על פסק 1666 - היכן מוטל על האדם להתבונן
לפסק עליו התקבלו ההערות לחץ כאן
שאלה
לכבוד הרה"ג
הרב כתב בנימוקי הדין שהמורה פטור מלשלם ע"פ דברי השו"ע
שכשאדם הכניס חפץ לרשות חברו ובעל המקום הזיקו פטור כאשר היה שוגג.
לענ"ד יש לחלק בין מקום שהיה מוטל על בעל הרשות להתבונן להיכן
שלא. במקרה הנידון היה על המורה להתבונן כאשר הוא מסדר את השולחן שלא להפיל ממנו
דברים שהרי יכול להיות שם דבר שביר כגון משקפים או מחשבון וכדו'. אך ברשות עצמו לא
מוטל עליו להתבונן כלל.
נראה לי ראייה לדבר מכך שהגמ' ב"ק כז: נימקה שמי ששבר חבית
ברה"ר פטור משום שאין דרכם של בני אדם להתבונן, אף שהניח חבית שלא ברשות. ולא
נימקה שפטור משום שהזיק בשוגג.
(הרב משה מאיר אבינר - חוקר מכון פסקים)
תשובה
שלום רב!
בעניין שאלתך, באדם המזיק ברשותו למה חילקנו בין שוגג למזיד ולא
חילקנו בין צריך להתבונן או לא.
תשובה:
הטעם שכתבת "שאין דרכם של בנ"א להתבונן בדרכים",
שייך רק ברשות הרבים. גם שם הטעם שפטור כיון שהזיק בשוגג, והסיבה שאנו מגדירים זאת
כשוגג היא מפני "שאין דרך בנ"א להתבונן בדרכים".
אולם ברשות הניזק, לא הובאה סיבה זו "שאין דרכם
להתבונן", כיון שאדם ברשותו דרכו להתבונן. אלא שאם הזיק בשוגג למי שהכניס שלא
ברשות, אע"פ שידע שהחפץ נמצא שם וראה אותו, יהיה פטור, כיון שבעל החפץ הכניסו
שלא ברשות.
ואם תשאל, איך יתכן שהמזיק יודע שהחפץ נמצא ברשותו או שראה אותו,
ולמרות זאת יהיה שוגג?
התשובה היא, שמדובר במזיק בלא שימת לב, כגון שנשא חפץ גדול שהסתיר
לו את הדרך וכל כיוצא בזה, או שעבר ליד החפץ ברכבו ושיער בדעתו שלא יפגע בו וטעה
בהשערתו ואכן פגע בו.
בכל המקרים האלה וכיוצא בהם, הוא נחשב מזיק בשוגג כיון שלא התכוון
להזיק, ואע"פ שידע שהחפץ נמצא ברשותו.
והוא הדין במקרה שלנו, שאע"פ שברשות המזיק דרכו של אדם
להתבונן, אם יזיק בשוגג לחפץ שהוכנס שלא ברשות, יהיה פטור מלשלם.
לכן אפילו אם המורה היה רואה את המכשיר אלא שלא התכוון להזיקו,
כגון ששיער בדעתו שמהטייה קלה של השלחן הוא לא יפול, ולבסוף טעה בהשערתו ואכן
המכשיר נפל וניזוק, אפ"ה יהיה פטור כיון שלא הזיק במזיד.
אכן, אם היה שם חפץ אחר שביר שמותר להכניסו כפי שציינת, כגון
משקפיים או מחשבון, ודאי שהיה עליו לשלם אם הזיק כיון שהחפץ הוכנס ברשות והיה עליו
להתבונן, וחייב עליו אפילו הזיקו בשוגג.
(בית דין כרמי משפט - ענב, בעל הפסק עליו התקבלה ההערה)
שאלה
מצאתי עוד ראייה שהיכן שמוטל על האדם להיזהר ברשותו גם אם הניזוק הכניס שלא ברשות המזיק, חייב.
השו"ע (תכא סעיף ט) כותב:
"נכנס לחנותו של נגר, בין ברשות בין שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו, חייב בד' דברים ופטור מהבושת".
ויש להבין מהו שלא ברשות, האם הכוונה שלא ביקש בפועל רשות להיכנס אך באופן כללי מותר לכל אדם להכנס או שמדובר שאסור לאדם זה להכנס ונכנס?
כותב הסמ"ע (ס"ק טו) -
"או שנכנס בחנותו של נגר. לשון הטור [סעיף י'], וריב"א פירש אפילו לא ראהו נכנס חייב, דכל אומן שדרך בני אדם ליכנס לביתו בשביל אומנותו יש ליזהר יותר, עכ"ל.
ור"ל אף שזה לא נכנס כדי לקנות ממנו, מ"מ מוזהר ועומד הוא על כל הנכנסים כיון שדרך לכנוס ולקנות ממנו". מדבריו רואים שאף שלאדם זה אין רשות להכנס כיוון שלא נכנס לקנות הנגר חייב כיוון עליו להזהר לגבי שאר בני אדם.
