חלוקת נכס כשאחד במעמד "בן ממשיך"
חלוקת משק בין בני זוג כשאחד מהם במעמד של "בן ממשיך"
פרטי המקרה הנידון
בני הזוג נישאו בחו"ק וכעת נמצאים בהליכי גירושין בבית הדין.
הבעל פתח תיק לתביעת גירושין עם כל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות נושא הרכוש
והילדים. במשך ארבע שנים בני הזוג בפירוד, בתחילה בפירוד בתוך הבית, ולאחר מכן
בעקבות המתח והסכסוך בין הזוג, האשה נאלצה לעזוב את הבית ועברה להתגורר במקום אחר.
כעת הבעל עם שני הילדים הגדולים מתגוררים במושב שבו גרו בזמנו יחד, והאשה עם הבן
הקטן מתגוררת במקום אחר.
בפסק הדין הנוכחי נתייחס לבירור חלוקת הרכוש.
הרכוש העומד לדיון הינו - בית במושב שנבנה על ידי בני הזוג בתוך משק
הורי הבעל, וכן תכולת הבית וסכומי כסף המופקדים בבנק.
בבית הדין התקיימו שני דיונים בנושא הרכוש, ביום ד' אדר תשנ"ח
וביום כ"ג אלול תשנ"ח, וכמו כן בתיק שלפנינו נמצאים מסמכים שהוגשו על
ידי הצדדים, סיכומי טענותיהם, וכן מכתב מטעם הלשכה המשפטית של הסוכנות היהודית שבו
תשובות לשאלות בית הדין להבהרת מעמדו העקרוני של "בן ממשיך" במשק של
הוריו בחיי הוריו.
בדיון שהתקיים בתאריך ד' אדר תשנ"ח טען ב"כ הבעל -
"בנושא הרכוש אנחנו מציעים שיהיה חצי חצי למעט מרכיב הקרקע שזה שייך להורים
... להביא שמאי מוסמך לחלק חצי בחצי".
ולעומתו טען ב"כ האשה - "הבית נבנה ע"י שני הצדדים
ההורים נתנו במתנה לזוג את הקרקע שהם ישקיעו כסף ויבנו, הזכות של הזוג לבנות כבן
ממשיך".
בפרוטוקול מצויין - "מוקד חילוקי הדעות האם הקרקע נשארה ברשות
ההורים או לא".
בדיון שהתקיים בתאריך כג אלול תשנ"ח חזר וטען ב"כ הבעל שכל
המשק שייך להורים ורק הבנייה של ביתם נעשתה ע"י בני הזוג בחלקים שוים, ועל כן
הציע להתחלק חצי חצי בעלויות הבנייה ובתכולה.
לעומתו טען ב"כ האשה - "אנו דורשים בית עם קרקע, ובנוסף לזה
חצי משק כי ההורים נתנו התחייבות מפורשת שכל המשק יעבור לרשותם לפני מותם ... חוץ
מזה, בנושא המשכנתא הכל משועבד, ואז הבנק היה לוקח בית עם הקרקע, לכן אנחנו מבקשים
הערכה של הבית עם הקרקע".
תמצית המסמכים הנמצאים בתיק
במקרה שלפנינו, פסק דין בנושא זה של חלוקת הרכוש - נכסי דלא ניידי,
יוכל להינתן, רק לאחר בירור טיבו של מעמד "הבן הממשיך" במשק החקלאי.
ולשם בירור זה ביה"ד נזקק לקבל מסמכים מגורמים מקצועיים שיבהירו סוגיא זו.
אך בטרם בירור מעמדו העקרוני של "בן ממשיך" נקדים שבבית
הדין התקבל מסמך הקובע כי שני בני הזוג הינם יחד במעמד של "בן ממשיך",
כך עולה מאישור שהתקבל בבית הדין מטעם הסוכנות - מכתב מתאריך ו' תמוז תשנ"ח,
החתום ע"י גב' אסיה ינישבסקי - מפקחת חוזים ובטחונות. וכן עולה מהמסמך שנחתם
בתאריך 1.2.90, ובו שני בני הזוג התחייבו יחד כ"בן ממשיך", ורק מכח מסמך
זה התקבל מהמינהל ומהסוכנות אישור סופי המאשר את בניית הבית.
על כן ההנחה העומדת בבסיס פסק דין הנוכחי היא כי מעמדו של המשק במושב,
הוא כדלהלן - הבעלות המוחלטת על המשק היא של למינהל מקרקעי ישראל, והסוכנות
היהודית היא המטפלת בהקצאת קרקעות ואשורי בניה וכיוצ”ב. הורי הבעל, מחזיקים במשק
במעמד של "בר רשות", ובני הזוג הינם במעמד של "בן ממשיך".
להלן תמצית המסמכים הנמצאים בתיק, ומהם ניתן לקבוע, מבחינה עקרונית,
מה הם זכויות הבן הממשיך, וכיצד להעריך את חלקו של בן זוג המבקש להפסיק את מעמדו
זה, דהיינו כיצד להעריך את חלקו ברכוש.
א. בתיק נמצא העתק למסמך של הסוכנות היהודית (מתאריך 1.2.90) הנושא את
הכותרת - "הצהרה והתחייבות המתיישבים" של הסכם בין ההורים הבן הממשיך
והמושב בהתחייבותם לסוכנות היהודית ובו נאמר כדלהלן -
"אנו החתומים מטה... הרשומים אצלכם כמתיישבים במשק מס' ... במושב
..., מצהירים בזאת כי בהתאם להסכם עם בנינו ... קבענו אותם באופן בלתי חוזר כבן
ממשיך במשק הנ"ל אשר יקבל את החזקה הבלעדית במשק הנ"ל לאחר מות שנינו
בהתאם לכל התנאים החלים עלינו ואשר יחולו עלינו. אנו מסכימים באופן בלתי חוזר כי
הבן הממשיך הנ"ל יבנה בית לגור בו בשטח המשק הנ"ל בתנאים המקובלים ...
במינהל מקרקעי ישראל לגבי בנית בית נוסף לבן ממשיך. הצהרה והתחייבות זו ניתנים על
ידינו בתמיכה לבקשה של הבן הממשיך הנ"ל להתקבל כמועמד להתיישב במשק הנ"ל
במעמד של בן ממשיך. ברור כי הבן הממשיך הנ"ל יחזיק בבית המגורים במשק שיבנה
כאמור מכוחנו, ואין מסמך זה בא לשנות בכל צורה שהיא את האמור במסמכים שחתמנו לכם
בקשר למשק הנ"ל. הצהרה והתחייבות זו הינם בלתי חוזרים בהיות זכויות בן הממשיך
הנ"ל תלויות בו, ולראיה באנו על החתום ..."
בהמשכו של אותו מסמך חתומים בני הזוג על הנוסח דלהלן -
הצהרה והתחייבות הבן הממשיך,
אנו החתומים מטה שנינו וכל אחד לחוד מבקשים ומסכימים בזאת להיות בן ממשיך
במשק ... במושב ..., כפי שתאשרו אותנו בכפוף לתנאים המקובלים והנהוגים אצלכם ואנו
מסכימים לכל האמור בהצהרה ובהתחייבות הבלתי חוזרת הנ"ל של הורינו המתיישבים
במשק הנ"ל. ולראיה באנו על החתום תאריך 1.2.90.
בשולי המסמך ניתן אישור של הסוכנות היהודית כדלהלן - "אנו מאשרים
הבן הממשיך בכפוף לאמור בהצהרות והתחייבות המתיישבים והבן הממשיך הנ"ל".
ב. בנוסף לכך נמצא בתיק עותק מהסכם שנחתם בתאריך 20.2.90 בין ההורים
(המוגדרים בהסכם כ"המתיישב"), ובין מינהל מקרקעי ישראל והמושב. ההסכם
נחתם לאחר שהתקבל האישור להקים את המבנה הנוסף במשק, ובהסכם זה נקבעה המתכונת בה
נבנה מבנה זה. בהסכם נאמר (בין השאר הסעיפים) -
... והואיל והמינהל מוכן להרשות למתיישב להקים על שטח הנחלה ... יחידת
מגורים נוספת בתנאים המפורטים להלן ...
2. יחידת המגורים הנוספת תהא מיועדת למגורים של בני משפחתו של המתיישב
בלבד ולא תשמש לכל מטרה אחרת.
3. המתיישב מצהיר בזה כי יחידת המגורים הנוספת תשמש אך ורק כיחידה
שניה כמשמעותם בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל ...
4. יחידת המגורים הנוספת תהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו של המתיישב, וכל
הוראות חוזה החכירה והחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל החלות על נחלה ... תחולנה על
הסכם זה.
5. תוכניות הבנייה תוגש לאישור המינהל מראש על ידי ועל שם המתיישב
בלבד בטרם שתוגש לרשויות התכנון המוסמכות לאישורן.
6. במקרה ולפי חוזה החכירה רשאי המתיישב להעביר את זכות החכירה, מוסכם
בזה בין הצדדים כי הוא לא יוכל להעביר את זכותו, אלא אם יעביר את כל יחידות
המגורים כיחידה אחת ביחד עם הנחלה והמגרש.
7. הפרת התחייבויותיו של המתיישב בסעיפים 3 ו- 6 לפי הסכם זה תחשב
כהפרה יסודית של חוזה החכירה ושל הסכם זה.
(עד כאן ציטוט מהחלקים העיקריים בהסכם זה).
העולה מהסכם זה שבעל הקרקע, - מינהל מקרקעי ישראל עורך חוזה עם ההורים
ורואה בהם כמי שבונים יחידת מגורים נוספת בנחלה. המתיישב, קרי ההורים, זכאים לאפשר
הקמת יחידת מגורים נוספת במשק, ובלבד שאין בהקמת המבנה מעשה של פיצול הנחלה לשנים,
אלא הנחלה נשארת במלואה של ההורים. ההתחייבות בהסכם זה ביחס לאופי יחידת המגורים
היא התחייבות בלעדית של ההורים מול מינהל מקרקעי ישראל, ואילו הבן הממשיך אינו
נדרש להתחייבות ואינו צד בהסכם זה. ודי בהתחייבותו בהסכם עם הסוכנות (שהובא לעיל).
יש להבחין שהבעלות על הקרקע היא של מינהל מקרקעי ישראל, והסוכנות היא גוף המסדיר
את עניינם של המשתכנים בנחלות. ועל כן יש משמעות לכך, שהבן הממשיך אינו חותם על
הסכם זה, עם מינהל מקרקעי ישראל.
ג. בבית הדין התקבל מכתב (מתאריך כז חשון תשנ"ט) מטעם הלשכה
המשפטית של הסוכנות היהודית בחתימת עו"ד מ. גדרון. המכתב התקבל בהתאם לבקשת
ביה"ד ולאחר שביה"ד היפנה לסוכנות מספר שאלות עקרוניות, להבהרת מעמדו
העקרוני של "בן ממשיך" במשק של הוריו בחיי הוריו. בתוך הדברים נאמר
(להלן ציטוט הנקודות העיקריות בלבד) -
3. א. במשקים/ נחלות אשר בטיפול הסוכנות היהודית לא"י זכות
המחזיקים הינה לשימוש בלבד ("זכות בר - רשות").
4. א. קביעת בן ממשיך משמעותה מינוי בן על ידי ההורים אשר לאחר קץ
ואריכות ימים של ההורים יועברו אליו זכויות ההורים במשק.
ה. עם אישור הסוכנות היהודית הופך המינוי לבלתי חוזר כיון וזו
התחייבות בלתי חוזרת של ההורים המאושרת בהתחייבות הסוכנות היהודית.
6. א. (1) ההורים הינם בעלי זכויות החזקה במשק עד קץ אריכות ימיהם
והינם בעלי מלוא זכויות השימוש והחזקה במשק בתנאים החלים על כל בר רשות. ובתוספת
הגבלה המונעת מהם לפעול באופן שירוקן מתוכן את התחייבותם כלפי הבן הממשיך.
(2) לאור העובדה כי זכות הבן הממשיך הינה זכות עתידית, הרי לבן הממשיך
ולבן הזוג, במידה ונבנה עבורם בית במשק, זכות שימוש וחזקה מאת ההורים בבית זה
בלבד.
(3) לבן הממשיך זכויות כלכליות במשק הנובעות מהסתמכותו על מינויו
הבלתי חוזר כבן ממשיך, הסתמכות המתבטאת בהשקעות כספיות לבניית בית לבן ממשיך
ובויתור על אפשרויות והשקעות במקומות אחרים.
(4) זכות כלכלית זו ניתנת לכימות ופדיון כספי.
(5) יוצא איפוא, כי להורים זכות החזקה והשימוש בכל המשק ולבן הממשיך
שמורה זכות זו שהוענקה לו על ידי הוריו רק לשימוש בבית שנבנה עבורו, זכות שהינה
בת-ערך כלכלי, אולם אינה פוגעת בזכות בר הרשות של ההורים בכל שטח המשק.
ב. (1) לאחר אישור הסוכנות היהודית למינוי הבן הממשיך מדובר בהתחייבות
בלתי חוזרת.
(2) מינוי הבן הממשיך ניתן לביטול בהסכמת הצדדים, ההורים והבן הממשיך.
ובאין הסכמה בהתאם להחלטת בית המשפט המוסמך.
ג. (1) התחייבות לקביעת בן ממשיך הינה התחייבות עתידית אישית כלפי הבן
הממשיך לשימוש במשק לאחר קץ אריכות ימים של ההורים.
(2) זכות זו אינה סחירה ואינה עבירה ואין הבן הממשיך יכול למוכרה או
להעבירה לאחר, שהרי מקור זכותו הינה בהתחייבות ההורים כלפיו, בלבד.
עד כאן קטעים עיקריים ממכתב זה, המבהיר את המעמד שנקבע שלכל אחד
מהנוגעים בדבר.
א. בירור חלקו של כל אחד מבני הזוג בנכס
בטרם נקבע את זכויות האשה בנכס, נקדים שלש הקדמות.
1. ההנחה הראשונה העומדת בבסיס קביעת מעמדם של הצדדים ברכוש זה היא,
שבפנינו שותפות מסויימת במשק, השותפות מורכבת מהורי הבעל ומבני הזוג, ומלכתחילה כל
אחד מהצדדים הנוגעים בדבר, השתלב במשק, בכפוף לכללים שנקבעו על ידי מינהל מקרקעי
ישראל בעלי הקרקע והסוכנות היהודית, המסדירים את היחסים בין "בן ממשיך"
להוריו בעלי משק במעמד "ברי הרשות". וכך עולה ממסמך ההתחייבות שחתמו
עליו, שכל הנוגעים בדבר הסכימו להכנס למתכונת המקובלת של "בן ממשיך" .
על כן עלינו לקבוע שהמעמד הנוכחי של המחזיקים בזכויות במשק הוא כדלהלן -
א. הבעלות הקניינית המוחלטת היא של מינהל מקרקעי ישראל, והמינהל הסמיך
את הסוכנות לקבוע את "בעל הרשות" ובמידת הצורך את מי שיכנס למעמד של
"בן ממשיך".
ב. הורי הבעל הינם בעלי הזכויות בכל המשק במעמד של "בר
רשות", מעמד שמשמעו חכירת המשק לשימוש מלא בכל שטח המשק ללא הגבלת זמן,
ואפשרות בניה בכפוף לאישור בעלי הקרקע.
ג. בני הזוג שניהם במעמד שוה של "בן ממשיך", שמשמעו,
התחייבות כל הנוגעים בדבר להעברת הזכויות המלאות במשק לאחר קץ אריכות ימי ההורים,
ל"בן הממשיך" בלבד וללא שותפות שאר יורשי ההורים. עד למועד מימוש הזכות
הנ"ל, הם בעלי זכות מגורים בבית שנבנה עבורם בתוך המשק.
2. נראה שהן מבחינת ההלכה והן מבחינת החוק אין כל ריעותא בכך שהעברת
הזכויות לבן הממשיך לא נעשתה בדרך המקובלת של צואה, מאחר ובמצב כזה, לאחר פטירת
ההורים, הבן הממשיך אינו זוכה במשק ישירות מהוריו מכח מעמדו כיורש, אלא בעת פטירתם
פקע חוזה החכירה בין בעלי הקרקע להורים, וקיימת התחייבות של בעלי הקרקע (קרי,
המינהל) להחכיר את המשק למי שנקבע מראש במעמד של "בן ממשיך". וממילא
בבוא העת הבן יזכה ישירות מבעלי הקרקע. (גם ערכאות המשפט החילוניות מתייחסות כך
למעמד הבן הממשיך ועל כן בעת קביעת הבן הממשיך, אין צורך בעריכת צואה העומדת
בדרישות חוק הירושה).
3. במכתבו של עו"ד גדרון בסעיף 6.ב.2 נאמר - "מינוי הבן הממשיך
ניתן לביטול בהסכמת הצדדים, ההורים והבן הממשיך. ובאין הסכמה בהתאם להחלטת בית
המשפט המוסמך".
הרי שקביעת ההורים את הבן כ"בן ממשיך", הינה בגדר ,הכרזה'
על הבן הממשיך, כמי שהוסכם על כל הצדדים, לרבות בעלי הקרקע, לראותו כבעל הנחלה
לאחר קץ אריכות ימי ההורים. אך זוהי הכרזה בלבד, אמנם הכרזה שלא ניתן לחזור ממנה
ללא טענה של שינוי נסיבות מהותי, אך אין לראות את קביעת מעמדו של הבן כ"בן
ממשיך", כמעשה שבמהותו הוא במתכונת של מתנה חלוטה הניתנת לבן על ידי הוריו.
ועל כן המעמד של הבן כ"בן ממשיך" יוכל להתבטל, במסגרת דיון משפטי, אם
יוצגו טיעונים משפטיים כדי משקל. ובתשובה לשאלתי (בשיחת טלפון) נאמר לי ע"י
עו"ד גדרון, שבמצב של שינוי נסיבות מהותי, כגון גירושין, או פטירת הבן הטבעי
בחיי הוריו בהשאירו את בת הזוג לבדה כ"בן ממשיך", קיימת להורים האפשרות
לבקש מבית המשפט המוסמך, לדון בביטול מעמד הבן הממשיך מבת הזוג, ויתכן שהבקשה
תתקבל.
אילו קביעת הבן הממשיך, היתה מוגדרת כמתנה חלוטה של ההורים, לא היה ניתן לבטלה, כשם שהורים אינם יכולים לבטל מתנה שנתנו לבני זוג בעת נישואיהם, (כגון רכישת דירה עבורם), בטענה המסתמכת על אירוע שארע לאחר זמן. ועיין שו"ת הריב"ש סימן שא וחלקת מחוקק סי’ צט סק"ז שכתבו -
"אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם",
וכפי
הידוע, עקרון זה מקובל גם במערכת המשפט האזרחית.
ועל כן עלינו לראות את הצדדים שנכנסו לשותפות כזו של מעמד "בן
ממשיך" בתוך מסגרת של משק בו ההורים "ברי רשות", כמצב שבו כל
הנוגעים בדבר הסכימו מראש, שעצם המעמד של הבן הממשיך יוכל להתבטל במידה שיחולו
שינויי נסיבות מהותיים.
נחזור למקרה העומד בפנינו. לכאורה מבחינה עקרונית, עומדות בפני האשה
שתי אופציות שונות. אפשרות אחת היא שתבקש להתגרש בלא הסכם עם בעלה על פירוק השיתוף
ברכושם המשותף, אלא הקפאת המצב. דהיינו גם לאחר הגירושין היא תשאר במעמד הנוכחי
ותוכל לקבל מבעלה תשלום דמי שכירות בגין שימוש בלעדי בדירה שחציה שלה, ומאידך
תמשיך לשלם חצי מתשלומי המשכנתא, לפירעון ההלואה ששני בני הזוג התחייבו לפרוע.
ולאחר קץ אריכות ימי הורי הבעל, הבעל ואשתו יהיו כשותפים שוים בעלי הזכויות המלאות
בכל המשק, ובאותו מועד תוכל האשה לבקש לפרק את השותפות, ומימוש חלקה בשותפות.
דא עקא, מאחר שלאחר הגירושין עומדת בפני הורי הבעל הזכות לפנות לבית
המשפט המוסמך ולתבוע ביטול ההתחייבות של "בן ממשיך" כלפי גרושתו, בטענה
דאדעתא דהכי לא התחייבנו, הרי שאם האשה תבחר בדרך זו של הקפאת המצב, היא נוטלת
סיכון שזכותה כבן ממשיך עלולה להישלל בעתיד, אך אם אכן בית המשפט יפסוק שלילה כזו,
באותו פסק דין יקבע פיצוי הולם במתחייב בהתאם לנסיבות (הקף ההשקעות של הבן הממשיך
וכיוצ"ב).
בכל מקרה, ללא ספק שהצעד הנ"ל לא יינקט מצד הורי הבעל בטרם
הגירושין, ואם יינקט הוא חסר סיכוי להצלחה, ועל כן אם האשה תבחר ללכת בדרך זו עליה
להביע הסכמתה לסדור הגט, ולהמתין לאחר מכן להתפתחויות הצפויות. כמובן שדרך כזו
אינה מומלצת לאשה, אך אם תחפוץ תוכל להודיע לביה"ד על רצונה בכך.
דברינו אלה יכולים להתייחס גם כתגובה לתביעה שנשמעה בבית הדין
והמתייחסת להורי הבעל, תביעה הדורשת מהם לעמוד בהתחייבות הבלתי חוזרת שהתחייבו
להעביר לה ולבעלה את המשק לאחר מותם. ב"כ האשה בסיכומיו שהוגשו בכתב טוען -
"יוצא איפוא שהאשה זכאית לקבלת כל המשק בשעת מות הצדדים, (הכוונה הורי הבעל),
ואין אפשרות לסגת מהתחייבות זו שהינה בלתי חוזרת. ולכן עומדת האשה על זכותה לקבל
בשעת מות הורי הבעל מחצית מכל המשק כאמור בהתחייבויות המצורפות".
ולהסיר כל ספק, עלינו לקבוע שכל תביעה המתייחסת להורי הבעל אינה
נידונת במסגרת הנוכחית, וזאת משני טעמים. ראשית, הורי הבעל לא חתמו על מסמך המסמיך
את ביה"ד לדון בעניינם, ומלכתחילה לא היו צד לדיון, ולא התבקשו להשמיע את
עמדתם בבית הדין. שנית, מאחר שהתביעה (שהעלה ב"כ האשה בסיכומיו) אינה מתייחסת
לתקופה הנוכחית, אלא לתקופה בעתיד הרחוק לאחר אריכות ימיהם, הרי שאין מקום שינתן
כעת פסק דין המתייחס להיבט זה של הנושא.
כפי העולה מטענות ב"כ האשה, היא אינה מעוניינת להתגרש במתכונת
הנ"ל, ומבקשת שבכרוך לגירושין תפורק השותפות הנוכחית עם בעלה בזכויות בנכס
הנ"ל.
אמנם, לכאורה פירוק השיתוף יתכן בשתי דרכים בלבד. א. הבעל יקנה ממנה
את חלקה בשותפות, והיא תסתלק ממעמדה כבן ממשיך. ב. האשה תקנה מהבעל את חלקו
בשותפות, והוא יסתלק ממעמדו כבן ממשיך.
אין אפשרות שלישית למכור את השותפות לגורם שלישי, ולחלק את התמורה
שתתקבל בחלקים שוים.
גם הדרך השניה אינה נראית מעשית, מאחר וסביר מאד שלאחר הגירושין, הורי
הבעל יפתחו במערכה משפטית לסלקה ממעמדה כבן ממשיך, ואין טעם לקבוע כעת חלוקת שותפות
העומדת על כרעי תרנגולת, ומאחר שדרך זו של חלוקת השותפות כעת נבחרה על מנת לחסוך
את המערכה המשפטית לאחר הגירושין, אין מנוס מלקבוע שהדרך הסבירה במקרה זה, היא
לפרק את השיתוף בדרך של השארת הבעל כבן ממשיך יחידי, בתמורה לתשלום חלק האשה
בשותפות זו.
השאלה העומדת בפנינו היא כיצד לחשב את חלקה של האשה בשותפות זו.
וכשאלה מקדימה עלינו לשוב ולקבוע את הנושא מבחינה עקרונית, ואח"כ לדון במקרה
שלפנינו. ועל כן נקדים לברר מבחינה עקרונית, מהו הערך חלקו של "הבן
הממשיך" בשותפות הכוללת במשק.
מעמד ה"בן הממשיך" כולל שני מרכיבים. א. מרכיב ההשקעות שהבן
הממשיך השקיע במשק שגובש לרכוש מוגדר כבר כעת. ב. מרכיב הערך של עצם הסטטוס, המעמד
של הבן הממשיך בתוך המסגרת של המשק, ומתוך ידיעה שהוא כבן ממשיך עומד לקבל בעתיד
את כל המשק.
ביחס למרכיב הראשון - נראה שיש לדון את ה"בן הממשיך" בגדר
של - "יורד לשדה חבירו ברשות", ודינו מבואר בשו"ע חושן משפט סי' שעה סעיף ד' –
"היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח",
ונוטל בשבח כשאר אריסי העיר, וכמבואר שם בסמ"ע ובביאור הגר"א. וז"ל המאירי במסכת בבא בתרא דף מב: -
"היורד ברשות ר"ל שנתן לו רשות להשתדל בענייני קרקע זה אע"פ שלא פירש לו ליטע, אף בשאין עשויה ליטע שמין לו על העליונה ... אם שבח יתר נוטל שבח ואם הוצאה יתרה נוטל הוצאה. ואם נטל רשות בפרט ליטע, נעשה כאריס ליטול חלק בפירות".
הרי מבואר שדין "יורד ברשות" כולל שני מצבים. מצב בו לא
היתה הוראה מפורשת של בעל הקרקע ל"יורד", ומצב אחר, המוזכר במאירי, בו
היתה נטילת רשות מפורשת.
ולפי זה ה"בן הממשיך" שירד ברשות מפורשת מהוריו, ובנה בית
במשק, אילו היה תובע את הוריו, היה נוטל את ההוצאה שהוציא. או יוכל לקבל אפילו
כאריס, והיינו כקבלן בניין, אך היינו דוקא אם הבן בעל מקצוע ובנה בעצמו, אבל מאחר
ובנ"ד הבן אינו קבלן בעצמו ומסתמא בנה את הבית באמצעות קבלן אחר. על כן יוכל
ליטול את כל ההוצאות ששולמו לקבלן עבור בנית הבית.
ויש לציין, לכאורה על פי דרכנו זו, שמעמד ה"בן הממשיך" הוא
כיורד ברשות, עלינו לקבוע שהמבנה עצמו אינו שייך כלל לבן הממשיך שבנאו, אלא שייך
להורים ומעמדו כשאר המבנים במשק (השייכים לבעלי המשק במתכונת שנקבעה ביניהם למינהל
מקרקעי ישראל- "בר רשות"). ולמרות הבעלות המוחלטת של ההורים על המבנה,
בהתאם לתנאים שנקבעו מראש בין הצדדים, בין ההורים לבן שבנה ברשות, ההורים התחייבו
לאפשר לבן הממשיך לגור במבנה שבנה, וללא תשלום שכר דירה בתמורה.
אך נראה, שיותר נכון לקבוע שהבן הוא אמנם בגדר של "יורד
ברשות", אך בנקודה אחת קיים הבדל בין דין יורד המוזכר בגמ' ובפוסקים למקרה
שלפנינו. בנידון של "יורד ברשות", המפורש בפוסקים, מעולם לא היתה כוונת
היורד ולא היתה כוונת בעלי הקרקע שהמטע שהיורד נטע או מבנה שהיורד בנה, יהיו
שייכים ליורד, ומלכתחילה על דעת כן ירדו על מנת שהכל יהיה שייך לבעל הקרקע, ואנו
פוסקים שידו על העליונה כמבואר בשו"ע, היינו דמסתמא היה מוסכם שהיורד יקבל
תשלום מתאים בלבד ולא בעלות בגוף המטע או הבית. משא"כ במתכונת הנוכחית של
"בן ממשיך" הבונה במשק של הוריו. קיימת אומדנא דמוכח, שהן ההורים והן
הבן, הסכימו שהבן יבנה על קרקע של הוריו, והמבנה עצמו יהיה שייך לבן עצמו. (וכמו
שקורה באם הוצב במקום זה קרוואן הניתן להזזה, שאז פשיטא שהקרקע אינה של בעל
הקרוואן. כך כאן, למרות שהבית אינו ניתן להזזה, הבית גופו שייך למי שבנה אותו אך
לא הקרקע) .
הקרקע ממשיכה להיות שייכת להורים, מאחר ואין בפנינו הסכם או חוזה
להעברת אותה קרקע לבן, הרי שהקרקע עומדת במעמדה הקודם בבעלות ההורים ("בר
רשות"). וממילא קיימת כאן שותפות המחולקת בדרך זו, לבן יש את המבנה בלא
הקרקע, וגם את זכות המגורים הבלעדית, ואילו להורים יש את הקרקע שעליה הוקם המבנה.
יש לציין שבהסכם שנחתם בין ההורים לבין המינהל (מתאריך 20.2.90, והובא
לעיל) נאמר - "יחידת המגורים הנוספת תהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו של
המתיישב". עיקרו של הסכם זה בא לקבוע כי בניית יחידת המגורים הנוספת אינה
מפצלת את הנחלה, וההורים ממשיכים להיות הבעלים הבלעדיים על הנחלה במלואה. ועל כן
לא ניתן לראות בכל ההליך שנעשה, הקנאת הקרקע לבעלות "הבן הממשיך", אלא
אדרבה, קיימת הכרזה הפוכה הקובעת שהנחלה במלואה נשארת באותו מעמד. והסכם זה הוא
הקובע את הבעלות, מאחר ונערך לפי דרישת בעלי הקרקע דהיינו מינהל מקרקעי ישראל.
אמנם מרוח הדברים באותו מסמך, וכפי שצויין לעיל, היה מקום לקבל את
האפשרות הראשונה, שהצגנו לעיל, הקובעת את הבן הממשיך כ"יורד ברשות"
בלבד, ואף המבנה ישאר שייך להורים בעלי המשק, והבן הממשיך יוכל לקבל את הוצאותיו
בלבד.
אך מאחר שנראה שקיימת אומדנא דמוכח שמעיקרא כוונת ההורים והבן הממשיך
היתה שהבית יהיה שייך לחלוטין לבן הממשיך, מאחר שהוא זה שבנה את הבית, ואין כל רמז
למעשה של הקנאת הקרקע מצד ההורים לבן הממשיך, אין מצידם העברת הבעלות, ולו אף
בעלות מצומצמת של "בר רשות" שיש להם בקרקע, על כן אין מנוס מהמסקנה
שהגענו אליה שיש בפנינו שותפות, הבן הממשיך בעלים על הבית עצמו, וההורים על הקרקע.
ואין בקביעת בעלות הבן הממשיך במבנה בלבד, משום פיצול נחלה, מאחר ובעלות זו היא
במסגרת שותפות הניתנת לפירוק בתנאים מסויימים, אף בעל כרחו של הבן הממשיך, ועל כן
אין כאן פיצול בעצם קביעת הבעלות של הבן על המבנה.
(אמנם אילו היתה בפנינו הוכחה למעשה-קניין בו הקנו ההורים לבן הממשיך את הקרקע שעליה עומד הבית, ובמתכונת של שותפות בנחלה, שותפות היכולה להתפרק על פי דרישת ההורים בעת שינוי נסיבות מהותי, היה עדיין מקום לדון בדבר ולבחון עניין זה שמא ההורים העבירו לבן הממשיך את כל מה שיש להם בקרקע שעליה נבנה הבית, ולדון אם יש ערך להעברת זכותם כ"בר רשות" ללא הסכמה של בעלי הקרקע – מינהל מקרקעי ישראל. אך בהעדר מעשה קניין ובהעדר הסכם המוכיח כוונה להעברת בעלות כלשהיא, מצד ההורים לבן הממשיך, לא ניתן לקבוע בעלות או זכות ממון של הבן הממשיך על הקרקע. משא"כ ביחס למבנה גופו, אין צורך בקניין או חוזה מצד הורים, מאחר שהמבנה נבנה על ידי הבן הממשיך, ודי בכך שהסכימו לעצם הבנייה ובצרוף האומדנא דמוכח (הנזכרת לעיל), על מנת שנקבע את הבעלות המוחלטת של הבן הממשיך בבית).
ב"כ האשה בסיכומיו טען להוכיח שהבעלות על הקרקע הינה של בני
הזוג, וכפי שמוכח מהמשכנתא שקובעת שיעבוד הנכס לטובת הבנק למשכנתאות. ולטענתו מאחר
והמישכון הוא על הנכס לטובת הלואה שנטלו בני הזוג, הרי שהקרקע ג"כ שייכת להם.
והוסיף וטען בדיון, שמאחר ובמקרה של אי תשלום המשכנתא, הבית ילקח ע"י הבנק,
הרי מוכח שכל הבית עם הקרקע שייכת להם בלבד.
מעיון בחומר שבתיק במסמכים המתייחסים לנושא המשכנתא, עולה בבירור
שאמנם הנכס כולו לרבות מרכיב הקרקע משועבד לחוב, אך אין בכך כל ראיה לבעלות בני
הזוג על הקרקע. אלא מאחר ובעלי הקרקע, דהיינו המינהל, והמחזיקים בקרקע כ"בר
רשות" דהיינו ההורים, הסכימו לשעבד את הקרקע לחוב, ושיעבדו את הקרקע למרות
שלא נטלו לעצמם את ההלואה, על כן חל השעבוד גם על הקרקע. ואין כל ראיה מזכותו של
הבנק לגבות את חוב במימוש הנכס, לבעלות בני הזוג על מרכיב הקרקע.
סיכומו של דבר הוא - שקיימת שותפות של ההורים עם ה"בן
הממשיך", בית לבן וקרקע להורים, על כן בתנאים מסויימים בו תישמע טענה על
שינוי נסיבות מהותי, הם יכולים לתבוע פירוק השותפות וחלוקתה. ומכיון שמעמדם בכל
המשק עדיף על מעמדו של הבן, על כן הם יוכלו לתבוע במסגרת פירוק השותפות סילוק הבן
והשארתם כ"בר מצרא", ולטעון לשלילת פירוק השותפות בדרך הפוכה, דהיינו
בדרך של סילוקם מהקרקע עליה עומד המבנה לאחר פיצוי הולם.
על כן יש לקבוע שבני הזוג הינם שותפים מלאים במבנה שבנו במשק במושב.
ופירוק השותפות יעשה בדרך של תשלום של לאשה את ערך חלקה בבית. השותפות כוללת את
המבנה בלבד ללא מרכיב הקרקע. יש למנות שמאי מוסמך שיקבע מהו ערך בית עם קרקע במקום
דומה, ומהו ערך הקרקע בלבד, וההפרש בין הסכומים יתן את מחיר הבית ללא מרכיב הקרקע.
האשה זכאית לקבל מחצית מסכום זה, ולאחר התחשבנות בנושא המשכנתא.
ביחס לתשלום המשכנתא, מאחר ושניהם נטלו הלואה זו כשותפים בחלקים שוים,
על כן עליהם לפרוע חוב זה בחלקים שוים גם בעתיד. ועל כן קיימת אפשרות ששני הצדדים
ימשיכו לשלם את חובם לבנק למשכנתאות. אך מאחר ודרך זו עלולה להביא לבעיות רבות
בהמשך הדרך, יש לקבוע שהחוב שנותר לתשלום לבנק ינוכה מערך הבית, ויוחזר לבנק,
והאשה תקבל מחצית מהסכום הנותר. ולחילופין הבעל יוכל להעביר את החוב על שמו, ולשלם
לאשה את מחצית הסכום של ערך הבית לאחר הניכוי הנ"ל.
הערכת המרכיב השני של עצם הסטטוס של "בן ממשיך".
לכאורה, היה מקום לדון שלאחר שניתן המעמד של "בן ממשיך",
לבן בלבד או לבן יחד עם זוגתו, יש ערך כלכלי למעמד זה, גם בלא להתחשב במרכיב של
הבית שהבן הממשיך בנה. ערכו של חלקו של הבן במשק יכול לבוא לידי ביטוי במידה
וההורים יבקשו למכור את המשק ולהעבירו לאדם אחר, (בכפוף להסכמת הסוכנות והמינהל),
הבן הממשיך יוכל לתבוע ולקבל אחוז מסויים מהתמורה המתקבלת ממכירת המשק, וזאת
בתמורה לביטול מעמדו כ"בן ממשיך" עם מכירת המשק. לאחר שההורים התחייבו
כלפי הבן הממשיך התחייבות בלתי חוזרת למעמדו כבן ממשיך, מכירת המשק כולו לאדם אחר
לא תוכל להתבצע ללא הסכמתו, ותמורת הסכמה כזו יוכל לקבל תמורה המתבטאת בהערכת
מרכיב חלקו בכל המשק.
ואם נאמר כן, הרי שחלקו של ה"בן הממשיך" (בלא הערכת הבית
שנבנה), אינה דומה בכל מקרה, ותלוי בהערכת ערך המשק כולו ומשך הזמן המוערך עד
למועד בו יכנס הבן ויחליף את הוריו בבעלות המלאה במשק (כ"בר רשות").
וכמובן יש הבדל בין מי שהינו בן ממשיך בגיל 18 והוריו בגיל 40 לעומת בן שהוריו
בגיל 90.
הערכה מעין זו מצאנו במשנה במסכת מכות דף ג. לגבי מכירת כתובה בטובת הנאה -
"מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה - אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה".
ובגמרא-
"כיצד שמין אמר רב חסדא בבעל. רב נתן בר אושעיא אומר באשה. אמר רב פפא באשה ובכתובתה".
ועיי"ש ברי"ף שפרש שהערכת גובה
התשלום מושפעת מגילו של הבעל ובריאותו, גילה של האשה ובריאותה, וכן בהערכת היכולת
הכלכלית של הבעל לעמוד בגירושין הכרוכים בתשלום כתובה.
ויעויין באגרות משה חלק או"ח ד' סי' עו שבתוך דבריו כתב –
"מצינו בגמ' (מכות ג.) מכירה דטובת הנאה בכתובה, שנישום לפי סך הכתובה ואיכות הספק דמיתה וגירושין, שתלוי בבריאות הבעל והאשה, ובאופן חייהם אם בשלום גמור או כשאיכא לפעמים קטטה, ואם יש נכסים להבעל, וכן כל מכירת שטר שלבד ענין המתנת הזמן, איכא ספק קצת לפי מצב הלוה בנכסים ולפי נאמנותו, וכן הוא שייך שומא לשיווי שומת ספק זה בקוטנו וגדלו".
אך נראה שאין להשוות בין נידון דידן לנידון מכירת כתובה בטובת הנאה.
שם הכתובה נמכרת תמורת תשלום שהוא אחוז מסויים מערך הכתובה, וכבר כעת נעשה קניין
ברור מצד הקונה לקנות את הזכות לגבות את הכתובה בבוא העת. משא"כ כאן בדרך כלל
המעמד ניתןללא תמורה, ואופי ההסכם של ההכרזה על "בן ממשיך", אינו אופי
של רכישת זכויות מצד הבן הממשיך, אלא אדרבה, הוא רק מקבל זכות לבנות בית לגור
באותו בית. בשל כך, מאחר שעיקרה של קביעת המעמד של "הבן הממשיך" הינה
הכרזה גרידא, על הבן שיקבל את הנכס לאחר פטירת ההורים, הכרזה המקנה לו זכות
מגורים, אך אין כאן רכישת זכויות מהותיות במשק כבר עכשיו. ורק לאחר אריכות ימי
הורי יקבל זכויות שיועברו לו על ידי בעלי הקרקע, - מינהל מקרקעי ישראל. על כן בעת
ביטול מעמדו כבן ממשיך יש לקבוע פיצוי המוערך על פי היקף ההשקעות במשק בלבד,
ובהתאם למה שהתבאר לעיל.
ונראה שבנידון שלפנינו אין נפקא מינה אם האשה תחוייב בגירושין, (כגון אם הבעל יוכיח את טענותיו שהעלה בדיון האחרון), או יתגרשו בהסכמה ללא שניתן פס"ד לחיוב גירושין. ואם האשה אינה תובעת תשלום דמי כתובה, אין צורך לקיים דיון בשאלת חיוב הגירושין.
