הפקדת ערבות כתנאי לשמיעת ערעור בבית הדין הרבני
ב"ה
תיק 1202966/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב
הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא
המערער: פלוני (ע"י
ב"כ עו"ד וטו"ר צבי גלר וטו"ר זיו ברקוביץ)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י
ב"כ עו"ד אורי זמברג)
הנדון: הפקדת ערבות להוצאות כתנאי לשמיעת ערעור – יסוד
הדרישה ככלל ושיקוליה בכל מקרה לגופו
החלטה
בבקשה שלפניי בחר בא כוח המערער לתקוף
את תקנת הערבויות בכלל, מבחינה הלכתית ומשפטית, את גובהן ואת השוני שיש בהחלטות הניתנות
במקרים שונים – במקום להסתפק בבקשה לגופו של עניין. בשל כך אני מוצא לנכון להבהיר
את הדברים.
הקדמה כללית
א. בשולחן
ערוך (חושן משפט סימן יד סעיף ה)
נפסק שהמתחייב בדין ומקיים את פסק הדין פטור מתשלום הוצאות חברו, אך כאשר המתחייב
מסרב לקיים את פסק הדין וגורם הוצאות לחברו בדרך לתשלום חיובו שכבר נפסק עליו יש מקום
לחיוב הוצאות מן הדין כמבואר באותו סעיף (יש
מקום במקרים מסוימים לחיוב הוצאות גם בהליכי סרק בדין שלפני הפסק).
ב. בהליך
הערעור בבית הדין הגדול, שכידוע לא מובא בשולחן ערוך ולכן לא עליו מוסבת הלכה זו,
גורם המערער שהפסיד בדין להוצאות נוספות נכבדות לצד שכבר זכה בדין ומצפה לקיום החלטת
בית הדין – הוצאות שלא היה חייב בהן מן הדין.
ג.
בהליך של 'ערעור סרק', שפעמים שהוא חלק ממאבק כוחני בין הצדדים, גרימת ההוצאות היא
נזק של ממש שאין לו הצדקה.
ד. בהליך
ערעור – דווקא מפני שאינו מעיקר הדין, אף שכיום הוא זכות הקנויה למערער מן החוק
והתקנה – ככל שהמערער משתמש בזכותו ל'הליך סרק' הרי שהתנהלותו מצדיקה חיוב הוצאות.
תקנה קל"ד בתקנות הדיון באה למנוע את ניצול החוק לרעה ואינה מבטלת את החוק.
ה. מכאן יסודן של תקנת הקהילות ושל תקנת הדיון קל"ד, שאפשרו להתנות את הערעור בהפקדת
ערבויות.
ו. בית
הדין, בקבלו את כתב הערעור ואת התגובה שכנגד, אינו נכנס לבירור הטענות והעובדות,
אלא הוא מעריך על פי בחינת הטענות והיסטוריית הדיון בבית הדין האזורי עד כמה
הערעור מבוסס ועד כמה יש בו חשש ממשי לגרימת נזק לצד השני.
ז. גובה
הערבות שונה ממקרה למקרה בשל ההבדל בין המקרים. בקביעת גובה הערבות המבוקשת מעריך
בית הדין גם את ההוצאות הישירות של הצד שכנגד בייצוג ובניהול דיונים, גם את הנזקים
העקיפים שעלולים להיגרם מעיכוב פסק הדין, וגם את החשש כי לאחר פסק הדין לא תהיה
אחר כך אפשרות לגבות את ההוצאות הנוספות מן החייב.
ח. גרימת
הנזק קיימת גם כשהמערער עשיר ושכנגדו עני וגם להפך, ופעמים דווקא כאשר מדובר
במערער עני שלא יהיה ביכולתו לשלם הנזק הוא מצב בלתי־הפיך.
ט. האפשרות
לבקשה מטעמים כלכליים, להפחתת ערבות, לביטולה או להמרתה בערבות צד ג', קיימת ונידונת
בכובד ראש בבית הדין ברבים מן המקרים ובכל מקרה לגופו. על ההחלטה להתחשב באיזון
בין מצבו הכלכלי של המבקש ובין הנזק העלול להיגרם לצד שכנגד.
י. התקנות
לא ראו לנכון לקבוע מסמרות וסכומים קבועים, כי אכן המקרים שונים ובמקרה זה אין
מנוס מן הכלל 'הכול לפי ראות עיני הדיין'.
כך נאמר לעניין זה
בספר כנס הדיינים – התשע"ג:
חיוב להפקדת ערבויות כתנאי לערעור עשוי לסייע מראש בסינון ערעורי סרק.
סיכויי הערעור הם שיקול רלבנטי בקביעת גובה הערבות, אבל אין לעשות שימוש בכלי זה
כדי למנוע את זכות הערעור, גם אם דיין של בית הדין הגדול סבור כי סיכויי הערעור
קלושים. הערבות שתיקבע צריכה להיות מידתית ועליה לאזן נכונה בין הזכויות של שני
בעלי הדין להליך הוגן.
החלטות של בית הדין הגדול להתנות שמיעת ערעור בהפקדת ערבויות הותקפו בכמה
עתירות לבג"ץ, וכולן נדחו. בג"ץ פסק כי:
החיוב להפקיד ערבות איננו שקול לנעילת דלתותיו של בית
הדין בפניה [של העותרת] ולאיונה של זכות הערעור הנתונה לה על פי דין, והראיה היא,
כי הפקדה כזו נדרשת בהליכים משפטיים רבים.
בין היתר צוין כי:
ההחלטה הנתקפת בעתירה זו היא החלטה שבמהותה עוסקת
בסדרי דין ובניהול ההליך, ומבלי להיכנס לגופם של דברים – נראה כי ממילא אין היא
מקימה לעיצומה עילת התערבות.
כך גם במקרה שבו נדרש העותר להפקיד ערבות בסך 50,000 ש"ח והתחייבות
לקיים כל החלטה ופסק דין שיינתנו על ידי בית הדין הגדול נדחתה העתירה. בית המשפט
העליון ציין שם:
ברם איננו סבורים כי הסכומים שנקבעו לערבות ולהתחייבות
על ידי בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו הנ"ל אינם סבירים באופן קיצוני או כי הם
פוגעים באופן לא מידתי בזכויותיו של העותר.
למעלה מכך, העותר מבקש כי בית משפט זה יתערב בהחלטת
ביניים דיונית של בית דין דתי. בית משפט זה אינו נוטה להתערב בסדרי הדין של בתי הדין
הרבניים אלא במקרים חריגים (ראו למשל: בג"ץ 7/83
ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673 (1984)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.
(הרב שמעון
יעקבי, "על סדרי דין בבית הדין הגדול", כנס הדיינים – התשע"ג 161,
167)
אציין שבימים אלו ממש
נדחתה על הסף עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון נגד החלטה של בית הדין הרבני הגדול
להתנות שמיעת ערעור בהפקדת ערבות (בג"ץ 288/19
פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (14.1.2019).
מן הכלל אל הפרט
במקרה שלפנינו, בחינת ההיסטוריה בבית
הדין האזורי מראה כי אכן מדובר בתהליך רב שנים. טענות הערעור רובן ככולן היו לפני
בית הדין האזורי והוא דחה אותן ונימוקו עימו. יש לציין כי בהתנהלות דיונים במשך
שנים רבות בבית הדין האזורי, מטבע הדברים יש הרכבים מתחלפים וייתכן כי יש למערער
חלק בהתמשכות ההליכים.
אומנם בא כוח המערער
כותב כי הערעור "סיכוייו להתקבל הינם ודאיים", אך כנגדו בא כוח המשיבה
סותר את דברי הערעור ומוצא פגמים רבים דווקא בהתנהלותו של המערער ובאי כוחו במשך
השנים. לדעתו הערעור הוא המשך של תהליך התשה רב שנים. משום כל אלה סבר בית הדין כי
יש חשש ממשי לגרימת נזק לצד השני ובשל כך נתבקשה הפקדת הערבות.
המערער גם פתח בתהליך
של תלונה לנציב תלונות השופטים המכילה את רוב הטענות שישנן בערעור, והנציב החל
בבירור הטענות. בא כוח המשיבה צירף לכתב בית דין שהגיש לפנינו את תשובת מרשתו
לתלונה שהוגשה לנציב. מכל מקום, על פי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים,
תשס"ב – 2002, סעיף 24(ב): "דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב
במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי."
מסקנה ומתן הוראות
א. לאור כל האמור בקשת המערער לביטול ההחלטה
להפקדת ערבות – נדחית.
ב. המועד להפקדת הערבות מוארך בזה בשבעה ימים.
ג. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטי
הצדדים.
ניתן ביום כ"ט בשבט התשע"ט (4.2.2019).
הרב דוד ברוך לאו – נשיא
