ויתור על פיצויי פיטורין

הסכם בין מוסד חינוכי לעובדיו שאינם זכאים לפיצויי פיטורין

א. בפנינו שאלה עקרונית שעלינו להכריע בה, והיא - תוקפו של הסכם שנחתם בין המעביד לעובד, הסכם שבו העובד מוותר על זכויות סוציאליות שונות, כגון פיצויי פיטורין.

כידוע בבתי המשפט האזרחיים מקובל לשלול את תוקפו של הסכם מסוג זה, ויש לדון מהו תוקף ההסכם על פי ההלכה.

אילו היתה הסכמת בני העיר או בני המדינה לשלול תוקף הסכם כזה, הסכמה כזו מחייבת. וזאת עפ"י המבואר בגמ' מסכת בבא בתרא דף ח: -

"רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים, ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן ... ה"מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב, לאו כל כמינייהו דמתנו".

בהתאם לאמור, אילו היתה הסכמת בני העיר להתנות על תנאי שכר הפועלים ולקבוע את העדר התוקף לויתור על תנאים סוציאליים, יש מקום להסכמה זו, בכפוף להסכמת "אדם חשוב".

מסוגיא זו עולה שדין בעלי האומנויות כדין בני העיר. ונראה, שלעניין זה אילו שלילת תוקף ההסכם היתה מעוגנת בחוק, הרי שהסכמת נבחרי הציבור בכנסת דינה כהסכמת טובי העיר.

ובחזו"א ב"ב סי' ד' סק"ח הוסיף ביאור בסוגיא זו, וכתב –

"ברמב"ן מבואר דיש כאן תרי עניינים. א. דבעלי אומנות יש להן כח של בני העיר וכמו שבני העיר יש להם כח של בית דין כן כל בעלי אומניות יש להם כח בית דין על בני אומניות שלהם, ותקנתם הוי כתקנת בית דין, שעל פי תקנתם יכול אדם לזכות בשעבוד נכסי חבירו לפרוע מהם ואין צריך קנין אחר, אלא תקנת בית דין עושה קנין ... ואפשר שזו תקנת חכמים ליתן לבני העיר כח בית דין וליתן לכל אנשים בעלי אומנות אחת כח בית דין ... הא דבהתנו כל בני העיר או כל האומנין היא דוקא בדליכא חבר עיר, אבל באיכא חבר עיר אין להם כח בית דין בלא חבר עיר. וכתב הרמב"ן הטעם דחיישינן דעושין שלא כהוגן ולהוקיר השער, ואפילו אשתכח דעשו כהוגן אין תנאם קיים כיון דאיכא חבר עיר. אבל אם באמת תנאם שלא כהוגן, אין הסכמתם כלום אף בליכא חבר עיר".

אך בנידון דנן, אין חוק מדינה הקובע את בטלות הויתור על תנאים סוציאליים. אדרבה, נציין לסעיף 29 לחוק פיצויי-פיטורין התשכ"ג – 1963 שבו נכתב –

"פשרה לענין פיצויי-פיטורין והודאת סילוק לא יהא להן תוקף אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהן במפורש שהן לגבי פיצויי-פיטורין".

מאחר ובחוק זה אין סייגים או הגבלה המייחסת הוראת חוק זה רק לפיצויי פיטורין שכבר נצברו לזכותו של העובד, הרי שהחוק אינו שולל תוקפו של הסכם לויתור על פיצויי פיטורין.

אמנם קיימת פסיקה המקובלת במדינה במשך עשרות שנים, והשוללת תוקף הסכם כזה, ועפ"י פסיקה זו פוסקים כל בתי המשפט האזרחיים. אך לפסיקה מסוג כזה שהיא יצירה של המערכת השיפוטית אין מעמד של הסכמת בני העיר או בני האומניות, וכן אין מעמד של דינא דמלכותא, כמו שכתב בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' צ', וכן עולה מדברי הסמ"ע סי' שסט ס"ק כא. אמנם פסיקה כזו יוצרת מצב של מנהג המדינה, עכ"פ באותו ציבור הרגיל להביא את משפטו בפני הערכאות, מאחר שמעסיקים אלו יודעים שאין בפניהם אפשרות שלא לנהוג כפי מנהג זה, מפני שאם יחרגו ממנו יחוייבו על ידי בתי המשפט. וככל שההתקשרות היא בסתמא, אנו קובעים שבסתמא, הצדדים התקשרו על דעת המנהג, אבל אם התנו בפירוש לנהוג אחרת, יש תוקף מחייב לתנאי זה, ודינו ככל תנאי שבממון שהוא קיים.

אמנם יש הרואים הסכם מסוג זה "הסכם מקפח" עבור העובד. אך מצינו שיש תוקף מחייב גם להסכם שבו תנאי מפורש של העובד המוותר על זכויות יסוד שלו. כגון באותה הלכה פסוקה שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, משום שהפועל אינו כעבד שאינו רשאי לצאת בתוך זמנו, אף על פי כן, אם המעסיק והעובד התנו בפירוש שלא יוכל לחזור בו, תנאו קיים, וכמו שכתב בספר זרע אמת ח"ב יו"ד סי' צז.

על כן מאחר שעניין זה שלא יועיל ויתור, מעוגן במנהג בלבד, אך חסר תוקף של "תקנת קהל" או "דינא דמלכותא", יש תוקף להסכמת הצדדים להסכם עבודה החורג בפירוש מהמנהג, והם רשאים לקבוע שהעובד מוותר על זכויות מסויימות.

וכן פסקו בתי הדין בארץ בפסקי דין שונים, עיין בקובץ תחומין כרך כ' עמ' 77 שהביאו מפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגרח"ג צימבליסט שליט"א והגרז"נ גולדברג שליט"א והגר"ע בר שלום שליט"א. וע"ע שם בעמ' 71 דעת הגר"י אליעזרוב שליט"א.

ובפד"ר כרך ח' עמ' 80 בפס"ד בהרכב הדיינים הגר"ש טנא הגר"י נשר והגר"א הורביץ זכרונם לברכה נכתב ביחס להסכמת עובד לוותר על פיצויי פיטורין –

"טענתו שאין לויתור זה תוקף חוקי מכיון שהויתור היה תוך תקופת העבודה טרם שחלה חובת הפיצויים, לכאורה יש לה מקום בהלכה, כדאיתא בחו"מ סי' ר"ט ס"ק ד' ברמ"א וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם.

אכן כל זה אמור במחילה שלא בדרך תנאי, אבל ודאי שאפשר להתנות מראש לא להתחייב, כדאיתא בהדיא בב"ק דף צ"ב: קרע את כסותי שבר את כדי על מנת לפטור, פטור.

וכן נפסק בחו"מ סי' ש"פ סעיף א'. למרות שהחיוב לא נוצר עדיין, יכול הוא אף למחול מראש דרך תנאי, ועיין במסכת כתובות דף נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה הרי זו מקודשת, מה שכתבו בשם ה"ר אלחנן המתייחס למשנה זו, וכתב שם דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבור ע"מ שאין לי עליך דין נזק, הוי חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אבל למחול יכול.

בתצהיר שחתם עליו התובע, נאמר שנתקבל מתוך הסכם מיוחד שלא יגיע לו יותר ממה שקיבל, דהיינו שהוסכם מראש על כך ולא שמוותר עכשיו. וכשם שאפשר להתנות מראש להעסיק אדם מבלי לשלם לו שכר כלל או פחות מהשכר המקובל, כך בודאי אפשר להתנות מראש שלא יקבל פיצויים, ואף אם קיים חוק שאינו מכיר בהתנאה מראש לאי - תשלום פיצויים, ודאי שאין להתחשב בו, הואיל והוא נוגד את דין התורה", עכ"ל בפסק הדין.

פסק דין זה חזר ונשנה בספר לב אריה סי' לז. וכן פסק הגר"י יפרח שליט"א בספר "שורת הדין" כרך ג' עמ' רע"ח.

אמנם עיין במאמר שבקובץ תחומין כרך כ' עמ' 80 שמסקנתו אינה כאמור, אך היינו מפני שסבר שיש מעמד של חוק להעדר יכולתו של העובד לוותר על זכויות סוציאליות, ואם אכן היה קיים חוק כזה בספר החוקים, יהיה מקום לברר את מעמדו כהסכמת בני העיר או כדינא דמלכותא, אך כאמור זו אין כך פני הדברים.

מסקנת הדברים,

יש תוקף להסכם שנחתם בין הצדדים שבו העובד ויתר על זכויות סוציאליות מסויימות.

ב. מוסד המחוייב לתנאי תקנות החינוך הממלכתי

אך יש לבחון נושא זה מהיבט אחר. בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) תשי"ג – 1953 נקבע בסעיף 3 (א) כדלהלן – "מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה - על המוסד ניתן רשיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט–1969, או לפי פקודת החינוך, לפי הענין ... משכורות המורים והעובדים במוסד, יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים".

מכח הוראה זו קיימת חובה של המוסד החינוכי ביחסיו מול משרד החינוך לעמוד בשיעורי השכר ובכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים.

כל עוד המוסד החינוכי מקבל תקציב ציבורי על יסוד תנאים מוגדרים, הוא אינו רשאי להציג מצג שוא למשרד החינוך ולקבל תקציבים מהקופה הציבורית בלא עמידה בתנאים שנקבעו לתקצוב זה. ועיין שו"ע חו"מ סי' שס"ט סעיף ו' שאיסור גזל מתייחס גם לגזל מהשלטון, ובספר שבות יעקב חלק א' סי' קס"ו כתב

"ובאמת מצינו, דחמיר עושק וגזל רבים, משל יחיד".

ק"ו כשהדבר נוגע למוסד חינוכי המחנך את תלמידיו ליראת שמים ושמירת מצוות בדקדוק.

על כן מאחר שהמוסד דנן קבל תקציבים ציבוריים על יסוד תנאים מסויימים, יש מקום לחייב את המוסד ואת העומד בראשו לשלם לעובדיו עפ"י התנאים שהמוסד התחייב כלפי משרד החינוך, דהיינו כנהוג במוסדות חינוך רשמיים, המשלמים פיצוי פיטורין, ולהתעלם מההסכם שנחתם עם העובדים, וזאת ככל שהדבר נוגע לאותו חלק במוסד זה שמעמדו הוא כמוסד "מוכר" או ביחס לתקופה שבהם המוסד היה "מוכר".

על כן מאחר שבנידון דנן העובדת עבדה בגן הילדים שבמוסד, וגן הילדים הוא במעמד "מוכר שאינו רשמי", מוטל על המוסד להתעלם מההסכם ולשלם לעובדת פיצויי פיטורין כמקובל. אנו מורים בזאת למוסד להעביר את דמי הפיצויים לעובדת תוך שלושים יום.