מצא כסף בדירה שכורה

הנידון

"יש לי דירת נופש להשכרה לתקופות קצרות בירושלים. בבית יש גם ספריה גדולה, ואני משכירה יחד עם הדירה. אחד השוכרים מצא באחד הספרים שבבית אלף שקלים. ברור שאחד השוכרים הניח את הכסף לשמירה, ושכח אותם, או ששכח איפה הניחם. נפשי בשאלתי, מי זכה בכסף, האם השוכר שמצא את הכסף, או אני בעל הבית, כיון שחצרי קונה לי. או שהכסף שייך לאובד ויש להכריז, ואם לא ימצא האובד, יש להניחו עד שיבוא אליהו".

תשובה

הכסף שייך לאובד, שאפילו אם כבר יתיאש, הוא יאוש שלא מדעת, דלא הוי יאוש, וחובה על המוצא להכריז כמה חודשים. ולאחר מכן יפקיד את הכסף בגמ"ח מבוסס, לזכות בעל המעות.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. יאוש שלא מדעת. ב. דין מציאת מעות. ג. שימוש במעות האבידה. ד. אבידה שלא נדעו בעליה.

דין יאוש שלא מדעת

אף על פי שהמוצא אבידה לאחר יאוש הרי היא שלו (בבא מציעא כא, א), מכל מקום, אם הגביה המציאה לפני יאוש בעלים, אפילו שבודאי עתידים הבעלים להתייאש ממנה, נחלקו אביי ורבא אם יאוש שלא היה, אלא שעתידים הבעלים להתיאש, האם הוי יאוש. אביי סובר דלא הוי יאוש אלא אם היה יאוש בפועל, ורבא סובר דהוי יאוש. ומחלוקתם מבוארת בבבא מציעא (כא, ב). ומבואר בסוגיא שם, דבדבר שיש בו סימן הכל מודים שלא הוי יאוש, אפילו אם לבסוף יתיאש האובד, כיון שבשעה שהגביה המוצא את המציאה לא היתה עומדת להתיאש ממנה. ובאבידה שנטלה הים וכדו', שהיא אבודה מכל העולם, שהתורה התירתה, הכל מודים שהוי יאוש. ולא נחלקו אלא בדבר שאין בו סימן, שעתידים בעליה להתיאש ממנה, אלא שאינם יודעים שהיא נאבידה. ופסקו בש"ס הלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ופסק המחבר בחושן משפט (רסב, ג), דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

סיכום: מצא אבידה לפני שהתיאשו בעליה, ולאחר מכן התיאשו - אם יש בה סימן, הכל מודים שלא הוי יאוש. אם היתה אבודה מכל אדם בלאו הכי, הכל מודים שהוי יאוש. אם אין בה סימן, לרבא הוי יאוש ולאביי לא הוי יאוש. והלכה כאביי דלא הוי יאוש.

דין אבדת כסף

והנה המוצא מעות מפוזרות ברשות הרבים הרי אלו שלו (בבא מציעא כא, א), כיון שאין להם סימן, ובודאי מתיאשים מהם. והקשה הש"ס (שם, כב, א) לאביי שסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, מדוע הרי אלו שלו, אולי מצא את המעות לפני שהבעלים יתייאשו. ומתרץ הש"ס על פי דברי רבי יצחק דאמר "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", לפיכך, מיד שנפלו ממנו המעות, ידע שאבדו לו, ומתיאש מהם. לכן סביר להניח שכשמצא את הכסף כבר ידעו בעליה שנאבדו, והתיאשו.

ואף על פי כן, המוצא מעות שאינם מפוזרין, אלא מונחים במצב שמוכיח שלא נפלה מיד האובד, אלא הניחם כך, כגון שמצא כמה מטבעות מונחות זו על זו, והמטבע הגדול מונח למטה, והמטבע הקטן יותר מונח עליו, והקטן מאוד מונח למעלה, שלא יתכן מצב זה אלא בהנחה ולא בנפילה, ובודאי הניח אותם שם ושכח. לכן חייב להכריז שמצא מעות, והאובד יתן סימן, מקום או מנין, או באיזה מצב היו מונחים, כך מבואר בבבא מציעא (כה, א), וכן פסק המחבר חושן משפט (סימן רסב, יב).

סיכום: מצא מעות מפוזרות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ואין לחשוש שמצאן לפני שהאובד ידע והתיאש, כיון שדרך אנשים לבדוק תמיד אם כספם בכיסם. ואם מצאן במצב שמוכיח שהניחן, חייב להכריז, והאובד יתן סימן מקום או מנין או באיזה מצב הניחן.

דין מוצא אבידה שיש בה סימן לאחר יאוש

והנה המוצא אבידה לאחר יאוש בעלים הרי היא שלו, בין אבידה שאין סימן, ובין אבידה שיש סימן. בין אבידה שנפלה מיד בעליה, ובין אבידה שהניחו מדעת ולאחר מכן לא מצאוה הבעלים והתיאשו, לעולם,  אבידה לאחר יאוש בעלים הרי היא של מוצאה.

והדברים מפורשים בש"ס (בבא מציעא כג, א)

"דאמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא: כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס - מיאש ליה מינה". ע"כ.

פירוש: 'כלל האבידה, כיון שאמר ווי לחסרון כיס התיאש ממנה'. והנה באבידה שאין בה סימן אין צריך לשמוע שאמר 'ווי לחסרון כיס', כיון שמסתמא מתייאש ממנה, אלא על כורחך איירי באבידה שיש בה סימן, שאם התיאש חל היאוש, ומכאן כתב הרמב"ם (גזלה ואבידה יד, ג) וז"ל

"וכל דבר שיש בו סימן, כגון שמלה ובהמה הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו, שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו ויחזור להן, לפיכך המוצא אותו חייב להכריז, אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים, כגון ששמע אותם אומרים ווי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו, שמראין שנתיאשו, הרי אותה האבידה של מוצאה" עכ"ל.

הנה מבואר ברמב"ם, שאפילו אבדה שיש בה סימן ושמע שהתיאשו בעליה הרי אלו שלו, וביאר הרב המגיד שמקור דבריו מהגמרא הנ"ל, וכתב שכך כתב הרשב"א, וכן פסק המחבר (חושן משפט רסב, ה)

סיכום: המוצא אבדה לאחר יאוש, הרי היא שלו לעולם, אפילו יש בה סימן, ואפילו הניחום בעליה ושכחו היכן הניחוה.

לכאורה האובד יתיאש

והנה בנידון דידן, שמצא את הכסף בספר, בודאי לא נפל הכסף מידי בעליה, אלא הניח שם ושכח מהם. ולכאורה בודאי לא התיאש מהם, שהרי סכום המעות הוא הסימן, וכן אם ישמע שנמצאו מעות יזכר היכן הניח ומקום הוי סימן, ולכאורה בודאי חייב להכריז. ואין לומר שהוא של השוכר האחרון, וכסוגיא דבבא מציעא (כו, א) שהרי מבואר בתוס' (שם, כו, א ד"ה הכא) שאם נמצא בגומא לא אמרינן שהוא של אחרון, וכאן הוא כגומא. [ולכן אינו דומה לסוגיא הנ"ל, דהתם איירי שהיא אבידה, כדכתבו התוס' שם ד"ה בתוך].

אלא שלפי המבואר, דדרך אדם למשמש בכיסו בכל שעה, אם כן בודאי הניח מעות הללו כדי ליטלן לאחר מכן, ושכח היכן הניח, לפיכך התיאש מהן, והרי נתבאר שאפילו דבר שיש בו סימן והניחוהו מדעת והתיאש מהן הרי אלו שלו. ואין לומר שבדעתו היה שהמוצא יכריז ולכן לא מתיאש, שהרי הרבה מאוד אנשים מתחלפים בדירה זו, וכל פעם מישהו אחר. ואין לומר דכיון שיש סימן סומך בדעתו שיבוא ויחזירו לו, דכיון שדרים שם הרבה אנשים וכל הזמן מתחלפים, והאנשים באים מכל העולם, בודאי מתיאש.

ולאור זה לכאורה בודאי היה יאוש בכסף זה, והרי אלו שלו. אלא שיש לדון מי זכה בכספים, האם בעל הבית שחצרו זוכה לו, או השוכר ששכר את הבית. דהמחבר פסק בחושן משפט (רס, ד) דזכו במציאה השוכר והמשכיר יחד, והש"ך (שם, ס"ק יד) חולק על המחבר וכתב שזכה רק המשכיר, וגדולי הפוסקים האריכו בזה מאוד, עיין בפתחי תשובה (שם, א), ומסקנת ההלכה שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומלבד זאת, בנידון דידן יש להסתפק טפי, דהנה יש לחקור האם חצר זוכה בדברים שאין ידוע לבעלים, דאם כן הרי זה יאוש שלא מדעת כו'. והדברים ארוכים ואין כאן מקומו. כיון שלעניות דעתי נידון דידן אינו דומה לזה, כדלהלן.

סיכום: כיון שאדם ממשמש בכיסו תמיד, לכאורה האובד יתיאש מהם. ויש להסתפק מי זוכה בהם, בעל הבית או השוכר.

נראה שהאובד לא ידע שנפל ממנו

ולאחר ההתבוננות בנידון דידן, נראה בודאי, שהאובד שכח מהמעות, ולא התיאש למוצאן, אלא שכח כלל שהניחן בבית, והיכן הניחן. שאף על פי שחזקה אדם ממשמש בכיסו בכל שעה, הני מילי היכא דאין הוכחה להפך, אבל היכא דמוכח שבודאי לא משמש לא אמרינן כן. דהנה האדם שהניח את הכסף בספר, אם היה זוכר מהם כשיצא, בודאי היה פונה למשכיר הדירה, או למי שממונה לטפל בהשכרת הדירה, ואומר לו שהחביא בדירה באיזה מקום סכום של כסף ואינו זוכר היכן הניחו, ומבקשו אם ימצאו שיחזירו לו, וכך היה עושה בודאי כל אחד שהיה נאבד לו כסף בבית השכור, כיון שהמשכיר והאנשים הדרים בו שומרי תורה ומצוות המקיימים מצוות השבת אבידה, וכיון ששתק ולא אמר כלום, מוכח ללא ספק שאינו יודע שאיבד את האבידה, אם כן הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש, ואולי אף לרבא לא הוי יאוש, כיון שיש סימן, מכל מקום להלכה דקיי"ל כאביי דבודאי הוי יאוש שלא מדעת.

סיכום: אף על פי שחזקה אדם ממשמש בכיסו בכל שעה, אם יש הוכחה שלא מישמש לא אומרים חזקה זו, וכאן יש הוכחה שלא מישמש, והוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש.

אין על בעל הבית חיוב שמירת האבידה

וכיון שנתבאר שחייב להכריז, יש לחקור על מי חלה חובת ההכרזה, האם על בעל הבית שחצרו קנתה לו האבדה לטפל בה, או על השוכר. ונראה שלא אמרינן חצרו של אדם קונה לאדם שלא מדעתו אלא לזכותו ולא לחובתו, שהרי טורח הטיפול באבדה חובה הוא אף על פי שמצוה היא, והיא סברה פשוטה, וכן ראיתי שכתב הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון חלק א - חושן משפט סימן י וז"ל

"והנה פשוט, דדין זה דחצירו של אדם קונה לו באופנים האמורים לעיל, היינו דווקא בדבר שאין בו סימן. או כשיש בו סימן ורוב העיר כנענים, שאז אין מחוייבים להשיב את האבידה והרי היא של המוצא, לפיכך זכתה לו שדהו. אבל בדבר שחייבים להכריז, אין שייך לומר שתקנה לו חצירו שלא מדעתו ויתחייב בדין מצות השבת אבידה, (להתחייב בשמירתו כדין שומר אבידה. וגם מתחייב בדין והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, שאם לא באו בעליו לדרשו, יהא מונח אצלו עד שיבא אליהו), דמילתא דפשיטא היא דחצירו של אדם קונה לו דווקא בדבר שזכות הוא לו, ולא בדבר שחובה הוא לו" עכ"ל

ואף על פי שיש זכות מצות השבת אבידה, אבל אם לא רוצה לעשותה כי חושש שלא יוכל לעשותה כראוי, אין זה זכות אלא חוב.

ומלבד הטעם הזה, נראה דיש עוד טעם שלא תקנה חצרו, דחצר אינה קונה אלא לשם ממון, ולא לחייב מצוות, ואם אין החצר יכולה לקנות הממון שיהיה בעלי החצר בעלים על החפץ שבחצר, לא שייך קנין חצר, וצריך עיין בזה. [כך העיר לי בחור חשוב, בשיעור שנתתי בישיבה].

סיכום: אין חצרו קונה לו לחובתו, לפיכך חובת הטיפול בכסף חל על המוצא.

הוצאות פרסום. ודין שימוש בכסף

והנה אבידה שלא נתיאשו בעליה, אבל לא נודע בעליה, ביארנו בסימן פה דאם ודאי לנו שמת האובד, לא זכו יורשיו באבידה והיא של המוצא, אבל כל זמן שהאובד חי בודאי האבידה שייכת לאובד, וחייב להכריז, לפיכך צריך לפרסם בעיתונים בעולם החרדי בארץ ישראל ובחוץ לארץ נוסח הזה: "נמצא בדירת קיט בירושלים ברחוב פלוני, מספר פלוני סכום כסף עם סימנים, אפשר לקבל על פי סימנים". והוצאות הפרסום יטול מהמעות שמצא כמבואר בחושן משפט סימן רס"ה, דאפילו מניעת רווח יכול ליטול.

ואם לאחר הפרסום לא נמצאו הבעלים, אסור להשתמש בהם, דהוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש, אלא יניח אותם. ואף על פי שנחלקו בש"ס אם מותר להשתמש בדמי אבידה (בבא מציעא כט, א), ופסק המחבר שמותר להשתמש בדמי אבידה (חושן משפט סימן רסז, כה), מכל מקום, במצא מעות, הכל מודים שאסור להשתמש בהם, דז"ל הגמרא (שם, כט, ב)

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לא שנו אלא בדמי אבידה, הואיל וטרח בה, אבל מעות אבידה דלא טרח בהו – לא".

פירוש, רק במוצא אבידה ומכרה מותר להשתמש במעות בשכר שטיפל באבידה למוכרה, אבל אם מצא מעות שלא טרח בהם, אסור להשתמש בהם, וכן פסק המחבר (חושן משפט, רסז, כה).

סיכום: הוצאות ההכרזה יטלו מהאבדה. אבל אסור להשתמש במעות בעצמו, כיון שלא טרח בהם מה שאין שימוש באבדה.

יפקיד המעות בגמ"ח

וכיון שאסור להשתמש בהם, לכאורה יש לדון מה יעשה בהם. ונראה שהדרך הראויה ביותר לשמור על הכסף ולזכות את בעליהן, הוא להפקידן בגמ"ח מבוסס, והיא הדרך הטובה ביותר לשמור על הכסף, וכן לעשות בהן מצוות גמ"ח. ויכתוב על פנקסו שכסף זה, שהגמ"ח חייב לו הוא של אבידה שלא נודע בעליה, ולאורך שנים לאחר אריכות ימים של בעליהם יכול ליטול לעצמו, או שיניחם בגמ"ח לעולם לזכות הבעלים. ואף על פי שנתבאר שאסור להשתמש במעות אבידה, אין זה שימוש, אלא דרך שמירה, ואנן סהדי דבעליהם ניחא ליה בזה, דתרתי עביד, הן שמירה והן מצוה. אבל מכל מקום הוא בעצמו אסור ליטול מהגמ"ח בהלוואה סכום זה.

ויש להביא ראיה לזה. דהנה כתב מורי ורבי הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א, בספר משפט האבידה סימן רסז, בירור הלכה ס"ק כד על פי פסק הבית אפרים חושן משפט סימן מט, - והביא דבריו בפתחי תשובה חושן משפט סימן רצ"ב ס"ק ג - דאפילו במעות פקדון שצריך להחזיר אותם המעות, ואין יכול להחליף אחרים תחתיהן, אם אמדינן דאינו מקפיד דוקא על מעות אלו, יכול להחזיר אחרים. ועל דברי הבית אפרים כתב במשפט האבידה, דנראה שבאבידה נמי כן דאין מקפידין על מעות מסויימים. אבל מסיים, דלדינא צריך עיון, דמשמע דסתימת הפוסקים לא סבירא להו כהבית אפרים עכת"ד.

ויש להוסיף עוד טעם מדוע לא נכון לעשות כן, דלא ברור שניחא לבעל האבידה שישתמשו בכסף, כיון שכשמשתמשים במעות שוכחים מהם, ורק כשמונחים במקום שמור יחזירום לו. וכל זה דוקא כשמשמש לעצמו ולא כשמפקיד בגמ"ח, וכותב להם שהוא נפקד של אובד האבידה שאין לך שמירה מעולה מזו, ובודאי ניחא לבעלים, וגם החולקים על הבית אפרים מודים בזה, דכך היא הצלת הממון. לפיכך בתחלה יפרסם כנ"ל ויניח בביתו כמה חודשים, ולאחר שלא ימצאו של מי הם, בודאי כך ראוי לעשות לכל הדעות.

סיכום: אף על פי שאסור להשתמש במעות, מכל מקום מותר להפקיד בגמ"ח, שאינו שימוש לעצמו, אלא מצוה לזכות בעל המעות.