עבודות חשמל שלא שולם עליהן

תיק מס' 002

התובע: קבלן חשמל.

הנתבע: בעל בית אריזה.

בנושא: שכר עבודה שבוצעה לפני עשר שנים.

טענות התובע:

בדיון שהתקיים בחודש אדר תשס"א טען התובע, העובד כקבלן עבודות חשמל, כי לפני כעשר שנים ביצע עבודות חשמל בבית אריזה של הנתבע כאשר את ההנחיות הראשוניות קיבל מהנתבע שהזמין אותו לעבוד והודיע לו שיש מימון מסודר מהסוכנות, וכי הכסף יועבר דרך מזכירות הישוב. לטענת התובע, הוא כבר ביצע בעבר עבודות עבור הסוכנות במתכונת דומה, ובדרך כלל העבודה והעברת הכסף היו מושתתות על בסיס אמון הדדי.

לטענתו, היקף שכרו על כל העבודה היה בסך 6,600 ₪, ומתוכם קיבל אז רק 3,000 ₪ מהנתבע, ששילם זאת מכספו הפרטי, ואחר כך התקזז עם מזכירות הישוב שהייתה אמורה לקבל סכום זה מהסוכנות.

לטענת התובע, למרות בקשות חוזרות ונשנות אל המזכירות ואל הנתבע, הוא לא קיבל את יתרת הסכום, למרות שלטענתו, הקצבת הסוכנות כן הגיעה לישוב (דבר שמודה בו המזכירות). ולכן הוא תבע תחילה את הנתבע בערכאות, ורק לאחר פניית הנתבע אליו להתדיין בבי"ד רבני, נאות להופיע בפני ביה"ד באיתמר.

לטענת התובע, מגיעים לו עוד 3,600 ₪ + הצמדה וריבית מהנתבע או, לחילופין, ממזכירות הישוב, והוסיף, ביחס לריבית, כי הוא סידר לו היתר עיסקא בענייני עסקיו.

טענות הנתבע:

אינו רואה עצמו כלל כנשוא התביעה וזאת מפני שהסוכנות היא זאת שהתחייבה לשלם לקבלן דרך המזכירות. והיא אכן העבירה את הכסף בשלמותו למזכירות שהיתה צריכה להיות הנתבעת ולא הוא.

הנתבע אמנם תאם את ביצוע העבודה עם התובע, וכן שילם לו מקדמה, אך כל זה היה כדי לזרזו וכן על סמך ההנחה שהכסף יגיע אח"כ ע"י הסוכנות.

לגופו של ענין, טען הנתבע, כי אמנם הוא השתמש במערכות החשמל כפי שהורכבו ע"י הקבלן, אך העבודה לא עמדה בדרישות מהנדס החשמל, אשר נשלח ע"י הסוכנות לבקר את העבודה, לכן עוכבו המשך התשלומים עד לתיקון כל הליקויים. לטענתו של הנתבע, הקבלן קיבל מפרט של הדרישות וכן נפגש פעם אחת עם מהנדס הסוכנות.

הערת נציג המזכירות הנוכחית:

בשנת תשנ"ט בוצעו באיזור בית האריזה עבודות חשמל מקיפות להעברת קו חשמל לשכונה המזרחית, ובמסגרת עבודות אלה בוטלו רוב מערכות החשמל שעשה הקבלן לבלי הכר, ולכן קשה כיום לבדוק את טיב העבודה שבוצעה.

עדות המזכיר דאז:

(כיום עובד בסוכנות ומכיר את הנושא גם מצד המזכירות דאז וגם מצד הסוכנות).

לדבריו, עבודת החשמל בבית האריזה בוצעה בימי המזכיר שקדם לו. ורק כשנה לאחר ביצוע העבודה, בעת שנכנס כבר לתפקידו, פנה אליו הקבלן בתביעה להשלמת התשלום עבור עבודתו. ואח"כ פנה אליו שוב בעניין זה ברווחי זמן גדולים (הוא שימש כמזכיר במשך כשלוש שנים). יתר על כן, הפרשה לא נסתיימה בימי כהונתו כמזכיר הישוב, ולאחר שנכנס מזכיר אחר, הוא המשיך את הקשר עם הקבלן.

בנוסף, הוא העיד כי הקבלן החל עבודתו בעת שמהנדס החשמל של הסוכנות היה מ. ש., שנראה שהיה גמיש יותר בעבודה ביחס לנהלים הקפדניים הנדרשים בסידור מערכות חשמל ולכן פוטר, ובמקומו נכנס מהנדס החשמל – ע. ש., שהשתדל להיות צמוד לתקנים הנדרשים בביצוע עבודות חשמל. עם כניסתו לתפקיד תבע ע.ש. ממזכירות הישוב לעכב את הזרמת הכספים לקבלן, עד אשר עבודתו תעמוד בתקנים הנדרשים ותקבל את אישור מהנדס החשמל. (בין השאר, העיר על כך שהמרחקים בין העמודים גדולים מדי וכן שהכבלים אינם מתוחים). לדבריו, נראה לו, שהמהנדס נפגש פעם אחת עם הקבלן וביאר לו את הנדרש ממנו. כמו כן, הוא עצמו כמזכיר הישוב, אמר לקבלן שכפי הוראת המהנדס הוא יקבל את כספו רק לאחר שיתקן את הטעון תיקון.

המזכיר העיד כי הוא מכיר אישית את הקבלן כאדם מהימן ויש להאמין לדבריו, שאכן תיקן את עבודתו לאחר שהעירו לו. אולם, כפי שזכור לו, לא נעשו התיקונים בצורה מושלמת, ולכן הכסף נשאר במזכירות.

הסיבה שהוא, כמזכיר, לא לחץ על הקבלן להשלים את התיקונים נבע מניסיונו כמזכיר, שפעמים רבות קבלנים מעדיפים לוותר על השלמת כספים כתמורה לגימור הנדרש מהם. זאת, עקב העובדה שההשקעה בתיקונים והבאת כלי העבודה והפועלים למקום העבודה פעם נוספת, אינה משתלמת. לעתים מכל מיני סיבות, בחלוף הזמן הישוב מוותר על השלמת העבודה ומעביר את הכסף לקבלן, למרות שלא השלים את העבודה.

עוד הוסיף המזכיר כי לפי הנראה לו, מתוך 3,600 ₪ הנותרים, שילמה המזכירות 1,000 ₪ לקבלן, לאחר התיקונים שעשה בעבודתו. אם כי הוסיף כי אינו בטוח בוודאות בפרט זה.

תגובת התובע:

לא אישר ולא הכחיש אם אכן קיבל את אלף ₪ מתוך 3,600 הנותרים. ובאשר לתיקונים שנדרש בעבודתו, טען כי הוא עבד כבר בעבר הסוכנות, ותמיד פעל לפי הדרישות המקובלות על הסוכנות. ולגופן של הטענות אמר, שלא שמע ביקורת מסודרת ורשמית בע"פ או בכתב ע"י נציג הסוכנות או המזכירות וכל הביקורת שהוא זוכר הגיעה בעקיפין דרך הנתבע, ומכיון שהמזכירות מיישמת את הנחיות הסוכנות הוא ציפה ממנה לדברים ברורים בענין.

בירור הדין

נושאי הדיון

1.      האם חלה התיישנות על התביעה.

2.      בירור מעמד המזכירות בסכסוך.

3.      הספק לגבי השלמת העבודה.

4.      האם בעיכוב התשלום לקבלן יש משום הלנת שכר.

5.      האם יש לשלם הצמדה וריבית על עיכוב התשלום.

א.    האם חלה התיישנות על התביעה

נפסק להלכה שאין ההתיישנות גורמת לביטול זכויות וכמובא בשו"ע (חו"מ צ"ח, א'):

"כשהמלוה מוציא שטר חוב מקוים אומרים ללווה: 'שלם'. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים לו: 'מחל' כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו. ואפילו שמענו שנתיאש מהחוב לגמרי... אינו יאוש".

לכן ניתן לתבוע חוב גם באיחור של שנים רבות. רק כאשר יש נסיבות מיוחדות ואומדנא חזקה שבעל החוב מחל, אז תביעתו המאוחרת לא תתקבל (שו"ת הרא"ש כלל פ"ה סימן י'). ועל כל פנים לא תשמע טענת הנתבע שהאיחור בתביעה מוכיח שמחל (שו"ת חת"ס חו"מ ע"ח). אם הנתבע הודה בחוב בודאי שלא תשמע טענתו שהעיכוב בתביעה מוכיח על מחילת התובע (שו"ת הריב"ש סימן ת"ד).

בנידון דידן, שהתובע פנה מספר פעמים למזכירות הישוב וכן לנתבע, אשר עבורו בוצעה העבודה, שישלמו את שכרו, ואף החל בתהליך של פניה לערכאות, ברור כי אין כאן אומדנא שהנתבע מחל על שאר הכסף.

אמנם, תביעה המסתמכת על חוב ישן יש בה כדי לעורר חשד שמא כבר נפרע החוב, ולכן נפסק ש"צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה אם יראה לו צד של רמאות כדי להוציא הדין לאמיתו" (שו"ע חו"מ צ"ח, ב').

לפי חוקי המדינה חלה התיישנות על חוב שעברו עליו שבע שנים, אבל דינא דמלכותא אינו חל כאשר הוא מנוגד לדין תורה. (חו"מ ע"ג ש"ך ס"ק ל"ט, 'עמוד הימיני' להרב ישראלי סימן ח'). כמו כן אין לקבל את ההתיישנות כמנהג המדינה "ואין זה דומה למנהג שקיבלו עליהם שלא נאמר זה אלא בדרכי הקנין כגון סיטומטא ומנהג הסוחרים שעל פי המנהג גמרו ומקנו, אבל אין היתר לגזול מפני המנהג" (שו"ת משפטי עוזיאל חו"מ כ"ח, ח'). כי אין הקהל רשאים לתקן לגזול אחרים, ואינם יכולים להפקיר ממון בדבר שיש בו ריוח לאחד והפסד לאחר (שו"ת הריב"ש תע"ז ושו"ת הרמ"א ע"ג).

בנוסף לכך חוק ההתיישנות עצמו קובע שאין בהתיישנות גופא סיבה לביטול התביעה כל עוד הנתבע לא מעלה את טענת ההתיישנות (חוק ההתיישנות התשי"ח סעיף 2) ומכיון שבנידון דידן לא העלה אף אחד מהנתבעים את טענת ההתיישנות ולכן גם לפי חוק המדינה אין מקום לטענת ההתיישנות.

ב.     בירור מעמד המזכירות בסכסוך

נראה כי אין להגדיר את הנתבע כנתבע בתביעה זו אלא כנאמן או שליח שהודיע מראש שהוא אינו המעביד, וכפי שהתובע הודה בעצמו. אלא מדובר על עבודה שאושרה ותוקצבה ע"י הסוכנות, כאשר תפעול הפרויקט והזרמת הכסף היתה צריכה להיעשות ע"י המזכירות. וזאת בניגוד לעבודות גדולות היקף בהן הקבלן עובד ישירות מול הסוכנות.

לגבי הטענה שהמזכירות היתה צריכה להעביר את הכסף לקבלן מיד עם קבלתו ע"י הישוב, הנה במשנה במסכת ב"מ (דף פג.) נאמר 'הכל כמנהג המדינה' ובירושלמי (ב"מ ריש פרק שביעי):

"אמר רב הושעיא זאת אומרת המנהג מבטל ההלכה ואמר רב אמי כל המוציא מחבירו עליו להביא הראיה חוץ מזו".

בחידושי רעק"א (חו"מ של"א ס"א) נאמר:

"ואם יש הכחשה ביניהן דבעה"ב אמר להשכים ולהעריב והפועל מכחישו, אין בעה"ב נאמן אף שהוא מוחזק כיון דטענתו נגד המנהג".

ונסתייע גם ממה שנפסק (שו"ע חו"מ ש"ל ס"ה):

"טען האריס שהתנה שיטול החצי, ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש, הולכים אחר מנהג המדינה".

הרי שבמקום שמנהג המדינה לשלם חצי יצטרך בעה"ב ליתן לו חצי אפילו במקום שהוא מכחישו וטוען שנתחייב ליתן רק שליש. ומכאן שבמקום מנהג לא אמרינן 'המוציא מחבירו' אלא הכל כמנהג המדינה.

לאור האמור, מכיון שהנוהל הרגיל הוא שהסוכנות, ברצותה לעזור למתיישבים, מעבירה את הכסף למבצעי המלאכה דרך המזכירות, ובעצם המזכירות היא יותר מאשר צינור להעברת הכסף, אלא מקבלת מהסוכנות הן את שיקול הדעת והן את האחריות על ביצוע העבודה, לכן, למרות שהכסף עבור העבודה הועבר בשלמותו לישוב, המזכירות היתה רשאית ואפילו חייבת, לפי הוראות מהנדס החשמל מטעם הסוכנות, לעכב את העברת הכספים לקבלן.

מאידך, המזכירות היתה חייבת גם לפקח כיאות על עבודת הקבלן, ובעת שהתברר שיש ליקויים בעבודתו, היתה צריכה באופן מיידי להעביר במכתב רשמי את דרישותיה לקבלן ולדרבן אותו לבצען בהקדם. אם הקבלן התעכב, מן הראוי היה לשלוח לו מכתבי אזהרה שהוא עלול להפסיד את כספו אם לא יתקן את הדרוש תיקון.

כיון שהמזכירות לא עמדה על המשמר ולא פיקחה כראוי על עבודת הקבלן, ואת הנעשה אי אפשר להשיב, ומאחר ונעשו בשטח עבודות חדשות אשר מחקו את רישומן של רוב עבודות הקבלן, אשר היו שנויות במחלוקת, לכן, עקרונית מוטל על המזכירות להעביר את שארית הכסף לקבלן.

ג.      הספק לגבי השלמת העבודה

אחת הנקודות הטעונות בירור היא האם העבודה אכן הושלמה. המזכירות טענה כי העבודה לא הושלמה וכל עוד מהנדס החשמל של הסוכנות לא הורה לשלם, מבחינתה, העבודה לא נסתיימה ואין הצדקה להעברת הכסף לקבלן. לעומת זאת, טען הקבלן שהוא כן פעל לפי התקנים שהיה רגיל בהם בעבודתו עם הסוכנות. ולאחר ששמע שיש דברים הטעונים תיקון - תיקן אותם.

מצאנו בשו"ע (חו"מ סימן ש"ו, ח):

"הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ספר תורה ונמצא בו טעות וצריך לשכור אחר שיגיה אותו, אם הם טעויות שדרך סופרים לטעות, אין הסופר חייב כלום. אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות – חייב. ומכל מקום אזלינן בתר המנהג, אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים – אף זה צריך להגיה".

לפי זה, העוסקים המורשים בעבודות חשמל מנהגם בדרך כלל הוא כפי התקנים הנדרשים בביצוע עבודות חשמל, כי כל עניני החשמל נוגעים לדיני נפשות. זאת, במיוחד שבנידון דידן מהנדס החשמל הודיע בצורה מפורשת שיש לעמוד בתקנים הנדרשים, ונתן תוקף לכך בעיכוב התשלום עבור העבודה. לכן, למרות שהקבלן טען שעמד בדרישות, כיון שעבודתו לא עברה ביקורת סופית שבעקבותיה היתה מופשרת שארית הכסף - ידו של הקבלן על התחתונה בענין זה.

ד.     בירור לגבי אלף ₪ שאולי שולמו

לגבי טענת המזכיר דאז, כי המזכירות שילמה אלף ₪ מתוך 3,600 ₪, אך לא יכול היה לקבוע זאת בצורה נחרצת. וגם התובע לא יכול היה להגיב בצורה ברורה ולאשר או להכחיש טענה זו והשאיר זאת בספק.

הנה נפסק בשו"ע (חו"מ ע"ה, י"ח):

"טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתך ואיני יודע כמה – אין הנתבע נשבע אפילו היסת, ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים. ויש אומרים שכיון שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל".

ועל פי כללי הפסיקה שבידנו, הלכה כסתם דברי השו"ע ולא כדברי ה"יש אומרים". וכן פסק שם הש"ך כסתם לשון השו"ע. ולפי זה לגבי אלף השקל שגם התובע וגם הנתבע מסופקים לגביהם אין מקום לחייב את התובע, ויש להעמיד את סכום התביעה על סך 2,600 ₪

ה.    אם עיכוב התשלום לקבלן דינו כהלנת שכר

המזכירות דינה כאפוטרופוס או נאמן על נכסי חבירו, שגם הוא עובר על 'בל תלין' וכדברי הרשב"א (ח"א סימן אלף קנז) לענין גזבר ששכר פועלים שעובר על בל תלין אף על פי שאינם עוסקים במלאכתו הפרטית, וכן מבואר ב'אהבת חסד' (פ"י ס"ד) שאע"פ שהפועל יודע שהנכסים אינם של האפוטרופוס ושכרו סתם מכל מקום, כיון שמוטל על האפוטרופוס לשלם, הרי זה כאומר "שכרך עלי". לכן המזכירות שהיתה צריכה לשלוט על ביצוע העבודה, הרי חובת התשלום בזמן מוטלת עליה.

אמנם כל זה הוא כאשר העבודה בוצעה והושלמה עד תומה, אך אם יש רגלים לדבר שהעבודה לא הושלמה, אין דין הלנת שכר. וכן הוא מנהג המדינה, שאם יש בין העובד למעביד חילוקי דעות שיש בהם ממש, אז אפשר להפחית או לבטל את פיצוי הלנת השכר (חוק הגנת השכר תיקון תשכ"ד, תשכ"ט).

ו.       האם יש לשלם הצמדה וריבית על עיכוב התשלום

לגבי טענת התובע שיוסיפו לו ריבית והצמדה על הכסף שעוכב במזכירות, הנה עניין זה שייך לבירור לגבי המבטל כיסו של חבירו שבזה נקבע בירושלמי (ב"מ ה', ג'):

"המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה של חבירו חייב לשפות לו".

וביאר בפני משה שם שבשדהו הריוח מצוי וידוע ולכן הנזק הוא ודאי, ולכן חייב מה שאין כן במבטל כיסו שם אין הריוח מצוי וידוע ולכן דינו כגרמא בלבד ופטור. הראבי"ה (סימן תתקנ"ו) הסיק מהירושלמי שיש מקום לחייב את המבטל כיסו של חבירו כשהתובע טוען כי מחזיק המעות הרויח בכספיו, ואילו היו המעות בידו היה הוא עצמו מרויח.

הרמ"א פסק (בחו"מ רצ"ב, ז'):

"אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא".

משמע שהנפקד המבטל כיסו ומעותיו של המפקיד, חייב לשלם ולפרוע מה שמבטל כיסו', והוא לכאורה נגד הירושלמי. המהרש"ל (ביש"ש סו"ס ל) חלק על המרדכי, שהוא המקור לדברי הרמ"א, וסובר שאפילו היה הריוח ברור במבטל כיסו של חבירו לא יהיה אלא בגדר גרמא ופטור. האחרונים נטו לדעת הרמ"א, לחייב את המבטל כיסו של חבירו במקרה של מניעת ריוח ברור.

בחוות יאיר (סימן קנ"א) התייחס לירושלמי דלעיל וקבע כי המונע חבירו מלהשכיר ביתו וגורם לו בכך הפסד ודאי הוי חייב, אבל במעות שצריך התחכמות כדי להרויח, יהיה דינו כגרמא ופטור. מדברי החוות יאיר משמע שאם גם במעות יגרם הפסד ודאי בהמתנת המעות, הרי דינו כנזק ודאי וחייב. כך מצדד להלכה החת"ס (שו"ת חו"מ קע"ח), שהמונע מחבירו ריוח ברור חייב לפצותו.

העולה מדברים אלה שאם אכן המזכירות אשמה באי העברת הכסף, יש מקום לחייבה בריוח ודאי שנמנע מהקבלן. וכל שכן בפיצוי עקב ירידת הכסף, הוי אומר שעליה להוסיף את שיעור הצמדת הכסף בזמן שהתעכב במזכירות, ומה גם שבזמננו נפחת המטבע מיום ליום ונגרם היזק ברור ע"י שמשהה את פרעון חובו. אמנם, בהלואה מחמירים שלא לחייב בהצמדה, אבל אם החוב נוצר עקב מקח או שכירות ובהשהיית התשלום נגרם הפסד ברור, יש מקום לחייבו. יתר על כן, משמע בדברי הרשב"א (בתשובותיו ח"ג ס' רכז) שחייב לשלם על הפסד עקב פיחות המטבע אף במעות הלואה, ועל כל פנים בשכירות נראה דיש לחייבו בכה"ג.

עד כאן התבאר שיש מקום לפיצוי על ההצמדה והתחשבות בירידת ערך המטבע. אך באשר לתשלום ריבית ורווחים אשר לטענת התובע נמנעו ממנו בעיכוב משכורתו, הנה בזה פסק הב"י (יו"ד סו"ס ק"ס) שבתשלום עבור הלנת שכר ורווחים שנמנעו מהשכיר, יש משום איסור ריבית. אמנם, הב"ח שם חלק על השו"ע, וקבע שאין איסור ריבית בחיוב המעביד לשלם רווחים שיכול היה השכיר להרויח אלמלא נתעכבו מעותיו, אך נראה כי רבו האחרונים הסוברים שיש בזה איסור ריבית מדרבנן (ע' ש"ך יו"ד קע"ו סק"ח, וכן פד"ר כרך ט"ו עמ' 247).

עוד התבאר בב"י (יו"ד קע"ז) שחמור הוא במיוחד הקנס המתרבה מידי שבוע שהוא אסור לכולי עלמא. ולכן נמנעו רבים מהפוסקים להתיר רווחי ריבית שיכול היה השכיר להרוויח, אם היה מפקיד כספו בבנק וכיו"ב בשאר דרכי היתר. ביחס לאיסור ריבית נפסק (בשו"ת אבקת רוכל סימן ו') שלא אומרים "דינא דמלכותא דינא" כשסותר דיני איסורי ריבית.

לאור כל זאת, קשה להתיר תשלום ריבית כריווח שנמנע בגלל עיכוב שכר, ומאידך יש מקום לחיוב תשלום הצמדה כפיצוי על ירידת ערך המטבע. אמנם, רבים מפוסקי זמננו כתבו כי בכל ענין של מבטל כיסו של חבירו וכן בענין פיחות המטבעות נהגו לפשר, ולכן חייבו את הנתבע במחצית סכום ההצמדה של החוב. (כנה"ג חו"מ ע"ד, הרב דייכובסקי, הרב אליעזרוב והרב אלחדד במאמריהם על הצמדת חוב למדד תחומין ח"ו עמ' 234-208)

לסיכום:

מול הקבלן עמדו החקלאי, המזכירות והסוכנות, ולפיכך, נוצרה חוסר בהירות בדרישות לגבי רמת העבודה וביצועה וכן בנוהלי שחרור הכסף שהוקצה לטובת ביצוע העבודה. וכן התברר כי המזכירות, שהיתה אמורה להיות הגורם הדומיננטי בפיקוח על העבודה, בזירוז הקבלן ובהזרמת הכסף, לא מילאה תפקיד זה בשלמות. ומאידך, לא הוכח במפורש כי הקבלן עמד בתקנים הנדרשים בעבודות חשמל שבהם נדרשת אכיפת תקני העבודה כי בדיני נפשות עסקינן.

בשקלול כל הנתונים האלה, החליט ביה"ד לחייב את המזכירות בהעברת שארית התשלום לקבלן, למעט 1,000 ₪ שכנראה כבר שולמו. ולכן הועמד סכום החיוב על 2,600 ₪.

כמו כן, בבירור עניין ההצמדה, יחד עם העובדה שלא הוכח גימור העבודה כנדרש, ומאחר והצדדים חתמו על בוררות שיסודה פשרה הקרובה לדין, הוחלט לחייב את המזכירות בהצמדה חלקית של 50% ששיעורה 900 שקלים ולכן סכום החיוב הסופי הועמד על 2600+900=3500 שקלים.