טוען שקצץ עצי חברו ברשות
לטענת התובע הוא לא נתן אישור כזה.
על מי חובת ההוכחה
כשהנתבע מכחיש גרימת נזק
המקרה הנידון
בפני בית הדין תביעה
שהוגשה על ידי תושב מושב חקלאי כנגד חבר מושב.
התובע טוען שברשותו 6
דונם חלקות חקלאיות מהם 3.5 דונם שעד לאחרונה היו נטועים בעצי שזיף צעירים בני שבע
שנים, והיו עתידים להניב יבול טוב. חלקה זו נמצאת בסמוך לשטחים שיועדו ע"י
הנתבע לנטיעת כרם, ובנסיבות אלו התבקש להעביר חלקה זו לנתבע ולקבל שטחים חלופיים.
לטענתו, מעולם לא הסכים להצעה זו, ואף הובטח לו שלא יֵעשה צעד חד צדדי בלא הסכמתו
לביצוע חילופי שטחים. אך למעשה לאחר מכן נוכח לדעת שהעצים נעקרו, כתוצאה ממעשה חד
צדדי שעשה הנתבע להשתלט על החלקה שלו ולאכוף עליו קבלת שטח חילופי. התובע טוען
בתוקף, שמעולם לא נתן את הסכמתו לעקירה ותובע תשלום בגין הנזק. התובע מעריך את
מכלול הנזקים שהנתבע הסב לו בסך 50,000 ש"ח.
הנתבע הודה שהמטע
נעקר על ידי טרקטור שפעל מטעמו, אך טען כי התובע הודיע לו שבנו של התובע, אותו בקש
התובע לקבוע כבן ממשיך במשק שלו, מייצג אותו בנושא זה, ועמו ניהל את המו"מ
לחילופי השטחים. לטענתו לאחר שהבן ראה את השטח החלופי נעתר להצעה, לאחר שהתייעץ עם
אביו. על כן לדבריו, בסופו של דבר העקירה נעשתה בהסכמת התובע. הנתבע מוסיף להוכיח
את טענתו בכך שהתובע שכר מודד מקצועי למדידת השטח החלופי, ומכך עולה כי עקרונית
הסכים להצעה, אלא שבקש לבחון אותה לפרטי פרטים, ורק כעת חזר בו.
התובע חזר ועמד על
דעתו שמצידו לא היתה הסכמה לעקירת המטע, וכי אמנם הסכים שהנתבע ישוחח עם בנו, אך
לא נתן לבן סמכות לוותר במקומו. לטענתו באותו יום שהמטע נעקר לא ידע דבר, ורק לאחר
ימים נוכח לדעת שהעקירה התבצעה בניגוד לדעתו.
התובע הבהיר, שאמנם
שכר מודד למדידת השטח החלופי, הדבר נעשה על מנת לבחון את ההצעה, אך אין זו הוכחה
להסכמה להצעת החילופין.
פסק הדין:
נטל הראיה על התובע או על הנתבע
בפנינו טענות סותרות
בשאלה האם עקירת המטע נעשתה בהסכמת בעל המטע. עלינו לברר על מי מוטל להביא ראיה
לטענתו. לכאורה כלל גדול בדין - המוציא מחבירו עליו הראיה, והתובע חייב להביא ראיה
לטענותיו.
נראה שבמקרה זה חובת
הראיה מוטלת על הנתבע.
אין חולק שהמטע נעקר
על ידי הנתבע. אלא שהצדדים מכחישים זה את זה, אם בעל המטע הסכים מראש לעקירה. מאחר
שהנזק ברור, וטענת הפטור אינה מבוררת, על המזיק להביא ראיה להפטר.
הטור חו"מ סי'
שפב כתב שמזיק הטוען אתה הרשיתני אינו נאמן, וכן פסק הרמ"א סי' שפב ס"א.
ומקור הלכה זו במסכת בבא קמא דף צא: -
"תני רבה בר בר חנה קמיה דרב, שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור. א"ל א"כ, לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה".
וכתב בשטמ"ק בשם
הר"מ מסרקסטה ז"ל –
"שחט שור של חבירו בפני עדים, שהיה מגדלו לחרישה, ואמר לו אתה אמרת לי לשחטו, לאו כל כמיניה ומשלם פחתו. מיהו משתבע האיך דלא אמר ליה ושקיל".
אמנם לדעת הר"מ
אם שחט שלא בפני עדים נאמן במיגו דלא שחטתי, אך המרדכי בב"ק פרק החובל (שם)
כתב –
"אפילו אין עדים שקיצץ נטיעותיו אין נאמן לומר אתה אמרת לי לקוצצן ... וא"ת אמאי לא מהימן במיגו. וי"ל דה"ל מיגו במקום עדים, דאנן סהדי שהוא משקר, דאין אדם נותן רשות לקצץ נטיעות שאין עומדים לקצוץ".
וכן פסק הרמ"א
שם. ובט"ז הוסיף לבאר וכתב –
"דאם לא, לא שבקת חיי לכל אדם. שכל אחד יזיק חבירו ויאמר ברשותך עשיתי".
אמנם כאן הנתבע אינו
טוען שבעל המטע הסכים שיזיקו לו ושיעקרו נטיעותיו, שבזה ודאי נאמרה החזקה שאין אדם
מתרצה לכך, אלא טענתו היא שהיתה הסכמה להחלפת שטחים, ויש לדון אם גם טענה זו היא
כנגד חזקה.
נראה שגם בטענה זו
אינו נאמן בלא ראיה.
החזו"א ב"ק
סי' ז' סק"ז התייחס למקרה ששורו של אדם הזיק, והמזיק טוען שאינו חייב לשלם
מכיון ששמרו כראוי, בהתאם למבואר במשנה בריש פרק הכונס (דף נה:). וז"ל –
"ויש לעיין בבעלים אומרים ששמרו כראוי, אי על הבעלים לברר בעדים או על הניזק לברר שפשעו הבעלים. ומשמע דעל הבעלים לברר, כיון דההיזק לפנינו, חשיב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר. ולפי זה גם השומר חייב לשלם עד שיברר ששמר כראוי, אע"ג דשומר לעולם נאמן בשבועה שלא פשע, הכא מתחייב נגד הניזק מדין בעלים ואינו נאמן בשבועה".
ובסוף סי' ז' חזר
החזו"א לדון בשאלה זו, ובסוף דבריו כתב –
"בעיקר הדין נראה, דעל המזיק לברר דשמר ויצאת באונס. דסתם, בחזקת נזק של חיוב קיים. וזכר לדבר, ממש"כ הריטב"א בשטה מקובצת בבא מציעא ע"ו ב' דאם פועלים חוזרים בדבר האבוד, ואיכא טענה וכפירה ביניהם, שהפועלים טוענים שאפשר למצוא פועלים לגמור המלאכה, ובעל הבית מכחישם, על הפועלים לברר".
הרי שלפי הגדרה שכתב
החזו"א - "כיון דההיזק לפנינו, חשיב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו
לברר", ה"ה בנידון זה כיון שהנזק ברור לפנינו, והמזיק טוען דבר מחודש,
דהיינו שהתקבלה הסכמה של בעל המטע לחילופי השטחים, עליו לברר ולהוכיח את דבריו.
נראה להוכיח כדעת
החזו"א, ונקדים את דברי הרמב"ם בהלכות שכנים, לכאורה דבריו בפי"א
סותרים את דבריו בפרק ח'.
בפרק יא הלכה ו' פסק הרמב"ם –
"מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או העביר אמת המים או שלא הרחיק מה שראוי להרחיק והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי, והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי בך ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה, ואם לא הביא ישבע המזיק היסת ויפטר".
לעומת זאת בפרק ח' הלכה ז' פסק הרמב"ם –
"כותל שבין ראובן ושמעון אם היו שותפין בה שניהם משתמשין בו זה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן, וזה חופר מצד זה ומכניס קורותיו, היה הכותל של ראובן לבדו אין שמעון יכול להשתמש בו, חפר שמעון בכותל זה והכניס בה קורה אחת ושתק ראובן ולא מיחה בו החזיק במקום הקורה ... ואם חיבר ראש הקורה בכותל בטיט, מיד החזיק, והוא שיביא ראיה שראובן סייע עמו או ראה ולא מיחה".
בספר כנסת הגדולה
חו"מ בהגהות הטור סי' קנה ס"ק נא תמה על סתירת דברי הרמב"ם, שבפרק
יא כתב שעל הניזק להביא ראיה שלא מחל, ואילו בפרק ח' פסק שחובת הראיה על המחזיק
בכותל ומזיק את חבירו.
וז"ל נתיבות
המשפט סי' קנג ס"ק יד –
"התמיה מבואר בכנה"ג ... ועי"ש שתרץ בדוחק. ולפענ"ד נראה ליישב, דדוקא בהרחקת נזקין, שעושה הדבר בשלו, רק שמזיק לחבירו פסק דאין צריך ראיה, כיון שהוא מוחזק בשלו נאמן, דחבירו הוי כמוציא מחבירו ועליו הראיה. ואף דשם נקט ג"כ או שהעביר אמת המים, ג"כ כוונתו שעשה האמת המים בשלו, רק שלא הרחיק כשיעור שמרחיקים אמת המים המבואר בסי' קנ"ה. אבל הכא שבא להחזיק ולהשתמש בכותל חבירו, וחבירו יש לו חזקת מרא קמא על המחזיק, שבא לטעון נגד חזקת מרא קמא, עליו הראיה ... ודאי דדעת הרמב"ם דרק באילו דחשיב שעושה הדבר בשלו, המחזיק נאמן. משא"כ כשעושה בשל חבירו אין המחזיק נאמן עד שיביא ראיה שראה המערער ומחל".
ואפילו כשהמזיק עושה
בשלו, פסק הרמב"ם בפי"א ה"ז –
"החזיק בנזק שאין לו חזקה כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהן וטען המזיק שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה שקנו מידו, ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך, ויסלק זה היזקו".
ולפי זה בנידון
שבפנינו, מאחר שהנתבע עקר את המטע, ועקירה כזו היא מעשה שבטיבעו נחשב כמעשה נזק,
וגרע מקוטרא ובית הכסא, על המזיק הטוען טענת פטור, להביא ראיה לטענתו.
מצינו דוגמא כעין
נידון דידן, שהטוען שהניזק שתק ומחל, אינו נאמן בטענתו בלא ראיה. בחי'
הריטב"א עמ"ש כתובות דף עה: ד"ה ,האי שומא' כתב –
"מהא שמעינן, דמאן דמזבין מידי לחבריה דאית ביה מום, אי הוה מומא במקום שאפשר לראותו לעין ומתחזי תדיר, לא מצי טעין מקח טעות. דאמרינן ראה הוא וניפייס הוא. ואי הוי מומא בדוכתא דזימנין דמתחזי וזימנין דלא מתחזי, מצי טעין מקח טעות, דתלינן דלמא לא חזי לה. שכיון שהמום ומקח טעות בפנינו, ויש ספק אם ראה וניפייס, על זה להביא ראיה שנתפייס".
דברי הריטב"א
הובאו בספר שער משפט סי' רלב סק"ב, שהביא כן בשם הר"י מגאש. ובשו"ת
עין יצחק חלק אה"ע סי' כד ס"ק מ הביא את דברי הריטב"א לנידון שלו,
וז"ל –
"ובלא"ה הדין נותן דנאמנת בזה, לפי דעיקר ההיתר במה שלא ידעה מן היבם הוא לשיטת הר"מ שבמרדכי דכתב דבמקום יבם מומר אנן סהדי דלא נתרצית מעולם ולא שייך גבי יבם מומר טן דו כו'. א"כ אי נימא דידעה ונתרצית הא הוי זה כמו טענת מחילה דמבואר בכמה דוכתי דמחילה הוי טענה גרועה, ואינו נאמן בטענת מחילה אלא במיגו דפרעתי. וכה"ג כתב הריטב"א לכתובות (דף ע"ה) במוכר חפץ לחבירו מידי דאית ביה מום אם הוי במקום דאפשר לראותן ומתחזי לא מצי טעין מק"ט דאמרינן ראה ונתפייס ואי הוי המום במקום דזמנין מתחזי וזימנין לא מתחזי מצי טעין מק"ט דתלינן דלמא לא חזי ליה דכיון דהמום ומקח טעות בפנינו, ויש ספק אי ראה ונתפייס, ע"ז להביא ראיה שנתפייס עכ"ל הריטב"א. וכה"ג מבואר בח"מ סי' שע"ג סעיף ג' בטען המוכר שהלוקח ידע שהיא גזולה והלוקח טען שלא ידע על המוכר להביא ראיה. והכל הוא מטעם הנ"ל לפי דכל זמן דאין לנו הוכחה ברורה שנתרצה, אמרינן לחזקה דלא נתרצה, ואין אדם מתפייס במומין והכל הוא משום דמחילה הוי טענה גרועה".
בנידון דידן שמעשה
העקירה נעשה בפרהסיא בנוכחות אנשים נוספים, כפי שנאמר בדיון, אין כאן מיגו לטעון
להד"ם, ועל כן טענת הנתבע צריכה הוכחה על ידו. ובנוסף, מסתבר שהסכמים מעין
אלו, הסכמים להחלפת חלקות חקלאיות, נערכים בכתב, והטענה שנעשה הסכם כזה בדיבור
גרידא היא טענה גרועה שאינו נאמן בה בלא ראיה, דומיא דטענת סיטראי שכתב בהגהות
האשרי במסכת כתובות פרק ט' סי' ד', וטענת מחילה שכתב בשו"ע חו"מ סי' ע'
סעיף א'.
מסקנת הדברים –
בנידון שבפנינו יש
להטיל את חובת ההוכחה על הנתבע. וזאת משני טעמים, ראשית, נעשה נזק למטע והמזיק
הטוען טענת פטור, אינו נאמן בלא ראיה, וכמ"ש הפוסקים בחו"מ סי' שפב,
וכמו שפסק החזו"א. שנית, גם בנידון אחר שאינו נחשב כמעשה נזק מובהק, אם
בפנינו מצב שלתובע נגרם הפסד לרכושו, ובפיו של הנתבע טענה שהיתה הסכמה מצד התובע,
טענה זו היא טענה גרועה הדורשת הוכחה, דומיא דמש"כ הריטב"א שאין לקבל את
טענת המוכר הטוען שהקונה מחל על המום.
ובהעדר ראיה לטענת
הנתבע עליו לשלם את מלוא הנזק.
