ביטול מכירה בעקבות מיסוי

ביה׳׳ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג עמ' עה-עו

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין(זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת מוכר מקונה לתוספת תשלום עבור מיסים

נושא הדיון

ראובן מכר לשמעון בית בסך קצוב, לאחר זמן נודע ונתגלה שצריכים לשלם מסים על המכר, טוען ראובן המוכר הסכמתי לסכום הקצוב, משום שעשיתי חשוב למינימום של ריוח, ואם אצטרף לשלם המסים, יצאתי נפסד מכל העסק וברור שהעסקה היתה שיהי׳ לי ריוח ולא מכרתי את הבית מחמת רעתה שרציתי להפטר ממנה, ושמעון הקונה טוען, אין הכי נמי שאני הייתי הגורם שיצטרכו לשלם מסים, אבל כל אחד יש לו חשבונות משלו, ולו הייתי צריך להוסיף על הסכום הקצוב לא הייתי קונה את הדירה, והחוזה אומר בפירוש שאני צריך לשלם בשביל הבית את הסכום הקצוב.

מקורות בהלכה

הנה יש להניח דבין המוכר ובין הקונה ידעו שיש לשלם מסים על המכר אלא כדרך האנשים שתשלומי מסים לא נחשבים אצלם כחוב, אלא אם כן מוכרחים לשלם ומה שיכולים להשתמט לבלי לשלם, הם אינם מרגישים שעשו עול, ומה שכן משלמים ההרגשה היא כאילו אנוסים ופורעים מאונס מחמת יראה, וכל מה שנוטלים ממנו חשוב בעיניו כאבוד ממונו ורק משום הכי באנסו בית המלך את גרנו חייב לעשר דחשוב כמשתרש דניצל ממונו ע״י ממון כהן, דרק היכא שהיה עומד הדבר שהיה נחסר ממונו בלי שום תועלת ועכשיו נשאר אצלו הממון הוא משתרש, אבל אם היה נחסר הממון ולא היה הולך לאיבוד, אלא היה ההוצאה לתועלת אין זה משתרש, לדוגמא אם יתקוף בחבירו בשעה שאוכל איזה דבר ולא יניחנו לאכול כל היום, היתכן לומר שיהי׳ לתוקף זכות תביעת ממון מדין משתרשי שבסיבתו נשאר המאכל אצלו ונתרבה ממונו, והטעם בזה שאם היה אוכל היה מוצא תועלת באכילתו ולא היה מוציאו לאיבוד, ומשו״ה גם בפורע חובו של חבירו אין זה כמשתרשי לי׳ דמה שהיה נחסר ממונו היה לצורך תועלת פרעון חוב שחייב, ועכשיו שנשאר שלא פרע חובו, רק שעשה חבירו שיפטר מחובו, אבל הוא לא פרע חובו ועשה חבירו מעשה להציל ממונו ולהצילו ולמנעו מתועלת שהיה מוצא בהוצאת ממונו, משו״ה לא חשוב רק כמהנהו בהנאה שלא יצטער ופטור, דחשוב כלא חסר משום דנתן כספו על כל צד שיהי׳.

לכן אין נראה כלל דבחוזה שעשו ביניהם ובסכום הנקוב כלול גם מסים, דאדרבה לא המוכר ולא הקונה לא היה בדעתם כלל לשלם מסים, והסכום הוא נקי בלי מסים, ובחוזה כתוב מה שכתוב ואין להעמיס בו שום פירושים ושום הוספות. לכן אם החוק אומר שאפשר לגלגל את המסים על צד הקונה, נראה שאין לביה״ד לחייב את צד אחד, ועל שני הצדדים מוטל החוב אחרי שנודע ונתגלה, כיון שסוף סוף לפי החוק גם המוכר וגם הקונה מעורבים במסים, דהא עקר החיוב הוא על המוכר ומתורת גלגול החוב על הקונה, לכן ביה׳׳ד רואה את שניהם כשותפים.

ואין לחייב את הכל על הקונה מטעם שהוא הגורם, ומדיני דגרמי, שהרי מבואר בחו״מ סי׳ שפ״ח שאם סוף כל סוף חייב לשלם אין מחייבים אותו מדיני דגרמי, אעפ״י דמדברי הר״א והרא״ש פרק הגוזל בתרא משמע דפריעת חוב לנכרי חשוב כאבוד, דאל״ה לא שייך יאוש ומ״מ פסק שם דאינו חייב בגילה לנכרי שחייב לו משום דסוף סוף חייב לפרוע. ה״ה במסים דסוף סוף חייב לפרוע ולא מחייבים אותו מדיני דגרמי.

הרב ברוך יצחק לוין