ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 276־נד כרך ג עמ' סט-עד

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת מקח טעות במכשיר אורטופדי ליישור עקמת בגב

נושא הדיון

התובע הזמין אצל הנתבע שהוא יצרן מכשירים אורטופדיים מחוך אורטופדי ליישור עקמת בגב (סקוליוזיס) עבור בנו, וזאת עפ״י מירשם רופא קופ״ח. את המירשם כתב הרופא אחרי התיעצות עם עמיתו שהוא מומחה לבעיות אלו, ועל פיו נדרש לחולה מחוך מסוג בוסטון ברס. הנתבע ייצר לתובע את המכשיר תמורת כ-1500 ש״ח ובקבלה נאמר שהסכום שולם עבור מחוך מסוג בוסטון ברס. ביחד עם המכשיר נתן הנתבע לתובע חוברות הסברה באנגלית על סוגי המכשירים ותפקידיהם, שכללו גם איורים על סוגי המכשירים (יש לציין שהמכשיר מיוצר עפ״י מידותיו המיוחדות של החולה, ואינו ניתן להעברה לשימוש חולה אחר).

לאחר כמה ימים מאז שהחולה חבש את המחוך חזר כמקובל במקרים כאלה לביקורת אצל הרופא ששלח אותו, כשגם היצרן מתלווה אליו, והרופא קבע עפ״י צילום רנטגן שהמכשיר הצליח ליישר 3 מעלות מהעקמת, וכי המכשיר עונה על הדרישה.

התובע לא היה רגוע מתהליך הריפוי, ופנה לרופא המומחה שאתו התיעץ הרופא הראשון מקופ״ח, והוא קבע בראיה ראשונה שיש טעות במכשיר, וזה אינו מסוג בוסטון ברס שהוא דינמי ומיועד לריפוי סקוליוזיס, אלא מסוג בוסטון אובר לאפ שהוא פסיבי לשיכוך כאבים, והרופא המומחה יעץ להם לפנות למכון אורטופדי אחר. התובע לא הסתפק בזה ופנה לרופא מומחה גדול בדבר וגם הוא קבע כפי שקבע המומחה הראשון, וגם הוא יעץ לפנות למכון האורטופדי שיעץ הראשון, ויחד עם זאת אמר לחולה להמשיך לחבוש את המחוך הראשון עד שהמחוך החדש יהיה מוכן, מכיון שעוזר לתמיכה בגב למרות שאינו מועיל ליישור העקמת. התובע שמע לעצתם וקנה מכשיר חדש במכון השני, ולאחר כמה ימים של חבישת המחוך החדש חזר ונבדק אצל המומחה ונמצא שיש שיפור ב-15 מעלות מדרגת העקמת הראשונה.

התובע דורש שהנתבע יחזיר לו את הכסף ששילם לו עבור המכשיר שנמצא לא מתאים, בניכוי 25% שקבל החזר מקופ״ח, וכן החזר הוצאות הרופאים שהיו לו בגלל הליקוי במכשיר. הוא אינו תובע החזר פיצוי על הסבל המיותר ואיבוד זמן הלימודים שנגרם לבנו.

לדברי התובע לאחר שהחכים אצל הרופאים המומחים עיין שוב בחוברות ההסברה שנתן לו הנתבע בשעתו מצא בדיוק את מה שאמרו לו המומחים, אלא שבזמנו לא ירד לסופם של דברים כדי להבחין בטעות.

הנתבע משיב שהוא פטור מכלום מכיון שהוא ייצר את המכשיר עפ״י הוראת הרופא מקופ״ח שאף בדק אח המכשיר לאחר ייצורו וקבע שהוא עונה לדרישה. לטענתו החולה לא נבדק ע״י הרופא האחרון לפני שהתחיל לחבוש את המכשיר האחרון אלא רק כמה ימים אחרי שכבר חבש אותו, שזה היה כארבעה חדשים אחרי שהתהלך עם המכשיר הראשון, וע״כ יתכן שהיישור של 15 המעלות הוא תוצאה של ארבעת החדשים עם המכשיר הראשון, ולאו דוקא כתוצאה מהמכשיר האחרון, מה גם שבספרות הרפואית ידוע שהיישור המצופה מחבישת המכשיר במשך הימים הראשונים אינו עולה על 5 מעלות.

התובע משיב שהנתבע בתור אומן במקצועו היה עליו לדעת ולהבחין בין המכשירים ולא להסתמך על הרופא מקופ״ח, מה גם שההוראה היתה על מכשיר מסוג בוסטון ברס ולא מסוג בוסטון אובר לאפ.

הנתבע טוען שאילו היה התובע פונה אליו אחרי מה ששמע מהרופאים המומחים ומעמיד אותו על הטעות, לא היה מתחמק מאחריות והיה מייצר מכשיר חדש כהוראת הרופאים המומחים, אך לאחר שלא פנה אליו אלא למכון אחר אין הוא חייב להחזיר את הכסף ששילם עבור המכשיר הראשון. לדבריו אין ראיה מהרופאים האחרים שהיפנו את התובע למכון אחר ולא למכון שלו, משום שהמכון ששלחו אליו קשור לאותו בי״ח שבו הם עובדים.

פסייד:

כפשרה על הנתבע להחזיר לתובע סך מסויים.

השאלות לדיון

א. טעות בסוג המקח של מכשיר רפואי שרק מי שמקצועו בכך יכול לעמוד עליה, ורופא נתן עליו את הסכמתו, האם יש בדבר מקח טעות.

ב. עד מתי יכול הלוקח להחזיר את המקח בטעות כזו.

תשובה

א. טעות במקח שרק מומחה יכול להבחין בה

  במשנה ב״ב פג ב:

"ארבע מידות במוכרים וכו׳, שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהם".

 וכן פסק הרמב״ם מכירה פי״ז ה״ב והוסיף לפי שאין זה המין שאמר שימכור לו. וכ״פ טוש״ע חו״מ סי׳ רלג.

והנה בדין מקח טעות כשנמצא מום במקח כתב בשו״ת רעק״א תנינא סי׳ נא שהוא מדין תנאי במקח, ואע״פ שלא התנה אנן סהדי שמקפיד על כך ונחשב כאילו התנה, אבל לולי שלמדנו הלכות תנאי מבני גד וראובן לא היה שייך דין מקח טעות, שאין זה עדיף מאילו היה מתנה מפורש. ולפי״ז מה שפסק הרמב״ם מכירה פט״ו ה״ג שאם ראה המום ונשתמש בו אח״כ אינו יכול לחזור בו, זה משום שכבר מחל על התנאי שלו. ויש להסתפק במקח טעות של שני מינים, האם גם בזה צריך להגיע לביטול מקח מהלכות תנאי, כמו מקח טעות בנמצא בו מום, או שבזה המקח כלל לא היה על מין זה, וגם בלי הלכות תנאי אין קיום למקח, ואם ראה ונשתמש לא די במחילה על התנאי אלא צריך לעשות קנין מחודש, שהרי על מין זה לא היה קנין מעולם.

ויתכן שהדבר תלוי במחלוקת הרמב״ם והטור שכתב בשו״ת מהר״ם גלנטי סי׳ עט והובא בכנה״ג חו״מ שם הגה״ט ס״ק א שמלשון הטור חו״מ סי׳ רלג שכתב ״ונתן מין אחר״ משמע שאע״פ שמשך הלוקח, יכול לחזור בו, אבל מלשון הרמב״ם מכירה פי״ז ה״ב שכתב ״שאמר למכור לו״ משמע שעדיין לא משך, אבל אם משך ושתק אינו יכול לחזור בו כיון שראה ומחל, ושכ״כ הרדב״ז סי׳ אלף רז (קלו) עפ״י לשון הרמב״ם וכתב שם שאין חילוק בין דבר הנראה לעין לדבר שצריך מעשה להבחין, כיון ששתק מחל אע״פ שבשעת המקח פירש לו מין אחד ונתן לו מין אחר.

ונראה שהטור סובר שבשני מינים לא נעשה הקנין על המין שקבל כיון שכוונת הלוקח היתה על המין האחר, ולפיכך לא די במשיכת הדבר בשתיקה כדי שיועיל לו לקנות את המין השני, אלא צריך שידע מה הוא מושך, ואם לא ידע באותה שעה שזה מין אחר לא קנה, ויכול להחזיר אותו אפי׳ אחרי זמן רב, אבל הרמב״ם סובר שגם בטעות של שני מינים צריך להגיע להלכות תנאי כמו בטעות של מום, אלא שההבדל הוא במחילה על התנאי, שבטעות של מום יכול לחזור בו עד שישתמש בו, ואילו בטעות של שני מינים כיון שאפשר להבחין בדבר, כיון שמשך ושתק אנו אומרים שמסתמא מחל על התנאי.

והנה בנידון דידן שהתובע ביקש מחוך מסוג ״בוסטון ברס״ וקבל סוג ״בוסטון אובר לאפ״, ואחרי שהחולה חבש אותו קבל עליו אישור מהרופא של קופ״ח שהוא היה הרופא המפנה, הנה לדעת הרמב״ם וכפי שדייק הכנה״ג בודאי כבר היתה כאן מחילה ואינו יכול לחזור בו, מה גם שהתובע קיבל גם חוברות הסברה עם איורים שבהם נאמר בפירוש את חילוק הסוגים, וגם הראה לרופא שאישר את הדבר, אבל לדעת הטור יתכן שלא איבד זכותו לחזור בו גם אחרי שמשך כל זמן שלא התכוין לקנותו כמו שהוא, ומכיון שהתברר לו שאין זה הסוג שהזמין היתה זו יכול לחזור בו. ע״כ נראה לפשר בין הצדדים.

ב.עד מתי ניתן להחזיר במקח טעות

כתב הרמב״ם מכירה פט״ו ה״ג:

"המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפי׳ אחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה״ז מחל ואינו יכול להחזיר."

וכ״פ בשו״ע חו״מ סי׳ רלב סעי׳ ג. וכדברי הרמב״ם שמחזיר המקח אפי׳ אחר כמה שנים פסק גם בשו״ת הרי״ף סי׳ קנג לענין מקח שאין דרך להראותו לבקי אלא הלוקח סומך על דעתו שאין ראיית הלוקח מועילה בו ואין אומרים בו ראה ונתפייס, אבל בשמ״ק ב״מ יד א כתב בשם הראב״ד שתלוי בכדי שיראה למומחה.

ובהגהות מחנה אפרים על הרמב״ם שם כתב שזה דוקא בטעות של מום, אבל בטעות של שני מינים כיון שגם המוכר יכול לחזור בו, ואצל המוכר הרי אין זה תלוי אם עדיין לא נשתמש הקונה במקח או שכבר נשתמש בו, א״כ גם הקונה יכול לחזור בו אפי׳ נשתמש בו. וביאור הדברים נראה עפ״י הנ״ל אות א בדעת הטור שיש חילוק בין טעות של מום לטעות של שני מינים, שבטעות של מום חוזר מדין תנאי, וע״כ אם נשתמש בו מסתמא מחל על תנאו, אבל בטעות של שני מינים שחוזר משום שעל מין זה לא היה מעשה קנין, אין נפ״מ בין נשתמש ללא נשתמש. אמנם לדעת הרמב״ם שגם בשני מינים זה מדין תנאי, ע״כ גם בזה אם נשתמש אינו יכול לחזור.