שוכר שהשביח את הנכס מושכר

שוכר שצבע את הדירה שלא בידיעת המשכיר

פרטי המקרה

המשכיר השכיר דירתו לחבירו, וכעת תובע תשלום שכר הדירה עבור מספר חדשים שעדיין לא שולם עבורן שכר הדירה. השוכר מעכב את התשלום, לטענתו המשכיר חייב לשלם לו סכום כסף, עפ"י טענות שיבוארו להלן.

השוכר צבע את הדירה ומבקש מהמשכיר שישתתף בהוצאות הצביעה. לדבריו, בתחילת תקופת השכירות סוכם ביניהם, ביחס לשנת השכירות הראשונה, שהשוכר יצבע את הדירה ושניהם יחלקו ביניהם את ההשתתפות בהוצאות, ואכן כך היה. לאחרונה בשנה זו שהיא השנה השניה להשכרת הדירה, בערב פסח האחרון השוכר צבע את הדירה ללא ידיעת המשכיר, וכעת הוא תובע ממנו השתתפות בהוצאות אלו. המשכיר טען, שלדעתו הצביעה לא היתה נחוצה. ומאחר שהוצאה זו לא הוסכמה ביניהם לפני מעשה, אין עליו לשלם עבורה.

לעומתו טוען השוכר שתי טענות, ראשית, לדבריו הצבע הקודם כבר התקלף והצביעה היתה נחוצה. ועוד טען שקיים מנהג אצל בני משפחתו לצבוע צביעה מקיפה בבית כל ערב פסח. ולכן מכיון שהצביעה היתה נחוצה, לא מצא לנכון להודיע דבר למשכיר.

כעת השוכר מעכב בידו את הסכום שדורש מהמשכיר כדמי השתתפות בצביעה, מחצית מהתשלום ששלם לצבע, ומבקש שההוצאות יתחלקו בין שניהם בחלקים שוים כפי שהוסכם בין הצדדים לפני הצביעה הראשונה.

המשכיר הוסיף לטעון, שאילו היה מתגורר בעצמו בדירה, לא היה צובע את הדירה, והוסיף לטעון, שהתשלום שהשוכר שילם לצבע, היה סכום גבוה מהמקובל.

יורד לשדה חבירו שלא מדעתו - ביאור תשובת הרא"ש

השאלה העיקרית העומדת בפנינו היא, האם יש לדון את השוכר כיורד לשדה חבירו. את"ל שדינו כיורד, יש לדון האם דינו כיורד ברשות או שלא ברשות.

נפתח בתשובת הרא"ש המובאת בטור חו"מ סי' שעה.

ז"ל הטור –

"שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו, ובא שמעון ודר בהם, וראה שהבית רעוע ונוטה לפול, ובנה בו והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיידו. וכשבא ראובן הוציא לשמעון מביתו כי אמר שבתחילה נכנס שלא ברשות, אם חייב ליתן לשמעון השבח כי אילו לא בנאו היה נופל או אם אין לו אלא הוצאה תשובה. כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין ראובן יכול להוציאו עד שיתן לו כל יציאותיו שהוציא להחזיק את הבית ולהצילו מנפילה, אבל מה שבנה שלא היה צורך לבנות, כגון שבנה חדרים וסייד וכייד זה עשה להנאת עצמו ואין ראובן חייב לפרעם לו, אלא אומר לו טול עציך ואבניך", עכ"ל.

הרמ"א בחו"מ סי' שעה ס"ו הביא להלכה את תשובת הרא"ש.

ועיי"ש ברא"ש שהמקרה היה שגם קודם לכן הבית היה מסוייד אך מכיון שהכותל היה מעופש היה צורך לקלף את הסיד ולסיידו מחדש, ומבאר הפרישה שטענת שמעון היא שהוא לא הוסיף דבר חדש בצביעה, אלא החזיר את המצב לקדמותו שהבית יהיה מסוייד וצבוע כראוי, וגם על טענה זו השיב הרא"ש –

"למה נחייב לבעל הבית לפרוע יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו כיון שהבית יכול היה להתקיים בלי אותו בנין, אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך".

יש מקום לבאר תשובה זו של הרא"ש בשתי דרכים -

א. הפטור מתשלום על סיוד וכיוד הוא מפני שביחס לסיוד וכיוד אין דנים אותו אפילו כיורד שלא ברשות, ומטעם שבאר הרא"ש "זה עשה להנאת עצמו". היורד לחצר חבירו, כוונתו להשביח את נכסי חבירו. עיין בלשון הש"ך סי' שצא סק"ב שכתב "וטעמא ביורד שלא ברשות כיון שמתכוין להשביח חייב לשלם לו יציאותיו", משא"כ כאן שכוונתו להנאת עצמו בלבד.

לפי זה בנידון דידן שהשוכר ודאי צבע את הדירה מתוך כוונה שהוא עצמו יתגורר בדירה צבועה כראוי, אין לדון כאן מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, ועל כן המשכיר פטור מתשלום עבור הצביעה, וזאת עפ"י מש"כ הרמ"א בסי' רסד ס"ד שאם אדם הוציא הוצאות עבור עצמו ועבור חבירו ולא הוסיף בהוצאות עבור חבירו, וכל ההוצאות שהוציא עבור עצמו הועילו גם עבור חבירו, אינו צריך לשלם לו הוצאותיו, זה נהנה וזה לא חסר פטור.

ולפי סברא זו נפרש את דברי הרא"ש כך - ביחס להוצאות ששמעון הוציא על הבית להצילו מנפילה יש לחייבו, כמו הדין המבואר בסי' רסד ס"ג בשטף נהר חמור חבירו והצילו שיש לו שכרו, וה"ה הכא שהציל ביתו מנפילה. אבל ביחס לשאר ההוצאות שהוציא, מכיון שהוציאן להנאתו, על מנת שיהיה לו בית מסוייד וכו' וכן הוסיף מחיצות בבית להרבות חדרים וכיוצ"ב, בכל אלו לא שייך לדונו כדין יורד מכיון שעיקר כוונתו לתועלת עצמו, וחבירו פטור מתשלום ההוצאות מטעם זה נהנה וזה לא חסר.

ב. ניתן לבאר את דברי הרא"ש, שאנו דנים אותו כיורד שלא ברשות ביחס לסיוד וכיוד ובניית חדרים, וביורד שלא ברשות לשדה שאינה עשויה ליטע יכול לומר לו טול עציך ואבניך. ומש"כ הרא"ש "זה עשה להנאת עצמו", כוונתו שראובן טוען שהבית אינו עשוי לכך והוא מצידו אינו מעוניין בכך, ואף ששמעון סייד וכייד אין זו ראיה שהבית עשוי לכך ויכול לומר לו להנאתך עשית זאת.

ולכאורה נראה בדעת הנתיבות כדרך הראשונה שכתבנו. בסי' שעה סעיף ב פסק השו"ע –

"אמר ליה בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו".

וכתב בנתיבות המשפט שם סק"ב –

"אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך, נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמו שנתן, ולכך יכול לומר איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה, אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע מחויב לשלם לו".

וכן כתב הנתיבות בסי' שז סק"ז.

ואם נדון את שמעון (שבתשובת הרא"ש) כיורד לשדה חבירו שלא ברשות, מאחר ולמעשה שמעון אינו יכול ליטול מה שסייד, על כן לשיטת הנתיבות אין ראובן יכול לטעון שיטול עציו ואבניו. ואם למרות זאת הרא"ש פסק שראובן אינו חייב לשלם לשמעון עבור הסיוד והכיוד, ע"כ דלשיטת הנתיבות אין לדון דין יורד בעובדא דתשובת הרא"ש, והיינו טעמא כפי שהתבאר לעיל (בדרך א') מכיון ששמעון התגורר בעצמו בבית ראובן ולהנאתו שיפץ הבית.

אך לפי מש"כ בספר מנחת פתים (שיורי המנחה לסי' שעה) לישב את דברי הנתיבות דאינם סותרים לדברי הרא"ש, דהנתיבות איירי בצמר העשוי לצבוע, אבל בצמר שאינו עשוי לצבוע דינו כסיוד וכיוד שבתשובת הרא"ש שיכול לומר טול מה שעשית וצא. ואין ראיה שהנתיבות יפרש בתשובת הרא"ש שאין דנים את השוכר כדין יורד.

וכמו כן יש לציין שסברת הנתיבות אינה מוסכמת, דהקצות בסי' שו סק"ו (שהביא הנתיבות) חולק בזה וס"ל דאף בכה"ג יכול לומר לו טול השבח, וכן כתב החתם סופר בחידושיו עמ"ס ב"מ דף טו. בדעת ראב"ן, וכן בספר אבן האזל הלכות שכירות פ"י ה"ד בדעת הראב"ד, וחזו"א ב"ב סי' ב' סק"ו.

וכן נראה מדברי כמה אחרונים שנקטו בדעת הרא"ש כדרך השניה שכתבנו. הגר"א בביאוריו בסי' שעה ס"ק יט באר תשובת הרא"ש, שביחס לסיוד וכיוד אנו דנים את הבית כשדה שאינה עשויה ליטע. מבואר מדבריו שסעיף זה נכלל בהלכה של יורד לשדה חבירו שלא ברשות, אלא שהרא"ש פטר את ראובן מהוצאות הסיוד והכיוד מכיון שביחס לסיוד וכיוד הבית נחשב כאינו עומד לשם כך.

וכן כתב בערוך השלחן סעיף יב בביאור תשובת הרא"ש –

"אם דבר זה היה הבעה"ב מוכרח לעשות שמין לו וידו על העליונה, דנהי שירד שלא ברשות מ"מ הרי עשה לו טובה ולמה יפסיד, אבל דבר שאינו הכרח לעשותו, או שהבעה"ב לפי מצבו אין ביכולתו להוציא הוצאות כאלו, אין צריך לשלם לו ויכול לומר לו טול מה שעשית ולך, וכן נראה עיקר לדינא".

ולפי זה, מש"כ בתשובת הרא"ש "זה עשה להנאת עצמו", אינה הנקודה הקובעת, ואפילו אם שמעון לא היה דר כלל בבית נמי דינא הכי, אלא שכוונת הרא"ש בזה שאין ראיה ממעשיו של שמעון שגם ראובן היה נוהג כך, אלא המעשה הוא אינו הכרחי ונעשה להנאת שמעון בלבד.

וכן בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ר' דן בעובדא שהשוכר שכר בית לעשר שנים ולאחר כמה חדשים החליף את החלונות שבבית בחלונות חדשים ויקרים, ואח"כ תבע השוכר מהמשכיר את הוצאותיו. בתחילת דבריו כתב האמרי יושר לדון את השוכר כיורד לשדה חבירו שלא ברשות דמשלם הוצאה כשיעור שבח.

וכתב בתשובת האמרי יושר –

"ולכאורה היה אפשר לומר דנידון דידן לא דמי ליורד לשדה חבירו שלא ברשות, דשם הוא יורד לכך להשביח לבעל השדה, אבל הכא עשה הדבר להנאתו שהוא צריך לישב בשכירות עשר שנים ורצה בחלונות גדולים, וכעין שכתב הרמ"א סי' רסד ס"ד דאם נראה לבית דין שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבד היה צריך להוצאות אלו, אין צריך ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר יעו"ש".

האמרי יושר דוחה סברא זו ודעתו דאף בכה"ג נידון כיורד שלא ברשות כמבואר בתשובת הרא"ש אלא שיכול לומר לו טול עציך ואבניך. ומוסיף האמרי יושר-  

"לא דמי להא דסי' רסד, דשם הוציא הוצאות בשבילו בלבד דנתן מעות לשרים בשבילו ואגב ניצול גם חבירו, אבל הכא שעשה הדבר בבית חבירו, אף שהבית מושכר לו ודאי עשה על דעת בעה"ב, והוי כמו שם בסי' רסד בירד על דעת שניהם דחייב לשלם לו יעו"ש. וקצת צ"ע לשון הרא"ש הנ"ל "זה עשה להנאת עצמו" כו' דהא אין זה טעם כלל לפטור, רק משום דיכול לומר לו טול עציך ואבניך ולמה כתב כלל טעם זה וצ"ע" עכ"ל האמרי יושר.

ועיי"ש במסקנתו שיכול השוכר ליטול החלונות הישנים כתמורה להוצאותיו וכן דן אם יוכל ליטול חזרה החדשים ולהחזיר הישנים.

עכ"פ העולה מדברי האמרי יושר, שיש לדון גם בנידון דידן את השוכר כיורד לחצר חבירו שלא ברשות.

אך נראה דהוי כשדה שאינה עשויה ליטע, ויכול לומר לו טול מה שהשבחת וצא. ובנוסף לכך, המשכיר טען שהצביעה שהשוכר צבע היתה יקרה והוא לא חשב לצבוע צביעה כזו, ולענין טענה כזו כתב ערוה"ש וז"ל –

"דבר שאינו הכרח לעשותו, או שהבעה"ב לפי מצבו אין ביכולתו להוציא הוצאות כאלו, אין צריך לשלם לו ויכול לומר לו טול מה שעשית ולך, וכן נראה עיקר לדינא".

ובכסף הקדשים סי' שיד ס"א כתב לדון שוכר המתקן קלקולי הבית שהיה הכרח לתקנן כיורד ברשות. וז"ל –

"השוכר בית מחבירו נתקלקל התנור ודכוותי', נכון לו להראות לבקיאים ולתקן עפ"י בד"צ. ואם לא הראה לבקיאים ולא לבד"צ והוציא ותיקן וטוען שכן הוא הכרחי להדירה, גם אם אין בקיאים יודעים שכן הוא, טענתו טענה, אך מוטל עליו להשבע שכן הוא, גם שהמשכיר אינו טוען נגדו טענת ברי וכבסי' נג במוציא הוצאות ברשות, ויכול לנכות מהשכירות שבידו".

בהמשך דבריו דן הכסף הקדשים האם השוכר נידון כיורד ברשות, ובסוף דבריו כתב –

"ואולי כל שוכר הוא כשותף או כבעל בנכסי אשתו דקיי"ל שהם כמוציא הוצאות ברשות, והרי גם השוכר יש לו פירות כמו בעל בנכסי אשתו, וצלע"ע היטב".

אך אין ללמוד מדברי כסף הקדשים לנידון דידן, שם לא היה ויכוח שאם אכן התנור נשבר מוטל על המשכיר לתקנו, אלא שקיים ספק האם אכן התנור נשבר, השוכר טוען טענת ברי והמשכיר אינו יודע. וביחס לשאלה זו דן כסף הקדשים אם היה רשאי השוכר לתקנו בלא הודעה למשכיר או לבי"ד, ובזה כתב לדון שבתיקון כזה השוכר נידון כיורד ברשות. משא"כ בנידון דידן אף אם האמת כמו שאמר השוכר שהצבע התקלף, עכ"פ במצב כזה לא היה מוטל על המשכיר לצבעו מחדש, ולענין זה ודאי גם כסף הקדשים מודה שאינו כיורד ברשות.

לעומת זאת מצינו בתשובת חבצלת השרון (להג"ר דוד מ"מ באבד ז"ל) שכתב בחלק חו"מ סי' ל' ששוכר ששיפץ את הבית אינו אפילו כיורד שלא ברשות. החבצלת השרון נשאל במי ששכר חנות והחנות נפגעה בעת מלחמה מפגזי תותח, השוכר תיקן את הנזקים ואח"כ תובע מהמשכיר את ההוצאות. לאחר שכתב שמצד הדין המשכיר אינו מחוייב בתיקון הנזקים כתב לדון האם עכ"פ יחוייב לשלם לשוכר את הוצאותיו מדין יורד או מצד שהמשכיר נהנה מממון השוכר.

וז"ל חבצלת השרון –

"איברא לפי מש"כ התוס' ב"ק קא. ד"ה או דילמא בפירוש הבעיא דצבעו קוף, דהיכא דגופו אינו נהנה רק ממונו נהנה משל חבירו שלא ע"י מעשיו פטור, עיי"ש וביש"ש שם סי' כח ובש"ך חו"מ סי' שצא סק"ב, ורק אם יש שבח סממנים ע"ג הצמר דאז הוי כאילו הסממנים בעין ונהנה גופו בשעה שלובש ע"י מעשיו מממונו של חבירו, אבל אם אין שבח סממנים ע"ג הצמר דהוי כליתנייהו רק שיהיה חייב משום שצמרו נשתבח מממונו של חבירו, אז כיון דלא הוי ע"י מעשיו פטור. רק היכא שחבירו עשה ע"י כוונה להשביח אז מחויב לשלם כיורד שלא ברשות כמ"ש בש"ך שם ובנתיבות סי' שו וסי' שעג דבצבע וכל דבר שאינו יכול לסלקו לא יוכל לומר טול עציך וכו' ומחויב לשלם מה שנהנה. אבל בנעשה מאליו לא. וא"כ ה"נ כיון דהשוכר עשה התיקון לצורך עצמו ולא על מנת להשביח למשכיר ועכשיו אין השבח עוד בעין, דהא אנן קיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בסי' שו, ואף לדעת הש"ך שם הוי ספיקא דדינא, א"כ כיון דכבר אין הדבר בעין אינו מחויב המשכיר לשלם הנאתו", עכ"ל.

העולה מדבריו, שלכאורה ניתן לדון לחייב מכח אחד משני טעמים שונים, מדין יורד או מדין נהנה ממון חבירו. ובזה כתב שדין יורד לא שייך כשהיורד הוא שוכר כיוון שכוונתו לטובת עצמו, וכמו שציין ללשון הש"ך סי' שצא סק"ב שכתב

"וטעמא ביורד שלא ברשות כיון שמתכוין להשביח חייב לשלם לו יציאותיו".

אלא שלא הזכיר בדבריו את תשובת הרא"ש שהבאנו בראשית הדברים, אך נראה שיפרש את תשובת הרא"ש כדרך הראשונה שכתבנו.

מצד נהנה מממון חבירו, כתב החבצלת השרון שאין לחייב אי נימא דאין אומן קונה בשבח כלי, ולכן כיון שהמחבר בשו"ע פסק דאין אומן קונה בשבח כלי, הרי שלא דיינינן למשכיר כמי שנהנה מממון חבירו.

אך יש לדון שבנידון דידן שהשוכר מוחזק, לשיטת חבצלת השרון יוכל לומר קים לי כדעת הסוברים דאומן קונה בשבח כלי, או עכ"פ קים לי כהכרעת הש"ך דהוי ספיקא דדינא.

אך נראה שזה אינו, דמכיון שתשובת הרא"ש הובאה בטור ובב"י ללא חולק ונפסקה ברמ"א, הרי דע"כ ליתא לסברתו לתלות הענין בשאלה אם אומן קונה בשבח כלי ולכו"ע אינו חייב לשלם מצד שנהנה מממון חבירו, (וע"ע בש"ך סי' שו סק"ג שהרא"ש לא הכריע דאומן אינו קונה בשבח כלי, ולא הזכיר מתשובת הרא"ש הנ"ל).

בספר תשורת שי קמא סי' ריא (בדפוסים אחרים ריב) כתב –

"ומ"מ צ"ע באם שמעון אינו דר שם ועומד המקום למכור או להשכיר, דעל ידי הסיוד וכיוד וכדומה שוה יותר, הרי יש בו שבח המגיע לכספים. והאי דינא דסי' שע"ה מתשובת הרא"ש שבטור היה המעשה דבעל הבית רוצה בעצמו לדור בו, ועיי"ש בבד"ה". ולפי הטעמים הנזכרים לעיל, דבריו צ"ע.

מסקנת הדברים

בתשובת הרא"ש מבואר, שאם אדם נכנס לביתו של חבירו ודר בו שלא מדעתו ושיפצו וסיידו וצבעו, אין בעל הבית חייב לשלם לדייר, אלא מה שעשה למניעת נזקים ולא מה שהוסיף לסייד והחליף הסיוד הקודם בסיוד חדש. ניתן לבאר את דברי הרא"ש שבנסיבות אלו אין דנים דין יורד לשדה חבירו שלא מדעתו, מפני שכל מה שעשה, להנאת עצמו עשה, כן נראה לבאר לפי שיטת הש"ך והנתיבות, וכן כתב בשו"ת חבצלת השרון ביחס לשוכר ששיפץ. ומכיון שדינו של הרא"ש נפסק ברמ"א ללא חולק, הרי דע"כ שקיימת סברא ברורה שלא לחייב מצד שבעל הבית נהנה מממון חבירו הדייר, ודלא כחבצלת השרון שנטה לדון לתלות הענין בשאלה אם אומן קונה בשבח כלי.

לפי הדרך השניה שכתבנו לבאר את תשובת הרא"ש, דמדין יורד אתינן, ואפילו הכי פטור מפני שיכול לומר לו טול עציך ואבניך, וכן עולה מדברי ביאור הגר"א וערוה"ש, וכן צ"ל בדעת הקצות החשן ושאר האחרונים שחלקו על הנתיבות, וס"ל דליתא בכה"ג לסברת הנתיבות שכתב שבמקום שלא יכול ליטול אינו יכול לומר כן. ויתכן לומר שבנידון דידן אף הנתיבות יודה וכמ"ש המנחת פתים שהנתיבות איירי רק בצמר העשוי להצבע.

ולכן לשתי הדרכים שבארנו את תשובת הרא"ש, גם בנידון שלפנינו מכיון שנראה ברור שהמשכיר אכן לא היה נכנס מעצמו להוצאה כזו של צביעה, ולטענתו כלל לא היה צובע, ואין מקום לפקפק בדבריו, על כן השוכר אינו יכול לתבוע ממנו דמי השתתפות בהוצאות הצביעה, ואינו רשאי לעכב בידו דמי השכירות מכח תביעתו.