כתב הטעם במלמד –

"נ"ל דעיקר הטעם הוא דבזמן שהמלמד יושב ובטל נחלש כח הלימוד ודרכו וכשירצה לחזור ללמודו קשה עליו כי בהרגל הדבר לא יקשה עליו טרחו, ולאו דחלשי גופייהו ממש אלא חלשי ממלאכתם וניחא להו להיות עוסק במלאכתו תדיר ולפיכך נותן לו שכרו משלם".

ומסתמא סברא זו נאמרה במי שמלמד תורה לנערים, ולא בסוג הלימוד המקובל בגן ילדים.

שעור שכרו של פועל בטל מבואר בט"ז סי' שלג, וז"ל –

"כתוב בקובץ ישן היכא דאמרו חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות, וכן נמצא בתשובת רש"י וכן מייתי הר"ח א"ז בשם רבינו חננאל, ושוב מצאתי בתשובה שנית וז"ל מקובלני מרבותי מאי כפועל בטל, היינו חצי השכירות".

אך נראה כי לפי המבואר בחזו"א שהבאנו לעיל, יש לחייב שכר מלא, החזו"א כתב –

"דסתמא הוי הפסיקה כמנהג המדינה, וכן אם יש דינא דמלכותא, י"ל דסתמא סמכו כפי דינא דמלכותא וכמ"ש לקמן בליקוטים סי' טז בשם הש"ך". עכ"ל.

ומבואר שם בהמשך דבריו, דלא מכח ההלכה של דינא דמלכותא דינא כתב כן, אלא מכח אומדנא בדעת בני האדם. וכיון שכן, הרי שבסתמא הצדדים התחייבו כמנהג המדינה, המיוסד על חוק המדינה, הקובע כי בפיטורין שאינן מוצדקים העובד יקבל את מלוא משכורתו, עד תום התקופה. לפי זה אף שאין לדונה כאכלושי דמחוזא, עכ"פ מכח ההתחייבות הקיימת, אף במצב של "סתמא", יש לחייב את המעסיק בתשלום מלא עבור החודשים שהתובעת לא עבדה. אך זאת נציין, שבפסק הדין הנזכר מביה"ד הגדול, לא הזכירו סברא זו, ופסקו למעשה לחייב את המעסיק בתשלום למורה, רק כפועל בטל.