אחריות לפרעון הלוואה שהתקבלה לעסק
הרב אמיתי אחיה
הרב וינטר שי
י"ג סיון
תשע"ד
פסק דין
בענין שבין
התובעת: ישוב א'
לבין
הנתבע י'
א.
העובדות
בפנינו תביעת הישוב א' מהנתבע מר י', להחזר הלוואה שהועברה לנתבע
מהחטיבה להתיישבות באמצעות הישוב.
משנת 92 החטיבה
הזרימה סך 1.2 מליון ₪ בערכים דאז - דמי הקמה. בשנים אלו בוצעו מס' פרויקטים חלקם
ציבוריים וחלקם פרטיים. מר י' בעידוד המועצה הקים עסק, הוא השקיע כסף רב והחטיבה
העבירה לו 60 אלף ₪ לתשתיות חשמל. על פי הנוהל המקובל, החטיבה להתיישבות מעבירה כספים לחברים רק דרך הישוב, כדי שהוא יעביר
את הכספים לתושבים, והישוב חייב בהחזר החוב לחטיבה. רק אחרי שהישוב חותם על הרשאה
להעברת כספים למקבל ההלוואה. יש לציין שרוב המענקים אינם אלא הלוואות המותנות
בתנאים מסוימים, ורק בהתקיים התנאים ההלוואה הופכת למענק. אמנם כל מי שהיה בפני ביה"ד טען שהמסר הכללי שהועבר על ידי נציגי
החטיבה הוא שעל הלוואות אלו לא תהיה דרישה להחזירן.
לאחר שנים דרש האוצר מהחטיבה לגבות מהישובים את החוב. בשנת 2011
החטיבה דרשה 11 מליון ₪ ומתוכם חוב חברי הישוב 2.2 מליון. הישוב עירער על הסכום
והצליח להגיע לידי הפחתה של הסכום עד שלבסוף סוכם על 550 אלף ₪ שמתוכם שילם הישוב 200
אלף מכספו ואת היתרה ישלמו החברים שקיבלו את אותם הסכומים. החלטה זו אושרה באסיפת
החברים. באותה אסיפה בנוכחות מנהל החטיבה הוסבר המהלך מול החטיבה היתה הצבעה של
החברים וכל אחד קיבל הודעה על גובה חובו. כ"כ היו ישיבות עם מר מ' מהחטיבה עם
חברים, להסברת חובם האישי.
ב.
טענות הצדדים
התובעים מטעם הישוב מודים שעודדו
את הנתבע להקים עסק בישוב, אך תובעים שהנתבע ישלם את החוב הפרטי שלו כפי שהוחלט
באספת החברים. הסכום שנותר לנתבע לשלם הוא 39,621 ₪.
הנתבע טוען שאיננו חייב לשלם דבר לישוב. אכן הוא הקים לפני כ20 שנה עסק אזורי והיוזמה לדבר היתה ממזכירי הישוב.
הוא קיבל עידוד רב מהמזכירים של הישוב והבטחות מהמועצה ומהחטיבה לסיוע בחינם להקמת
תשתיות לצרכי העסק. באותה שעה לא היו ידועים
לו הליכי העברת הכספים לחברים באמצעות הישוב: הוא לא ידע שכל השקעה שהחבר מקבל,
מוגדרת כהלוואה מותנית, ובסיטואציה מסוימת, יתכן שיצטרך להחזיר את ההלוואה. כמו כן
לא היה ידוע לו שהישוב חייב באופן ישיר לחטיבה להתיישבות בהחזר ההלוואה, בין שהחבר
יחזיר לישוב את ההלוואה ובין שלא יחזיר. הנתבע
לא חתם על שום מסמך ולטענתו:לא היה חותם קודם שהיה מברר מה התנאים להלוואה.
הנתבע מודה שנכנסו לנחלתו
והכינו תשתיות קרקע להקמת העסק ושחברת חשמל נכנסה למבנה של העסק העתידי והניחה שם
לוחות וכד' דא עקא שמעבודת של חברת חשמל לא נהנה כלל, וזו היתה מתנה מבלי שיישאל
עליה, ההתקנה לא התאימה לצרכיו ולכן פנה לחברה שבנו לו מערכת חשמל חדשה.
בסיום הדיון הציע ביה"ד הצעת פשרה, לפיה הנתבע ישלם מחצית
החוב, והישוב ישלם את המחצית הנותרת. הנתבע הסכים להצעה, ונציגי הישוב ענו:
"זה בא בחשבון אך ההחלטה יכולה להתקבל רק במזכירות הישוב".
אחרי הדיון התקבלה בביה"ד החלטת הישוב, שאינו מקבל את הצעת הפשרה
אך יקבל כל פסק דין שינתן על ידי ביה"ד.
ג.
תמצית בירור הדין
להלן תמצית בירור הדין בקווים כלליים. בנימוקי הדיינים המצורפים
לפסק דין זה, מבוארים גם המקורות ההלכתיים והנימוקים בהרחבה.
ביה"ד דן בשאלת חיוב הנתבע בתשלום החוב לישוב, והגיע למסקנה
שמעיקר הדין הנתבע חייב להחזיר לישוב את הכספים שלווה מהסוכנות. למסקנה זו הגיעו
הדיינים משתי גישות שונות:
לפי דעה אחת יש לחייב את הנתבע, מכוח החלטת האסיפה הכללית של הישוב,
שקבעה כיצד לחלק את חובות הישוב בין החברים, והחלטת הרוב מחייבת את המיעוט, וגם
הנתבע לא ערער על ההחלטה.
לפי דעה אחרת הנתבע אמנם הוטעה על ידי הסוכנות ולא ידע שהכספים
הם בתורת הלוואה, אבל היה עליו לתבוע את הסוכנות, כי הישוב אינו צד בתביעה שלו נגד
הסוכנות. הישוב רק מעביר כספים מהסוכנות לחבר, והישוב מתחייב לסוכנות להחזיר את
הכספים במקום החבר, לכן הנתבע צריך להחזיר לישוב את ההלוואה שהישוב פרע עבורו.
עם זאת ביה"ד הגיע למסקנה לפשר לפנים משורת הדין, אם בגלל
אחריות מסוימת שיש לישוב בכך שלא הבהיר לנתבע שהכספים שקבל הם כספי הלוואה, ואם
כביטוי של הערכה למאמצי התובע שהקים עסק לשירות תושבי הישוב, ובנוסף הנתבע לא נהנה
מכספי ההלוואה. לכן הישוב ישתתף בשיעור של 20% מהחוב של הנתבע.
ד.
נימוקי הדיינים
להלן נימוקי שלושת הדיינים:
נימוקי הרב יועזר אריאל
א.
אחריות הישוב ואחריות החבר
השאלה הראשונה שעלינו לברר - היא: האם הנתבע חייב להחזיר לישוב,
את ההלוואה שניתנה לו מהסוכנות עבור תשתית החשמל, אחרי שהתברר שהתשתית אינה מתאימה
והוא לא נהנה ממנה?
התשובה לשאלה זו היא, שאם יש לנתבע טענות נגד הסוכנות, היה עליו
לפנות אליה בטענות. אמנם היום כבר מאוחר לערער על החוב, אחרי שעברו הרבה שנים, וגם
הישוב הגיע להסדר סופי על כלל החובות, הכולל הפחתה בשיעור החובות! אבל הישוב אינו
צד בתביעה שהיה צריך הנתבע להגיש נגד הסוכנות. כי הישוב לווה את הכספים עבור
הנתבע, והישוב חייב להחזיר את ההלוואות. אילו היה הנתבע מודיע לישוב לאלתר שתשתית
החשמל אינה מתאימה, והיה מבקש למחוק את ההלוואה, היה הישוב פונה לסוכנות לטפל
בבקשה. אמנם הנתבע לא היה מודע לעובדה, שהשקעות הניתנות מהסוכנות לישוב עבור החבר,
אינם מוגדרות כמענק מוחלט, אלא הם הלוואות שבתנאים מסוימים יכולים להיעשות להלוואה
עומדת - דהיינו מענק. כמו כן הוטעה על ידי פקיד הסוכנות שאמר לו שסכום ההשקעה נחשב
למענק! אך גם אם הנתבע הוטעה על ידי הסוכנות, התביעה היתה צריכה להיות נידונת בינו
ובין הסוכנות, ואין מקום לגלגל על הישוב את החוב של הנתבע לסוכנות.
גם הנתבע מודה באופן עקרוני שהישוב אינו אחראי על טעותו של
הנתבע, כי הנתבע נשאל על ידי ביה"ד: "האם אתה (מר י') סבור שהמזכירות לא
פעלה נכון והיתה צריכה לא לחתום על הוראת תשלום לחבר, כי לא קיבלת תמורה?"
והנתבע השיב: "אין לי טענות נגד הישוב. מאידך גובה הסכום לא הגיוני כי שילמתי
סכום נמוך יותר לחברת נ'".
אם כן גם הנתבע מבין, שבאופן עקרוני חובת החזר החוב הפרטי שלו
שנוצר בטעות, אינה מוטלת על הישוב, והתלונות שיש לו כלפי הסוכנות, היו צריכים
להיות מופנים כלפי הסוכנות.
יש להוסיף ולהבהיר מדוע אין לגלגל על הישוב את חובותיו של הנתבע
לסוכנות: כל חבר הנכנס לשותפות באגודה שיתופית, מבין שהשותפות אינה מתבטאת רק
בזכויות, אלא גם בחובות, ועליו לברר מהם תנאי השותפות - כיצד מתנהלת השותפות, ובמה
השותפות מחייבת אותו לכל פרטיה. גם במקרה זה היה מוטל עלי הנתבע לברר מהי הזיקה
בינו ובין המזכירות, וכיצד עוברים אליו הכספים מהסוכנות ובאיזה תנאים? אבל הנתבע
שלא טרח לברר, הרי זה משום שסמך על מזכירות הישוב שהיא מנהלת את הישוב לפי כללי
האגודות השיתופיות המקובלים בכל הישובים, וכשלא בירר מחל על זכותו. יש לדמות מקרה
זה להלכה שנפסקה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ד):
"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".
הלכה זו מקורה בתשובת הרמב"ן (המיוחסות סי' עז) והובאה גם
בש"ך (שם ס"ק ה) המבאר את ההלכה:
"כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר. רמב"ן בתשובה במיוחסות סי' ע"ז, ועיין בתשובות מהר"י לבית לוי סוף סימן ב' דף י"ב ע"ג [כלל ז' סי' נ"ז]".
גם במקרה הנידון, הנתבע שלא טרח לברר את תנאי השותפות, סמך על
המזכירות שהיא יודעת מהם תנאי השותפות, ויודעת לנהל כראוי את נושאי הכספים לטובת
הכלל והפרט, לכן סמך על שיקול דעתה, והסכים לקבל את תנאי השותפות, מבלי לברר את
פרטיה. הדבר דומה לחבר יישוב, או תושב עיר שבא להתגורר במקום, ולא ידע את גובה
תשלומי הארנונה, או שלא ידע על קיומו של מס מסוים, ומשום כך אינו רוצה לשלם את
המס, טענתו תידחה, כי אילו רצה היה מברר וחוקר את כללי המיסים, לפני שהחליט להשתקע
במקום.
ועוד: כל ההשקעות שהחברים מקבלים מהסוכנות דרך הישוב, אינם
מוגדרים כמענק, אלא רק בתנאים מסוימים, כגון, התחייבות להישאר במשק כמה שנים ועוד.
אמנם הנתבע במקרה זה הוטעה על ידי פקיד הסוכנות שאמר לו שהכסף הניתן לו הוא מענק
גמור. אבל היה מוטל על הנתבע לברר במזכירות, מהם תנאי המענק. כגון, מה יקרה אם
הנתבע יעזוב את המשק כעבור תקופה קצרה - כחודש או כחודשים? או: אם בסופו של דבר לא
יפתח את העסק - האם הסוכנות התכוונה גם במקרה זה לתת לו מענק?! ברור לכל שיש תנאי
סף מינימליים גם לנתינת מענק! ואם כן אין לכספים אלו שם של מענק גמור, אלא הלוואה שבתנאים
מסוימים עלולה להיות גם מענק. מסתבר שאילו היה מברר מהו החוזה עם הסוכנות, היה
מבין שמדובר בהלוואה, אם כי הכל האמינו שבמשך הזמן תיעשה למענק, והתברר בסופו של
דבר שהסוכנות יכלה לדרוש את ההלוואה בחזרה.
ב.
האם יש לחייב את חברי הישוב מדין נהנה?
הנתבע יחד עם העד שהביא עמו טוען, שהישוב עודד אותו להקים את העסק,
והישוב גם נהנה מהעסק, לכן יש לחייב את הישוב בהחזר החוב של הנתבע למדינה.
מקור החיוב של הנהנה מבואר בגמרא בבא מציעא (קא, א)
"איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע".
מדברי הגמרא יש ללמוד אמנם, שכל המוציא כספים כדי שחברו יהנה,
וחברו אכן נהנה מההשקעה, הנהנה חייב לשלם! אבל אין מכאן סיוע לעמדת הנתבע, שהישוב
הנהנה חייב לשאת בהשקעות שהשקיע הנתבע! אם נלך בדרך זו, עלינו לקחת שמאי שיברר באופן
פרטני, כמה נהנה כל חבר מחברי הישוב מהשקעת הנתבע בעסק, ונחייב כל חבר לשלם את דמי
הנאתו מהשקעת הנתבע!
אלא שאין מקום לחייב את חברי הישוב בתשלום עבור ההנאה מההלוואה
שנטל הנתבע מהסוכנות, משתי סיבות:
א.
ההלוואה שנטל הנתבע מהסוכנות ירדה לטמיון, וחברי הישוב לא נהנו
מהשקעה זו.
ב.
גם אם כספי ההלוואה לא היו יורדים לטימיון, והציבור היה נהנה
מהם, הציבור פטור מהשתתפות בהלוואה, כשם שהוא פטור מהשתתפות בשאר ההשקעות שהשקיע
הנתבע בעסק, אע"פ שהציבור נהנה מהם. כי יש הבדל בין הנוטע נטיעות בשדה חברו,
ובין המשקיע בעסק מתוך כוונה לקטוף את פירות השקעתו בעתיד: חיוב מדין נהנה נאמר,
דווקא כשכל מטרת המשקיע המהנה היתה רק לצורך חברו הנהנה, ולא לצורך המהנה, אלא
שהמהנה מתכוון, שבעל השדה הנהנה מהנטיעות שניטעו בשדהו, ישלם למשקיע את דמי הנאתו.
לעומת זאת, אדם המשקיע מכספו בהקמת עסק, מטרתו אינה רק לצורך
הקונים הנהנים, אלא גם לצורך עצמו לקבל רווחים מהשקעתו. המשקיע אינו מתנה את
השקעתו בעסק, בתנאי שכל הקונים הפונטיציאלים ישתתפו מראש בהשקעה בעסק, על אף
שהקונים עתידים ליהנות מפתיחת העסק! אלא המשקיע לוקח על עצמו את נטל ההשקעה, עם כל
הסיכונים הקשורים בה. המשקיע מתכנן לגבות את דמי הנאת הקונים, באמצעות המכירות. כי
המשקיע משקלל במחיר התוצר הנמכר, הן את החזר השקעתו, הן את ההוצאות התפעול, ובנוסף
גם את הרווחים שהם מעבר לדמי השקעתו - כל המרכיבים הללו נכללים במחיר התוצר.
נראה, שגם בנידון שלפנינו הנתבע מבין שאין לו זכות לתבוע מחברי הישוב
להשתתף בהוצאות השקעותיו, ולכן צימצם את תביעתו רק לכספי ההלוואה שירדו לטמיון. אך
כאמור לעיל, אין עילה לתבוע את חברי הישוב להשתתף בהוצאותיו, ובוודאי שאין עילה
לדרוש מהישוב השתתפות בהחזר החוב לסוכנות, אחרי שהכספים ירדו לטמיון והציבור לא
נהנה מהם!
ג.
האם הישוב חייב לשאת בהפסדים, כשההשקעה נעשתה ביוזמת הישוב?
עוד יש לברר: מאחר שהיוזמה והעידוד להקמת העסק, באה מאנשים שיזמו
את הקמת העסק, ועודדו את הנתבע להשקיע בהקמתה, האם בשל כך הישוב חייב גם לשאת
בהפסדים שנגרמו לנתבע שלא באשמתו?
אכן, לדעת העד שהופיע בביה"ד, הישוב חייב לשאת בהפסד שנגרם
לנתבע, מאחר שהיוזמה להקמת העסק, באה מהציבור שעודד אותו להשקיע.
אלא שגם אם חברי הישוב
יזמו את הרעיון להקים את העסק, ועודדו את הנתבע להקים אותו, העידוד לא היה מלווה
בהתחייבות הישוב להשתתף בעלויות ההשקעה. גם הנתבע לא התנה מראש עם הציבור שישתתפו
עמו בהקמת העסק, או לפחות שיתחייבו לפצותו על הפסדים אם יגרמו לו תוך כדי הקמתה.
כל משקיע בעסק בודק מראש את הכדאיות הכלכלית של העסק, ובהתאם לכך מקבל החלטות.
חזקה על הנתבע שבוודאי עשה את שיקולי הרווח וההפסד, ומצא לנכון להקים את העסק על
חשבונו בלבד. הנתבע גם לא טען שהמאזן הרב שנתי של העסק היה שלילי, בגלל השקעה
הנידונית שירדה לטמיון. אך גם אם המאזן הסופי של העסק היה שלילי, הנתבע לא התנה
מראש עם הציבור, שיפצו אותו על הפסדים שיגרמו לו תוך כדי הקמתו, והוא נכנס לסיכון
מחושב.
ד.
האם יש לפשר בין הצדדים משיקולים שהם לפנים משורת הדין?
אלא שעל אף האמור, יש מקום לדון, האם על הישוב צריך להשתתף בחלק מהחוב
של הנתבע, וזאת לפנים משורת הדין כביטוי של הכרת הטוב לנתבע שנענה לבקשת הישוב,
והשקיע לתועלת הרבים?
על תשלום לפנים משורת הדין נאמר במסכת בבא מציעא (פג, א) :
"רבה בר בר חנה, תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקול לגלימייהו. אתו אמרו לרב, אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי! אמר ליה: זיל הב אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמור".
המרדכי (ב"מ רנז) כתב בשם ראב"ן וראבי"ה, שמסוגיה זו, יש להוכיח, שכופים לשלם לפנים משורת
הדין. מדבריו נראה, שמכיוון שרבה בר בר חנה שאל: "דינא הכי?!" והשיב לו
רב: "אין!", משמע, שהצורך לשלם לפנים משורת הדין, הוא מעיקר הדין, ובית
הדין כופה לשלם לפנים משורת הדין. לפי זה הצדדים באו לפני רב לדין תורה, ורב כפה
על רבה בר בר חנה לשלם לפנים משורת הדין.
אבל מאידך לדעת
הרא"ש (ב"מ, פ"ב, ז) בית הדין אינו כופה את המוצא אבידה בעיר שרובה
עכו"ם להשיבה לבעליה לפנים משורת הדין. כך גם נראה מהמאירי בסוגיה שם, שכתב,
שמצות השבת האבידה בעיר שרובה עכו"ם, זו מידת חסידות. גם רבנו ירוחם
(נ"א ח"ד, ט) פסק כדעת הרא"ש. לפי שיטתם צריך לפרש את הסוגיה
שהובאה לעיל (ב"מ פג, א) על פי דרכו של הגר"א בביאורו למשלי (ב, כ):
"דינא הכי: כלומר - נגדך הדין כן, שזה אורחות צדיקים".
מדברי הגר"א משמע,
שזו הלכה מיוחדת שנאמרה בהתאם למדרגת חסידותו של רבה בר בר חנה. לפי שיטתו אי אפשר
לפרש שרב דן אותם בדין תורה על פי כל כללי ההלכה, כי בפסק דין אי אפשר לחייב אדם
בדבר שאינו חייב בו, רק בגלל מדרגת חסידותו! לכן לפי הגר"א צריך לבאר
שהפועלים פנו לרב בתורת מגשר, שישדל את רבה בר בר חנה, לוותר להם. ורב הורה לרבה
בר בר חנה הוראה פרטית לוותר לפועלים, ולנהוג במידת חסידות על פי מדרגתו.
כך גם מדייק מרן
הגראי"ה קוק זצ"ל (באר אליהו, סי' יב, יט) מפשטות לשון הסוגיה בבבא
מציעא:
"שלא כתוב – אתו לדינא לקמיה דרב, כי אם – אמרו לרב – בדרך אמירה בעלמא, שיאמר לרבה בר בר חנה בדרך פיוס... ואם כן [אילו היו באים לתבוע בדין תורה לפני רב] היה ראוי להאמר אתו לקמיה דרב! ומדקאמר אתו אמרי ליה לרב, משמע דאתא לאשמועינן, שידעו שאין זה ענין לכפית בית דין, מפני שאין כאן מקום, כי אם לפנים משורת הדין, ועל זה אין כפיה. על כן אמרו לרב, שהוא יפעל בדיבורו על רבה בר בר חנה, שיעשה לפנים משורת הדין. גם מדהשיב לו מהפסוק: אין למען תלך בדרך טובים. ולמה לו כולי האי? כיון שהדין הוא שכופין לפנים משורת הדין, היה יכול לומר: אין, לפנים משורת הדין! [שהרי לפי המרדכי ניתן לכפות לוותר, או לשלם לפנים משורת הדין]... ומדקדק להשיב לו מקרא דדברי קבלה [ולא השיב לו מדרשה של דברי תורה המובאת במסכת ב"מ דף ל, ב, "אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין"] שמע מיניה, שאמר ליה שהוא בדרך המוסר, כמו כל המידות הטובות, כמו כל מילי דחסידותא המלאים בדברי קבלה, שאין שייך בהם כפיה, כי אם כל איש, כאשר ידבנו לבו [כלומר: אם רב היה מנמק את דבריו על פי דרשת התורה – "אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין",
היה אפשר לפרש בטעות, שהלכה זו היא דין גמור. לכן רב נימק את
ההלכה על פי דברי קבלה מספר משלי, שדבריו הם דברי מוסר וחסידות, ואין בהם כפיה,
ראה גם תוס' ב"מ כד, ב, ד"ה "לפנים" ותוס' ב"ק ק, א,
ד"ה "לפנים", וראה עוד להלן ביאור שיטתם].
הרמ"א חושן משפט
(סימן יב סעיף ב) הביא את שתי דעות הראשונים:
"ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש) ויש חולקים (מרדכי פ' ב' דמציעא)".
בפתחי תשובה (שם ס"ק ו) הביא את דעת הב"ח שפסק לכפות
לפנים משורת הדין אם התובע עשיר והנתבע עני. אבל בהמשך הביא את תשובת שב יעקב
(אה"ע ס"ס כ"ט) שכתב:
"דמה שרצה רב אחד לחייב הבע"ד משום לפנים משורת הדין ואפילו לכוף, ע"פ דברי הב"ח שכתב דנוהגין בכל ב"ד לכוף לעשות דבר ראוי ונכון כו', אין דעתי מסכמת עמו כלל, חדא, דהב"ח גופיה לא כתב כך אלא בעשיר כו'. ועוד, הלא רמ"א העתיק כל המנהגים, ובמקום שיש מנהג כתב וכן נוהגין, וכאן הביא שתי דעות, דעה אחת בסתם ואח"כ ויש חולקין, וידוע היכא שכתב כן דעה ראשונה היא עיקר, ואפילו בדין גמור היכא דיש מחלוקת אין מוציאין מהמוחזק, ואפילו אחר הרוב דעות אין הולכין דיכול המוחזק לומר קים לי, והכא הוא איפכא דרוב דעות דפסקו דאין כופין הם עיקר כו', ובפרט בזה"ז ח"ו ליתן רשות לב"ד לילך אחר הסברות כדי לכוף להוציא ממון לפנים משוה"ד, ע"כ אין דעתי כלל עם הרב הנ"ל".
אם כן אין מקום לכפות לשלם לפנים משורת הדין אפילו אם הנתבע עני!
אלא שאם הצדדים קבלו עליהם את ביה"ד לפשרה, ביה"ד רשאי לפשר גם משיקולים
שהם משום לפנים משורת הדין כמבואר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלב):
"לפי שיש עוד דרך שלישי לפשר על פי יושר: כגון, שעל פי דין מגיע לו כסף, אבל על פי יושר, אין ראוי שיקחנו; וכעין הא דאיתא בב"מ (דף פג, א) שאמר רב לרבה בר בר חנה, שימחול לשכיריו דמי היזיקו וישלם להם שכר פעולתם, משום למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים, וזה יש לצרף בפשרה."
(וראה עוד בספרו של אב בית הדין הרב יועזר אריאל דיני בוררות עמ'
רכב - רכו).
לכן גם במקרה הנידון לפנינו, אע"פ שלפי עיקר הדין הנתבע
חייב להחזיר את מלוא החוב לישוב, אבל מאחר שהצדדים קבלו את ביה"ד לפשרה,
ביה"ד מוסמך לפשר גם משיקולים שהם לפנים משורת הדין.
ביה"ד מתרשם, שאם הצעת הגישור שביה"ד הציע היתה מחייבת
את הישוב להשתתף בסכום נמוך (ולא כפי שהוצע על ידי ביה"ד להשתתף במחצית
הסכום) גם נציגי הישוב היו מוכנים להתפשר לפנים משורת הדין, כהשתתפות חלקית בנזקי
הנתבע, וזאת מתוך הכרת הטוב לנתבע, שנענה לבקשת הישוב והקים את העסק.
לאור כל האמור וכאמור לעיל יש לבית הדין לפשר, והישוב ישתתף
בשיעור של 20% מהחוב של הנתבע, ואילו הנתבע חייב להחזיר לישוב 80% מההלוואה שקבל
מהחטיבה להתיישבות.
נימוקי הרב שי וינטר
א.
האם יש לחייב את הנתבע מדין לווה שחייב לפרוע חובו?
אב בית הדין הרב אריאל סבור שיש לחייב את הנתבע מעיקר הדין בכל
סכום התביעה משום שאגודת הישוב לוותה עבורו את הכסף מהחטיבה להתישבות. ברור שישוב
א' (כישובים רבים אחרים) הסכים שהחטיבה תרשום את ההתחיבויות על שמה אף שאין לה קשר
ממוני להשקעות הפרטיות של החברים והעסקים הפרטיים שלהם. זו היתה דרך ההתנהלות
וברור, למעשה שהלווה הוא מר י' ולכן עליו להשיב את החוב, שהופחת לאחר ההסכם אליו
הצליחה להגיע אגודת הישוב.
בית הדין ואף התובעים לא ערערו על אמינות טענת הנתבע, שטוען שחשב
כי מדובר במענק. אמינות הטענה אף מתחזקת בכך שלא התלונן בפני אגודת הישוב או בפני
נציגי החטיבה להתישבות על כך שתשתיות החשמל שהותקנו בעסק היו לא מתאימות, לטענתו.
למרות זאת, לדעת אב בית הדין טענתו של הנתבע כי לא ידע שההשקעה
הנעשית בשטח שלו היא הלואה וסבר שהיא מענק – אינה קבילה, שכן זוהי דרך ההתנהלות
הנורמטיבית בין החטיבה להתישבות ובין הישובים וכל חבר ישוב אמור לדעת זאת. משל למה
הדבר דומה? לחבר יישוב או עיר שיאמר שבא להתגורר באותו המקום, אך לא ידע כי משום
כך יתחייב במיסי המקום או עכ"פ במס מסוים שלא ידע על קיומו. ברור שדין טענה
כזאת להדחות והוא הדין בניד"ד.
לענ"ד יש לחלק בין המקרים מכמה סיבות:
א.
מיסי חבר וכד' הם הסדר הרגיל בכל מקום יישוב והם שייכים ליחס
שבין התושב לבין העיריה/מזכירות היישוב. כאן אנו עוסקים באופן ההתנהלות שבין הישוב
לבין החטיבה להתישבות. לא בהכרח כל חבר אמור לדעת את דרך ההתנהלות הזו ומסתבר שהיה
על אגודת הישוב ליידע את הנתבע במשמעות הכלכלית של ההשקעה הנעשית בשטחו.
ב.
יתרה מזאת, הישוב אכן לא טרח לידע את הנתבע כי חברי המזכירות
עצמם סברו שאע"פ ש"על הנייר" יש כאן הלואה, בכל זאת חוב זה לא יגבה
לעולם. חברי המזכירות אמרו זאת במפורש והדברים מופיעים בפרוטוקול הדיון. אם
העוסקים מול החטיבה להתישבות עצמם לא סברו שיש כאן הלואה באמת ודאי שאין לדרוש
מחבר ישוב לדעת זאת.
ג.
אפשר להוסיף לכך את העובדה --- [הושמט לצורך פרסום] יש כאן בהחלט
עוד סיבה שבשלה סביר היה מצד הנתבע לחשוב שהמדובר במענק ולא בהלואה של החטיבה
להתישבות.
ד.
יש להוסיף לכך את העובדה שמר י' מעולם לא ביקש את ההשקעה
המדוברת. היא הובטחה לו והוא סבר שמדובר במענק. התובעים לא הכחישו את טענת הנתבע
כי מר ש' מודה גם היום שאמר מראש שמדובר במענק. הם גם לא הכחישו את טענתו שמעולם
לא ביקש הלואה כזאת.
בשל כל הנימוקים הללו נראה לענ"ד שטענת הנתבע שלא ידע כי
התבצעה הלואה שבה הוא היה הלווה היא טענה סבירה ואין לחייבו בהלואה שלא ידע כלל על
קיומה.
ב.
האם יש לחייב את הנתבע מדין 'היורד לשדה חבירו והשביחה'?
אמנם, בגמ' בב"מ ק"א. מבואר שבשדה העשויה ליטע
(כבניד"ד, של השמשת עסק בודאי היה צורך בהתקנת תשתית חשמל) אף אם ירד המהנה
שלא ברשות ונטעה – אומדין כמה אדם רוצה ליתן ונוטל מבעל השדה. כך נפסק בשו"ע
חו"מ סי' שע"ה סעי' א. במקרה זה נראה לומר שהפועלים ששלחה החטיבה
להתישבות אף ירדו ברשות ובזה ודאי 'שמין לו וידו על העליונה'. (סעי' ד, שם).
גם כאן נראה לומר בפשטות שאם כלל לא נהנה אינו צריך לשלם ולטענת
הנתבע הרי לא נהנה כלל (טענה שלא הוכחשה בפני בית הדין, אם כי לא הוכחה). אלא
שהסמ"ע, בס"ק ז, שם כתב בדעת רש"י והרא"ש שבכל מקום שידו על
העליונה – אם שיעור ההוצאה יתר על השבח – נוטל כל ההוצאה אף שלא נהנה כלל. בספר
פתחי חושן הל' שכירות פ"ח ס"ק ס"ו כתב בטעם הדבר, שכיוון 'שהשקיע
ברכושו של חבירו בדבר העשוי להשביח, שמשעת נטיעה השביחו נכסיו, ששדה נטועה שווה
יותר, ומיד זכה הנוטע בשבח, ואע"פ שלבסוף לא נהנה בעל השדה מהנטיעות, כגון
שנתקלקלו, נטיעותיו של בעל השדה נתקלקלו, ושוב אינו נפטר משכרו', וזאת בניגוד
למקרה שפלוני הלך לעשות טובה לחבירו בלא השבחת נכסיו, ולא הצליח במעשיו, שבאמת אין
צריך לשלם לו.
אך כאן לא ברורה המציאות אם אכן נוצר שבח אמיתי אלא שנתקלקל אחר
כך או שמא מעולם לא הותקנה תשתית ראויה. (וגם אם לא חסכו בחשמל הנדרש שמא התקינוהו
שלא כהוגן).
עוד יש להוסיף שהסמ"ע שם מבאר בהמשך דבריו ואומר שהחיוב לשלם
אף כשלא נהנה הוא 'הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה היה הוא בעצמו
נטעה ומוציא עליה הוצאה כזו'. ואילו בניד"ד טוען הנתבע שלא היה מוציא הוצאה
כזו אלא הוצאה פחותה באופן משמעותי ושוב יתכן שאין לחייבו מכח דין זה את כל שיעור
ההוצאה אלא רק את הסכום שבודאי היה מוציא על ההתקנה. (ובלבד שאכן בתחילה נוצר שבח
וכנ"ל).
ג.
חיוב הנתבע מכח סמכות 'טובי הקהל' והקהל כולו
למרות כל הספקות שהועלו לעיל בדבר חיובו של הנתבע – נראה לי שאכן
יש לחייבו מעיקר הדין במלוא סכום התביעה וזאת משום שנשלח לבית הדין פרוטוקול אסיפת
החברים של ישוב א' מתאריך כ"ו באייר תשע"ג, בה הוחלט לקבל את הצעת
מזכירות הישוב הקובעת בין השאר: "מזכירות הישוב תגבה את החלק היחסי של כל אחד
מהחברים מהשקעות שבוצעו במשקיהם".
הנתבע טען, אמנם, כי לא נכח באסיפת החברים אלא שלא הועלתה בפנינו
כל טענה כלפי התנהלות מזכירות הישוב ביחס לאותה אסיפה ועל כן אנו מניחים כי נעשתה
על פי כל הכללים הנדרשים וממילא היא מחייבת את כל חברי אגודת ישוב א'. (הונח
בפנינו גם דף הסבר לחברים הנושא את התאריך כ"ב באייר תשע"ג).
לא נכנס כאן לפירוט ההלכתי בענין, אך מוסכם שיש תוקף להחלטות
נבחרי הקהילה ביחס לקהילה כולה. בסיס הדברים מופיע בסוגיית הגמ' פ"ק
דב"ב. בחו"מ סי' ב' פסק הרמ"א:
"נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול... וכ"ש אם קבלום עליהם לכל דבר'".
אמנם, הובאו שם ב' דעות בהיקף סמכותם של טובי העיר, אך המנהג הוא
שהיקף סמכותם נרחב ביותר ובודאי כשהיתה אסיפת חברים כללית אין צריך לכל זה והחלטת
הקהל מחייבת.
ההחלטה שהתקבלה באסיפת החברים קובעת שכל אחד מהחברים ישא בהוצאות
ההשקעה שנעשתה במשקו, ובהתאם להפחתה המדוברת. ברור שתשתיות החשמל שנעשו במשקו של
הנתבע כלולות בלשון החלטה זו, שהרי אין מחלוקת על כך שהיתה השקעה כספית שנעשתה
במשקו. אף אם לא היה הנתבע לווה מלכתחילה בעניין זה, ואף אם לא נהנה מתשתית החשמל
המדוברת הרי שבסמכותה של אסיפת החברים להחליט על אופן חלוקת החוב שהוטל על הישוב.
נציין גם שההחלטה שקבעה שהשקעות שנעשו בעניין מסוים ימומנו (אחר ההפחתה) מכספי
החבר המסוים שבחלקו נעשתה ההשקעה היא החלטה סבירה. הדבר נכון גם בכל הנוגע להשקעה
שנעשתה בחלקו של הנתבע, שהרי גם מבחינת הישוב היה נראה בזמן ההשקעה שלעולם לא תהיה
תביעה להשיב את ההשקעה. אי לזאת אין לבוא בטענות כלפי התנהלותה של אגודת הישוב
(הנתבע אף אמר מפורשות שאין לו טענות כלפיה). סביר מבחינת אגודת הישוב לחלק את
החוב שהושת ע"פ מיקום ההשקעות שנעשו בישוב, שהרי החלק המדובר מהסכום שהושת
עליה לשלם חושב ע"פ השקעות אלו. לנתבע היתה אפשרות לערער על הצעת החלטת
המזכירות, אך הוא לא עשה זאת (ואף לו היה עושה זאת ספק רב אם היתה מתקבלת החלטה
שונה).
אי לזאת נראה שיש לחייב את הנתבע בכל סכום התביעה. אמנם, הנתבע
טוען שגם הסכום הוא מופקע, שהרי הוא עצמו שילם סכומים נמוכים בהרבה כשהזמין מחדש
את ביצוע התשתיות הנדרשות (חלף אלו שנעשו ע"י החטיבה להתישבות ולא הועילו לו
כלל, לטענתו). הנתבע אף שלח לבית הדין חשבוניות המורות כדבריו.
נראה לי שאין בכך סיבה להפחית את הסכום שהושת על הנתבע ע"י
אגודת הישוב, שכן כפי שצוין לפנינו וכך גם במסמכים שנשלחו לבית הדין – לא היה ואין
סיכוי להגיע עם החטיבה להתישבות להסכם נוח יותר. אמנם, הנתבע לא חשב שעליו לדווח
על אי תקינות התשתיות וכן לא ידע את גובה הסכומים שהושקעו, אך גם מזכירות הישוב לא
ידעה זאת. לא היתה כל כוונה מצד מזכירות הישוב להטעות את הנתבע ואף הוא אינו טוען
כך. הטענה בדבר הסכום הסביר שיש לשלם עבור תשתיות אלו אינה טענה רלוונטית, שכן אנו
עוסקים בחוב שהוטל על הישוב כפי שהוטל ובהחלטה שהתקבלה לחייב את החברים לשלמו
וכנ"ל.
ד.
פשרה
על אף שעל פי הדברים הנ"ל על הנתבע לשלם את מלוא הסכום אני
מצטרף להחלטת הפשרה שבסוף דבריו של אב בית הדין. נראה לי שיש כאן מקום לפשר לפנים
משורת הדין בעיקר משום שלדברי הנתבע מעולם לא נהנה מההשקעה המדוברת.
נימוקי הרב אחיה אמיתי
המקרה שהובא לפנינו חושף מערכת, הגם שמתוך כוונות טובות ואידיאליסטיות
או שגגות וחוסר הבנה - מלאה פערים בין הנאמר באופן רשמי לנאמר למעשה והעמידה על
האמת קשה מאד.
א.
מכח מה היא התביעה?
לפום ריהטא המקרה שלפנינו הוא בדיוק המקרה המובא בשולחן ערוך
חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עה סעיף ז
"מנה לי בידך, אין לך בידי כלום...או שטען: נתתו לי במתנה, כיון שכופר בכל, פטור משבועת התורה ונשבע היסת".
אמנם כמו שכתב אב"ד הרב יועזר בנידון דידן התובע אינו המלוה
אלא גוף שלישי - ועד הישוב, המשמש ככתובת לסוכנות היהודית ויכול הנתבע לומר
"לאו בעל דברים דידי את".
הרב וינטר טוען שהמקור לתביעה כאן הוא החלטת אסיפת החברים ובזה הישוב
הוא בהחלט בעל דברים של הנתבע והחלטות האסיפה מחייבות אותו. אכן בסמכותה של אסיפת
החברים להחליט על אופן חלוקת החוב שהוטל על הישוב אך כאן ההחלטה לא היתה מידתית לו
ההחלטה היתה שכל חברי הישוב או לפחות אלו שהיו בזמן קבלת ההלוואות מתחלקים שווה
בשווה בחוב שעל הישוב היה מקום לחייב את הנתבע על בסיס זה, אך ההחלטה של האסיפה
מיום כ אייר תשע"ג מפלה בין אחריות של חבר אחד לאחריות של חבירו לחוב הכללי.
בעצם אין כאן החלטה אלא הסתלקות של הישוב והחזרת החוב לחברים השונים ואם כן יש
לדון בטענות הנתבע אם הוא באמת מהנהנים מן ההלוואה, שראוי להשית עליו את החוב על
פי החלטת האסיפה.
ב.
דין יורד לשדה חברו
הנקודה הנ"ל של הנאת הנתבע נעוצה בדין היורד לשדה חברו שלא
מדעתו שחייב להחזיר לחברו את הוצאותיו. בדין היורד לשדה חברו מבחינה ההלכה (בבא מציעא קא ע"א) בין "שדה העשויה ליטע" כלומר מקום בו הבעלים
מתכוונים להשקיע ובין "שדה שאינה עשויה ליטע" דהיינו מקום בו ההשקעה כלל
אינה נדרשת או אינה מתוכננת. נראה כי בנידון דידן מדובר בשדה העשויה ליטע.
הרי הנתבע היה מעונין להקים שם עסק, הנתבע ראה שעובדים בחלק שלו
ולא מנע את העבודות גם לא מיחה לאחר זמן אם כן הירידה הזו היתה ברשות.
אמנם לטענתו חיבורי החשמל שעשו לו לא היו ראויים ולכן לא נהנה
מהם כלל וגילה דעתו דלא ניחא ליה שעקר את החיבורים והתקין הכל מחדש ע"י חברת נ'.
בידינו הרת"ל של החיבורים עם הסכומים שנלוו עבורם ופירוט העבודות שנתבקשו
ושנעשו עם הקבלות. 45 יחידות 3*100A בבירור
שעשיתי ההתקנות האלו הן בהחלט טובות ומספקות אין סיבה ממשית לתקן אותן, הנתבע לא
גילה דעתו בפני אף אחד שלא ניחא לו בהתקנות אלו (לטענתו לא חשב שמישהו אחראי להן)
.
לטענת הנתבע התקין חיבורים מחדש ע"י חברת נ'. המסמכים שסיפק
להוכיח זאת היו קבלות ששילם בתקופה הנידונה לחברת חשמל ולא לחברת נ'. ממרחק הזמן
ייתכן שלא הכל זכור ואכן הוא נעזר בחברת נ' להתקנת החשמל אך לא היה צריך להחליף את
ההתקנות וייתכן ששכלל את מה שקיבל מחברת החשמל לפי צרכיו המדויקים ע"י נ'
ואולי אף ע"י חברת חשמל עצמה. אם כנים דברינו הרי יש כאן ירידה ברשות לשדה
הראויה ליטע ויש לחייב את הנתבע.
ג.
תרעומת
מוסכם על הכל שהתובעת הטעתה שלא בכוונה תחילה ומתוך שגגה את
הנתבע שהרי כל הצדדים חשבו שאין זו הלוואה אלא מענק, הנתבע טוען שלו היה יודע לא
היה לוקח את התמיכה הזו. אך אין כאן גדרי תרעומת על פי ההלכה שזו קיימת דווקא כאשר
האחד אינו עושה את רצון השני כגון שהלווהו למחצית שכר והלה טוען לא לקחתי או כפועלים
שלא אמרו להם שבעל הבית היה מוכן לשם יותר והתרצו בפחות בבחינת אל תמנע טוב
מבעליו. כאן לא מנעו טובה אלא עשו טובה אך לא הסבירו את כל משמעותה.
ד.
פשרה
הצדדים התחייבו לקבל את פסיקת בית הדין בין לדין בין לפשרה.
התובעת תובעת סכום מסוים מן הנתבע, מן המסמכים שהגיעו לבית הדין היה מקום לתבוע מן
הנתבע סכומים גבוהים יותר, כנראה שההסדרים השונים הם שצימצמו את החוב של הנתבע –
לו היה עומד בעצמו מול החטיבה להתיישבות ייתכן והיה מתחייב סכומים גבוהים יותר
מאשר מה שנתבע ממנו ע"י התובעת. מצד שני כל הצדדים טוענים שהוטעו ובפועל הטעו
את הנתבע הגם שלא בכוונת זדון לכן נראה לענ"ד יש מקום לאחריות של הישוב גם
כן.
אי לכך הנני מצטרף ג"כ לפסיקתו של אב בית הדין לחייב את
הנתבע להחזיר לתובעת 80% מסכום התביעה.
ה.
החלטה
1.
על הנתבע לשלם לתובעת סכום של 32,000 ₪. סכום זה כולל את השתתפות
הנתבע באגרת בית הדין ששילמה התובעת.
2.
מזכירות הישוב תקבע את מועדי התשלומים בהתאם ליכולת ההחזר של
הנתבע כשהתשלום הראשון ישולם כעבור 30 יום מיום מתן פסק הדין.
ובזאת באנו על החתום
_________________ _________________ ______________
הרב אחיה שלמה אמתי - דיין הרב
יועזר אריאל - אב"ד הרב שי וינטר - דיין
