השתמש בכלי חברו ללא רשות האם משלם שכר

בינת המשפט, כרך ג סימן קיב

הנידון

לידידי רכב העומד להשכרה. נטלתי את הרכב ללא רשות - לאור הידידות בינינו - וכשנודע לו, תבע ממני תשלום שכירות ליום השכרה - מאתיים שקלים. האם אני חייב לשלם לו.

תשובה-

אתה חייב לשלם לו, כפי המקובל לשלם על השכרת רכב זה.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. אם מותר לאכול מאכל חבירו ללא רשות. ב. אם מותר להשתמש בשל חבירו ללא רשות. ג. תשלום השתמשות בשל חבירו. ד. סבר שחבירו יסכים ולא הסכים, האם עובר משום גזל.

מחלוקת הש"ך והתוס' אם מותר לאכול מאכל חבירו כשיודע שיתרצה

בראשונה יש לבאר, האם מותר ליטול מאכל של חבירו ולאכלו ללא רשות, אם תולה שחבירו מניח לו לאכול ממנו. והנה, דין זה מובא בש"ך בסימן שנ"ח ס"ק א, וז"ל

"מדברי התוס' פרק אלו מציאות (דף כ"ב) סוף ע"א והגהת אשר"י והגהת מרדכי שם מבואר, דאם אדם נותן לאכול לחברו מדבר שאינו שלו אלא של חברו, אף על פי שיודע שחברו יתרצה, אסור לאכלו, דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף על גב דהשתא ניחא ליה, מעיקרא לא הוי ניחא ליה. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שמותר, ויאוש שלא מדעת שאני, שגם אחרי כן אינו מייאש, אלא משום שאינו יודע היכן הוא, ובעל כורחו הוא מתייאש, אם כן אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה, דבמה יקנה, אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש, ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש, מה שאין כן הכא, כיון שידוע שיתרצה, אם כן השתא נמי בהיתרא אתי לידיה, דמסתמא אינו מקפיד על זה. ואף על גב דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת, טעמא אחרינא איכא התם, דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן, ע"ש ודוק, ועיין בספר אגודת אזוב דף ק"י ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ן" עכ"ל הש"ך.

הנה מבואר דלפי התוס' אסור ליטול מאכל של חבירו אפילו שיודע שחבירו יתרצה, אבל לש"ך מותר. והנה להלכה פסק בשולחן ערוך הרב להחמיר כשיטת התוס' וז"ל (הלכות מציאה ופקדון, ד)

"ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו, אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום, כיון שעכשיו אינו יודע מזה, הרי הוא נהנה באיסור, וכן כל כיוצא בזה, וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה" עכ"ל.

ובקונטרס אחרון (ס"ק א) האריך להוכיח דהלכה כשיטת התוס' ולא כהש"ך.

שיטת שולחן ערוך הרב, לחלק בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי

והנה בשולחן הרב לכאורה סותר את עצמו, שפסק בהלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף ה, שאם אינו מקפיד מותר. וז"ל:

"אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו, אפילו באקראי שלא מדעתו, בין שהוא שלו בין שהוא שאול בידו, ואין צריך לומר להשתמש בשאר חפציו, אלא אם כן ידוע לו בבירור שלא יקפיד עליו בעל החפץ" עכ"ל.

וכדי לישב הסתירה, מבאר הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל במנחת פתים (חושן משפט סימן שנ"ח, ד) דיש הבדל בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי, דבהנאה של כילוי אפילו אם יודע שחבירו יתרצה אסור להנות, לכן פסק שאסור לאכול אוכל של חבירו אפילו יתרצה חבירו, אבל הנאה שאינה של כילוי, כגון ללמוד בספר של חבירו מותר אם יתרצה חבירו.

ביאור הטעם לחלק בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי

אבל צריך טעם לחלק בין הנאה של כילוי ללא כילוי, דהרי גם הנאה שאינה של כילוי שואל שלא מדעת גזלן הוא, ומה ההבדל בין אוכל מאכל חבירו, למשתמש בחפץ חבירו. ונראה לעניות דעתי בזה, דלגבי דין שואל שלא מדעת, אין צריך דעת ממש, ואם משער בדעתו שחבירו יתרצה אינו נחשב שואל שלא מדעת, כיון שכשמשתמש בחפץ חבירו אינו מבטל בעלותו של חבירו מהחפץ, אלא שבכלל בעלות האדם על חפציו היא מניעת תשמיש בהם, ונתינת רשות להשתמש אינה מבטלת בעלותו, לפיכך, אם יודע שבאמת מתרצה הרי זה כשואל מדעת, כי זו באמת דעת הבעלים, אבל לאכול מאכל חבירו ולכלות בעלותו, צריך נתינה ומתנה ממש להעביר הבעלות, ולא תתבטל בעלות האדם על חפציו ודבריו רק בהקנאה או רצון בפועל ממש. וזה נלמד מדין יאוש שלא מדעת, ששם בא ליטול חפץ חבירו ולזכות בו כדין בעלים, לכן אמרינן דיאוש שלא מדעת אינו יאוש, אבל בהשתמשות בחפץ חבירו סגי ידיעה שמניח להתשתמש. ויסוד דבריו של שולחן ערוך הרב הם מדין השתמשות בספרים שהתירו חז"ל, אם יודע שחבירו ניחא ליה.

תשלום על שימוש בחפץ חבירו

ויש לבאר מה הדין אם השתמש בחפץ חבירו, האם חייב לשלם לו על ההשתמשות. והנה, העושה פעולה לחבירו, וטוען שהתכון בשכר, קי"ל שאם היא מלאכה שאין רגילים לעשות בחינם, חייב לשלם לו עליה ואינו יכול לטעון בחינם עשית זאת, כמו שפסק הרמ"א (חושן משפט, רסד, ד) וז"ל

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו" עכ"ל,

 והיינו דוקא בדבר שרגילים לשלם עליו, כמבואר במקום אחר. וכמו כן המניח לחבירו להשתמש בחפץ שלו צריך להעלות לו שכר, אם הוא דבר שרגילים לשלם עבור ההשתמשות בו, צריך להעלות לו שכר על ההשתשמות.

וכל זה דוקא אם השתמש שלא על דעת לגזול, אבל אם נטל על דעת לגזול אינו חייב לשלם על ההשתמשות, דמבואר בגמ' בבא קמא (צו, ב ובדף צז,א) שהגוזל מטלטלין, ונהנה מהם פטור מתשלום שכר שימוש, כיון שחיוב השבת גזלה הוא על השבת החפץ הנגזל בלבד, ולא על השבת שכר שימוש. אלא שבמקרים מסוימים בגזלן ידוע עשו תקנה שישלם השכר כמבואר בגמ' שם, ובשו"ע בסימן שס"ג. העולה מזה, דאם נוטל בגזלה, חייב בהשבתה ועבר לאו גזל ואינו משלם על ההשתמשות, אבל אם נטל שלא על דעת גזל אלא שחבירו הניח לו להשתמש חייב לשלם לו.

מחלוקת הראשונים בנטל רק להשתמש אם משלם שכר

ויש לבאר, האם הא דאמרו שהגוזל אינו משלם שכר אלא משיב הגזלה ודיו, האם זה דוקא בנוטל מטלטלין לגזול ממש, ואז קנאה בקנין גזלה ואינו חייב אלא השבת החפץ, אבל בנוטל כדי להשתמש בלבד ולהחזיר, אף על פי ששואל שלא מדעת גזלן הוא, מכל מקום כין שלא עשה שום קנין גזלה, כיון שלא נטל על מנת לגזול אלא שלא לשלם לא נעשה גזל על החפץ עצמו אלא על זה שאינו משלם עבור שכר ההשתמשות, לפיכך אינו אלא חייב ממון על שכר ההשתמשות ואינו גזלן כלל. ולפי זה המשתמש בחפץ העומד להשכיר ללא רשות, אפילו אין כונתו לשלם לא נעשה גזלן, ולעולם לא נפטר מחיוב תשלום, ואינו יכול לטעון בגזלה נטלתי, כי לא נטל לגזול ממש רק להשתמש ללא רשות, והרי חפץ זה עומד להשתמשות של אחרים, ומתחייבים עבור השימוש תשלום. ואפילו דבר שאינו עומד להשכיר אינו נקרא גזלן להפטר משתלום, רק אם נטל כדי לגזול את החפץ ממש, אבל אם לא התכון לגזול אלא רק את ההשתמשות חייב לשלם על ההשתמשות, ולא אמרו שחייב בהשבה ונפטר מהשתלום אלא אם נוטל החפץ כדי לגוזלו ממש. או דלמא אפילו בזה אמרינן שגזלה היא, ואינו חייב שכר שימוש.

וכבר דן בזה המחנה אפרים (גזילה סימן יב), וכתב דמדברי הטור  (סימן שסג, ה) משמע שאפילו נוטל רק להשתמש גזלן הוא ואינו משלם שכרה, וכן מוכיח החזון איש (בבא קמא סימן כ, ד) מדברי הראב"ד, אבל במחנה אפרים מוכיח שהתוס' באיזהו נשך (ס"ה) סוברים שאם נוטל רק למלאכה חייב בשכר שימוש שאינו כגזלן שקונה החפץ ונתחייב בהשבה, וכן בשלטי גיבורים בבא קמא (לד, א מדפי הרי"ף) הביא דברי התוס'.

סבר שחבירו מסכים ולא הסכים

והנה אם תלה בדעתו שחבירו מסכים שישתמש, ואפילו ללא שכר, ולאחר שהשתמש אמר לו חבירו שאינו מסכים שלא ישלם על ההשתמשות, אינו יכול לטעון שכיון שבטוח היית מתרצה, ועכשיו חזרת בך ואיני משלם לך, אלא חייב לשלם לו על ההשתמשות. והטעם פשוט, כיון שכל המשתמש בחפץ חבירו במקום שרגילים ליטול שכר חייב לשלם שכר על ההשתמשות, ואינו יכול לפטור עצמו בגלל שלפי דעתו חבירו אינו נוטל שכר על ההשתמשות.

אבל יש לדון, מה הדין אם חבירו תובע שכר על ההשתמשות, והוא טוען שלא השתמשתי בגלל שתליתי בדעתי שניחא לך, אלא ידעתי שאינך מניח להשתמש, אבל נטלתי בגזלה, ועכשיו הנני משיב הגזלה ורוצה לפטור עצמו מתשלום כדין גזלן שפטור משכר השתמשות, והנגזל טוען לא כן, אלא נטלת כדי להשתמש כי תלית שאני מניח להשתמש, והנך חייב שכר על ההשתמשות. ונראה שבאופן זה אי אפשר להוציא ממנו ממון, כי כל הגוזל פטור משכר השתמשות.

אין יכול למפרע להיות גזלן או שוכר

ויש לחקור מה הדין אם השתמש בחפץ חבירו ללא רשות, וידע שחבירו אינו מניח לו להשתמש, וחבירו תובע שישלם על ההשתמשות, וכבר נתבאר שלפי הטור והראב"ד פטור לשלם כי בגזלה באה לידו, האם יכול לתקן החטא של הגזל על ידי שישלם והתברר למפרע שלא היה גזלן אלא שוכר, או דלמא, אינו יכול לתקן הלאו למפרע, שכיון שירד על דעת לגזול, עשה עבירה של גזל והתחייב בהשבה, וכשמשיב הגזלה נפטר מתשלום שכר ההשתמשות, ואינו יכול לתקן הלאו שעבר. ונראה שאם משלם, מתברר למפרע שלא גזל, שהרי מתברר שחבירו הסכים שישתמש וישלם שכר השתמשות, אם כן לאו גזל הוא, אלא שבמחשבה חשב לגזול אבל למעשה לא גזל.

דינים העולים

א. היודע בחבירו שאוהבו ויתרצה שיהנה אם יטול מאכל משלו, לתוס' אסור לאכול אלא אם יתרצה ממש, והש"ך מיקל אם יודע בודאי שיתרצה, ובשו"ע הרב מכריע כשיטת התוס'.

ב. בשו"ע הרב מוכיח שהשתמשות בחפץ של חבירו הנאה שאינה של כילוי מותר, אם יודע שחבירו יתרצה.

ג. המשתמש בחפץ חבירו, אם הוא דבר שמשלמים על ההשתמשות בו, חייב לשלם. במה דברים אמורים שנטל כדי להשתמש, אבל אם נטל לגזול, עבר בלאו שלא תגזול, וחייב בהשבת הגזלה ואין צריך לשלם על ההשתמשות.

ד. השתמש בדבר של חבירו שידע שחבירו בודאי לא יבקש שכר, ואחרי כן תבע ממנו חבירו שכר, חייב לשלם.

ה. השתמש בדבר של חבירו, וכשתבע חבירו שכר טוען שהתכון לגזול, אין יכול להוציא ממנו ממון על ההשתמשות.

ו. דבר העומד להשתמש בשכר, ונטל להשתמש בלא רשות, ולא על דעת לגזול החפץ עצמו ולא על דעת לשלם, נחלקו הראשונים אם משלם שכר שימוש.

ז. נטל על דעת שלא לשלם, ולבסוף שילם, התברר שלא עבר על לאו דגזל.